האם בחור צעיר שאינו נשוי יכול לעשות התרת נדרים? הוכח מפרשת השבוע!

האם בחור צעיר שאינו נשוי יכול לעשות התרת נדרים? הוכח מפרשת השבוע! העולם נבנה על מילים ,ועל הכוח להשיב אותן חזרה אל תוך כנפי השתיקה .כאשר אדם נדר נדר ,הוא יצר מציאות חדשה ,חוט של אור או של איסור הקשור אל נשמתו .אך מה קורה כאשר החוט הזה הופך למשא כבד מנשוא? כאן נפתחת שער ההתרה ,פתח של חסד שנועד להשיב את הנפש אל מרחב החירות .השאלה המטלטלת את בית המדרש אינה רק…

האם בחור צעיר שאינו נשוי יכול לעשות התרת נדרים? הוכח מפרשת השבוע! העולם נבנה על מילים ,ועל הכוח להשיב אותן חזרה אל תוך כנפי השתיקה .כאשר אדם נדר נדר ,הוא יצר מציאות חדשה ,חוט של אור או של איסור הקשור אל נשמתו .אך מה קורה כאשר החוט הזה הופך למשא כבד מנשוא? כאן נפתחת שער ההתרה ,פתח של חסד שנועד להשיב את הנפש אל מרחב החירות .השאלה המטלטלת את בית המדרש אינה רק הלכתית ,היא מבקשת לדעת מי הם האנשים הראויים לעמוד בפרץ ,מי הם השליחים שיכולים להשמיע את קול התיקון ,ומהם הגבולות המוסריים שבין שנות העלומים לבין גדלות הדעת הנדרשת כדי לעקור נדר משורשו .זוהי שאלה על היררכיה ,על בשלות הנפש, ועל מהות הדיבור היהודי שמחפש תיקון אמת מול פני השמיים. בפרשת מטות ,הכתוב מציב בפנינו את המדד המוחלט למשקלה של המילה ,כפי שנאמר: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל ,ג) .פסוק זה אינו רק אזהרה ,אלא הוא מהווה את הבסיס ההלכתי לכל מושג ההתרה ,שהרי מכאן אנו למדים שכשם שיש כוח בדיבור ליצור איסור ,כך יש כוח בדיבור – מתוך הליך של התרה – להפקיע את האיסור ולעשותו כלא היה. רש"י (שם) ביאר" :לא יחל דברו -לא יעשה דבריו חולין ,שלא יאמר מה לי להחמיר על עצמי" .רש"י מלמדנו שקדושת הדיבור היא הנותנת לנדר את תוקפו ,וממילא כל התרה חייבת להיעשות בכובד ראש ,מתוך הכרה בכך שאנו מטפלים במציאות רוחנית שיש לה גבולות ומשמעות. הספורנו (שם) ביאר" :לא יחל דברו -יהיה מדוקדק שלא יפרוץ גדרו ויוציא מפיו דבר שאין בו ממש" .הספורנו מוסיף נדבך של אחריות אישית; ההתרה אינה באה כדי להקל ראש במחויבות האדם ,אלא כדי לאפשר לאדם ששגה או נקלע למצב של דוחק לתקן את דרכו, ומתוך כך נגזרת השאלה מי הם האנשים הראויים להיות שותפים לתיקון כה רגיש. בתרגום יונתן (שם) פירש" :גבר דיידר נדרא קדם ה' או יקיים שבועה למאסר איסר על נפשיה לא יחיל פתגמיה" .התרגום מדגיש את הקשר שבין האדם לבין ה' בנדרו ,ומשמעות הדברים היא שההתרה היא פעולה של השבת האדם אל ה' באופן נקי מנדרים ,ולכן היא דורשת דמויות בעלות שיעור קומה המבינות את כובד האחריות הזו. הרמב"ן (שם) ביאר" :שהנדר הוא דבר שהאדם מחדש על עצמו שאינו מחויב בו מן הדין". הרמב"ן מבאר כי הנדר הוא ביטוי של רצון האדם להוסיף קדושה ,ולכן ההתרה היא הליך שבו אנו בוחנים את כנות הרצון הזה; הליך כזה מצריך את העין הבוחנת והמנוסה של מי שעברו כבר שנים של הבשלה רוחנית. כעת נצעד אל מעמקי הסוגייה בתלמוד ,שם מונחים היסודות לדיני התרת נדרים ,ושם נבחן את גדרי הדיינות הנדרשים כדי להפיג את האיסור ולפתוח פתח של היתר. הגמרא במסכת חגיגה (דף י' ע"א) קובעת את התשתית :דורשים חכמים מהפסוק "לא יחל

