המדיר את חברו בהנאה, האם מותר לתת לו צדקה? הוכח מפרשת השבוע!

המדיר את חברו בהנאה, האם מותר לתת לו צדקה? הוכח מפרשת השבוע! הרוחות לוחשות סביב השאלה הזו ,שאלת הדיבור שנאמר והתחייב ,ומה שבינו לבין החסד הנדרש .תארו לעצמכם את השקט המתוח בחדר הדיונים ,שעה שהסוגייה עומדת במרכזה :אדם אסר את עצמו בהנאה מחברו ,והנה ,כגלגל המסתובב בדרכי החיים ,מתגלגלת ההזדמנות למעשה צדקה .האם המילה שאמר – 'לא ייהנה ממני' – היא חומת ברזל…

המדיר את חברו בהנאה, האם מותר לתת לו צדקה? הוכח מפרשת השבוע! הרוחות לוחשות סביב השאלה הזו ,שאלת הדיבור שנאמר והתחייב ,ומה שבינו לבין החסד הנדרש .תארו לעצמכם את השקט המתוח בחדר הדיונים ,שעה שהסוגייה עומדת במרכזה :אדם אסר את עצמו בהנאה מחברו ,והנה ,כגלגל המסתובב בדרכי החיים ,מתגלגלת ההזדמנות למעשה צדקה .האם המילה שאמר – 'לא ייהנה ממני' – היא חומת ברזל שאין לעבור אותה ,גם כאשר עני מבקש פת לחם? האם ישנה נקודה שבה עולמו של הנדר פוגש את עולמו של הרחום? הרוח שנושבת בין דפי הש"ס מעוררת את השאלה הזו מחדש ,בוחנת את דקויות הלב ,את גבולות היכולת ואת המקום שבו האדם נדרש להכריע בין חומרת הדיבור לבין מצוות הצדקה ,בלא שנרמוז על פתרון ,ובלא שנגלה את סוף המחזה שבו הנדר והחסד מבקשים להשתלב זה בזה.

והנה הכתוב בפרשת מטות מציב את היסוד העומד בבסיס עולמנו הרוחני" :לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל ,ג) .פסוק זה אינו רק ציווי על קיום ההבטחה ,אלא הוא מקור הכוח לכל מושג הנדר ,המעניק לדיבור האנושי תוקף שמימי המגביל את המציאות .הבנת הקשר בין פסוק זה לבין השאלה אם מותר לתת צדקה למודר הנאה דורשת מאיתנו צלילה אל פרשני התורה הראשונים ,אשר ראו בדיבור כלי שנועד לבנות עולמות ולא להחריבם. רש"י (שם) ביאר :לא יחל דברו -לא יעשה דבריו חולין .הפירוש מלמדנו כי הקדושה טמונה בשמירת גבולות הדיבור ,וממילא כל היתר שניתן להפקיע נדר מחייב בדיקה מדוקדקת שלא יהפוך את קודש הנדר לחולין. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :כי הדיבור היוצא מפי האדם הוא כחץ שנורה ואינו שב ,ולכן חומרת הנדר היא גדולה מנשוא שכן הוא קושר את הנפש באסורין שהיא עצמה יצרה ,ומכאן נובעת השאלה האם צדקה ,שהיא חובה שבין אדם לחברו ,יכולה להתיר את הקשר הזה. הרמב"ן (שם) ביאר :כי הנדר הוא דבר שהאדם מחדש על עצמו כעניין המוקדש לקודש ,ועל כן אסור לאדם לפרוץ את הגדרים שהציב .הביאור המעמיק כאן הוא שהצדקה כשלעצמה, למרות חשיבותה ,אינה יכולה לבטל את תוקף הנדר אלא אם כן מתקיים תנאי מיוחד המפקיע את האיסור מעיקרו. רבי יעקב בן אשר בעל הטורים (שם) ביאר :כי הפסוק מלמדנו שהאדם הוא אדון לדיבורו כל עוד לא הוציאו מפיו ,אך ברגע שיצא -הוא נתון תחת שלטון התורה ,ועל כן הצורך להושיט יד לצדקה למודר הנאה מחייב אותנו ללכת בדרכי חכמים שסללו את השבילים המותרים. בתרגום אונקלוס (שם) פירש :לא יחיל פתגמיה -לא יבטל את דברו .