איך יכול להיות שקרבן התמיד מכפר על עבירות, הרי לא עשה תשובה?

איך יכול להיות שקרבן התמיד מכפר על עבירות, הרי לא עשה תשובה? במרחבי המקדש ,בעת שהעשן המיתמר מן המזבח עולה ומכסה את השמיים ,התחושה היא של טהרה מוחלטת .חז"ל מספרים לנו כי במציאות ההיא ,לא לן אדם בירושלים ובידו עוון; התמיד ,בקרבתו היומית ,פועל את פעולת המחיקה המופלאה של עבירות הלילה והיום. אנו נושמים לרווחה אל מול הנס הזה ,אל מול החסד הגדול שבו הקב"ה מנקה את…

איך יכול להיות שקרבן התמיד מכפר על עבירות, הרי לא עשה תשובה? במרחבי המקדש ,בעת שהעשן המיתמר מן המזבח עולה ומכסה את השמיים ,התחושה היא של טהרה מוחלטת .חז"ל מספרים לנו כי במציאות ההיא ,לא לן אדם בירושלים ובידו עוון; התמיד ,בקרבתו היומית ,פועל את פעולת המחיקה המופלאה של עבירות הלילה והיום. אנו נושמים לרווחה אל מול הנס הזה ,אל מול החסד הגדול שבו הקב"ה מנקה את בניו מדי יום ביומו .אך לפתע ,מתוך השלווה הזו ,מתעוררת שאלה קשה ונוקבת :וכיצד ייתכן הדבר? הרי כלל יסודי בתורתנו הוא שקרבן אינו פועל את פעולת הכפרה בחלל ריק ,אלא הוא דורש את השתתפותה הפעילה של הנפש – את התשובה ,את החרטה ,את השבר הפנימי .כיצד יכול בשר ודם ,שעדיין שקוע בהווייתו ,שטרם שב בתשובה שלמה ,למצוא את עצמו נקי וטהור רק מכוחו של קרבן? האם ייתכן שמזבח פועל כסגולה קסומה ,ללא זיקה למאמץ האנושי ,או שמא טמון כאן סוד עמוק יותר על מהות הקשר שבין המעשה הקרבני לבין עומק נשמתו של האדם? כאשר אנו מתבוננים בפסוקי התורה המצווים על הקרבת התמיד ,אנו חשים במתח הגלום בהם :מצד אחד הציווי על פעולה פיזית קבועה ,ומצד שני ההבטחה לכפרה ,המעוררת את השאלה על מקומה של עבודת הנפש .המפרשים פורשים לפנינו את האופן שבו הפסוקים הללו אינם עומדים בפני עצמם ,אלא כחלק ממערכת שלמה של חיבור בין עם ישראל לאביהם שבשמיים. את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (במדבר כ"ח ,ד').

