קשר הפרשות לימי בין המצרים וקברו של ירמיה הנביא - הנביא שהציל את המצרים

קשר הפרשות לימי בין המצרים וקברו של ירמיה הנביא - הנביא שהציל את המצרים ימי בין המצרים הם ימים שבהם ההיסטוריה הלאומית שלנו פוגשת את הנימים הדקים של הנפש ,שעה שסדרי העולם נפרמים וזיכרון החורבן עולה כעשן מן האדמה .השאלה כיצד פרשיות התורה הנקראות בימים אלו אינן רק רצף טכני של קריאה ,אלא בבואה עמוקה של התקופה המרה והמתוקה גם יחד ,מעוררת בנו תמיהה וגעגוע .האם…

קשר הפרשות לימי בין המצרים וקברו של ירמיה הנביא - הנביא שהציל את המצרים ימי בין המצרים הם ימים שבהם ההיסטוריה הלאומית שלנו פוגשת את הנימים הדקים של הנפש ,שעה שסדרי העולם נפרמים וזיכרון החורבן עולה כעשן מן האדמה .השאלה כיצד פרשיות התורה הנקראות בימים אלו אינן רק רצף טכני של קריאה ,אלא בבואה עמוקה של התקופה המרה והמתוקה גם יחד ,מעוררת בנו תמיהה וגעגוע .האם ייתכן שכל פרשה ופרשה המלווה אותנו בדרכנו אל התשיעי באב אינה מקרית ,אלא מתווה את מסלול הגלות והגאולה, ואף חושפת בפנינו סודות נשכחים על דמויות מופת ,כירמיהו הנביא ,שסבלם ומותם שזורים בתוך מסכת ההיסטוריה המצרית והיהודית? פרשות השבוע הנקראות בימי בין המצרים אינן איים מבודדים ,אלא חלק ממסלול רוחני המכין את הלב לקראת ימי האבל על חורבן הבית ,כשהן צופנות בתוכן את סוד הגלות והציפייה לגאולה.

בפרשת מטות נאמר :איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסר איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל' ,ג') .המפרשים מבארים כי נדרי האדם וקיום הדיבור הם היסוד לעול מלכות שמים ,ושבירתם היא היא שורש החורבן ,שכן הנדר מבטא את ההתקשרות שבין ישראל לאביהם שבשמים. במדרש אגדה מובא ביאור מפעים לקשר שבין הנדרים לבין המצב הרוחני של ישראל בימי החורבן :ואסרה איסר בבית אביה – ישראל נמשלו לבת הנמצאת בבית אביה ,והקדוש ברוך הוא הוא האב .כשישראל מפרים את נדר נאמנותם ומכניסים זרות להיכל ,הם יוצרים פגם במערכת היחסים הזו .ימי בין המצרים הם הימים שבהם אנו שבים אל בית אבינו ,מבקשים לתקן את מה שסדקנו בדיבורנו ובמעשינו. בפרשת מסעי ,העוסקת במסעות בני ישראל במדבר ,מוזכרת העובדה כי אלו המסעות (במדבר ל"ג ,א') – המהרא"ל צינץ מבאר בקומץ המנחה כי ארבעים ושניים המסעות הם כנגד ארבעים ושתיים תחנות בגלות הארוכה של עם ישראל .כל תחנה היא רמז לקושי ,לניסיון, ולתהליך של זיכוך שעובר העם עד לביאת מלך המשיח .ימי בין המצרים הם התחנה המרה ביותר בתוך מסע זה ,שבה אנו צופים לאחור על כל התחנות שעברנו ומתפללים לאל שהמסע יסתיים בגאולה שלמה. המהרא"ל צינץ מוסיף ומקשר את פרשת פנחס לתקופה זו ,בהיותה הפרשה העוסקת בקרבן התמיד ,שביטולו הוא ביטוי לניתוק הקשר עם המזבח ולחורבן המקדש .ימי בין המצרים הם ימי הזיכרון לביטול התמיד ,ליום שבו הופסקה עבודת הקרבנות ,והפרשה ניצבת כתזכורת מתמדת למה שאבד לנו ומה שאנו כה מצפים לשובו. סיפורו של ירמיה הנביא ,החוזה את החורבן ונושא על כתפיו את כאבו של העם ,מסתיים במקום בלתי צפוי – במצרים ,בקרב האומה ששעבדה את אבותינו ,אך בסופו של דבר נתנה מקום למנוחתו של הנביא שחזה את נפילתם. מדרש אגדה מבאר את פרשת הנדרים והיחס שבין ישראל לאביהם שבשמים ,ומשם עובר לספר על סופו המר של הנביא ירמיה :והקב"ה הוכיחם על ידי ירמיה ע"ה אשר רגמו אותו בני ישראל במצר ים וקברו אותו המצריים .