האם קרבן התמיד כיפר רק על תושבי ירושלים או על כלל תושבי ארץ ישראל?

האם קרבן התמיד כיפר רק על תושבי ירושלים או על כלל תושבי ארץ ישראל? השחר עולה מעל חומות ירושלים ,צובע את אבני הגזית בזהב עמוק ,והאוויר הקריר של הבוקר מלא בריח הנסכים העולה מן המזבח .העיר כולה רועדת בדממה דקה ,רעד של התעלות ,שכן יודע כל תושב וכל עולה לרגל כי ברגעים אלו ,בעת שהתמיד של שחר מתקרב למקומו ,נמחים עוונות הלילה ומתנקה הכתם האחרון שדבק בנפש .תחושה…

האם קרבן התמיד כיפר רק על תושבי ירושלים או על כלל תושבי ארץ ישראל? השחר עולה מעל חומות ירושלים ,צובע את אבני הגזית בזהב עמוק ,והאוויר הקריר של הבוקר מלא בריח הנסכים העולה מן המזבח .העיר כולה רועדת בדממה דקה ,רעד של התעלות ,שכן יודע כל תושב וכל עולה לרגל כי ברגעים אלו ,בעת שהתמיד של שחר מתקרב למקומו ,נמחים עוונות הלילה ומתנקה הכתם האחרון שדבק בנפש .תחושה של טהרה מוחלטת עוטפת את הסמטאות ,כאילו נולדו כל יושבי העיר מחדש .אך בלב הלומד, המביט אל המקדש מבעד לערפילי הדורות ,מתעוררת תהייה נוקבת :האם הנס הזה ,החסד הנפלא הזה שבו לא לן אדם בירושלים ובידו עוון ,הוא נחלתה הבלעדית של העיר הקדושה? האם רק מי שזכה ללון בצל כנפי השכינה וראה בעיניו את העשן עולה למרומים זכה לכיפור המופלא הזה ,בעוד אחיו היושבים בשדות הגליל או בערבות יהודה נותרו כמי שנושאים את משא העוון על שכמם? הייתכן כי קרבן התמיד ,שנקנה משקלי ישראל כולם ,חילק את העם לשניים – אלו שמכופרים ואלו שעודם זקוקים למחילה? מתוך הדממה הזו ,שבה נשמע רק קולו המהדהד של הקרבן הנישא אל על ,אנו מבקשים לפרוש את יריעת הסוגיה ולחפש את הגבולות שבין קודש הקודשים לבין כלל ישראל כולו. האור הרך של הבוקר עולה על פני השדה ,וקול התמיד המוקרב בבית המקדש מהדהד בלב כל יהודי .כדי להבין את גבולות השפע והכפרה הנובעים מן המזבח ,עלינו להקשיב לדבר ה' המצוות על סדר הקרבת התמיד ,ולראות כיצד המפרשים פורשים לפנינו את היריעה של עבודת הקודש המחברת בין המקום המקודש לבין העם כולו. את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (במדבר כ"ח ,ד').