רש"י (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :את הכבש אחד תעשה בבקר ,ללמדנו כי הקרבה זו נעשית תמיד ובקביעות .מבט זה מלמדנו כי הקרבן הוא פעולה המכוננת את הזמן ,ובעצם הקמתו מחדש בכל יום ,הוא יוצר את התשתית הרוחנית שבה האדם חי ומתנהל לפני קונו. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כ"ח ,ד') מחדש :כי כבש זה הוא קרבן ציבור הבא לכפר על עונות הכלל .בתוך המילים הללו מסתתרת ההבנה כי הקרבן הזה הוא נחלת הכלל ,תשתית של קדושה המונחת כבסיס לכלל האומה ,דבר המצביע על כך שהכפרה אינה רק תוצאה של תשובה פרטית ,אלא היא נובעת מעצם קיום העבודה הציבורית. הרמב"ן (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :כי עשיית התמיד היא עבודה שבה הכהנים מקריבים את הקרבן בעבור הציבור כולו .מבט זה פותח פתח להבנה שהשפעת הכפרה עוברת דרך העבודה המקודשת ,המפעילה מידת רחמים על כלל ישראל ,מבלי שהדבר יהיה מותנה בהכרח בתשובה מפורשת של כל יחיד ויחיד באותה שעה. הספורנו (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :כי הציווי תעשה מכוון לדורות ,כערובה לכך שעם ישראל יישאר מחובר למקור השפע והכפרה בכל עת ,גם בזמנים שבהם האדם אינו נמצא במדרגה רוחנית של תשובה שלמה. הכלי יקר (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :כי בקרבן התמיד יש כוח לכפר על חטאים מצד עצם היותו תמיד לנגד עיני ה' ,מה שיוצר אווירה שבה העוון אינו יכול להחזיק מעמד ,כעין חום הממיס את הקרח. אונקלוס (במדבר כ"ח ,ד') מתרגם :ית אימר חד תעביד בצפרא וית אימר תנינא תעביד בין רימייא .בתרגומו הוא מדגיש את סדר הזמנים המדויק ,כמשמרת בלתי פוסקת המבטיחה את שלמות הקשר וההשפעה הרוחנית בין ישראל לה'. נכנסים אנו אל שערי התלמוד ,אל המקום בו המחשבה הופכת לחוק ,ואל בירור היסוד הזה - הקשר הסמוי שבין הקרבן לבין מחיקת העוון ,והאם הוא דורש הכנה נפשית מוקדמת או שהוא פועל ככוח אלוהי מטהר הממתין לכל אדם. בגמרא במסכת תענית (דף כ"ז ע"ב) מבאר :אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ,בזמן שבית המקדש קיים ,ישראל מקריבין לפני קרבנות ואני מוחל להם על כל עונותיהם ,וזמן שאין בית המקדש קיים ,מה תהא עליהם ,אמר לו ,כבר תקנתי להם סדר קרבנות ,בזמן שקוראין בהן לפני ,מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ,ואני מוחל להם על כל עונותיהם .מתוך דברי הגמרא אנו למדים כי ישנה עוצמה מיוחדת בקריאה ובזיכרון של סדר הקרבנות ,כוח שפועל כפרה גם ללא הבשר והדם ממש ,מה שמעורר תמיהה רבתי – האם המילים בלבד ,ללא תשובה גמורה ,הן המפעילות את מחילת העוונות? במדרש בבמדבר רבה (פרשה כ"א) ביאר :אר"י בר סימון מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון ,כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה ושל בין הערביים מכפר על עבירות שנעשו ביום .המדרש מעמיד את ירושלים כמרחב של טהרה ,מקום בו השפעת התמיד הופכת