המדרש מחדש כי העם שאליו נשא ירמיה את דבריו החריפים ,אלו שאותם ניסה להציל ,היו הם שפגעו בו ,בעוד המצרים ,אויבי העבר, הם אלו שהעניקו לו כבוד אחרון. הסיבה לכבוד שרחשו המצרים לירמיה נעוצה במעשה פלאי ,כפי שמפרש המדרש :מפני שהיו אוהבים אותו שהתפלל על הדגים הנקראים תמסח שהיו בנילוס והיו הורגים במצרים. ירמיה הנביא ,בתוך תוככי גלותו ,לא עסק רק בתוכחה ,אלא גילה דאגה גם לשלומם של אלו שסביבו ,והתפלל להצלתם מן המגיפה שהמיטו עליהם הדגים המסוכנים .פעולה זו של חסד ,שחרגה מגבולות העם היהודי ,יצרה גשר של הכרת תודה מצד המצרים ,שהוקירו את הנביא שהציל את חייהם. המהרא"ל צינץ בספרו קומץ המנחה מבאר כי ירמיה הנביא ,שאותו קברו המצרים בכבוד,

מייצג את הכאב המזוקק של הנביא שננטש על ידי בני עמו .הוא מחדש כי השהות של ירמיה במצרים ,שבה זכה לכבוד דווקא מאלו שהיו אמורים להיות שונאיו ,היא סמל לגלות הארוכה – שבה לפעמים אנו מוצאים נחמה או הערכה במקומות שלא שיערנו ,בעוד הבית פנימה סגור ומסוגר. בהמשך דברי המדרש מובא כי מלכם של המצרים ,אלכסנדרוס ,הוציא את עצמותיו וקבר אותם באלכסנדריה ,כביטוי להמשכיות הכבוד שרחשו לו המצרים לאורך הדורות .המדרש מבאר כי לא רק ירמיה הנביא סבל מיד בני עמו באותה תקופה ,אלא אחרים הרבה הרגו, וכמה רעות עשו וכמה לבורא הכעיסו .תיאור זה מעמיק את ההבנה של ימי בין המצרים, כזמן שבו אנו מביטים על הנתק הנורא בין העם לבין מנהיגיו ורוח ה' ,ועל המחיר הכבד של אי-הקשבה לנביאים. הראשונים ,המוליכים אותנו בדרכי האבל וההתבוננות על הגלות ,שוזרים את דברי הנביאים בתוך הבנת הזמנים ,ומבארים כיצד נבואות ירמיהו אינן רק היסטוריה שנחתמה, אלא מורה דרך המלווה את הנשמה בכל דור ודור. הרד"ק בפירושו לספר ירמיהו (פרק מ"ג) מבאר כי השהות של ירמיהו במצרים לא הייתה בחירתו החופשית ,אלא המשך מסע היסורים שנכפה עליו בעקבות סירוב העם לשמוע בקולו .הוא מבאר כי ירמיהו ,בנבואותיו ובהתנהלותו ,מייצג את הקונפליקט הנצחי של הנביא המבקש את טובת העם בעוד העם דוחה אותו ,והירידה למצרים מסמלת את העמקת השבר שבו שקעו ישראל עם אובדן המרכז הרוחני בירושלים. האברבנאל בפירושו לנבואות החורבן מבאר כי ימי בין המצרים נקבעו לא רק לזכר אירועים טכניים ,אלא כזמן של חשבון נפש לאומי על הדחייה השיטתית של דברי הנביאים. הוא מחדש כי העובדה שירמיהו סיים את חייו במצרים מורה לנו על כך שהגלות אינה רק הרחקה גיאוגרפית מהארץ ,אלא תהליך שבו הרוח הנבואית יוצאת אל מחוץ למחנה ,לעיתים כדי למצוא מקלט במקום שלא היינו מצפים לו ,כפי שביאר המדרש על הכבוד שחלקו לו המצרים. המהר"ל מפראג בחידושי אגדות מבאר את עומק השנאה שחשו בני ישראל כלפי ירמיהו: העם לא סבל את דברי התוכחה כי הם ערערו את תחושת הביטחון העצמי הכוזבת שלהם. הוא מבאר כי מות ירמיהו בידי בני עמו אינו רק מעשה רצח ,אלא ביטוי לרצון להשתיק את המצפון הלאומי ,ובכך הם זירזו את החורבן .ימי בין המצרים הם הימים שבהם אנו נדרשים להקשיב לאותו קול נבואי שדוכא אז ,ולהבין כי התיקון מתחיל בהכרה בכאב הנביא שנשא את דברי האמת. הראשונים מדגישים כי השתיקה של ירמיהו במצרים ,לאחר כל נבואותיו ,היא הצעקה הגדולה ביותר של הגלות .הם מבארים כי הכבוד שרחשו לו המצרים ,כפי שמביא המדרש, הוא מראה מול פנינו :כאשר עם ישראל מאבד את היכולת להעריך את דוברי האמת שלו, האומות רואות ומבינות לעיתים את גודל הערך שאבד לנו ,ובכך מתחדדת התביעה הפנימית להשבת לב האבות אל הבנים ולבנים אל האבות ,יסוד הגאולה.