רש"י (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :ואת הכבש השני תעשה בין הערביים ,שעל ידי הקרבתם הקבועה נשלמת עבודת ה' היומית .מבט זה מלמדנו כי הקרבת התמיד אינה פעולה מקרית, אלא יסוד המכונן את הוויית היום ,שכן בו תלויה מציאותו של האדם לפני קונו ,כשהוא מתחיל את יומו בטהרה ומסיים אותו בבקשת כפרה. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כ"ח ,ד') מחדש :כי כבש זה הוא קרבן המיוחד שאינו בא על עוון פרטי ,אלא בא על כלל ישראל .בתוך המילים הללו מסתתרת ההבנה כי הקרבן הזה הוא נחלת הכלל ,תשתית של קדושה המונחת כבסיס לכלל האומה ,דבר המצביע על השייכות העמוקה של כל יהודי לעבודת המקדש ,גם אם אינו עומד ממש בעת ההקרבה. הרמב"ן (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :כי עשיית התמיד היא עבודה שבה הכהנים מקריבים את הקרבן בעבור הציבור כולו ,ובכך הם משמשים כפה ועבודה לכל אלו שאינם יכולים להיות נוכחים במקום .מבט זה פותח פתח להבנה שהשפעת הכפרה אינה מוגבלת למקום פיזי ,אלא היא עוברת דרך הכהונה אל כלל ישראל הפרוס ברחבי הארץ. הרד"ק (במדבר כ"ח ,ד') מחדש :כי הכבש שניתן בבוקר ובערב נועד להזכיר את התמידות שבין ישראל לאביהם שבשמיים .מתוך כך נלמד כי התמיד הוא העוגן ,הנקודה המרכזית שסביבה סובב כל העולם ,והוא המבטיח שהקשר לא ייפסק גם בימי חול וגם בימי קודש, כשהוא מרחף מעל המציאות כולה. הספורנו (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :כי הציווי תעשה מכוון לדורות ,ללמדנו כי אף שהקרבן הוא עבודה במקדש ,הוא מחייב את כל הדורות לשמור על הקשר הזה כקרבן תמיד ,כערובה לכך שעם ישראל יישאר מחובר למקור השפע והכפרה בכל עת. הכלי יקר (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :כי בקרבן התמיד יש כוח לכפר על חטאים ,והוא קרוי תמיד כי הוא תמיד לנגד עיני ה' ונגד עיני ישראל ,מה שיוצר את האווירה הרוחנית המטהרת שבה האדם חי .הכפרה כאן אינה רק מחיקת עוון ,אלא יצירת סביבה שבה העוון אינו יכול להתקיים ,כעין אוויר צח המטהר את הריאות. אונקלוס (במדבר כ"ח ,ד') מתרגם :ית אימר חד תעביד בצפרא וית אימר תנינא תעביד בין רימייא .בתרגומו הוא מדגיש את סדר הזמנים המדויק ,את העובדה שהעבודה נעשית בבוקר ובערב ,כמשמרת בלתי פוסקת המבטיחה את שלמות הקשר בין ישראל לה'. כאשר אנו נכנסים אל בית המדרש ,אל עומק הסוגיה שבה נפגשים דברי חז"ל ,אנו חשים כיצד המילים העתיקות הופכות למציאות חיה .כאן ,בבתי המדרשות של התלמוד ,נחשפת בפנינו הזיקה המופלאה שבין הקרבן הנישא על המזבח לבין הנפש הישראלית הנכספת לטהרה ,ומתוך הדברים עולה השאלה הגדולה :האם הכפרה המיוחלת היא נחלת היחידים שבעיר ,או שמא פרישתה כקשת של חסד על פני כל רחבי הארץ? בגמרא במסכת יומא (דף כ"ו ע"א) מבואר :תמיד של שחר מכפר על עבירות שעשו בלילה, ותמיד של בין הערביים מכפר על עבירות שעשו ביום .מתוך דברי הגמרא אנו למדים על עוצמתו המטהרת של הקרבן; אין הוא פעולה טכנית בלבד ,אלא כוח רוחני של ממש המעביר