דברו" – הוא אינו מוחל ,אבל אחרים מוחלין לו .מכאן נלמד כי ההתרה אינה פעולה עצמית בלבד ,אלא כוח המופקד בידי בית דין ,המפקיע את הנדר ומשיב את האדם לסטטוס של היתר. הגמרא במסכת סנהדרין (דף ל"ג ע"א) דנה בשיעורם של דיינים ,ומבארת כי אף על פי שיש מקומות שבהם יחיד מומחה מועיל ,הרי שבנושאים של איסור והיתר ,ובפרט בנדרים ,נדרשת דעת תורה מיושבת המבינה את עומק כוונת הנדר .על אף שלא נכתב במפורש גיל הדיינים, חז"ל הציבו רף גבוה של בקיאות ויראת שמיים ,המרמז על כך שדרושה בשלות דעת. בתוספתא (מסכת נדרים ,פרק ב') מובא כי התרת נדרים דורשת הבנה של נסיבות הנדר" :חכם שבא לשאול ,אינו נשאל אלא בפני שלושה" .עומק הדין מלמדנו ששלושת המתירים אינם רק כלי טכני ,אלא גוף של דיינות המבצע חרטה על המציאות ,ולכן נדרשת דמות של "חכם", המיוחסת בתלמוד למי שראוי להורות ,דבר המחייב בגרות וניסיון חיים. במסכת בבא בתרא (דף קנ"ו ע"א) נדון עניין החזקה ,ושם הובאה "חזקה דרבא" – שכל מי שהגיע לכלל שנים ,חזקתו שהביא סימנים .עם זאת ,התלמוד מזהיר כי במקומות שבהם מדובר באיסורי תורה או במצבים של בדיקת גוף (כגון חליצה) ,אין מסתמכים על חזקה כללית אלא נדרשת ידיעה ברורה .סוגיה זו היא המפתח למחלוקת הפוסקים בשאלת בחור צעיר, האם אנו בוטחים בחזקת גילו או דורשים עדות על בגרותו הפיזית. כעת נבוא בשערי הראשונים ,אותם ענקי עולם אשר יצקו את היסודות לכל מה שאנו מכירים כיום .הם ניצבים מול שאלת הגיל בהתרת נדרים כחומה בצורה ,מבקשים להבין את עומק השורשים ואת היכולת שלנו לגעת בקדושת העבר .בואו נראה כיצד הם עיצבו את תפיסת ההתרה ,והפכו אותה מכלי פשוט של הנהגה לנדבך מרכזי בבניין ההלכה שלנו. הטור בחו"מ (סימן ז') ביאר :כי אדם שהגיע לגיל שלוש עשרה שנה ולא הביא שתי שערות, כשר לדון בדיני ממונות ,והכלל הוא שאין ידוע אם הביא סימנים .הוא מבאר לנו שדין זה אינו מוחלט ,ודווקא לעניין ממון יש מקום להקל ,אך במקומות שבהם הדין דורש ודאות גמורה, כמו בחליצה או בנדרים ,יש מקום להחמיר ולדרוש בדיקה .הוא מלמד אותנו שבעניינים של התרת איסורים ,הלב צריכה לנטות תמיד אל הזהירות והיראה. הראשונים בתוספות מסכת נדרים (דף כ"ג ע"א ,ד"ה ואף) חידשו :כי התרת נדרים שצריכה דעת של שלושה ,חייבת להיות דעת של אנשים הראויים לדון .הם מבארים כי כשם שאין סומכים על חזקה בענייני איסור תורה ,כך אין לצרף למניין המתירים אדם שטרם נתמלא זקנו או שאין לנו ידיעה ברורה על בגרותו ,שכן המילה "חכם" שבתורה מחייבת דמות שיש בה בגרות ויישוב הדעת .הדברים מטלטלים ,שכן הם מעניקים להליך ההתרה מעמד של פסיקה שרק גדולי הדור או אנשים בעלי שיעור קומה יכולים לבחון את תוקפו. הרא"ש בשו"ת (כלל י"ג ,סימן כ"א) פירש :כי בכל דבר שהוא איסור מן התורה ,אין לסמוך על החזקות הכלליות שנוהגות בדיני ממונות .הוא מחדיר בנו את ההבנה שהתרת נדרים היא פעולה שנוגעת בגופו של איסור ,ולכן היא דורשת דיינים שהם וודאי גדולים בשנים ובסימנים,

