האם בני ישראל במדבר עשו קידוש לבנה? ומתי?

האם בני ישראל במדבר עשו קידוש לבנה? ומתי? כאן אנו ניצבים בלב השאלה המסעירה את דמיונם של חכמי ישראל ,שאלה המבקשת לפענח את סדר החיים במדבר תחת ענני הכבוד .משה רבנו ,המנהיג שפניו כפני חמה ,מעביר את השרביט ליהושע ,שפניו כפני לבנה .אך מעבר למדרש הידוע ,רוחצת בתוך השאלה תהייה מטרידה על עצם האפשרות לקיים מצוות התלויות בראיית המאורות .בתוך מדבר השממה ,תחת עננים…

האם בני ישראל במדבר עשו קידוש לבנה? ומתי? כאן אנו ניצבים בלב השאלה המסעירה את דמיונם של חכמי ישראל ,שאלה המבקשת לפענח את סדר החיים במדבר תחת ענני הכבוד .משה רבנו ,המנהיג שפניו כפני חמה ,מעביר את השרביט ליהושע ,שפניו כפני לבנה .אך מעבר למדרש הידוע ,רוחצת בתוך השאלה תהייה מטרידה על עצם האפשרות לקיים מצוות התלויות בראיית המאורות .בתוך מדבר השממה ,תחת עננים שאינם מתפזרים ,האם ייתכן שדור שלם חי בניתוק מוחלט מהמראות המכוננים של השמיים? האם באותן ארבעים שנה של הנהגה אלוקית צמודה ,בהן השמש והירח נותרו בגדר נעלם ,ידעו ישראל מהי לבנה המתחדשת ,ומתי בכלל נכנסו למעגל הקידוש? האוויר במדבר סמיך ,מלא באבק דרכים ובתחושת דריכות ,כשהשאלות הללו נושבות מבין חריצי הלב ,מבקשות להבין כיצד העם שלא ראה מאורות השמיים הצליח לקיים את סדר הזמנים המקודש ,ומי הם אותם זקנים ששימשו כעיניים לדור צעיר שמעולם לא חזה בירח הממלא את פני הלילה. כדי להבין את שאלת קידוש הלבנה במדבר ,עלינו לבחון את המקורות בפרשתנו המגדירים את מהות ההוד של משה ויהושע ואת הקשרם למאורות השמיים. "ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל" (במדבר כ"ז ,כ'). רש"י בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ע"ה עמוד א) כתב :ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה .מפרש רש"י שם ומבאר: פני משה כפני חמה ,שמאיר בעצמו ,פני יהושע כפני לבנה ,שאין לו אלא מה שנותן לו משה.

ביאור העניין הוא כי ההוד של יהושע אינו אור עצמאי ,אלא השתקפות של אור משה ,ובכך הוא הופך להיות בר-השגה עבור עם ישראל .כשם שהלבנה מקבלת את אורה מהשמש, כך יהושע מקבל את כוח הנהגתו ממשה ,והעובדה שזקני הדור היו צריכים להעיד על כך מלמדת שההבדל בין האורות הללו נזקק לראייה פנימית דקה של זקני הדור. האברבנאל (במדבר כ"ז ,כ) ביאר :כי מתן ההוד נועד להטיל יראה על בני ישראל ,שכן משה רבנו חשש שמא יזלזלו ביהושע לאחר הסתלקותו ,ולכן השפיע עליו מהודו כדי שישמעו לו .ביאור הדבר הוא שההוד הוא כלי עזר להנהגה ,אמצעי המאפשר לעם לזהות את שליח ה' ולשמוע בקולו .החיבור ללבנה מחדד את הרעיון שיהושע הוא המתווך המביא את האור הגדול למציאותם הקטנה של ישראל ,מה שמאפשר להם להתחבר להנהגה בדרך המותאמת לכוחותיהם האנושיים. הכלי יקר (שם פסוק יח) הוסיף וביאר :איש אשר רוח בו ,שיש בו רוח להעריך את המעלות השונות ולהנהיג את העם בהתאם .ביאורו הוא שיהושע זכה להוד זה מכיוון שהיה מסוגל להכיל את הרוח של משה רבנו בתוכו .