את עוונותיו של האדם ,ומשאיר אותו במצב של נקיות וטהרה המאפשרת לו לפתוח דף חדש בכל רגע ורגע. בתלמוד ירושלמי במסכת שקלים (פרק ד' הלכה ב') מבואר :אמר רבי לוי מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון ,כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שנעשו בלילה ,ותמיד של בין הערביים מכפר על עבירות שנעשו ביום .מתוך הירושלמי אנו פוגשים את הביטוי המפורסם, המציב את ירושלים כמרכז הכפרה ,כעיר שאין בה עוון ,מה שמעורר בנו את התהייה הגדולה – האם הזכות הזו שמורה למקום המקדש בלבד ,או שמא היא ביטוי להשפעת הקרבן המתפשטת לכל עבר? רש"י במסכת יומא (דף כ"ו ע"א) מבאר :מכפר על עבירות ,כלומר הקרבת הקרבן היא המעוררת את רחמי השמיים לסלוח ולמחול ,שכן על ידי הקרבן אדם מביע את נכונותו להקריב את נפשו ואת יצרו לפני הבורא ,וזהו המעשה המפעיל את מידת הרחמים. תוספות (שם) מבאר :דאף דהכפרה היא מכוח הקרבן ,מכל מקום דרוש תנאי של עבודה בלב ,שהרי הקרבן עצמו בלי התשובה והכוונה של העם לא היה מספיק .מכאן אנו למדים כי השפעת הכפרה היא תלויה גם במעמדם של ישראל ,וייתכן שעל כן הוגבלה הכפרה למי שקשור בעבודת המקדש. נכנסים אנו אל היכלם של הראשונים ,המעצבים ברוחם ובבינתם את תפיסת עולמנו התורנית .בדרכם הסלולה ,הם מתבוננים במידת הכפרה ובתפרוסת השפעתה ,ודרכם נבין כיצד התקבלו הדברים להלכה ולמעשה ,והאם גבולותיה של ירושלים הם גבולותיה של סליחה ,או שמא השפעת התמיד פורצת כל גדר. רבי יעקב בן אשר ,הטור (או"ח סימן רל"ז) חידש :כי בסדר תפילת ערבית אומרים והוא רחום יכפר עוון ,וביאר הטעם לכך לפי שבשחרית ובמנחה יש תמידין שמכפרין ,אבל בערבית שאין תמיד לכפר ,תקנו לומר והוא רחום .מדבריו עולה כי יש זיקה ישירה בין זמני התמיד לבין היכולת להתכפר ,ומאחר ובזמני השחרית והמנחה הכפרה מצויה כביכול באוויר ,אין צורך בבקשה מיוחדת ,מה שמרמז כי השפעת הקרבן אינה מוגבלת ליושבי ירושלים בלבד ,אלא היא תופעה רוחנית המלווה את זמני היום של כלל ישראל. רבי יוסף קארו ,הבית יוסף (סימן רל"ז) הביא את דברי הכלבו (סימן כ"ח) שכתב :אמרינן לעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון ,שתמיד הבוקר מכפר עונות הלילה ,ותמיד הערב מכפר עונות היום ,ולכך תקנו ערבית ושחרית לחלות פני המקום שיכפר עונותינו יומם ולילה. בביאורו הוא מדגיש כי הדברים נתפסים ככלי לחלות פני המקום בעבור כלל ישראל ,מה שמעיד על כך שהכפרה אינה רק נחלת תושבי העיר ,אלא שפע שנמשך מן המזבח אל כל מי שמכוון ליבו כנגדו. בעומקם של דברי האחרונים ,אנו פוגשים את הדיון המרתק המבקש לשרטט את גבולותיה של הכפרה ,תוך ניסיון לפצח האם קרבן התמיד הוא מעיין נובע המרווה את כל אדמת הארץ,