ולא רק כאלו שנראים כגדולים .האחריות שלנו היא לשמור על הגחלת שהועברה אלינו מדור דור ,מתוך תחושת חובה עמוקה שאינה נתונה לערעור. עתה נבוא בשערי האחרונים ,אותם מאורות שזכו להעמיד את ההלכה על תילה ולהבהיר כיצד סוגיית גיל המתירים משתלבת במארג החיים של כל יהודי ויהודי .הם ניצבים לפנינו, פוסקים בזהירות רבה ,מתוך יראה מפני כוחה של ההתרה ומתוך רצון לשמר את החיבור העמוק לאבותינו ,תוך שהם בוחנים את הגבולות הנדרשים כדי שההתרה תהיה מועילה על פי הדין. הגאון רבי עקיבא איגר בשו"ת (או"ח סימן ע"ג) ביאר :כי על אף שקיימא לן שבהתרת נדרים אפילו קרובים כשרים ,הרי זה דווקא משום שהפסול אינו בגוף ,אך במקום שבו נדרשת דעת של חכם ,אי אפשר להסתמך על מי שטרם הגיע לכלל ביטוי של בגרות .הוא מדגיש כי בדיני איסור ,אין סומכין על חזקה דרבא כפי שסומכין בדיני ממונות ,ולכן יש ליזהר שלא ליקח מתירים כי אם אנשים שנתמלאו זקניהם ,כדי שההתרה תהיה וודאית ומוחלטת. הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת ובחרת בחיים (סימן כ"א) ביאר :כי כאשר אנו ניצבים מול שאלה של צירוף קטן בן שלוש עשרה להתרת נדרים ,התשובה פשוטה וברורה – אי אפשר לצרפו ,שכן מדובר בדבר שחלותו מן התורה ,ובמקום כזה אין המקום להסתמך על חזקות עמומות ,אלא יש צורך בבני דעת שהם בעלי חתימת זקן ושניתן לסמוך על בגרותם המלאה ללא עוררין. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ד' סימן נ"ד סק"ד) חידש :כי התרת נדרים דערב ראש השנה ,המועילה מן הדין ,מחייבת אותנו לנהוג בזהירות יתרה ,שכן אין היא דומה להקלות שנוהגות בממון .הוא מבאר כי כיון שזו התרה שיש לה כוח של פסיקה ,צריכים ידיעה ברורה על גדול שערות ,ולכן יש מקום להחמיר ולהצריך שהמתירים יהיו אנשים שהם בעלי חתימת זקן ,ובכך נבטיח את כשרות ההתרה לכל הדעות. הגענו אל המגדלורים המאוחרים ,גדולי הדורות האחרונים ,אשר עמלו לקשור את הדין העתיק אל מול מציאות החיים המשתנה של ימינו .הם אלו המשרטטים עבורנו את קווי הגבול של עבודת ה' הטהורה ,ומתוך דבריהם עולה תמונה מרתקת של חיבור בין כובד הראש הנדרש להתרת נדרים לבין דעת התורה המנחה אותנו מתוך יראה. רבנו יוסף חיים הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סי' תכ"ב) ביאר :כי אדם המבקש לעשות התרת נדרים ,חובה עליו לוודא שהמתירים הם אנשים הראויים ושלמים בדעתם ,שכן התרה שנעשית ללא כובד ראש של אנשים מנוסים אינה משיגה את מטרתה הרוחנית .הוא מחדד את התפיסה כי לא רק הגיל הפיזי קובע ,אלא הבשלות שנוצרת מתוך הנהגה של יראת שמיים ,שהיא המכשירה את האדם לעמוד בבית דין של מטה. הגאון רבי אשר וייס בשו"ת מנחת אשר (ח"א סי' מ"ז) ביאר :כי עוצמת ההתרה נובעת מההבנה שהיא פעולה של החזרת הנדר לקדמותו ,ובמקום שבו יש ספק בדבר ,כוחה של הקהילה הוא המכריע .הוא מדגיש כי בדורות שלנו ,שיש לנו נטייה לחפש את הקיצור והקלות ,אל לנו לשכוח את המקור החי – את החיים עצמם המבטאים תורה בדרך של כבוד והערכה,