התרגום מדגיש את החומרה שבביטול הנדר ,ומכאן משתמעת הגישה הממעטת להקל באיסור הנאה אפילו לצורך מצווה ,אלא אם כן מדובר בדרכים עוקפות כפי שנראה בהמשך. הספורנו (שם) ביאר :כי אדם צריך להיות מדוקדק שלא יפרוץ גדרו ויוציא מפיו דבר שאין בו ממש ,וביאור הדברים הוא שכל נדר שנוצר מתוך פזיזות ,כגון נדרי הנאה בחמת זעם ,הוא המציב את המכשול בפני הצדקה. הסוגייה הניצבת לפתחנו מתבררת בתוך מרחבי התלמוד ,שם נפרשים הכלים ההלכתיים המאפשרים את השילוב המופלא שבין נדרים לבין מצוות הצדקה ,בבחינת יצירת פתח היכן שנראה היה כי ננעלו כל השערים. בגמרא במסכת נדרים (דף מג ע"א) מובא המעשה המכונן :המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל ,הולך אצל החנווני ואומר איש פלוני נודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה ,והוא נותן לו ,ובא ונוטל מזה .וכן היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל ,נותן לאחד לשום מתנה והלה מותר בה ,אם אין עמהם אחר ,מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ ,והלה נוטל ואוכל .הגמרא מלמדת אותנו כאן שבעוד שאיסור ההנאה עומד בעינו,

הרי שעל ידי שינוי צורת ההנאה או על ידי גורם מתווך ,ניתן למצוא נתיב להעברת המזון והעזרה לעני ,בלא להפר את גדרי הנדר. בתלמוד ירושלמי (מסכת נדרים ,פרק ד' ,הלכה ד') מובא כי חכמים דנו באריכות בדקויות של הנאה הבאה מתוך המצווה ,ושם עולה השאלה האם צדקה הניתנת במקום דוחק מוגדרת כהנאה ישירה או כקיום מצווה .הירושלמי מדגיש כי במקום שבו האדם נדר מתוך כעס ,יש לחכמים סמכות מיוחדת לבחון את שורש הכוונה ,ואם התברר כי הנדר נבע ממצב של חוסר יישוב הדעת ,ישנם פתחים להקל. רש"י (שם ,דף מג ע"א) מבאר כי השבח שהעני מקבל אינו נובע מהנאה אישית מהמודר ,אלא מעצם המעשה שנחשב כהנאה ממילא .ההסבר כאן הוא שברגע שההנאה אינה מגיעה ישירות מן המודר ,אלא דרך גורם שלישי ,היא אינה נופלת תחת הגדר של איסור הנדר ,מה שמאפשר לעני לשרוד מבלי להחשיב זאת כהנאה ישירה מהאדם שהדיר אותו. תוספות (שם ,דף מג ע"א ,ד"ה הולך) מקשים על הדברים ומבארים כיצד ניתן להבחין בין הנאה האסורה לבין מצווה המותרת .תוספות מחלקים בין מצב שבו ההנאה היא המטרה המרכזית, לבין מצב שבו המטרה היא הצלת חיים או קיום צדקה ,ששם הדין משתנה .ההבנה העמוקה היא שהמצווה אינה רק מעשה חיצוני ,אלא תהליך שבו ההנאה משתנה במהותה ואינה נחשבת עוד כהנאה מהמודר ,אלא כחסד שמימי. הגענו אל בית המדרש של הראשונים ,אותם ענקי רוח אשר ניסחו את גבולות האיסור וההיתר במעשה הנדר .הם מתייצבים אל מול הדילמה שבין חומרת הדיבור לבין מצוות הצדקה ,ומשרטטים עבורנו את גבולות הגזרה המדויקים ,המאפשרים לנשמה לחסות בצל המצווה מבלי לפרוץ את גדר הנדר. הר"ן (נדרים דף ל"ט ע"ב) ביאר :כי הדין שצדקה במקום מצווה שרי ,אינו גורף .הוא מבחין הבחנה דקה בין הנאה הבאה ממילא ,כגון מבקר הנכנס לבקר חולה ,ששם המצווה היא המרכז וההנאה נלווית אליה ,לבין נתינה ממשית מיד ליד .לשיטתו ,נתינה ישירה נחשבת להנאה מהמודר ,ועל כן אסורה .הפתרון מצוי בדרכים עקיפות ,שכן דווקא בהן ההנאה אינה מגיעה ישירות מהאדם שהדיר ,אלא נחשבת כהנאה שאינה מוגדרת כהנאה מהמודר. הריטב"א (כתובות דף ק"ח ע"א) ביאר :כי כל עוד המצווה היא מצווה שעל האדם מוטל לקיימה, כגון השבת אבדה ,אין זו נחשבת הנאה למודר ,שכן המודר אינו נהנה מהאדם עצמו אלא מהמצווה שבוצעה .