או שמא זרמו מוגבל בתוך חומות העיר המקודשת ,וכיצד תופסים גדולי הפוסקים את הזיקה שבין המזבח לבין הנפש הישראלית הנמצאת בכל מקום. הגר"י אייבשיץ ביערות דבש (ח"א ,דרוש ט') ביאר :והנה יש להבין במה דאמרו ,למען יאריכון ימיך על האדמה כתיב ,דבאמת למה ,הלא זה הוא שכר על שמירת המצווה ,ולמה לא יהיה לשומר מצות בחו"ל שכר גם כן ,וכי חלילה אבד סברם ליושבים בגולה ,והלא תורת ה' בכל העולם ניתנה ,וצ"ל דגבי האי עובדא דאמר לו אביו עלה לבירה וכו' פרכינן בגמרא במסכת קידושין (דף ל"ט ע"ב) ודילמא מהרהר בעבירה הווה וכו' ,הרי אף דנאמר אריכות ימים ,אם מהרהר בעבירה ,ומכל שכן שעשה עבירה בפועל ,דלכולי עלמא בטל השכר ההוא בעולם הזה ובטלה אריכות ימים ,ואמרינן במדרש דבירושלים מעולם לא לן אדם בחטא ,דתמידין מכפרין יום ולילה ,ופרשו המפרשים ,דלאו דוקא ירושלים ,רק הקרא מכנה כל ארץ ישראל בשם ירושלים ,דקרא כתיב ,צדק ילין בה ,וכל דברי ירמיה וישעיה וכי על ירושלים לבד נאמרו הלא על כל ארץ ישראל ,רק הכל טפל לירושלים .ביאורו המאיר עיניים מרחיב את מושג ירושלים לממדים רוחניים שכל ארץ ישראל נכללת בהם ,ובכך הוא מחדש שהכפרה אינה תלויה במיקום הפיזי ,אלא בזיקה המהותית של הארץ והעם אל המקדש. הגר"צ הכהן מלובלין בפרי צדיק (פרשת צו ,סק"ג) חידש :דהא התמיד מקריבין מתרומת הלשכה שהוא משקלי ישראל מכל ארץ ישראל ,ואף בחוץ לארץ היו שולחין שקלים ,והיה לו לכפר על עוון ישראל מכל מקומות מושבותיהם ,אך לפי האמור בחוץ לארץ או בשאר ארץ ישראל שלא ידעו בכיוון זמן הקרבת התמיד ,לא שייך כאילו הקריב נפשו שיועיל התשובה על הרהור הלב, מה שאין כן בירושלים שהיו אנשי מעמד שעמדו על הקרבת התמיד ,וכל אחד גמר בנפשו להקריב נפשו לפני הקדוש ברוך הוא ,שפיר אמר שלא לן אדם בירושלים ובידו עוון שהועיל התשובה על ידי הקרבת התמיד כאמור .בדבריו הוא מדגיש כי הכפרה מותנית בחיבור הנפשי ובהשתתפות הפעילה במעמד התמיד ,ובכך הוא מגביל את הכפרה למי שזכה להימצא במעמד המקודש ,שהיה בו כדי להביא את האדם לידי עומק של תשובה ושבירת היצר. האמרי אמת מגור (מובא בספר ליקוטי יהודה ,פרשת פנחס) ביאר :שקרבן התמיד היה מכפר רק על מי שעמד במעמד הקרבנות ,אבל מי שדר רחוק ולא הויא במעמדות לא היה מתכפר. השקפה זו מדגישה את חשיבות הנוכחות והשייכות המעשית ,ככלל המגדיר את אופן קבלת ההשפעה הרוחנית מהקרבן ,ובכך היא מעמידה את ירושלים כמרכז ממנו מוקרן האור למי שמתקרב אליו. התבוננות בדרכי רבותינו האחרונים ובני דורנו מאירה את הסוגיה באורות של עומק ,שכן הם מנסים ליישב את המתח שבין קדושת המקום לבין כוחה הסגולי של התפילה והקרבן, ומתוך כך הם מחדשים תובנות המקרבות את המושגים הללו אל הלב והנפש גם בדורנו זה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תפילה) ביאר :כי גם בדורנו זה ,בעת שאין לנו מזבח ,תפילתנו היא המקום שבו אנו מקריבים את קרבן הלב ,והשפעת הכפרה שפעל התמיד בימים ההם ,פועלת כיום מכוח האמונה והחיבור של כל יהודי לבוראו ,בכל מקום שבו הוא נמצא ,שכן הלב הוא הוא המקדש המעט שנותר לנו.

מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג' ,סימן מ"ח) חידש :כי הכפרה של התמיד לא הייתה תלויה במיקום הפיזי בלבד ,אלא בכך שירושלים הייתה מרכזו של עולם ,ומכיוון שקדושתה נמשכת לעד ,הרי שכל אדם המתחבר לירושלים בלב ובנפש ,זוכה להתעוררות של תשובה וכפרה ,ואין זה משנה אם הוא נמצא בתוככי העיר או רחוק ממנה ,שכן הקדושה היא טרנסצנדנטית ואינה מוגבלת למרחב הפיזי. הגרש"ז אוירבך בספרו הליכות שלמה (פרק י"ד) ביאר :כי המדרש האומר שלא לן אדם בירושלים ובידו עוון ,אינו בא להגביל את הכפרה למקום ,אלא להגדיר את רמת ההתמסרות והדבקות שנדרשה ממי שזכה לחיות בקרבת המקדש ,ומכאן שהכפרה היא פועל יוצא של קרבת הנפש ,דבר שכל יהודי יכול להשיג באמצעות התפילה והדבקות בה' יתברך ,בכל זמן ובכל מקום. הסוגיה הזו אינה נשארת בגדר עיון בלבד ,אלא היא פורצת אל חיי המעשה שלנו ,אל אופן התפילה שלנו ואל התחושה הפנימית שאנו נושאים עמנו בעת שאנו עומדים לפני קוננו .כאשר אנו מבקשים לדלות נפקא מינות מתוך המחלוקת בין גדולי עולם ,אנו מגלים כי המסקנות הללו משפיעות על מידת הביטחון שלנו בכפרה ועל חשיבות הזיקה שלנו למקום המקדש. למעשה עולה כי אדם המתפלל בביתו הרחוק ממקום המקדש ,אינו צריך להרגיש שהוא מחוץ למעגל הכפרה ,שכן הכפרה אינה קשורה למיקום הגיאוגרפי בלבד ,אלא לשייכותו המהותית של האדם לכלל ישראל ולעבודת ה' .הנפקא מינה היא שגם מי שאינו יכול להגיע לירושלים ,אם הוא מתחבר בלב ובנפש לעבודת המקדש ולכלל ישראל ,הרי הוא כמי שעומד במעמד הקרבנות וזוכה להשפעת הכפרה בדומה ליושבי ירושלים. נפקא מינה נוספת עולה מתוך דברי הפרי צדיק ,המדגיש את חשיבות הכוונה והחיבור למעמד .למעשה ,יש כאן הוראה לכל אחד מאיתנו :כדי לזכות לאותה כפרה עמוקה המובטחת ליושבי ירושלים ,עלינו לפתח את הכוונה והדבקות בתפילה ,כאילו אנו עומדים ממש בשעת הקרבת התמיד .המציאות הזו תובעת מאיתנו לא להסתפק באמירת מילים בעלמא ,אלא להקריב את הרהורי הלב ואת רצונותינו האישיים בתוך התפילה ,ובכך ליצור את הזיקה הנדרשת כדי לקבל את השפעת הכפרה. ועוד תובנה מעשית חשובה למדנו ,כי הקשר שלנו לירושלים ולארץ ישראל אינו רק נוסטלגי ,אלא הוא חלק בלתי נפרד ממהות עבודת ה' שלנו .ההלכה למעשה היא שכל יהודי, באשר הוא שם ,צריך לשאת את עיניו ואת ליבו לכיוון ירושלים בעת תפילתו ,וזאת כדי לקיים בפועל את החיבור למרכז הכפרה ,ובכך הוא מוריד על עצמו את השפע המיוחד שנמשך מהמזבח לכלל ישראל. בעוד אנו מעמיקים בנבכי הסוגיה ,נפתח לפנינו אופק רעיוני רחב ידיים המבקש להגדיר את טיבו של הקשר בין המרכז לבין ההיקף בעבודת ה' .הרעיון העמוק העולה כאן אינו מסתכם בשאלה גיאוגרפית ,אלא בבירור המושג של קדושת המקום אל מול קדושת הכלל. מדוע באמת ירושלים זכתה להיות המוקד שבו לא לן אדם ובידו עוון ,והאם קדושה זו היא מוגבלת או שמא היא זורמת כנהר איתן אל כל פינה בארץ ישראל?

