האם לעתיד לבוא יקריבו את קרבן התמיד של בין הערבים? הוכח מפרשת השבוע!

האם לעתיד לבוא יקריבו את קרבן התמיד של בין הערבים? הוכח מפרשת השבוע! בעת שאנו נושאים עינינו אל האופק ,אל הרגע שבו יבנה בית המקדש השלישי וקול שירת הלווים ישוב ויהדהד בהר המוריה ,אנו מבקשים לדמיין את סדר העבודה המחודש .האם נזכה לשוב אל שגרת הקודש כפי שהכרנוה ,עם שני התמידים – של שחר ושל בין הערבים – או שמא פניו של העתיד שונות הן ,וקדושתו המוארת של המחר תיתר…

האם לעתיד לבוא יקריבו את קרבן התמיד של בין הערבים? הוכח מפרשת השבוע! בעת שאנו נושאים עינינו אל האופק ,אל הרגע שבו יבנה בית המקדש השלישי וקול שירת הלווים ישוב ויהדהד בהר המוריה ,אנו מבקשים לדמיין את סדר העבודה המחודש .האם נזכה לשוב אל שגרת הקודש כפי שהכרנוה ,עם שני התמידים – של שחר ושל בין הערבים – או שמא פניו של העתיד שונות הן ,וקדושתו המוארת של המחר תיתר את הצורך בקרבן הערב? התמיהה הזו ,המעסיקה את גדולי המפרשים ,אינה עוסקת רק בטכניקה הלכתית, אלא בשאלה עמוקה על טבעו של הזמן ,על השפעת האור האלוהי שיתגלה בעולם ,ועל נצחיותה של תורת משה שאינה משתנה לעולם .האם ייתכן שגילוי השכינה לעתיד יהיה כה עוצמתי ,עד שלא נזדקק לתיקון של 'בין הערבים'? הלב מבקש להבין אם המקדש העתידי יהיה העתק מדויק של העבר ,או שמא הוא יתעלה למדרגה שבה הלילה יהיה כיום יאיר, והחשיכה שדרשה כפרה תתבטל מן העולם. כאשר אנו מעיינים בפסוקי התורה המצווים על הקרבת התמיד ,אנו חשים בנצחיותן של המצוות ,ומתעורר המאבק בין הפשט הפשוט המורה על שני תמידים ,לבין הניסיון להבין את פשר השתיקה או השינוי בנבואת יחזקאל לעתיד לבוא. את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (במדבר כ"ח ,ד'). רש"י (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :את הכבש אחד תעשה בבקר ,ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ,זוהי המצווה הקבועה לדורות ,עבודה כפולה המאזנת את היום כולו ומחברת את הקצוות – השחר והערב – תחת השגחת המזבח .מבט זה מציב את התמידים כגוף אחד של עבודה ,שבו כל חלק משלים את רעהו ובלעדיו אין העבודה שלמה. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כ"ח ,ד') מחדש :ששני התמידים הם יסוד הקרבת הציבור ,וכל אחד מהם נושא תפקיד שונה בהשפעת הקדושה ובכיפור העוונות על הלילה ועל היום .על פי הבנתו ,ביטול אחד מהם נראה כשינוי מהותי במבנה עבודת הקודש כפי שנצטווינו בתורה. הרמב"ן (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :כי הציווי הוא לדורות עולם ,והתמידים הם חוקה שאין בה שינוי ,שכן עבודת המקדש נשענת על סדרים שנקבעו מראש על ידי הקב"ה ,וכל סטייה מהם דורשת הסבר עמוק שאינו מתקבל על הדעת בקלות. הספורנו (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :כי הקרבנות נועדו להעלות את הציבור אל ה' בכל עת ,ועל כן הם מחולקים לבוקר ולערב ,כדי להבטיח שהאדם יישאר מחובר לקודש לאורך כל שעות היממה ,דבר המצביע על נחיצותו של הקרבן גם לעת ערב. הכלי יקר (במדבר כ"ח ,ד') מבאר :כי התמיד מכפר על הרהורי הלב ועל העבודה המנטלית של האדם ,ועל כן יש צורך בשני תמידים כדי לענות על הצורך המתמיד של הנפש להיטהר בכל שלבי היממה ,גם כשאנו מתקרבים אל החשיכה של סוף היום. אונקלוס (במדבר כ"ח ,ד') מתרגם :ית אימר חד תעביד בצפרא וית אימר תנינא תעביד בין