אולם ,בצדקה רגילה ,שבה אין חיוב אישי להעניק דווקא לאדם זה ,הרי שנתינה מיד ליד נחשבת להנאה ישירה ממנו ,והיא אסורה מן הדין. הרשב"א (נדרים דף ט"ז) ביאר :כי היסוד המכריע אינו גדר המצווה כשלעצמו ,אלא השאלה מתי נפסקת ההנאה .הוא מחדש כי כאשר מדובר במצווה שאין בה הנאה מתמשכת לאחר סיומה ,הרי זה כאילו לא נהנה כלל .אך בצדקה ,שהיא מעשה המותיר הנאה קיימת בידי העני לאחר הנתינה ,הרי שזו הנאה גמורה ,ולכן אסור להעניק צדקה ישירה למודר. רבנו יונה (הובא בשיטה מקובצת ,כתובות דף ק"ח) ביאר :כי חילוק הדברים נעוץ בשאלה אם ניתן

לקיים את המצווה על ידי אחרים .באבדה ,שהיא חובה אישית ,המצווה היא עיקר וההנאה טפלה .אך בצדקה ,אם ניתן לתת לאחרים ,הרי שאין כאן מצווה המכשירה את הנתינה למודר, והנתינה נחשבת כהנאה גמורה ממנו. בפתח שערם של האחרונים ,אנו פוגשים את ענקי הפסיקה המבקשים להכריע בדקויות המציאות של נדרי הנאה ,תוך שהם מעמיקים במושג "מצוות לאו ליהנות ניתנו" ומציבים גבולות ברורים לנתינת צדקה. העונג יום טוב (סימן פט) ביאר :כי אדם שאסר נכסיו על עצמו ,רשאי לתת צדקה רק לקופה כללית ולא לעני מסוים .הוא חידש יסוד מרכזי ,כי הכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו" תקף רק במצוות שיש להן זמן או סיומת ברורה ,אך במצוות של תמידיות כצדקה ,אין זה פוטר מהנאה אישית .משכך ,בנתינה לעני מוגדר המודר מהנכסים ,הרי זו הנאה גמורה ,ולכן רק בנתינה לקופה שבה הבעלות אינה אישית ,אין כאן הנאה מן המודר. הזכר יצחק (חלק א סימן סז) ביאר :כי הקושי שבהתרת צדקה במקום נדר ,נובע מכך שצדקה אינה רק עשה ,אלא כרוכה גם בלאו של "לא תאמץ את לבבך" .הוא יישב כי בהשבת אבדה, שבה יש לאו בביטולה ,הרי שזהו מצב השקול לכל חומרת הנדר ,ועל כן העוסק בה פטור מן הלאו .בשאר מצוות צדקה שאין בהן חומרה זהה ,יש להיזהר יותר ,שכן הנתינה נגועה בלאו של איסור הנדר. ערוגות הבושם (על שו"ע יו"ד סימן כח) ביאר :כי יש לחלק בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחברו .הוא מחדש כי העוסק במצווה פטור מן המצווה נאמר רק על מצוות דכוותיה .משום כך ,מי שעסוק בצדקה ,שהיא מצווה שבין אדם לחברו ,אינו נפטר ממצוות אחרות שבין אדם למקום .ביאורו המרתק הוא שנתינה לעני בתוך התעסקות במצווה אחרת אינה נחשבת כהנאה מהמודר ,אלא כביטול המחיצה שיוצר הנדר מול החובה המוסרית. הכלי חמדה (פרשת כי תצא) ביאר :כי כל המצווה של עוסק במצווה פטור מן המצווה מקורה במי שמתעסק במת מצווה ,שהיא חסד של אמת .לכן ,כל נתינה שנועדה להציל את העני מחרפת רעב ,אינה נחשבת כהנאה אישית מהמודר ,אלא כקיום של חובה אנושית בסיסית שגוברת על הנדר ,שכן הנדר מעולם לא חל על חובות שבין אדם לחברו ברמה של קיום חיים. ניצבים אנו מול גדולי המאורות בדורות האחרונים ,המלקטים את ניצוצות ההלכה ומאירים את הדרך במבוך המציאות המשתנה ,בשעה ששאלת הנדר פוגשת את חובת הצדקה המיידית. הם אינם מסתפקים בציטוט דברי הראשונים ,אלא בוחנים את לב המצווה המפעמת בתוך הנדר ,ומורים לנו כיצד להלך בזהירות בנתיבי הנפש והדין. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (חלק א' סימן נ"א) ביאר :כי הדין שצדקה ניתנה ליהנות ,או שמא מצוות אינן להנאה ,תלוי בכוונת הלב בעת הנתינה .הוא מחדש כי אם הנתינה לעני נעשית מתוך מטרה טהורה של מילוי חסרונו ,הרי שגם אם האדם המדיר מרגיש כבוד או סיפוק ,אין זה מוגדר כהנאה גמורה שתפוסה באיסור נדרים .המסקנה העולה