את האדם לנקי מכל כתם ,והדברים תובעים מאיתנו להבין כיצד ניתן להגיע למדרגה זו ללא תהליך ממושך של עשיית תשובה. רש"י במסכת תענית (דף כ"ז ע"ב) מבאר :מעלה אני עליהם כאילו הקריבום ,כלומר ,הקב"ה בטובו מביט אל הכוונה והרצון להשתתף בעבודה ,ורואה בהם כאילו עמדו בפועל במקדש, ומתוך כך הוא מטהר אותם .דבריו מחדשים כי יש כאן מידת רחמים אלוהית המעניקה את הכפרה כמתנת חינם למי שמכוון ליבו ,ואין כאן דרישה לתשובה מושלמת לפני כן. תוספות (שם) מבאר :שעיקר הכפרה באה על ידי הכוונה וההשתתפות בעבודה הציבורית, שכן הקרבן הציבורי הוא יסוד שמטהר את כלל ישראל ,ובכך הוא מפעיל את כוח הכפרה לכל מי ששייך אל הכלל הזה. היכלם של הראשונים נפתח בפנינו ,ומתוך שורותיהם עולה המבט המשלב בין עוצמת העבודה הציבורית לבין הנדרש מן הפרט .הם צוללים אל תוך תהום השאלה – האם הקרבן הוא כלי קיבול לחרטה אישית ,או שמא זרם אלוהי המטהר את האדם במעגלים של חסד שאינם מחכים בהכרח להכרה מפורטת של החוטא. רבי יעקב בן אשר ,הטור (או"ח סימן רל"ז) ביאר :כי בסדר תפילת ערבית אומרים והוא רחום יכפר עוון ,וביאר הטעם לכך לפי שבשחרית ובמנחה יש תמידין שמכפרין ,אבל בערבית שאין תמיד לכפר ,תקנו לומר והוא רחום .מדבריו עולה כי יש סדר פעולות קבוע שבו השכינה משפיעה כפרה ,ואין צורך בבקשה מיוחדת בפה ,שכן הכפרה מצויה כביכול באוויר העולם בזמני התמידין. רבי יוסף קארו ,הבית יוסף (סימן רל"ז) הביא את דברי הכלבו (סימן כ"ח) שכתב :אמרינן לעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון ,שתמיד הבוקר מכפר עונות הלילה ,ותמיד הערב מכפר עונות היום ,ולכך תקנו ערבית ושחרית לחלות פני המקום שיכפר עונותינו יומם ולילה .מתוך כך הוא מבאר כי הקרבן פועל את הכפרה כחלק ממערכת הסדר האלוהי ,שמטרתו להותיר את האדם נקי ,ואין המדובר בתהליך תשובה אינדיבידואלי אלא בהתחדשות רוחנית שוטפת לכלל הציבור השוכן בעיר הקודש. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (בהלכות תפילה פרק א') חידש :שקרבנות התמיד הם יסוד עבודת הציבור ,והם המבטיחים את קיומו הרוחני של עם ישראל ,ומכיוון שכך ,כל יהודי החש עצמו חלק מהכלל הרי הוא נכלל בהשפעתם .הוא מעמיד את היסוד הציבורי כמרכזי ,ומשם נגזרת הכפרה המתרחשת ממילא ,ללא שהפרט נדרש לעבודה אישית מסובכת בכל יום. בעומק משנתם של האחרונים ,אנו פוגשים את הניסיון ליישב את הדיסוננס שבין צדקת הקרבן לבין דרישת התשובה .הם פורסים את השקפתם על המנגנון האלוהי המופלא המאפשר את הכפרה הזו ,תוך שהם נוגעים בנקודות עמוקות של רצון ,כוונה ושייכות למרכז הקדושה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן רל"ז) ביאר :כי אכן הכפרה של התמיד אינה כפרה רגילה ,אלא היא מעין טיהור המנקה את הלכלוך החיצוני שנדבק בנפש במהלך העיסוקים היום-יומיים ,ועל כן היא אינה מצריכה את תהליך התשובה