רימייא .הוא משמר בתרגומו את החלוקה הברורה והקבועה בין שני הזמנים ,כעדות למסורת התורה שאינה משתנה ,ומדגיש את החשיבות של עמידה מדויקת בזמנים אלו כחלק בלתי נפרד מהעבודה. התלמוד פותח בפנינו את צוהר הדיון על סדר העבודה במקדש ,ומתוך כך אנו נדרשים לבחון כיצד משתלבים דיני השעה עם תקוות הנצח .הדיונים בגמרא מעמידים את עבודת התמיד כסלע איתן של מצוות התורה ,ומתוכם אנו תרים אחר הדרשה המגשרת בין המציאות המוכרת לבין העתיד המבטיח. בגמרא במסכת ביצה (דף ה' ע"ב) ביאר :בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום ,פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלווים בשיר ,התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה .משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום .ומקשה הגמרא ,אי הכי ,עדות נמי לא נקבל ,מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו אשתקד מי לא קבלנו עדות החדש כל היום כולו ,השתא נמי נקבל .מתוך הסוגיה עולה כי חז"ל מניחים כמובן מאליו שסדרי העבודה של המקדש ,ובכללם קרבן התמיד ,ישובו ויתקיימו כסדרם בעת הבניין העתידי ,שכן התיקונים והתקנות נמדדים על פי האפשרות המיידית של עבודת התמיד שבין הערביים. במדרש ספרי (פרשת פינחס ,פיסקא קמ"א) ביאר :את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ,ללמדנו ששני התמידים הללו מהווים יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה, שכן הם באים לכפר על חטאים שונים ומשלימים זה את זה במחזוריות של יום שלם .המדרש מעמיד את שתי העבודות הללו כחוק עולם שאינו תלוי בנסיבות משתנות ,מה שמעורר את הקושי על דעת המפרשים המצמצמים את העבודה לקרבן יחיד בלבד. רש"י (במסכת ביצה דף ה' ע"ב) מבאר :שכוונת הגמרא בטענה 'מהרה יבנה בית המקדש' היא להבטיח שכל סדרי העבודה יחזרו לקדמותם ללא כל שינוי ,שכן כל סטייה עלולה להוביל לבלבול בקרב העם .מתוך דבריו אנו למדים כי העיקרון המנחה הוא שימור המסורת המדויקת של עבודת התמידים ,כפי שהייתה נהוגה מאז ומעולם. רבנו חננאל (במסכת ביצה דף ה' ע"ב) מבאר :כי סדר העבודה בתמידים הוא יסוד שממנו לא ניתן לגרוע ,שכן התורה נתנה אותם כשני ציוויים נפרדים שכל אחד מהם נושא משמעות רוחנית משלו ,והעתיד לבוא לא יבטל את מהותם אלא יחזיר אותם אל תיקונם המלא. נכנסים אנו אל היכל הראשונים ,המבקשים לפענח את התעלומה שבין נבואת יחזקאל לבין מוסכמות התורה .כאן מתפתח המשא ומתן הגדול :האם ייתכן חידוש בעבודת הקרבנות ,או שמא נותר המקדש השלישי נאמן לחוקי הנצח שנמסרו בסיני? רבי דוד קמחי ,הרד"ק (יחזקאל מ"ו ,י"ג) כתב :זהו קרבן התמיד שעושים בכל יום כמו שאמר בתורה את הכבש אחד תעשה בבקר והמנחה אינה כמו שנזכר בתורה הנה יהיה בזה חידוש לעתיד וקרבן הערב לא זכר נראה שלא יעשה לעתיד אלא עולת הבקר .הוא מבאר כי בנבואת יחזקאל טמון שינוי מהותי ,וכי המציאות העתידית תתעלה מעל הצורך בקרבן של