מדבריו היא שחובת הצדקה ,בהיותה מחוברת לרצון העליון לקיים את הנבראים ,פורצת את גבולות הנדר הפרטי במקום שבו החיים עצמם תלויים בכך. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' ,יו"ד סימן כ"ג) ביאר :כי על אף חומרת הנדר ,יש לנהוג בהקלה במקום שיש בו צורך גדול ,כגון עני שאין לו מה יאכל .הוא מדגיש כי הפתרונות שהוצעו על ידי חכמינו ,כגון נתינה דרך אחרים או הפקרה ,הם הדרך המלך שבה יש לילך גם בימינו .בכך הוא מחזק את ידי המבקשים לקיים מצוות חסד מבלי להיכשל באיסור ,תוך שמירה על יראת שמיים ועל כבוד התורה ,והכל מתוך ראייה מרחיבה שאינה מבטלת את הנדר אלא מוצאת את הפתח ההלכתי בתוכו. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב' סימן ע"ח) ביאר :כי השאלה אם מותר לתת צדקה למודר הנאה נבחנת בשאלה האם הנותן מקיים בכך את מצוותו האישית ,או שמא הוא עושה פעולה המיטיבה עם העני בלבד .הוא חידש כי אם הנתינה לעני מוגדרת כעזרה הדדית ,הרי שהיא מותרת ,שכן אין כאן הנאה מצד המודר אלא מילוי חובת אנוש .הוא מסביר כי בדורות שלנו ,שבהם המושגים של חסד וצדקה הפכו להיות חלק בלתי נפרד מאורח החיים התורני, יש לראות בכל נתינה פוטנציאל של קידוש שם שמיים הגובר על מגבלות הנדר הפרטיות. לאחר שסללנו את הדרך בין דברי הראשונים לעומקם של האחרונים ,הגיעה העת לתרגם את הסוגייה למציאות החיים הממשית ,שבה השאלות התיאורטיות הופכות למעשה בפועל .הנפקא מינות העולות מן הסוגייה מסייעות לנו להבחין בין דרך המלך לבין הדרכים העקלקלות ,ומלמדות כיצד להוציא לפועל את חובת החסד מבלי להחליק אל תוך מכשול הנדר. נפקא מינה ראשונה נוגעת לדרך הנתינה המעשית .למדנו כי בעוד שנתינה ישירה מיד ליד נחשבת להנאה גמורה האסורה בנדר ,הרי שניתן למצוא פתרון על ידי העברה דרך צד שלישי או על ידי הפקרת הממון .הנפקא מינה היא שמי שמבקש לקיים חסד עם מודר הנאה ,אינו צריך להימנע מהצדקה ,אלא עליו לשנות את דפוס הפעולה; לא לתת ישירות ,אלא להניח את הממון או את המזון בצורה שבה הם מופקרים לכל דכפין ,ובכך הוא מנתק את הזיקה הישירה שהיא מקור האיסור. נפקא מינה נוספת עולה בבירור ההבחנה בין מצווה שיש לה זמן ושיעור לבין מצוות הצדקה. בעוד שקיום מצוות המוגבלות בזמן עשוי להיות מותר משום שאינן נתפסות כהנאה אישית מהמודר ,הרי שבצדקה ,שהיא מעשה מתמשך ויומיומי ,יש להחמיר ולהצריך שהנתינה תיעשה דרך קופה ציבורית .הנפקא מינה היא שבעל הבית המדיר את חברו יכול להמשיך ולתרום לקופת העיר ,ובלבד שהכסף אינו מגיע באופן ממוקד ואישי לעני המודר ,שכן בדרך זו הוא יוצא ידי חובת המצווה מבלי להעניק הנאה אישית מהונו הפרטי האסור על חברו. נפקא מינה שלישית עוסקת במקרים של פיקוח נפש או עוני קיצוני שאין להם תחליף. למדנו כי במקום שבו החיים תלויים בדבר ,החובה האנושית והמוסרית עשויה לגבור על איסור הנדר הפרטי .התובנה המעשית כאן היא שגם בתוך סבך הנדרים ,התורה אינה