נראה לבאר כי ירושלים אינה רק מקום פיזי ,אלא היא הנקודה שבה נפגשים שמיים וארץ, היא המקום שבו הרצון האנושי והציווי האלוקי מתלכדים לשלמות אחת .בתוך ירושלים, ובפרט במקדש ,השכינה שרויה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים .ממילא ,אדם הנמצא שם ,נתון תחת השפעה ישירה של נוכחות אלוהית המטהרת אותו ,כמעט בעל כורחו ,מכל חטא .זהו כוחו של המקום ,שבו הקדושה מוחשית כל כך ,עד כי היא משפיעה על הנפש במישרין ומוחקת את שאריות העוון שדבקו בה במהלך היום או הלילה. עם זאת ,הרעיון המרכזי כאן הוא שארץ ישראל כולה היא שלוחה של ירושלים .כפי שביאר הגר"י אייבשיץ ,כל הארץ היא כעין שלוחה של המקדש ,אלא שבירושלים הקדושה היא בריכוז גבוה ,בבחינת נקודת המוקד ,ומשם היא מתפשטת והולכת .אם נתבונן בכך ,הרי שהכפרה של התמיד אינה נעצרת בחומות העיר ,אלא היא נספגת בתוך האדמה כולה ,אלא שמי שזוכה לשכון בקרבת המוקד ,זוכה להרגיש את עוצמתה בצורה חזקה וברורה יותר. הקושי של מי שנמצא רחוק אינו שהכפרה אינה קיימת עבורו ,אלא שהמרחק מקשה עליו לקלוט את האור הזה ,והוא נדרש לעבודה פנימית מאומצת יותר כדי להתחבר אל המקור. הרעיון המחשבתי שמתגבש מתוך דברי הפוסקים הוא שעם ישראל הוא גוף אחד ,וכל עבודה שנעשית במקדש שייכת לכל איברי הגוף של האומה .המזבח אינו שייך רק לתושבי ירושלים ,אלא לכל יהודי באשר הוא .העובדה שהתמיד מכפר על הכל ,מלמדת אותנו שקיימת מערכת רוחנית שקופה המקשרת בין המזבח לבין כל יהודי ,והמרחק הפיזי אינו חוצץ בפני השפעת הכפרה .לכן ,גם בגלות או במקומות רחוקים בארץ ,כל אימת שהיהודי מכוון את ליבו אל המרכז ,הוא זורם אל תוך נתיבי הכפרה הללו ,ובכך הוא נכלל בתוך ההבטחה הגדולה של 'צדק ילין בה'. כאשר אנו נושאים את מבטנו פנימה ,אל מחוזות הנפש והאמונה ,אנו מגלים כי השאלה על קרבן התמיד והכפרה אינה שאלה היסטורית על העבר ,אלא שאלה נוקבת על המצב הנפשי שבו כל אדם שרוי בכל עת .החיבור לאמונה אינו מתחיל במקום פיזי ,אלא ברצון הכן של הנפש להיטהר ולהתקרב ,ומתוך כך אנו למדים שקרבן התמיד הבוער על המזבח הוא סמל לתמידותה של התשובה בלב האדם. נראה לבאר כי כל אחד מאיתנו הוא בבחינת מקדש ,וכל יום בחיינו הוא בבחינת ירושלים. האמונה שלנו בבורא עולם דורשת מאיתנו להאמין שהשערים אינם נעולים לעולם ,ושבכל רגע נתון ,כוחה של התשובה יכול לפעול את פעולת הניקוי והכפרה .כפי שהתמיד הוקרב כדי לנקות את הכתמים שדבקו בעם במהלך היום ,כך גם אנו נדרשים בכל בוקר ובכל ערב לעשות חשבון נפש ,להניח את העוונות על המזבח הפנימי שלנו ולבקש בלב שלם שיטוהרו. החיבור לנפש מתבטא בידיעה שאדם אינו נושא את עוונו לבדו .ברגע שאדם מודה בחטאו ומפנה את ליבו אל הקדושה ,הוא נכנס למעגל הכפרה הכלל-ישראלי .ההבנה שקרבן התמיד מכפר על הכל ,מפיחה באדם תקווה עצומה ,שכן היא מלמדת אותו שגם אם מעד ונפל, הקדושה האלוקית גדולה מכל טעות .זהו כוחה של הנהגת החיים של בעל אמונה :הידיעה