בין הערביים ,שכן האור הרוחני יהיה כה גלוי עד שלא יידרש התיקון שהיה נחוץ בחשכת העולם הזה. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פרק ב' ,הלכה י"ד) חידש :כי דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו כמו שהעתיקום מפי משה רבינו אין להוסיף עליהם ואין לגרוע .הוא מבאר כי נבואות יחזקאל על המקדש הן בבחינת הוראת שעה לימי המילואים או הנחיות מיוחדות לתקופת המשיח ,אך הן אינן באות לשנות או לגרוע מן החוקים הנצחיים שבתורה ,ובכך הוא מורה כי דרך המלך של התורה ,המחייבת שני תמידים ,היא שתתקיים לעתיד לבוא. רבי יעקב בן אשר ,הטור (או"ח סימן רל"ד) מביא את השקפת עולמו של הרד"ק ותמה :הייתכן שיתבטל קרבן הערב? הוא מחדש כי אם אמנם הדבר יקרה ,הרי שזה מלמד על שינוי עמוק בטבע האדם ובמהות הזמן לעתיד ,שבו השכינה תשרה בגלוי באופן שיאיר את הערב באור השחר ,ולא יותיר מקום לחושך המצריך קרבן מחילה. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (בפירושו לתורה) מפרש :כי שני התמידים הם מצוות עשה נפרדות ,וכל ניסיון לבטל את אחד מהם הוא פגיעה בשלמות התורה .על פי דרכו ,נבואת יחזקאל אינה צריכה להתפרש כביטול ,אלא כתיאור של שלב שבו יקריבו את התמידים בהתלהבות ובקדושה חדשה ,ולא כשינוי בחוקי השמיים. האחרונים ,בהתבוננותם הכנה אל מול דברי הראשונים ,חושפים את עומק השאלה -האם השינויים המשתקפים בנבואת יחזקאל הם אכן ביטול של מצווה ,או שמא גילוי של מציאות חדשה שבה הטעם למצווה משתנה ,אך המצווה עצמה נותרת על מכונה. הגאון רבי יצחק אבוהב בספרו מנורת המאור ביאר :כי הקרבנות הם כוח מאזן בעולם, וכל עוד העולם קיים במתכונתו הנוכחית ,הרי שהתמידים הם חובה שאין לה פשרות .הוא מבאר כי דברי הרד"ק הממעיטים בערך קרבן הערב לעתיד ,אינם אלא דרך להמחיש את השלימות הרוחנית שתהיה אז ,אך אין ללמוד מכך על התבטלות מעשית של ציווי התורה. הגאון רבי אברהם אליעזר הירשקוביץ בספרו אבן האזל על הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פרק ב') חידש :כי אין כל סתירה בין נבואת יחזקאל למסורת התורה .הוא מבאר כי יחזקאל מתאר את סדר העבודה הייחודי לחנוכת המזבח במקדש השלישי ,והנביא לא בא לשנות את החוקים הקבועים לדורות ,אלא להורות כיצד ייראה הבית בראשית ימיו ,כמין יום מילואים ארוך וקדוש ,ועל כן אין להסיק מכך כי תמיד של בין הערביים יתבטל לעולמים. הגאון רבי יוסף חיים מבגדאד בספרו בן איש חי (פרשת ויקרא) ביאר :כי שני התמידים כנגד שני עולמות הם ,וכל עוד העולם הזה קיים ,חובה היא להקריב שניהם .הוא מחדש שגם לעתיד לבוא ,בטרם יבוא עולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים ,נזדקק לקרבנות אלו כדי לשמור על האיזון הרוחני ,והתפילה והקרבה בבית המקדש ימשיכו להיות הבסיס לכל עבודתנו. הגר"ח פלאג'י בספרו ראה חיים כתב :כי כל ניסיון לומר שמצווה ממצוות התורה תתבטל