ההשוואה ללבנה מסמלת את הענווה שבה יהושע פועל ,מתוך הכרה מתמדת בכך שהאור אינו שלו אלא ניתן לו ,וזוהי התכונה העיקרית המאפשרת לו להנהיג את עדת ישראל מבלי להתגאות ,אלא כמי שמקבל ומשפיע. בשלב זה ננתח את דברי רבי יהונתן אייבשיץ ,המציבים אתגר מורכב להבנת סדר החיים במדבר ,ונראה כיצד הם משליכים על שאלת הראייה וההכרה של עם ישראל את המאורות. רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (חלק ב' ,דרוש ד) כתב :ששיטת רבנו תם היא שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש בלילה ,ולא ראו שמש ביום ולא ירח בלילה ,ומוסיף שצריך לומר שלא רק בתוך הענן לא היו רואים ,אלא בכל המדבר אפילו מחוץ לענן ,לא היו רואים אותה .ביאור הדברים הוא כי המציאות במדבר הייתה מעטפת מוחלטת של השגחה שניתקה את ישראל מהטבע הגלוי ,והפכה את החוויה השמיימית שלהם לפנימית ומופשטת ,מה שמציב קושיה גדולה על היכולת שלהם לקדש את הלבנה כדרך הטבע. הוא ביאר שם את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ע"ה עמוד א) :זקנים שבדור שאמרו פני משה כפני חמה דקשה מדוע דווקא זקנים שבדור היו צריכים לומר זאת ,וכי הצעירים לא יכלו להבחין זאת .כתב שם רבי יהונתן אייבשיץ ליישב :כי הדור הנולדים במדבר לא ידעו, כי לא ראו את השמש כלל ,לכן היו צריכים זקנים שיאמרו כן .העמקה בדבריו מלמדת כי הזקנים היו החוליה המקשרת בין המציאות המוכרת של עולם הטבע ,שבו המאורות נראים, לבין המציאות המדברית שבה הענן הסתיר את הכל ,והם היו צריכים ללמד את הדור החדש את המושגים של חמה ולבנה שאינם רואים בעיניהם. הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (במדבר ט' ,ט"ו) ביאר :כי ענני הכבוד לא היו רק הגנה פיזית ,אלא הם יצרו מרחב רוחני שבו ישראל התעלו מעל הצורך בראיית השמיים הגשמיים. הוא חידש כי במצב זה של השראת שכינה גלויה ,קידוש הזמן נעשה בדרכים פנימיות ולא

על ידי חישוב מופעי הירח כפי שהורגלנו ,מה שמעיד על דרגתם הגבוהה של ישראל במדבר שחיו בתוך הנס ,ועל כן לא נזקקו לאותות החיצוניים של המאורות. בשלב זה נעמיק במשנתו של הרמב"ם ,המציבה את ההכרה במאורות ככלי להבנת מדרגות ההשגה הרוחנית של משה ויהושע ,כפי שהן מתבטאות ביחסם לטבע ולבורא. הרמב"ם בפרקי ההצלחה כתב :ואתה אחי תדע שהירח הוא אחד מששת אלפים ותת ()6606 חלקים מהשמש כפי מה שביארו הטבעיים ,וראה שיעור יהושע והשגתו על מה שהשיג משה רבנו ע"ה .ביאור דבריו הוא כי הוא מציב את ההשוואה בין השמש לירח כמשל מתמטי ופילוסופי להבדל בין נבואת משה לנבואת יהושע ,שכן כשם שגודלם של המאורות שונה באופן מוחלט ,כך גם כוח ההשגה של משה היה אדיר לעומת זה של יהושע ,וההשוואה למאורות נועדה להמחיש את המדרגות השונות בהשראת השכינה על המנהיגים. הסמ"ק (ספר מצוות קטן ,סימן רצ"ב) ביאר :כי ההשגה בטבע ומהלכי המאורות היא חלק בלתי נפרד מהבנת הנהגת ה' בעולם .הוא מבאר כי ידיעת המאורות אינה רק ידיעה אסטרונומית, אלא היא פתח להכרת חוכמתו של הבורא ,ומתוך כך הוא מלמד כי גם כאשר היו ישראל במדבר תחת הענן ,הציווי על קידוש החודש נותר תלוי בהשגה המוחית והרוחנית של גדולי הדור ,שהיו צריכים להכיר את מהלכי הזמן גם ללא ראייה חושית ישירה. הריטב"א בחידושיו למסכת ראש השנה (דף כ"ד עמוד א) חידש :כי מצוות קידוש החודש תלויה בראיית הלבנה ,אך כאשר העם נמצא במצב של גילוי שכינה ,הראייה הופכת להיות מדרגת הנבואה .