האחרונים ,בהתבוננותם על פרשיות השבוע ועל ימי בין המצרים ,פורטים את הרעיון לתוך פרטי ההנהגה והמחשבה ,ומעניקים לנו מפת דרכים להתמודדות עם רגעי המשבר והאבל הלאומי. המהרא"ל צינץ בספרו קומץ המנחה מבאר בפירוט את הקשר הפנימי שבין פרשת נדרים לבין חורבן הבית .הוא מחדש כי הנדר הוא כוח דיבור המוליד קדושה ,והפרתו היא פירוק המבנה המקודש שבין ישראל להקב"ה .על פי דבריו ,ימי בין המצרים הם ימים של חשבון על אובדן המילה הקדושה ,על הדיבור שהתרוקן מתוכן ,והשיבה אל הפרשה הזו נועדה ללמדנו כי גאולתנו תלויה בראש ובראשונה בתיקון הדיבור והנאמנות לה' יתברך. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר מבאר את דברי המדרש על קבורתו של ירמיהו במצרים .הוא מבאר כי ירמיהו הנביא ,אשר כל ימיו הטיף כנגד הירידה למצרים ,מצא את סופו דווקא שם ,כדי ללמדנו לקח נצחי :גם במקום הכי רחוק מהקדושה ,יש מקום לנביא האמת .הוא מחדש כי הכבוד שרחשו המצרים לירמיהו אינו מעיד על מעלתם ,אלא על האופן שבו הקב"ה שומר את ניצוץ האמת שלו גם בתוך המקומות האפלים ביותר ,כדי שתהיה עדות לעתיד לבוא. הראשל"צ רבנו יוסף חיים זיע"א בבן יהוידע (על מסכת סוטה) מבאר את מהות הדגים שציין המדרש ,ומחדש כי ישנם כוחות הרסניים הפועלים בעולם ,וכאשר אדם צדיק מתפלל עליהם ,הוא הופך את כוחם לרעה לכוח המייצר הכרה בערכו .הוא מבאר כי ירמיהו הנביא, בדמותו העדינה והכואבת ,הצליח לשנות את האווירה במצרים לא על ידי כוח ,אלא על ידי תפילה וחסד ,ובכך הוא מורה לנו כי גם בתוך הגלות המרה ביותר ,בכוח התפילה ניתן להטות את לב המציאות ולמצוא מקום של מנוחה וכבוד. ספרי האחרונים מדגישים כי סיפורו של ירמיהו במצרים נועד לתת תקווה לאדם הנמצא בשפל המדרגה .גם כאשר נדמה שכולם הפנו עורף ,גם כאשר הנבואה נראית כקול במדבר, האמת של הנביא נשמרת .הם מבארים כי ימי בין המצרים אינם נועדו רק לישיבה על הקרקע ,אלא לחיפוש אחר אותו ניצוץ של ירמיהו הנביא בתוכנו – הנאמנות המוחלטת לדרכו של ה' ,גם כאשר הנסיבות החיצוניות נראות חשוכות וחסרות סיכוי. גדולי הדורות האחרונים רואים בימי בין המצרים לא רק עת להזדהות עם אבל העבר ,אלא תקופה שבה הלב נפתח להבנה מחודשת של נצחיות הנבואה והקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין ישראל לאביהם. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בדרשותיו לימי בין המצרים היה מדגיש את כוחה של הנחמה העולה מתוך נבואות ירמיהו .הוא היה מבאר כי הנביא ,שחזה את החורבן ,הוא גם המנחם הגדול ביותר ,וכי הירידה למצרים של ירמיהו אינה רק סיפור של גלות ,אלא עדות לכך שהצדיק הנושא את כאב הכלל נושא עמו את הקדושה לכל מקום .רבנו היה מחדש כי הכבוד שרחשו המצרים לנביא הוא רמז לכך שבסופו של תהליך הגלות ,גם האומות יכירו במעלתם של ישראל ובתורתם ,כפי שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך.