חלילה ,הוא דבר שקשה לקבלו ,שכן תורת ה' היא נצחית ובלתי משתנה .הוא מבאר כי גם אם נראה בנבואה תיאור של קרבן אחד ,הרי זהו תיאור המדגיש את האחדות והשלימות שיושגו לעתיד ,אך לא ביטול של הציווי הכפול שקיבלנו מהר סיני. בעת החדשה ,גדולי הדורות המשיכו לשקול את דברי המפרשים במאזני ההלכה והמחשבה, תוך שהם מדגישים את המחויבות הבלתי מתפשרת לנצחיות התורה ,ומצד שני – את הפתח להבנת העומק שמעבר לפשוטו של מקרא בנבואות יחזקאל. המהרש"ם מברז'אן בחידושיו למסכת ביצה ביאר :כי הסוגיה במסכת ביצה ,הדנה בעדות החודש ובקלקול הלווים בשיר ,מוכיחה בבירור כי גם לעתיד לבוא התקינו את סדרי העבודה כך שיתאימו לקרבן התמיד של בין הערביים .הוא מחדש כי אם היה קרבן זה מתבטל ,הרי שלא היה מקום לחשש של קלקול בשירי הלווים ,ומכאן שהמסורת ההלכתית נותרה נאמנה לקיומם של שני תמידים גם במקדש העתידי. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ ,החזון איש (בספרו אמונה וביטחון) ,ביאר :כי רצון ה' בתורתו הוא רצון נצחי ,ואין מקום לומר שמצווה שהייתה נהוגה לדורות תתבטל .הוא חידש כי נבואות יחזקאל אינן חולקות על התורה ,אלא הן משקפות את השפעת הקדושה הגדולה של ימי המשיח ,שבהם תהיה העבודה כה שלימה עד שהיא תיראה כאילו היא אחת ,אך המעשה בפועל יישאר בשני תמידים כפי שנצטווינו. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק י' ,או"ח סימן ל') ביאר :כי יש להבחין בין צורת העבודה לבין מהותה .הוא מבאר כי ייתכן שבעתיד לבוא אופן ההקרבה יהיה שונה או מרומם יותר ,אך החובה להקריב שני תמידים היא יסוד מוסד בהלכה שאין בכוחנו לשנותו .הוא מדגיש כי דברי הרד"ק אינם להלכה למעשה ,שכן פסיקת ההלכה מושתתת על התורה ועל דברי חז"ל שאינם מותירים פתח לביטול מצוות. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג' ,סימן מ"ח) חידש :כי ייתכן שנבואת יחזקאל מדברת על מצב שבו החטא יתבטל מן העולם ,ועל כן הקרבן המיוחד המכפר על הלילה לא יידרש באותה מתכונת של כפרה .הוא מבאר כי בזה טמון יישוב הדברים – התורה מצווה על המעשה ,אך הנביא מגלה לנו את המשמעות העמוקה שמאחורי המעשה ,כי לעתיד לבוא השחר והערב יהיו שווים בבהירותם ובקדושתם ,וקרבן התמיד יהיה כולו עילוי ושבח. בנפקא מינות שבין תפיסת הרד"ק לבין שיטת הפוסקים המקיימים את שני התמידים גם לעתיד לבוא ,אנו פוגשים את האופן שבו ההלכה צריכה להתנהל כיום .הנפקא מינה המרכזית היא אופן התייחסותנו לזמני התפילה ולחשיבותם של שחרית ומנחה כשתי יחידות נפרדות, ולא רק כרצף של יום אחד. למעשה ,אם אנו פוסקים להלכה שמקדש השלישי ינהג בדיוק כפי המקדש הראשון והשני – בשני תמידים – הרי שהדבר מלמד אותנו כי תפילת מנחה ,המקבילה לתמיד של בין הערביים ,היא חובה גמורה שאינה נופלת בחשיבותה מתפילת שחרית .הנפקא מינה היא שאין להקל ראש בתפילת מנחה ,גם אם אדם עמוס בטרדות היום ,שכן היא השלמת העבודה

של הבוקר ,והיא הכרחית לשלמות היממה .מי שמבין כי תמיד של בין הערביים שריר וקיים לעתיד ,מבין כי החיבור לה' בערב הוא קריטי לא פחות מהבוקר.