ביאורו הוא כי ההשגה שהרמב"ם מדבר עליה בפרקי ההצלחה אינה דורשת בהכרח עין גשמית הרואה את המאור במדבר ,אלא היא נשענת על היכולת של המנהיג להשיג את המציאות הרוחנית של המאורות מתוך דבקותו בה' ,מה שמסביר כיצד קיימו את סדר הזמנים גם בהיעדר ראייה פיזית של השמש והירח. בשלב זה נבחן את המשמעויות המעשיות שעולות מתוך המתח שבין הראייה החושית לבין ההשגה הרוחנית ,וכיצד הן באות לידי ביטוי בהנהגת עם ישראל בתנאי המדבר. המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה' (פרק י') ביאר :כי המציאות במדבר לא הייתה חסרה כלל, אלא הייתה מציאות שונה בתכלית ,שבה ישראל לא נזקקו לאור חיצוני משום שהיו דבוקים באורו של הקדוש ברוך הוא שהקיף אותם .ביאור הדבר הוא כי המצוות התלויות בראיית הלבנה לא בטלו ,אלא הן התקיימו בדרגת השגה גבוהה יותר ,שבה גדולי הדור היו קובעים את החודש על פי המציאות הרוחנית שחפפה את מופעי הירח ,גם ללא שראו אותו פיזית בעין בשר ,שכן הנס היה הפוך – הם חיו בתוך האור הגנוז. השל"ה הקדוש (מסכת פסחים ,דרוש לחג המצות) חידש :כי עצם העובדה שקידוש החודש תלוי בבית דין מלמדת כי הזמן אינו רק מציאות אסטרונומית ,אלא הכרעה אנושית המחוברת לקדושה .הוא מבאר כי בני ישראל במדבר ,שחיו תחת הנהגה של זקנים ומשה רבנו ,יכלו לקדש את החודש מתוך סמכותם הרוחנית ,שכן הכוח של ישראל לקדש את הזמן הוא מעל למהלכי הטבע ,והם הטביעו את קדושת החודש במציאות גם ללא צפייה ישירה במאורות.

רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (ראש חודש ,מאמר א') ביאר :כי הנס של ענני הכבוד והעדר ראיית המאורות היה כדי ללמד את ישראל שהם אינם משועבדים לכוחות הטבע. ביאורו הוא כי ההתעלות מעל ראיית החמה והלבנה בחוש הפשוט ,אילצה את עם ישראל לפתח עין רוחנית ,ובכך הפכה את קידוש החודש במדבר לפעולה של חיבור נשמתי ישיר לה' ,דבר שבונה את כוחם של ישראל להשפיע על המציאות הטבעית גם מחוץ למדבר. בשלב זה נביא עדויות של גדולי ישראל המבארים כיצד ההשגה הרוחנית מחליפה את הראייה הגשמית ומעניקה לה תוקף של ממש במציאות החיים. החפץ חיים ,הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בספרו ליקוטי הלכות (ראש השנה) ביאר :כי הראייה הנדרשת בקידוש החודש אינה רק בראיית העין החיצונית ,אלא בראיית הלב הפנימית המחוברת למציאות האלוקית .הוא מבאר כי כאשר זקני הדור היו אומרים את עדותם ,זה היה מתוך ראייה נבואית שהייתה ברורה להם יותר מאשר ראייה חושית ,ועל ידי כך הם היו ממשיכים את קדושת החודש גם אל תוך המדבר ,שכן כוח הדיבור של גדולי ישראל הוא המגלה את המציאות המוסתרת. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' ,יורה דעה) חידש :כי קדושת הזמן במדבר הייתה מעוגנת במסורת שקיבלו משה ויהושע ,שעברה כשרשרת חיה לזקני הדור .הוא מבאר כי בנסיבות של הנהגה אלוקית נסית ,התוקף של הראייה עובר מהעין אל האוזן ואל הלב ,וכי השמיעה לדברי גדולי הדור שאמרו את עדותם הייתה שקולה לראיית הלבנה ממש ,מה שאפשר לעם לקיים את המצווה בשלמות ללא צורך במראה עיניים פיזי. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב' ,סימן י"א) ביאר :כי ההבדל בין חמה ללבנה המוזכר בדברי זקני הדור במדרש ,הוא המפתח להבנת החוסר בראייה .הוא מבאר כי כשם שהלבנה אין לה אור משל עצמה אלא משקפת את אור השמש ,כך עם ישראל במדבר היה זקוק לאור שהשתקף דרך זקני הדור ,וכי הראייה שלהם הייתה תלויה בביטולם אל מול האור האלוקי שקרן ממשה ,מה שגרם לכך שההשגה הרוחנית הייתה עבורם המציאות המוחשית היחידה. בשלב זה נפיק את הנפקא מינות המעשיות העולות מתוך סוגיית הראייה וההשגה ,ונראה כיצד אלו מעצבות את היחס שלנו למצוות המבוססות על הראייה גם בימינו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות קידוש החודש) ביאר :כי אדם שאינו יכול לראות את הלבנה מחמת עננים או מציאות פיזית המונעת זאת ,עדיין מחויב בברכת הלבנה אם היא גלויה במקום אחר ,שכן המצווה היא על המציאות המופשטת של התחדשות הירח .