מו"ר הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי היה עוסק בחיבור שבין פרשיות התורה לזמן הזה. הוא היה מבאר כי השילוב בין פרשיות הנדרים והמסעות לבין ימי האבל הוא הזמנה לבחינה מחדש של הנדרים שלנו .הוא היה מחדש כי הקושי הגדול ביותר בגלות הוא השכחה ,והתורה הנקראת בימים אלו נועדה להזכיר לנו לאן אנו הולכים – אל בניין הבית – ומדוע אנו נמצאים כאן .הוא היה מבאר כי גם במצבי הקצה של ירמיהו ,המסר הוא שאין ייאוש בעולם כלל ,וכי תפילתו של צדיק משנה את פני המציאות גם בלב ליבה של ארץ הגלות. מו"ר הגר"א וייס בספריו מחדש כי ההתבוננות בירמיהו הנביא במצרים צריכה להוביל אותנו להערכה מחודשת של דוברי האמת בדורנו .הוא מבאר כי אם העם סירב להקשיב לירמיהו ,הרי שזו האזהרה החמורה ביותר לנו ,וכי ימי בין המצרים הם הימים שבהם אנו נדרשים לפתח רגישות לקול הנבואי המהדהד גם כיום .הוא מבאר כי החיים בגלות אינם חיים של ניתוק ,אלא חיים של עבודה מתמדת להכנת הלב לביאת משיח ,כאשר זכרו של ירמיהו מלווה אותנו כמורה דרך ששרד את החורבן ושמר על הזיק היהודי בלב מצרים. גדולי הדורות מדגישים כי סיפורו של ירמיהו במצרים הוא מראה המונחת מול עינינו. הם מבארים כי השאלה אינה רק מה עשו אז ,אלא מה אנו עושים עם המטען הזה כיום .הם מחדשים כי האבל על החורבן הוא הדלק שמוביל אותנו לעשייה מתוך אמונה ,שכן גם הנביא שקבר את ימיו במצרים ידע כי בסופו של דבר העצמות ישובו אל הארץ ,והאמת של הקדוש ברוך הוא תתגלה לעיני כל בשר. הנפקא מינות העולות מהסוגייה שבין פרשות בין המצרים לבין דמותו של ירמיהו במצרים, מאירות את ההנהגה הראויה לנו בימים אלו ,שבהם אנו מבקשים לשמר את קדושת הדיבור והמסע אל היעד הגדול. נפקא מינה ראשונה נוגעת לערכו של הדיבור והנדר בימי האבל .למדנו מהמהרא"ל צינץ כי פרשת נדרים המופיעה בימים אלו אינה מקרית ,אלא מהווה תזכורת לכך שהגלות היא תוצאה של שבירת הברית והנדר .הנפקא מינה למעשה היא שבימים אלו ,על האדם להקפיד הקפדה יתרה על מוצא פיו ועל קיום התחייבויותיו .כאשר אנו מתאבלים על החורבן ,התיקון המיידי ביותר שבידינו הוא החזרת התוקף והאמת לדיבורנו ,מתוך הבנה שדיבור שאינו מופר הוא הנדבך הראשון בבניית הבית מחדש ,שכן כל הנהגה של אמת בונה נדבך בהיכל השם. נפקא מינה נוספת עולה מהיחס שבין פנים לחוץ בגלות ,כפי שראינו בסיפור ירמיהו במצרים .אם נבאר כדברי המדרש שהצדיק מצליח לקדש גם את מקום הגלות באמצעות תפילה וחסד ,הרי שהנפקא מינה היא שאין לאדם לראות את עצמו כקורבן של נסיבות סביבתיות שליליות .אדם שמוצא את עצמו במקום שרחוק מהקדושה ,אינו אמור רק לשרוד, אלא לפעול ולהשפיע .התפילה על הטוב ,גם בקרב אלו שאינם שייכים למעגל המקודש ,היא תכונה של נביא .הנפקא מינה היא שגם בתוך ימי בין המצרים ,עלינו לחפש את הדרכים להוסיף אור וחסד ,גם במקומות שנדמים כנילוס של מצרים ,שכן בכוחנו להפוך את המציאות בתפילה עקבית. נפקא מינה שלישית נוגעת לאחריות הקהילתית והאישית כלפי קולות האמת .למדנו על