נפקא מינה נוספת עולה בסדר הלימוד של סדר הקרבנות .ההלכה למעשה היא שאין לנו לבטל את אמירת פרשת התמיד של בין הערביים מתוך סברה ש'לעתיד יתבטל' .אדרבה, העיסוק שלנו בסדר זה מוכיח את אמונתנו בכך שכל תג ותג בתורה הוא נצחי .מי שסובר שקרבן בין הערביים נחוץ לעתיד ,יקפיד לומר את כל סדר הקרבנות בשלמותו ,כהכנה לזמן שבו נזכה לשוב ולהקריבם בפועל .ההלכה למעשה היא לעודד את הציבור לומר את כל סדר התמידים ,בוקר וערב ,כהכנה גמורה למקדש.

נפקא מינה שלישית היא בהשקפת העולם על ההשתלמות הרוחנית .מי שסובר שרק תמיד אחד יהיה לעתיד ,מאמין שהאור האלוהי ימלא את העולם עד שלא יצטרכו יותר 'תיקון' של ערב .הנפקא מינה לחיים כיום היא האם עלינו לצפות לאור כזה שיגיע מבחוץ, או להשקיע בעבודה אישית .לפי דעת הפוסקים המקיימים שני תמידים ,האחריות שלנו לעבודת ה' נמשכת לאורך כל היום ,ואין לנו לצפות להקלה בנטל המצוות ,אלא להמשיך להשתפר ולהתמיד בכל חלקי היום ,שכן העבודה היא מהות החיים היהודיים גם במדרגות הגבוהות ביותר.

כשם שאנו מעמיקים בשאלת התמידים לעתיד לבוא ,כך נפתח לפנינו צוהר להבנת היחס שבין המציאות הנוכחית לבין שלמות העתיד .השאלה אם יקריבו שני תמידים או אחד, נוגעת בנקודה המרתקת ביותר של תפיסת הזמן וההתקדשות בעולם היהודי :האם הגאולה היא מחיקה של העבר והתחלה חדשה ,או שהיא השלמה ,תיקון והארה של כל מה שהיה קיים עד כה.

נראה לבאר כי המחשבה שיקריבו רק תמיד של שחר לעתיד לבוא ,מבטאת את השאיפה לעולם שכולו אור .במדרגה זו ,כפי שמציינים גדולי המקובלים ובעלי המחשבה ,אין עוד מציאות של 'ערב' – אין חשיכה ,אין בלבול ,ואין ירידה במדרגה הרוחנית המצריכה תיקון נוסף .השחר ,המייצג את ההתחלה ,את הכוונה הטהורה ואת ראשית האור ,יהיה המצב הקבוע של העולם .אם אכן יקריבו רק תמיד אחד ,הרי זה מפני שהאדם יגיע למצב שבו הוא נמצא בתנועה מתמדת של עלייה ,ללא נפילות המצריכות חזרה בתשובה בסוף היום .זוהי רמת חיים שבה האור האלוהי הוא כה מוחשי ונוכח ,עד שהוא מבטל מאליו כל צל.

מנגד ,התפיסה המקיימת שני תמידים מביאה עמה מסר עמוק של המשכיות ואחריות .היא מלמדת אותנו שהגאולה אינה באה לבטל את המאמץ האנושי ,אלא להפוך אותו למקודש יותר .גם לעתיד לבוא ,ייתכן שיהיה צורך בשני תמידים כדי להדגיש את המבנה המופלא של היום היהודי – השחר והערב .הבוקר מייצג את ההתחלה וההתעוררות ,והערב מייצג את הסיכום ,ההודיה וההטמעה של מה שלמדנו ופעלנו .לפי השקפה זו ,השלמות אינה בביטול המגוון ,אלא בחיבור של כל חלקי היום אל השם .גם בעולם מתוקן ,האדם הוא יצור שזקוק