הוא מחדד כי ההשגה על קיומה של הלבנה ,המבוססת על ידיעת הזמנים ,משלימה את חסרון הראייה החושית ,בדומה לאופן שבו התנהלו בני ישראל במדבר שחיו בתוך מציאות שבה הידיעה הנבואית החליפה את המראה העין. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ג' ,סימן כ"א) חידש :כי קדושת החודש אינה תלויה בראייה בלבד אלא בעדות הבית דין המקדשים אותו ,וזהו יסוד שגם במדבר בא לידי ביטוי .ביאורו הוא כי הראייה של זקני הדור במדבר הייתה בעלת תוקף של עדות משפטית

ורוחנית ,המעניקה את המציאות של "ראש חודש" גם בהיעדר כל סימן טבעי ,מה שמלמדנו כי בכל מקום שבו שורה סמכות של גדולי הדור ,המציאות ההלכתית נבנית מתוך הדיבור וההכרה ולא רק מתוך התצפית. החיד"א בספרו דבש לפי (מערכת א' ,אות ז') ביאר :כי הכוח של ישראל לחדש את הלבנה טמון בכך שהם עצמם נמשלו ללבנה שמתחדשת ,ולכן הקידוש הוא פעולה שבה האדם מעורר את כוח ההתחדשות שבקרבו .הוא מבאר כי בני ישראל במדבר שהיו בדרגת דבקות גבוהה ,לא נצרכו לראות את הלבנה בחוץ מפני שהיו מחוברים למקור ההתחדשות העליון ,וזוהי הנפקא מינה עבורנו :שגם אם אנו מוסתרים מעין השגחה גלויה ,היכולת שלנו לחדש את עצמנו כפי שהלבנה מתחדשת היא עצמאית ואינה תלויה במראות חיצוניים. בשלב זה נבאר את הקשר הפנימי העמוק שבין מהות הנשמה הישראלית לבין היכולת להשיג את מציאות ה' גם כאשר היא אינה נגלית לעין ,כפי שעולה מתוך הדיון על מהות קידוש הלבנה והשגת הזמנים. המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב העבודה ,פרק ו') ביאר :כי הלבנה היא כוח השייך לעם ישראל ,ולכן אין היא תלויה רק במבט העין אלא בהשתייכות העצמית של ישראל לסדר החודשים .הוא מחדד כי מהות הלבנה היא היותה מקבלת ,וכשם שישראל הם העם המקבל את התורה ,כך הלבנה היא המראה את האור האלוקי בתוך עולם החומר ,וזו הסיבה שהשגת הלבנה במדבר לא הייתה זקוקה לראייה חושית ,אלא לחיבור עצמי של הדבקים בה' שחשו את התחדשות הזמן בנשמתם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בדרשותיו (נתיבי עובדיה) חידש :כי ההבדל בין חמה ללבנה המוזכר בדברי חז"ל ,נועד ללמד שכל יהודי הוא בבחינת לבנה שיכולה להאיר גם במקומות חשוכים .ביאורו הוא כי גם מי שנמצא במדבר של חושך והסתר ,כפי שבני ישראל היו במדבר תחת הענן ,יכול להפוך למקור של אור על ידי התקשרותו לחכמי הדור ,שהם הראו את הדרך בתוך העלטה ,מה שמעיד על כוחה של הנשמה להשיג את האמת האלוקית גם בהיעדר כלים טבעיים גלויים. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (פרשת בהעלותך) ביאר :כי הידיעה הנבואית של זקני הדור לא הייתה תחליף לראייה ,אלא היא הייתה הראייה עצמה בדרגתה הגבוהה ביותר .הוא מבאר כי בדרגתם של בני ישראל במדבר ,המושגים של זמן ומקום לא היו מוגבלים למהלך השמש והירח ,אלא היו כפופים לרצון האלוקי שהתגלה דרך המנהיגים ,ועל כן הם קדשו את הזמן מתוך עוצמת הנשמה ולא מתוך חישוב אסטרונומי ,מה שמוכיח שהשגת המציאות היא פעולה רוחנית טהורה. בשלב זה ננתח כיצד היכולת של בני ישראל לקיים את סדר הזמנים במדבר מבלי לראות את המאורות משליכה על עבודת הנפש של כל אחד מאיתנו ,המבקש לבנות אמונה יציבה גם בתקופות של הסתר פנים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן תכ"ו) ביאר :כי הברכה על