הכאב שגרמו בני ישראל לירמיהו בעקבות סירובם לשמוע לקולו .הנפקא מינה למעשה היא הצורך לפתח קשב פנימי להדרכה ולמוסר ,גם כאשר הם נשמעים כדברי תוכחה לא נעימים. האבל על החורבן הוא הזדמנות לשאול את עצמנו :האם אני פתוח לשמוע את האמת ,גם כשהיא מאתגרת את הנוחות שלי? הנפקא מינה היא שהכבוד שרחשו האומות לירמיהו תובע מאיתנו ,כבניו ,להיות הראשונים המוקירים את נושאי דגל האמת והנבואה בתוכנו ,מתוך הבנה שההתעלמות מהם היא זו המעמיקה את הגלות. בעומק הרעיון של הקשר בין פרשיות אלו לבין גלותו של ירמיהו במצרים ,מתגלה סוד המעבר מהחורבן הלאומי אל הנחמה האוניברסלית .ימי בין המצרים אינם רק זמן של אבל על מה שאבד ,אלא זמן של בירור מהות הקשר שבין ישראל לבוראם ,קשר שאינו נשבר גם תחת כובד המשקל של הגלות המרה ביותר. נראה לבאר כי פרשת נדרים ופרשת המסעות הן שני צדדים של מטבע אחד .הנדר הוא ההתקשרות הפנימית ,הנקודה שבה הנשמה כורתת ברית עם ריבונו של עולם ,בעוד המסעות הם ההתגלמות החיצונית של הליכתנו בעולם הזה .החורבן ,שבא בעקבות שבירת הברית, כפה עלינו מסע ארוך ומפותל ,מסע שירמיהו הנביא היה לאחד מנושאי דגלו המיוסרים ביותר .העובדה שירמיהו מוצא את מנוחתו האחרונה דווקא במצרים ,המקום שממנו יצאנו לחירות ,מלמדת אותנו כי הגלות היא מסע של השלמת הבירור – אנו צריכים לעבור גם במקומות ששיעבדו אותנו כדי לקדשם מבפנים. הרעיון המחשבתי המזדכך כאן הוא כי הדיבור האנושי ,המיוצג בפרשת נדרים ,הוא כלי המעצב את המציאות .כאשר ישראל מקדשים את דיבורם ,הם בונים את הבית ,וכאשר הם מפרים אותו ,הם מבקשים את החורבן .ירמיהו ,שבכל ימיו לא הפסיק לדבר ,לא הפסיק להוכיח ולא הפסיק להתפלל ,מצא את מנוחתו במצרים משום שהוא לא הפסיק להאמין בכוחה של המילה – המילה שמתפללת על הבריות ,המילה שמבקשת רחמים גם על הדגים בנילוס .זהו עומק גדול :הגלות אינה סוף פסוק אלא מקום שבו המילה היהודית נבחנת באש, ומתגלה כבעלת כוח לשנות גם לבבות של אומות עולם. התובנה העמוקה היא שהגאולה אינה רק שיבה פיזית לאדמה ,אלא שיבה לדיבור נקי ,לנדר שלא מופר ,ולנאמנות שאינה מתערערת גם אל מול נבואות זעם .ימי בין המצרים הם הימים שבהם אנו לומדים שירמיהו לא מת במצרים – הוא חי בתוך האבל שלנו ,בתוך התפילה שלנו ,ובתוך היכולת שלנו לראות מעבר לחורבן את ניצוץ הקדושה שמחכה לגאולה .הבחירה המוסרית שלנו היא להיות כירמיהו :להמשיך להאמין בטוב ,להמשיך להתפלל למען העולם כולו ,ולשמור על בריתנו עם הבורא גם כשאנו רחוקים מבית אבינו. במישור הנפשי והאמוני ,דמותו של ירמיהו המסיים את ימיו במצרים פועלת כשיקוף פנימי לכל אדם החש לעיתים גלות בתוך חייו .ישנם רגעים שבהם האדם מרגיש כי שליחותו אינה מתקבלת ,כי דבריו אינם נשמעים ,וכי המקום שבו הוא פועל – מקום עבודתו ,סביבתו, או אפילו מצבו הנפשי – נדמה כמצרים של ממש .הלקח מירמיהו הוא שהקדושה אינה תלויה