לנקודות חיבור לאורך היום ,ודווקא בתוך הגאולה ,העבודה בשני זמנים תהיה גילוי של העומק האלוהי המלווה את האדם בכל רגע ורגע. הרעיון המחשבתי שמתגבש כאן הוא שבית המקדש השלישי אינו ביטול של המציאות שלנו ,אלא הרחבה שלה .אנו לומדים שגם אם יגיעו ימים שבהם האור יהיה גדול ורב ,הערך של העבודה המדורגת ,של הבקר ושל הערב ,יישאר נכס צאן ברזל של הנפש היהודית .אולי לעתיד לבוא ,הקרבן של הערב לא יהיה מכפר על חטא ,אלא יהיה קרבן של התעלות וחיבור, שיר תהילה נוסף על הטוב שזכינו לו במהלך היום .כך אנו מגלים שהתמידים הם הלב הפועם של ההיסטוריה היהודית ,והם ילוו אותנו תמיד – אם בצורתם המוכרת כתיקון ,ואם בצורתם החדשה כהודאה והתמדה בדרכי ה'. בנבכי הנפש ,השאלה על התמידים לעתיד לבוא נוגעת ביסוד הביטחון העצמי של האדם מול עבודתו הרוחנית .החשש שהערב יאבד את מדרגתו ,או שמא ייעלם הצורך בעבודה כפולה ,משקף את החרדה האנושית שמא עמלנו בהווה אינו מספיק ,או שמא לעתיד לבוא תשתנה המשוואה כולה ותהפוך את מאמצינו למיותרים .האמונה מלמדת אותנו אחרת: הניצחון הגדול של העתיד אינו בביטול העמל ,אלא בהפיכתו לטבע שני ,לשגרה של אהבה שאינה תלויה בסיבות חיצוניות. נראה לבאר כי במישור הנפשי ,הבוקר מייצג את ההתחלה ,את ההתלהבות והחלטה האמיצה לעבוד את ה' .לעומתו ,הערב מייצג את הקושי ,את עייפות היום ואת הצורך בחיזוק מתמיד .אם לעתיד לבוא נזכה למדרגה שבה הלילה כיום יאיר ,הרי שזה אומר שההתלהבות של הבוקר תישמר לאורך כל היום .זהו חזון נפשי של יציבות רוחנית ,שבו האדם אינו שוקע לעייפות או לשכחה ,אלא נותר בשיא כוחו וחיבורו .האמונה בביאת המשיח היא האמונה שהנפש שלנו מסוגלת להגיע לרמה כזו של שקיפות ובהירות ,שבה הקשר לה' אינו יורד בערב ,אלא הולך ומתעצם. עוד נראה ללמוד כי גם אם התמיד של הערב ישתנה באופיו ,הרי שערכו הפנימי נשמר. בעבודת הנפש ,אין אדם מגיע לשלימות ללא שלב הסיכום והעיכול של חוויות היום .הערב הוא הזמן שבו אנו בוחנים את שעבר עלינו ומודים על הדרך שעשינו .לכן ,הנהגה של אדם המצפה לבניין הבית היא הנהגה של התמדה .אדם כזה אינו בונה את עולמו על בסיס השינויים ,אלא על בסיס המחויבות הנצחית .הוא לומד להעריך את הבוקר שלו ,אך הוא גם לומד לאהוב את הערב שלו ,להוסיף בו אור ,ולהפוך גם את שעות הסיום של היום לזמן של קרבת אלוקים. במישור ההנהגתי ,הלימוד הזה מוליד הנהגה של סבלנות כלפי עצמנו .אדם שמרגיש את העייפות של סוף היום ,אל לו להסיק שדרכו אבודה .הוא צריך לזכור שגם אם לעתיד לבוא יבוא אור חדש ,כעת אנו במציאות שבה העבודה של הערב היא הכרחית וקדושה .הנהגה של אמת היא להמשיך להשתדל ,להתפלל מנחה מתוך כוונה ,ולדעת שכל מאמץ שאנו עושים כעת ,בונה את היסודות לעתיד המפואר שאנו מצפים לו .זוהי דרך של אופטימיות,