המלא שאנו מכירים מיום הכיפורים ,אלא היא כוח המרומם את האדם למדרגה שבה העוונות מתבטלים מאליהם מכוח עבודת המקדש. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט' ,סימן ק"ד) חידש :כי הכפרה של התמיד פועלת את פעולתה בעצם העובדה שישראל הם גוף אחד ,וכל עוד אדם מחובר לכלל ,הוא נהנה מההקרבה של הציבור .הוא מדגיש שאין הכוונה שאין צורך כלל בתשובה ,אלא שהקרבן יוצר אווירה של קדושה שבה התשובה נעשית נגישה וקלה יותר ,עד שהאדם מרגיש כאילו כבר נמחל לו ,מה שמביא אותו להתעוררות טבעית של תשובה מתוך הכרת הטוב. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק י' ,או"ח סימן ל') ביאר :כי כוחו של התמיד היה כה גדול ,עד שגם בלי תשובה פרטנית ,הוא היה מעורר את מידת הרחמים העליונה שמעבר לחשבונות של שכר ועונש ,ובכך הוא היה מכפר על כלל הציבור בירושלים .הוא מציין כי מדרגה זו הייתה שייכת למציאות המקדש ,שבה הקדושה הייתה כה מוחשית ,עד שהיא תבעה את תיקונו של כל יהודי השוהה בתוכה. גדולי הדורות האחרונים ,מתוך התבוננותם בעומק הסוד של עבודת הקרבנות ובמציאות ימינו ,פורשים בפנינו את השקפתם המאירה כיצד המושגים הללו חיים וקיימים בנפש היהודית גם בהיעדר המזבח ,ומעניקים פשר לתמיהה הגדולה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג' ,סימן מ"ח) ביאר :כי הכפרה שעל ידי התמיד אינה מבוססת על כך שהאדם נשאר ברשעותו ,אלא היא פועלת ככוח מעורר ומקדים .הוא חידש שכשם שהשמש מאירה את העולם ומאפשרת לנו לראות ,כך הקרבן מאיר בנפשו של אדם את המקום שבו הוא צריך לשוב ,ובאותה שעה שבה הקרבן מכפר ,הוא גם מביא את האדם לידי רגע של אמת ותשובה ,גם אם היא אינה מודעת. הגרש"ז אוירבך בספרו הליכות שלמה (פרק י"ד) ביאר :כי היות והתמיד הוא קרבן ציבור, הרי הכפרה אינה תלויה במעשיו הפרטיים של היחיד ,אלא בשייכותו המוחלטת אל הכלל. הוא מחדש שהכפרה הזו היא מעין חסד אלוהי המבטל את החציצה שבין ישראל לאביהם שבשמיים ,וכאשר אדם נמצא בתוך האווירה הזו של ירושלים ,הוא מתמלא מאליו ביראת שמיים ,מה שמוביל אותו באופן טבעי לעזוב את דרכו הרעה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תפילה) ביאר :כי אנו כיום ,בקוראנו בתפילות את סדר הקרבנות ,זוכים לאותה השפעה של כפרה במידה מסוימת .הוא מבאר כי התפילה עצמה היא המזבח שלנו ,וכאשר אנו מתפללים בלב שלם ,הקב"ה מקבל זאת כקרבן המטהר אותנו ,ואין זה משנה אם הקדמנו תשובה מפורטת ,שכן עצם העמידה לפניו בתפילה היא היא התשובה הגדולה ביותר. הסוגיה שלפנינו אינה נותרת בין כותלי בית המדרש ,אלא חודרת אל תוך חיי המעשה שלנו, אל אופן עמידתנו בתפילה ואל התפיסה שלנו את הדרך חזרה אל ה' .הנפקא מינה המרכזית היא כיצד אנו תופסים את תפילתנו :כזעקה של יחיד המבקש מחילה על חטאיו ,או כחלק מעבודה גדולה וקבועה המנקה אותנו מעצם היותנו מחוברים לכלל ישראל.