במיקום הגיאוגרפי או בתגובת הקהל ,אלא בנאמנות הפנימית של האדם לייעודו ,גם כשהוא נישא לבדו. נראה לבאר כי הנפש היהודית ,השואפת תמיד לבית המקדש ולקרבה לה' ,חווה בימי בין המצרים את הצורך להכיר בכאב כחלק מתהליך הריפוי .ההתבוננות בירמיהו ,שבחייו נדחה על ידי עמו ובמותו כובד על ידי זרים ,מלמדת אותנו על חוסן נפשי .כאשר אדם פועל מתוך אמונה ,גם אם התוצאות המיידיות אינן מאירות לו פנים ,עליו לדעת כי מעשיו נרשמים, וכי הקב"ה שומר את נשמתו ואת זכרה .זוהי הנהגה של אמונה צרופה :הידיעה כי התפילה על הטוב ,כפי שהתפלל ירמיהו על הדגים ,אינה הולכת לאיבוד ,אלא בונה גשרים של חסד במקומות שלא שיערנו. בהנהגה היומיומית ,הסוגייה מורה לנו שלא להתייאש מהשפעתנו על הסביבה .אנו עלולים לחשוב שאם איננו רואים תוצאות מיידיות לפעולותינו החיוביות ,סימן שאין בהן ערך .ירמיהו מורה לנו אחרת :הנביא ממשיך להשפיע ,להאיר ולהתפלל ,גם כאשר נראה שסביבתו חשוכה. זוהי הנהגה של הובלה מתוך שירות – להפוך למקור של ברכה ,גם בתוך הגלות .האדם שחי באמונה כזו ,הופך את ימי בין המצרים לימים של התעלות ,שבהם הוא מבין כי כל פעולה של אמת וכל נדר שמתקיים הוא עוד לבנה בדרך לבניין הבית השלישי. באמונה ,הסוגייה מלמדת אותנו כי הקב"ה אינו עוזב את עמו ,גם בגלות המרה ביותר. השהות של ירמיהו במצרים היא עדות לכך שהנוכחות האלוהית אינה מוגבלת לגבולות הארץ ,אלא מלווה את הצדיקים והמאמינים בכל מקום ובכל עת .אדם שחי מתוך מודעות כזו ,מפתח מצפן פנימי יציב .הוא אינו נסחף אחר הייאוש הלאומי או האישי ,אלא מתחזק מהידיעה שכל מסע – גם המסע הקשה של החיים – הוא חלק מתכנית רחבה שמובילה בסופו של דבר אל הגאולה השלמה ,שבה יתגלה כי כל קורבן אישי היה בעל ערך נצחי. המצפן המוסרי המתגבש מתוך דמותו של ירמיהו ומתוך פרשות בין המצרים ,מכוון אותנו להבנה כי היושרה שלנו עומדת למבחן דווקא במקומות שבהם אנו חשים זרות ,בדידות ,או אי-הבנה .המוסר כאן אינו עניין של כללים חיצוניים בלבד ,אלא של נאמנות פנימית לקול האמת ,גם כאשר הוא נדחה על ידי אלו שקרובים אלינו ביותר. נראה לבאר כי המצפן המוסרי דורש מאיתנו לפתח מידה של נדיבות רוח ,בדומה לירמיהו הנביא .היכולת שלו להתפלל למען מצרים ,המקום שסימל עבור ישראל עבדות ושעבוד, מלמדת אותנו שמוסר נעלה אינו מחפש נקמה או התבדלות ,אלא חסד ואנושיות .המצפן שלנו מכוון אותנו להבין כי העובדה שאנחנו נושאים את דגל האמת לא נותנת לנו היתר לבוז לאחרים ,אלא מטילה עלינו חובה להיות מגדלור של ברכה לכל סביבתנו ,גם אם הם אינם שותפים לדרכנו. עוד נראה ללמוד כי המצפן המוסרי מורה לנו על אחריות אישית בתוך הכלל .כאשר אנו קוראים על חטאי הדור שגרמו לחורבן ,המוסר תובע מאיתנו לא להצביע באצבע מאשימה על הדורות ההם ,אלא לבחון את המוכנות שלנו להקשיב למוסר ולהדרכה .אדם בעל מצפן