ולכן במקום שיש בו דין תורה של ממש ,ראוי להחמיר ולהצריך אנשים בעלי חתימת זקן כפי הוראת הפוסקים. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ג ,יו"ד סי' כ"ו) חידש :כי על אף שיש מקרים שבהם ניתן להקל בדיני ממונות ,הרי שבנושא של התרת נדרים יש ללכת בדרך הסלולה על ידי מרן הבית יוסף והפוסקים שקדמו לו ,ולהימנע מלהקל במי שטרם הגיע לבשלות מלאה. הוא משיב את הסדר על כנו ומאחד את העם תחת דגל אחד של פסיקה ,ומבאר כי החרטה צריכה להיות כזו שתבוא מתוך דעת ובינה של אדם שהגיע לשלמותו. מו"ר הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ח' סי' קמ"ח) ביאר :כי כאשר אנו ניצבים מול התרת נדרים ,עלינו לבחון תחילה אם הנדר הוא כזה שניתן להתירו בפני מי שאינו מופלג בשנים .הוא מחדש כי הנהגה שנועדה להרחיק את האדם מן העבירה או לקידוש השם ,כוחה רב מאוד ,ואין לנו הרשות לשנותה על ידי התרה קלה ,אלא יש להצריך דיינים בעלי שיעור קומה ,שכן הפריצה בגדר הדיינות חמורה יותר מההיתר הפרטי. הגענו אל השלב שבו הסוגייה יורדת מן הכיסא הגבוה של בית המדרש אל השולחן הערוך של חיינו .אנו ניצבים מול המציאות המעשית של התרת נדרים ,שבה גדרי ההלכה פוגשים את שאלת בשלותם של המתירים .אלו הן התובנות והנפקא מינות המעשיות העולות מן השילוב בין חומרת הנדר לבין דרישת הדין לבשלות הדעת ,המעצבות את דרכנו בתיקון הנדרים. נפקא מינה ראשונה נוגעת לבירור טיבו של המתיר .למדנו כי לא כל מי שהגיע לכלל שנים ראוי להורות בהתרת נדרים; קיימת הבחנה דקה בין הסתמכות על חזקה כללית לבין הדרישה לוודאות בענייני איסור .הנפקא מינה היא שבעוד שניתן להסתמך על חזקה בענייני ממון ,הרי שבנוגע להתרת נדרים – שהיא חלות של איסור והיתר מן התורה – יש לנהוג בזהירות יתרה ולהימנע מצירוף של בחורים צעירים שטרם ניכרה בהם בגרותם המלאה, שכן אין כאן מקום לספקות. נפקא מינה נוספת עולה בבירור ההשלכה לדורות הבאים במעמד של התרת נדרים כגון בערב ראש השנה .למדנו כי חכמינו הורו להחמיר בצירוף מתירים שנתמלאו זקנם ,מתוך הבנה שההתרה אינה רק טקס ,אלא הליך שיפוטי המחייב סמכות רוחנית .הנפקא מינה היא שמי שמוביל את סדר התרת הנדרים ,עליו לדאוג מראש שבין שלושת המתירים יהיו אנשים שניתן לסמוך על בשלותם ובגרותם המוכחת ,כדי שלא ייצא שכרנו בהפסד הלכתי. נפקא מינה שלישית עוסקת ביכולת למצוא פתרון למקרה שבו נדרש סוד הנדר להישאר חסוי .אנו עדים למציאות שבה אדם חושש לגלות את פרטי נדרו בפני הרבים .התובנה המעשית כאן היא גדולה :ניתן לצרף מתיר צעיר כחלק מהרכב של ארבעה ,כאשר לפניו לבדו יפורט הנדר ,ובלבד ששלושת האחרים יהיו דיינים שנתמלאו זקנם .בכך אנו מרוויחים את הדיוק ההלכתי של המתירים הבוגרים ,יחד עם השמירה על כבודו ופרטיותו של הנודר, שכן די לנו בפירוט בפני אחד מהמתירים כדי לקיים את דין ההתרה. במרחב שבין הדיבור האנושי לבין רצון השמיים ,מתגלה עומק שורשיה של התרת