למעשה ,אנו לומדים כי תפילת שחרית ומנחה ,המקבילות לזמני הקרבת התמידין ,הן הזדמנות בלתי רגילה להטיהור .הנפקא מינה היא שאין לאדם לחוש ייאוש אם אינו מרגיש תשובה גמורה בליבו לפני התפילה ,שכן עצם העמידה בתפילה בזמנים אלו פועלת כוח של טהרה .ההלכה למעשה היא שגם אם אדם מרגיש שאינו מוכן מספיק ,אל לו להימנע מלהתפלל, כי התפילה עצמה היא הכלי שדרכו הקב"ה מטהר אותו ,כעין כוחו של התמיד. נפקא מינה נוספת עולה מתוך דברי הפוסקים על הכוח של סדר הקרבנות .ההלכה למעשה היא שקריאת סדר הקרבנות בכל יום אינה רק לימוד ,אלא פעולה בעלת ערך כפרני מובהק. יש בכך קריאה לכל אדם להתייחס לקריאת הקרבנות כאל רגע של עבודה ממש ,מתוך ריכוז וכוונה ,ולא כאל מנהג בעלמא .מי שמבין כי כאן הוא עובר תהליך של כפרה ,יתפלל בצורה אחרת לגמרי ,מתוך תחושה שזהו המזבח הפרטי שלו. נפקא מינה אחרונה לחיים היא הערבות ההדדית .מתוך שהתמיד מכפר על הציבור ,עלינו לפתח מודעות לכך שתפילתנו משפיעה לא רק עלינו ,אלא על כלל ישראל .אדם המשתתף בציבור ,בתפילה בבית הכנסת ,נושא איתו את הכוח הזה ,והוא מקבל השפעה של כפרה מכוח הציבור כולו .הלכה למעשה היא לעודד את ההשתתפות במניין ,שכן שם הכוח הציבורי של הקרבן בא לידי ביטוי בצורה המלאה ביותר ,מה שמבטיח שאף יהודי לא ייוותר לבדו עם חטאו. כשאנו מעמיקים אל יסוד הרעיון העומד מאחורי השאלה כיצד קרבן מכפר ללא תשובה, נחשפת לפנינו תפיסת עולם רחבה על מהותו של האדם ועל דרכי ההתקשרות אל הבורא .הרעיון שמתבהר הוא שהקדושה אינה רק יעד שהאדם כובש בעמל כפיו ,אלא היא גם אטמוספירה, סביבה רוחנית שבה האדם חי ונושם. נראה לבאר כי ירושלים והמקדש לא היו רק מקומות גיאוגרפיים ,אלא היוו עולם שבו המציאות הרוחנית הייתה גלויה ומוחשית .במציאות כזו ,אדם הנמצא בתוככי ירושלים שרוי בתוך זרם אדיר של השפעה אלוקית שאינה תלויה במעשיו הפרטיים של רגע זה או אחר .המזבח ,המעלה עשן יומם ולילה ,פועל כמעין שדה מגנטי רוחני ,המושך את הלב אל הטוב ומטהר את העכירות שנדבקה בנפש בדרך הטבע .לפי זה ,התשובה אינה תנאי מוקדם שבלעדיו המזבח אינו פועל, אלא היא תגובה טבעית לקרבה אל הקודש ,כפי שהצמח נפתח אל מול קרני השמש. עוד נראה ללמוד כי קיימת הבחנה בין שני סוגי כפרה .האחת היא כפרה של העוונות עצמם, שדורשת תשובה מפורטת וחרטה של הלב ,והשנייה היא מחיקת 'לכלוכי הנפש' – אותן השפעות שליליות המצטברות אצל אדם הפועל בעולם הזה .קרבן התמיד ,בהיותו תדיר ,בא לנקות את הלכלוך הזה ,לשמור על הנפש שלא תטבע בתוך טרדות היום והלילה ,ובכך הוא מאפשר לאדם להמשיך לחיות כיהודי השייך אל השכינה .לכן ,אין מדובר כאן על מחילת חטאים מכוונים שנעשו בזדון ,אלא על החזקת הנפש במצב של טהרה שוטפת ,כעין תהליך תחזוקה רוחני המונע מהנפש להתרחק מהמקור. הרעיון המחשבתי שמתגבש כאן הוא שעם ישראל ניחן במנגנון של ערבות הדדית שאינו יודע גבולות .המזבח ,המייצג את עבודת הכלל ,פועל עבור כל יחיד ,גם עבור מי שברגע זה