המאמינה שכל רגע של התמדה בטוב ,בבוקר או בערב ,הוא עוד לבנה בבניין בית המקדש הפרטי והכללי שלנו. כאשר אנו משרטטים את המצפן המוסרי מתוך סוגיית התמידים לעתיד לבוא ,אנו מוצאים עצמנו מול שאלה של המשכיות ושל התמדה בתוך שינוי .המוסר של התמיד מלמד אותנו כי השלמות אינה נמדדת רק בשיאים של הבוקר ,אלא ביכולת להחזיק בדרך גם כשהיום נוטה לערוב ,וכי המחויבות שלנו לערכים אינה תלויה בנסיבות משתנות או בהבטחות לעתיד מזהיר ,אלא בעבודה העקבית של ההווה. נראה לבאר כי המצפן המוסרי הנבנה כאן הוא הידיעה שהאדם נמדד באחריות שלו לכל חלקי יומו .אדם מוסרי אינו אדם שבוחר לעשות את הטוב רק בשעות של התעלות והשראה, אלא הוא אדם שמצליח לשמור על נאמנות לאמת שלו גם ברגעי השגרה והעייפות .אם אנו שואפים לבית המקדש השלישי ,עלינו לאמץ כבר עתה את המידה הזו של התמיד :להקפיד על הבוקר ועל הערב ,על ההתחלה ועל הסיום ,ולהוכיח שהעבודה שלנו היא מתוך רצון עמוק ולא מתוך כורח הנסיבות .זהו מצפן שמכוון אותנו לא לחפש הקלות ,אלא למצוא את היופי שבקביעות. עוד נראה ללמוד כי המצפן המוסרי דורש מאיתנו להבין את המקום של האחר בתהליך. אם התמיד של הערב הוא תיקון למה שהחסרנו במהלך היום ,הרי שמוסר אמת דורש מאיתנו להיות אלו שמשלימים את החסר גם אצל הזולת .אדם שמרגיש את האחריות לתמיד של הערב ,יבין שגם חברו שנחלש במהלך היום זקוק למילוי ,לעידוד ולתמיכה .המוסר שלנו צריך להיות כזה שאינו מסתפק בתיקון עצמי ,אלא מחפש את הדרך להוסיף אור גם במקום שבו אחרים חווים דעיכה ,ובכך אנו בונים סביבנו חברה שכולה עבודה של השלמה וחיבור. מצפן מוסרי זה מורה לנו להתרחק מהרצון לביטול מצוות או לקיצור דרך .כאשר אנו מתבוננים בנבואת יחזקאל ,אנו לומדים כי הדרך האלוהית היא תמיד רחבה ,עשירה ומורכבת יותר ממה שאנו משערים בדעתנו המצומצמת .אדם מוסרי אינו ממהר לפסול הנהגות או לבטל סדרים בגלל שאיפה לחידוש ,אלא הוא מעמיק בהם ומגלה בהם את השפע הנסתר. זהו מוסר של כבוד למסורת ,המאמין שכל פעולה קטנה ,כל תפילה וכל הקרבה של התמיד, מחזיקה בתוכה כוח נצחי שבונה את העתיד ומכין את הנפש לקראת גילוי השכינה המלא. במסענו בעקבות שאלת התמידים לעתיד לבוא ,למדנו לזהות את המתח המרתק שבין דבקותנו במסורת הנצחית של התורה לבין הציפייה המשיחית לשינוי ולהתעלות .גילינו כי גם כאשר דברי הנביאים מרמזים על מציאות חדשה ומוארת ,אין אנו מבטלים את הנהגת יומנו על פי התורה שניתנה לנו לדורות .התובנה המלווה אותנו ליומיום היא שההתמדה בבוקר ובערב ,בשחרית ובמנחה ,היא לא רק טכניקה הלכתית אלא עוגן רוחני המבטיח כי בכל שלב ביום ,אנו קשורים למקור החיים .אנו מבינים כי העבודה שלנו כיום ,במגבלות העולם הזה ,היא הבניין האמיתי שמכין את הלב לקראת המקדש העתידי ,שבו הכל יתחבר לשלימות אחת של דבקות.