הנדרים .כשאנו בוחנים את הרעיון שדיבורו של אדם הופך למעין נדר המטיל על המציאות חלות של קדושה ,אנו נוגעים בטבורו של הקשר היהודי .לא מדובר רק בהלכה יבשה על גילם של המתירים ,אלא בהבנה כי התיקון של הנדר הוא כלי שבו האדם מבקש לשוב אל שורשיו .ברגע שאדם נזקק להתרה ,הוא מבקש להפקיע את האיסור ולחזור אל נקודת החירות של נשמתו. נראה לבאר כי הצורך בדיינים בעלי שיעור קומה ובשלימות הדעת אינו רק דרישה פורמלית ,אלא הוא ביטוי לרצון להבטיח שהתיקון ייעשה מתוך בשלות פנימית .כשם שהנדר נעשה מתוך רצון ,כך ההתרה חייבת להיעשות מתוך דעת המחוברת למסורת ולניסיון חיים .המתירים אינם רק פקידים המאשרים את ההתרה ,אלא הם שותפים לתיקון הנפש. לכן ,כאשר אנו דורשים מהם בגרות ושלמות ,אנו בעצם מעניקים לנדר את הכבוד הראוי לו – כי גם כשמבטלים אותו ,אנו עושים זאת מתוך הבנה שדיבורו של יהודי הוא דבר נשגב שאין לזלזל בו. יתרה מכך ,המנהג להחמיר ולבחור דיינים בעלי חתימת זקן הוא העוגן שמחזיק את הנשמה בתוך סערות הזמן .בתוך מציאות שבה העולם מבקש להוזיל את ערך המילה ,העמידה על דעתם של גדולי הפוסקים המורים לנו להצריך דיינים מופלגים ,היא הצהרה על רצינות הדין. העומק הרעיוני כאן הוא שמילתנו היא עדות לקשר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא ,ודווקא בגלל החשיבות הזו ,אנו זקוקים לאנשים שבנו את חייהם מתוך תורה ויראת שמיים כדי שיורו לנו את הדרך החוצה מהסבך. סוף דבר ,הסוגייה הזו מלמדת אותנו כי הקדוש ברוך הוא חפץ בתיקוננו ונתן לנו את הכלים לשוב אליו .המציאות שבה ההלכה מעניקה לבית הדין את הכוח להפקיע את נדרינו מלמדת אותנו כי ה' מבקש שנחיה מתוך בהירות ויראה .השמירה על הגדרים בהתרת נדרים ,גם במחיר של המתנה לזמן הנכון או לחיפוש אחר הדיינים הראויים ,נועדה להרים את האדם, ולא להפוך למלכודת של קלות דעת .האמונה הנטועה כאן היא שהקשר שלנו עם הקודש אינו קשר של אימה ,אלא קשר של חיים ,וכי הכוח לשוב אל הלב הפתוח הוא המתנה הגדולה שניתנה לנו כדי להישאר מחוברים ,גם כשאנו מנסים לפלס את דרכנו בתוך נפתולי הדורות. כאשר אנו בוחנים את נפש האדם המבקש לשוב אל הקודש דרך שער ההתרה ,אנו חשים בכיסופים עמוקים לטהרה .הנדר ,שבתחילתו היה ביטוי של התלהבות ורצון להתקרב אל ה', עלול להפוך למעמסה המפרידה בין האדם לבין אורח חייו התקין .החיבור לאמונה ברגעים אלו אינו נמצא בביטול הנדר כלאחר יד ,אלא בהבנה כי התיקון הוא תהליך פנימי שבו האדם מעמיד את עצמו מחדש מול ריבונו של עולם ,מתוך כניעה והכרה בכך שרצוננו זקוק להדרכה תורנית. נראה לבאר כי הקדושה שאנו מבקשים להחיל על חיינו באמצעות ההתרה צריכה להיוולד מתוך חיבור שורשי ופנימי .כאשר אדם ניגש אל שלושה מתירים ,נפשו צריכה לדעת שהם אינם רק דמויות טכניות המבצעות הליך ,אלא הם מהווים נציגים של דעת התורה המאפשרת לאדם לפתוח דף חדש .הידיעה שקיימים גדרי הלכה המפקחים על ההליך ,ומנגד הכוח שיש