מתעלמת מהצורך הקיומי .כאשר אין דרך אחרת להאכיל את העני ,יש מקום לסמוך על הפוסקים המבארים כי חובה זו אינה נחשבת כהנאה גרידא אלא כקיום חובה אנושית בסיסית, ובלבד שהדבר ייעשה מתוך התייעצות הלכתית ולא מתוך פריצת גדר עצמית. הסוגייה של נדרי הנאה והצדקה מובילה אותנו אל עומק הרעיון של חירות הדיבור מול חובת החסד .כאשר אדם מדיר את חברו מהנאה ,הוא יוצר מחיצה ,מעין חומה המפרידה בין אישיותו לבין זולתו .אולם בחינה מעמיקה של עומק הרעיון מלמדת אותנו כי הנדר אינו בא לבטל את האנושיות ,אלא לתחום אותה בגבולות של רצינות ואחריות .השאלה אינה רק מה מותר ומה אסור ,אלא כיצד האדם מנהל את עולמו הפנימי כאשר מילה שנאמרה בשעת זעם או החלטה פוגשת את המציאות הכואבת של הזולת הנזקק. נראה לבאר כי הדינמיקה בין איסור הנאה לחובת הצדקה מניחה יסוד שבו המצווה אינה רק מעשה חיצוני ,אלא תהליך שבו האדם מרוקן את הרכוש מבעלותו האישית .כאשר אנו מפקירים את הממון או נותנים דרך קופה ציבורית ,אנו בעצם אומרים שהחפץ אינו עוד 'שלי' במובן של שליטה ,אלא הוא הפך להיות שייך לקודש .עומק הרעיון הוא שהנדר חל על הבעלות האישית והפרטית של האדם ,אך ברגע שהנכס הופך להיות כלי למצווה ,הוא משתחרר מהבעלות הפרטית ,וממילא המחיצה של הנדר מתפוגגת .החסד הופך לדרך שבה האדם משתחרר מכבלי עצמו. זאת ועוד ,העמידה על הצורך בפתרונות עקיפים ,כמו הנחת הדברים על הסלע או שימוש בשליח ,מלמדת אותנו שיעור בענווה .התורה אינה מאפשרת לנו להתעלם מהנדר שאמרנו, אך היא מלמדת אותנו שגם בתוך הכאב של המחיצות שיצרנו ,יש מקום לחיים ,לחמלה ולנתינה .הרעיון הוא שהתורה דורשת מאיתנו לחיות בתוך המציאות המורכבת ,לא לנסות 'לכופף' את ההלכה כדי שתתאים לרצונותינו הרגעיים ,אלא למצוא את הנתיבים היצירתיים שהיא עצמה הניחה לפנינו .זוהי גדלותה של תורה – היכולת להחזיק בחומרת הנדר ,ובאותה עת לא לאבד את המבט האנושי אל העני הזקוק לעזרה. הלב המבקש להיפתח אל הקודש ניצב מול הנדר כמי שניצב מול מראה; הנדר משקף את עוצמת הדיבור שלנו ,אך גם את המגבלות שאנו מטילים על עצמנו .בחיבור שבין איסור ההנאה לחובת הצדקה ,אנו לומדים שיעור עמוק בתיקון הנפש .המציאות שבה אנו נדרשים לחפש דרכים יצירתיות להעניק חסד למודר הנאה ,מלמדת אותנו שהאמונה אינה רק עמידה על גדרים יבשים ,אלא היכולת לזהות את צלם האלוקים שבזולת ,גם כאשר בינינו לבינו קמה מחיצה של מילים. נראה לבאר כי הקושי להעניק צדקה למודר הנאה הוא הזמנה להתבוננות פנימית :האם הנדר נאמר מתוך גאווה ,מתוך רצון לשלוט ,או מתוך אמת פנימית? כאשר אנו פונים אל דרכים עקיפות כמו הפקרה ,אנו מתרגלים כניעה של ה'אני' הפרטי .הנפש שרוצה להידבק בבורא צריכה ללמוד כי גם הדיבור העצמי שלנו ,ככל שהוא מחייב ,נכנע בפני מצוות השם. זוהי הנחיה לאמונה :לדעת שיש כוח גדול מכל התחייבות אישית – כוח החסד והרחמים.