שהחיים הם מסע של טיהור מתמיד ,שבו אנחנו נדרשים רק לעשות את הצעד הראשון של הכרה ואמת ,ומשם – הרחמים האלוקיים כבר פועלים את שלהם. מבחינה הנהגתית ,הלימוד הזה מחייב אותנו לאמץ גישה של חמלה כלפי עצמנו וכלפי הזולת .אם הקרבן הציבורי מכפר על כולם ,משמע שכולנו קשורים זה בזה בערבות הדדית. אדם אינו יכול לומר שהוא לבדו בעולמו ,אלא הוא חלק מרקמה אנושית אחת שמקבלת שפע מהמקור .לכן ,הנהגת האדם צריכה להיות כזו שמחפשת את הטוב שבכל אחד ,ומאמינה ביכולתו של כל אחד להשתנות ,שכן הלב היהודי הוא תמיד בבחינת ירושלים ,מקום שבו האש דולקת והכפרה אפשרית תמיד למי שמבקש אותה באמת. כשאנו נכנסים אל נבכי הנפש ומחפשים את המצפן המוסרי המנחה אותנו ,אנו למדים מן הסוגיה הזו שיעור מאלף על האחריות האישית והכללית .האדם המוסרי הוא זה שאינו מסתתר מאחורי טקסים חיצוניים ,אלא לוקח את האחריות למעשיו בתוך המרחב הפנימי שלו ,מתוך הבנה שגם ללא מזבח גלוי ,המזבח של הלב הוא הזירה האמיתית שבה מוכרע הגורל המוסרי שלו. נראה לבאר כי המוסר הגבוה ביותר שאדם יכול להגיע אליו הוא ההכרה שאינו חי לעצמו. העובדה שקרבן התמיד פעל את פעולת הכפרה בעבור כלל ישראל ,גם עבור אלו שלא יכלו להיות נוכחים במקדש ,מלמדת אותנו שערבות הדדית היא יסוד קיומנו .אדם המבקש לשפר את מוסריותו צריך לשאול את עצמו לא רק מה הוא עושה עבור עצמו ,אלא כיצד מעשיו משפיעים על הכלל ,וכיצד הוא יכול להיות כלי של ברכה ושל כפרה לסובבים אותו ,מתוך הבנה שהשלמות הפרטית תלויה בשלמות החברתית. מצפן מוסרי נוסף הוא היכולת לחיות ביושר פנימי ,מבלי להזדקק להצדקות חיצוניות. הכפרה של התמיד לא הייתה תלויה בפרסום או בהצהרות ,אלא בעובדה שהיא הייתה חלק מסדר העולם .גם אנחנו נדרשים לחיות ביושר שאינו תלוי בקהל ,אלא מתוך אמת פנימית שקטה .אדם מוסרי הוא זה שפועל בטוב ובאמת גם כאשר אף אחד אינו רואה ,מתוך הבנה שמעשיו הם אלו שמעצבים את דמותו האמיתית ואת עולמו הפנימי. עוד נראה ללמוד כי החיים מחייבים אותנו להכיר בערכה של כל נקודה בחיים ,גם אם היא רחוקה מן המרכז .השאלה אם הכפרה הגיעה לכל תושבי הארץ מלמדת אותנו שאין אדם שנדחה מעבודת ה' .גם אם נדמה לנו שאנו נמצאים במקום נידח ,רחוק מהמרכז המקודש, או שנפלנו למקומות נמוכים ,תמיד יש דרך לשוב ולחבור אל המקור .המצפן המוסרי מורה לנו לעולם לא לייאש אדם מן התיקון ,אלא לחפש את הדרך שבה כל אחד יכול להביא את קרבנו האישי ,את השלמות האישית שלו ,לתוך המערכת הגדולה של הטוב בעולם. המסע שערכנו בין חומותיה של ירושלים לבין מרחבי הנפש מותיר אותנו עם תובנות עמוקות ליומיום שלנו .אנו למדים כי השייכות שלנו לעבודת ה' אינה תלויה במיקומנו הגיאוגרפי ,אלא בנכונותנו להפוך את הלב למזבח חי .בכל בוקר ובכל ערב ,כאשר אנו עומדים בתפילה ,אנו נקראים להתחדשות ,להנחת הרהורי הלב על מזבח האמונה ,ולתחושה שכל