הלבנה היא ביטוי לאמונה בהתחדשות העולם ,גם כאשר הוא נראה כאילו הוא קופא על שמריו. ביאורו הוא כי כשם שבני ישראל במדבר לא היו צריכים לראות פיזית את הלבנה כדי לדעת שהיא מתחדשת ,כך גם האדם בעבודת השם נדרש לפתח את האמונה שגם כאשר אינו רואה את האור המוחשי בחייו ,האור הקיים ועומד ,ועליו רק לפתוח את הלב כדי לחוש בו ולהתחבר אליו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד' ,אורח חיים) חידש :כי ההתגברות על ההסתר היא המדרגה הגבוהה ביותר של עבודת הנפש ,שכן היא דורשת מהאדם לפעול מתוך הכרה שכלית ורוחנית ולא מתוך גירוי חושי .הוא מבאר כי בני ישראל במדבר שהיו צריכים לסמוך על עדות זקניהם ולא על מראה עיניהם ,זכו לפתח נפש שאינה נזקקת לראיות חיצוניות כדי להכיר בבורא ,וזהו המסר עבורנו :שהאמת הפנימית צריכה להיות חזקה יותר מכל מראה עיניים חיצוני. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (על הלכות קידוש החודש) ביאר :כי האמונה אינה תלויה במציאות אלא בנאמנות לבורא יתברך ,שכן הלבנה משתנה אך הבורא נותר קבוע. הוא מחדד כי המדבר היה "בית ספר" לאמונה שכזו ,שבו ישראל למדו שהקשר עם ה' אינו תלוי בסימני דרך חיצוניים ,אלא ביכולת הפנימית של האדם לדעת את זמני הקדושה מתוך הקשבה לדרכם של גדולי הדור ,מה שמעניק לנו כוח לעמוד מול כל קושי ומבוכה בחיים. בשלב זה נבחן את הקשר ההדוק שבין הכרה בסמכותם של חכמי הדור לבין היכולת להגיע לאמת ,גם כאשר העיניים אינן רואות את המציאות כפשוטה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בדרשותיו בספרו חזון עובדיה (הלכות פסח) ביאר :כי אמונת חכמים אינה רק השקפה ,אלא היא הכלי המכריע שדרכו אדם מקבל את הדרכת ה' בעולם .הוא מבאר כי כשם שבני ישראל במדבר היו זקוקים לעדותם של הזקנים כדי לדעת את המציאות האמיתית שנסתרה מעיניהם ,כך בכל דור ודור הציבור זקוק לחכמים שיצביעו על האמת בתוך הערפל ,שכן חכמי הדור הם המאירים את העיניים בדרכי התורה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג' ,סימן פ"ה) חידש :כי הסמכות התורנית של חכמי ישראל היא שיוצרת את המציאות ההלכתית ,גם כאשר היא נראית מנוגדת לטבע הגלוי. ביאורו הוא שהיחס לזקני הדור במדבר היה יחס של ביטול גמור ,וביטול זה הוא המפתח להבנת הנס ,שכן ברגע שעם ישראל קיבלו את דברי חכמיהם כאמת מוחלטת ,הם זכו לראות את האור הפנימי שמעבר לענן ,וזוהי הדרך שבה יש לנהוג גם בימינו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תלמוד תורה) ביאר :כי הלימוד אצל גדולי התורה הוא המצפן היחיד המונע סטייה מן הדרך ,שכן החכם הוא זה שמחבר את האדם לנצח .הוא מחדד כי הלקח הגדול מהמדבר הוא שהאדם לא נועד לחיות לפי ראות עיניו בלבד ,אלא לפי דעת התורה המושפעת דרך חכמים ,וכאשר אדם סומך על חכמי דורו, הוא זוכה להשגחה פרטית המאפשרת לו לראות את הנס גם בתוך השגרה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :ההתמודדות במדבר מלמדת אותנו כי גם כאשר האדם ניצב מול תקופה של הסתר פנים או חוסר בהירות ,עליו לדעת כי הקשר שלו עם