בתורה להפקיע את האיסור ,מעניקה לנו שקט נפשי .זהו מסר עמוק לנפש :המסורת אינה נועדה להשאיר אותנו כלואים בטעויות עבר ,אלא היא המצע שעליו אנו בונים את עבודת ה' החדשה שלנו ,מתוך הבנה שיש מקום גם ליראה וגם לתקווה. החיבור לאמונה מתבטא גם בהבנה שכל התרת נדרים היא הזדמנות לשאול :האם אני מחובר למהות ,או שאני נגרר אחרי המעשה? המודעות הזו מפתחת בקרבנו מצפן פנימי המגן עלינו מפני קיבעון .הנפש שרוצה את הקודש צריכה ללמוד להלך בזהירות ובשיקול דעת ,לא מתוך פחד מהנדר ,אלא מתוך רצון לחיות חיים שלמים ,שבהם כל הנהגה היא ביטוי לרצון הפנימי להידבק בבורא. הנהגתנו ביום-יום צריכה להישען על יסוד זה :אנו זקוקים לחיבור שורשי לאמת ,תוך הכרה בכך שהאדם הוא יצור מורכב הצומח מתוך עברו .האמונה מחזקת אותנו בידיעה שהקדושה היא אור גדול ,המאיר את חיינו ומעניק להם מסגרת .כאשר אדם חש צורך לבצע התרה ,הפניה אל חכמים היא ביטוי לענווה – ההכרה בכך שאין אנו בודדים במסע ,ושיש תורה המנחה אותנו כיצד להלך בנתיבות הנכונות .זוהי דרכה של האמונה :לדעת בכל רגע שגם אם אנו מנסים לתקן את דרכנו בתוך נפתולי הנדרים ,יש בידינו הכוח לשוב אל הבורא, להתחבר לאמת ,ולחזור אל הלב הפתוח המבקש את הקדושה בכל מאודו. בניית המצפן המוסרי מתוך סוגיית התרת הנדרים אינה מסתכמת רק בהבנה הלכתית ,אלא בכינון יושרה פנימית שתעמוד לנו ברגעי המבחן של החיים .נראה לבאר כי המצפן המוסרי דורש מאיתנו לפתח מידה של בהירות שבה אנו מכבדים את כוחו של הדיבור ,אך בו בזמן אנו בוחנים את כוונותינו ביושר מול רצון הבורא .אדם הניצב מול נדר שהפך למשא ,אינו צריך להניח שהיצמדות עיוורת היא הדרך הנכונה ,אלא שעליו לפעול מתוך הבנה כי חופש הבחירה שלנו ,יחד עם כובד הראש והיושרה ,הוא המגן הטוב ביותר מפני קיבעון דתי או רגשות אשם שאינם במקומם. עוד נראה ללמוד כי המוסר שלנו נבנה מתוך ההכרה שכל מילה היוצאת מפינו היא בעלת משקל ,ועל כן עלינו לשלב בה את מידת הענווה .אדם בעל מצפן מוסרי יודע לומר ,כאשר הוא עומד מול נדר שהפך למכשול ,כי הוא זקוק להדרכת חכמים; הוא פונה אל גדולי התורה, מבין כי התיקון והדיוק אינם פגיעה בכבודו העצמי ,אלא תוספת של אמת לחייו .אנו בונים את המצפן שלנו מתוך הידיעה כי הנאמנות לאמת עשויה להוביל אותנו למקומות של הכרעה לא פשוטה ,אך היא הדרך היחידה להישאר מחוברים לשורש נשמתנו מבלי לאבד את הקשר עם המסורת. המצפן המוסרי מלמד אותנו כי גם בתוך המורכבות האישית ,בתוך מציאות שבה הנדרים לעיתים נראים כסוגרים עלינו ,אנו יכולים להיות נאמנים לקול הפנימי .המוסר הוא לדעת להעריך את החובה שלפנינו ,לפעול ביושרה ,ולהמשיך להאמין בטוב גם כשהמציאות נראית מאתגרת .אנו שואפים שההכרעות שלנו יהיו משוקלות ביראת שמיים ,מתוך הבנה שכל מילה וכל התרה בלוח השנה ובחיינו הם הזדמנות לעשות נחת רוח לבורא ,ולשמור על הזיקה האמונית האמיתית לבית אבינו שבשמיים.