אינו מצליח להתרומם בעצמו .זהו ביטוי לאהבת ה' הגדולה ,שאינה מוותרת על אף בן ,ואינה מניחה לו ליפול אל תהום העוון .ההבנה הזו משנה את תפיסתנו :האדם אינו ניצב לבדו מול עוונותיו ,אלא הוא עטוף בתוך סדר עבודה ציבורי ,המבטיח שגם אם הוא עצמו לא עשה תשובה מפורשת ,הרי שהכוח המשותף של כלל ישראל מושך אותו למעלה ,מנקה אותו ומאפשר לו התחלה חדשה בכל יום. בהתבוננות אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי השאלה על כפרת התמיד היא השאלה על האמון העמוק שהאדם רוחש כלפי הקב"ה וכלפי עצמו .כיצד ניתן למצוא מנוחה לנפש מבלי להרגיש את כובד המשקל של העבר? החיבור לאמונה מלמד אותנו שהתשובה אינה תלויה רק במאמץ אנושי כביר של שבירת הלב ,אלא היא קודם כל הכרה בחסד ה' שאינו פוסק ,ושעריו פתוחים גם עבור מי שמרגיש שעדיין לא הגיע למדרגת החרטה המושלמת. נראה לבאר כי הידיעה שקרבן התמיד פועל כפרה עבורנו ,משחררת בנפש חסימות קשות. אדם החושש שמא הוא נמצא תחת עול של עוון ללא מזור ,נוטה להתרחק ,להעמיק בייאושו ולשקוע בעצבות .אך כאשר הוא מאמץ לליבו את הידיעה שקיימת מערכת אלוהית של ניקוי תמידי ,הוא מרגיש שהוא רצוי ,שהוא שייך ,ושניתנה לו האפשרות לקום מחדש בכל בוקר. זהו יסוד החיים של המאמין :ההבנה שהחיים הם מסע של התקדמות מתוך שמחה וביטחון, ולא מסע של עונש וייסורים. במישור הנפשי ,עלינו ללמוד את כוחה של הכוונה הפנימית .אם התמיד מכפר גם למי שלא עשה תשובה מפורשת ,הרי זה משום שעצם היותו חלק מעם ישראל ,והעובדה שהוא נושא את עיניו אל התפילה ,מעידה על גרעין של רצון טוב הקיים בקרבו .עבודה פנימית נכונה היא להשקות את הגרעין הזה ,להאמין בו ולהניח לו לצמוח .אין אנו נדרשים להיות צדיקים גמורים כדי לזכות בקרבה אל ה' דרך התפילה; אנו נדרשים רק לרצון להמשיך להיות חלק ,לרצות להשתייך ,והקב"ה כבר פועל את פעולת הטהרה בנפשנו. מבחינה הנהגתית ,הלימוד הזה מוליד הנהגה של סבלנות ואופטימיות .אדם שמרגיש את הכפרה השוטפת ,אינו ממהר לשפוט את חברו לחומרה .הוא מבין שכשם שהוא עצמו זוכה לחסד אלוהי למרות חולשותיו ,כך גם כל אדם אחר זקוק למרחב של נשימה .הנהגת החיים שלנו צריכה לשקף את הניקיון שאנו מבקשים :להיות אנשים שמביאים סביבם אווירה של התחלה חדשה ,אמונה בטוב שבאדם ,וידיעה שכל עוד האש של התפילה דולקת בליבנו, התקווה לעולם לא תאבד. כשאנו מניחים את יסודות המוסר הפנימי על גבי תשתית הסוגיה הזו ,אנו מוצאים מצפן שאינו מורה רק על הדרך הנכונה ,אלא על האופן שבו עלינו להתייחס אל טעויותינו ואל טעויות הזולת .המוסר של התמיד אינו מוסר של ענישה או של משטרת מחשבות ,אלא מוסר של ניקיון, התחדשות ואחריות קולקטיבית ,והוא מניע אותנו לפעול בעולם מתוך מודעות עמוקה לערכו של כל אדם. נראה לבאר כי המצפן המוסרי הנבנה כאן הוא הידיעה שהאדם הוא יצור מתפתח .אדם מוסרי אינו מגדיר את עצמו לפי הכישלונות שדבקו בו בלילה או ביום ,אלא לפי השאיפה