מוסרי יודע כי החורבן מתחיל במקום שבו אנו מפסיקים להקשיב זה לזה ,ובמקום שבו אנו מבטלים את הערך של הדיבור הקדוש והנאמן .המוסר שלנו נבנה מתוך הידיעה שכל מילה שלנו היא בעלת משקל ,וכל התחייבות שאנו לוקחים על עצמנו היא חלק מבניין עולמנו המוסרי. אנו בונים את המצפן שלנו מתוך הידיעה כי הנאמנות לאמת עשויה להוביל אותנו למקומות של בדידות ,אך היא הדרך היחידה להישאר מחוברים לשורש נשמתנו .המוסר הוא לדעת להעריך את החובה שלפנינו ,לפעול ביושרה ,ולהמשיך להאמין בטוב גם כשהמציאות נראית חשוכה .זהו מצפן שמלמד אותנו כי גם בגלות האישית שלנו ,אנו יכולים להיות נביאים של חסד ואמת ,וכי העמידה האיתנה שלנו בדרך ה' ,היא זו שמכינה את הלב לקראת הגאולה. אנו שואפים שההכרעות שלנו יהיו משוקלות ביראת שמיים ,מתוך הבנה שכל רגע בלוח השנה ובחיינו הוא הזדמנות לעשות נחת רוח לבורא ,ולשמור על הזיקה האמונית לבית אבינו שבשמים. בסיומו של מסענו אל עומקי פרשיות ימי בין המצרים ודמותו של ירמיהו הנביא ,אנו מוצאים כי האבל הלאומי אינו רק זיכרון של עבר רחוק ,אלא הזמנה למסע פנימי של בנייה מחדש .למדנו כי הדיבור ,המיוצג בפרשת נדרים ,הוא היסוד לכל קשר בינינו לבין הבורא, וכי השבר בבית אבינו נבע בראש ובראשונה מאובדן הנאמנות למילה הקדושה .דמותו של ירמיהו ,המסיים את ימיו דווקא במצרים ,מלמדת אותנו כי האמת האלוהית אינה תלויה במקום או בקהל ,אלא בנאמנות הבלתי מתפשרת של האדם לשליחותו ,גם כשהוא נישא לבדו .התובנה ליומיום שלנו היא היכולת לשאת את כאב הגלות ולהפוך אותו למקור של חסד, תפילה ותיקון ,מתוך הבנה שכל פעולה של אמת בונה נדבך בהיכל השם שעתיד להיבנות.

עיקר העניין: המהרא"ל צינץ כתב בקומץ המנחה כי פרשיות ימי בין המצרים הן מפת דרכים לגלות ולגאולה ,כאשר פרשת נדרים מחדדת את חשיבות קיום הדיבור שבינו לבין בוראו ,ששבירתו היא שורש החורבן .המדרש אגדה ביאר כי ירמיהו הנביא ,לאחר שחזה את החורבן ,נרדף על ידי בני עמו ומצא מנוחה וכבוד דווקא במצרים ,בזכות תפילתו על המצרים והצלתו אותם מהדגים המזיקים בנילוס ,עובדה המלמדת על כוחה של תפילת הצדיק להטות את המציאות גם במקומות הזרים ביותר .השילוב בין החובה לשמור על מוצא פינו בנדרים לבין היכולת להאיר את החושך בתפילה כירמיהו ,הוא המצפן המוסרי המנחה אותנו בימים אלו .המסקנה המעשית לכל אדם היא להתמקד בתיקון הדיבור והנאמנות לברית בכל רגע ,ולהאמין כי גם בתוך גלותנו האישית ,עמידה איתנה באמת וחסד מכינה את הלב לקראת הגאולה השלמה והתגלות מלכות שמים בעולם.