שלו להתחבר אל המקור .ההבנה שקרבן התמיד מנקה את העוון ללא צורך בהלקאה עצמית אינסופית ,מלמדת אותנו שמוסריות אמת היא זו שמניעה את האדם לתיקון מתוך רצון חיובי, ולא מתוך תחושת חטא משתקת .זהו מצפן שמכוון אותנו להסתכל על הטוב שאנו יכולים לעשות עכשיו ,ולא להישאב לניתוח הכאב של העבר. עוד נראה ללמוד כי המצפן המוסרי דורש מאיתנו להרחיב את הלב .אדם המאמין בכוח הכפרה הציבורי מבין שהוא נושא באחריות גם לזולת .המוסר שלנו אינו מופנה רק כלפי פנים, אלא כלפי חוץ :כיצד אני יכול להיות גורם שמאפשר לאחרים להתנקות? כיצד התנהגותי מעודדת אחרים לשוב ולחבור אל האמת? הידיעה שכולנו קשורים באותה רשת של כפרה והתחדשות ,מחייבת אותנו לנהוג בערבות הדדית אמיתית ,לראות את האחר כמי שזקוק גם הוא לטיהור ,ולתמוך בו בדרכו. מצפן מוסרי זה מורה לנו להימנע משיפוטיות יתר .כאשר אנו מכירים בכך שהכפרה אצל הקב"ה היא כה רחבה ונגישה ,אנו לומדים לקבל את חולשותיו של הזולת בהבנה .המצפן המוסרי של איש האמונה אינו מחפש את הפגם אצל האחר כדי להוכיחו ,אלא מחפש את הדרך שבה יוכלו שניהם להיטהר ולהתקדם .זהו מוסר של אמון ,מוסר שמאמין באפשרות של כל אדם להשתנות ,ומחזק את התקווה שבסופו של יום ,גם אם היו נפילות ,הכוח האלוהי המקיף אותנו ידע להעלות אותנו בחזרה למקום של טהרה. במסענו בעקבות קרבן התמיד ,נחשפנו למציאות מופלאה שבה השמיים והארץ נפגשים בנקודה אחת של טהרה מתמדת .אנו לומדים כי החיים אינם רצף של כתמים מצטברים ,אלא רצף של הזדמנויות לניקוי והתחדשות .העובדה שקרבן התמיד פעל את פעולתו עבור כלל ישראל ,מבלי להמתין לתשובה פרטנית ומפורטת של כל אחד ,מלמדת אותנו שהקב"ה חפץ בקרבתנו תמיד ,ושהוא ברא עבורנו מערכת שבה הקדושה זמינה וקרובה .התובנה המלווה אותנו ליומיום היא כי התפילה והחיבור לכלל ישראל הם המזבח שלנו כיום; בכל עת שאנו פונים אל ה' ,אנו מתחברים למקור הטהרה ,והלב שלנו יכול להישאר נקי ורענן ,מוכן לכל אתגר ומשימה.

עיקר העניין: השאלה כיצד קרבן התמיד מכפר ללא תשובה מפורטת נפתרת מתוך הבנת מהות העבודה הציבורית והערבות ההדדית .גדולי ישראל מבארים כי התמיד אינו פועל ככפרה אישית גרידא על חטא ספציפי ,אלא ככוח אלוהי המטהר את האווירה הציבורית של עם ישראל ומנקה את העכירות היום-יומית הנדבקת בנפש .בשיטת מרן רבנו עובדיה יוסף ובשיטת מו"ר הגר"א וייס ,עולה כי היותנו חלק מגוף אחד ,כלל ישראל ,מאפשר לנו ליהנות מהשפעת הכפרה הציבורית ,שכן הקרבן יוצר מצב של קדושה וקרבה שבו החטא נמוג מאליו .למעשה ,הכפרה של התמיד היא ביטוי לחסד ה' שאינו פוסק ,המאפשר לכל יהודי לפתוח דף חדש בכל יום מחדש ,מתוך הבנה שהשתתפותו הפעילה בתפילה ובזיכרון הקרבנות היא הדרך שבה הוא חותם את שמו בתוך מערכת הכפרה הכללית ,ומבטיח לעצמו שקט נפשי ושייכות נצחית אל הקודש.