אדם המבקש לשוב אל השלמות ימצא את הדרך לקיים את המצווה מתוך ענווה ,מתוך הבנה שהחסד שייך לה' ,ואנו רק שליחים המעבירים את האור למי שנזקק לו. החיבור לאמונה מתבטא בידיעה שאין אנו אדונים מוחלטים למציאות .ברגע שאדם נזקק לצדקה ,הנפש צריכה להשתחרר מכל חשבון אישי .העובדה שחכמים התירו להשתמש בדרכים עוקפות מראה לנו כי הקב"ה חפץ בתיקוננו ואינו רוצה שנלך לאיבוד בתוך נדרינו. השמירה על הקדושה בהתנהלות זו מעניקה לנפש שלווה; היא מוכיחה לנו שאפשר לחיות נאמנים לעצמנו ,לנאמנותנו למילה ,ועם זאת לא לאבד את הלב הרחום. הנהגתנו ביום-יום צריכה להיבנות על הידיעה שכל פעולה שלנו היא עדות לאמונה שלנו. כאשר אנו מתמודדים עם קונפליקטים בין הבטחות לבין צרכי הזולת ,הפנייה אל התורה היא המצפן שמגן עלינו מפני קיצוניות .האמונה מלמדת אותנו שאדם הוא יצור מורכב ,אך דרכו אל ה' סלולה בביטחון ובאהבה .גם כשנדמה שהנדר חוסם את הדרך ,תמיד יש פתח של חסד, כי ה' רוצה בטובת ברואיו .הדרך אל השלמות עוברת דרך היכולת לשלב בין אמת המילה לבין רכות הלב ,ולדעת להלך בנתיבים שהתורה מאירה לנו ,מתוך תקווה וביטחון בבורא. בבניית המצפן המוסרי מתוך סוגיית נדרי ההנאה ,אנו לומדים כי היושרה הפנימית אינה נמדדת רק ביכולתנו לעמוד בדיבורנו ,אלא בראש ובראשונה באחריותנו המוסרית כלפי מי שזקוק לנו .נראה לבאר כי המצפן הזה דורש מאיתנו לפתח מידה של יושרה שבה אנו מכבדים את כוחו של הדיבור ,אך בוחנים את כוונותינו באור האמת מול רצון הבורא .אדם הניצב מול נדר שהפך למכשול ביחסיו עם הזולת אינו נדרש להתעלם מהנדר ,אלא למצוא את האיזון העדין שבין שמירת החובה לבין הלב החומל ,מתוך הבנה כי חופש הבחירה שלנו מופקד בידינו לא כדי להוות כלי למניעת חסד ,אלא כדי לקדש את החיים. עוד נראה ללמוד כי המוסר שלנו מתעצב מתוך ההכרה שכל מילה היא בעלת משקל, ועל כן עלינו לשלב בה את מידת הענווה .אדם בעל מצפן מוסרי יודע להכיר בכך שגם כאשר נדרנו ,אין אנו משוחררים מחובת האהבה כלפי העני או הנזקק .היושרה המוסרית כאן מתבטאת ביכולת להודות כי יש דרכים נעלות יותר מהיצמדות עיוורת לטקסט הנדר ,וכי הפניה אל חכמים כדי למצוא פתח של היתר אינה מהווה פגיעה בכבודנו העצמי ,אלא מהווה ביטוי של נאמנות לערך הגבוה יותר – קיום מצוות השם מתוך רגישות לזולת. המצפן המוסרי מלמד אותנו כי גם בתוך מציאות שבה אנו חשים לכודים בין מילים לבין מציאות ,אנו יכולים להיות נאמנים לקול הפנימי .המוסר הוא לדעת להעריך את החובה שלפנינו ,לפעול ביושרה ,ולהמשיך להאמין בטוב גם כשהמציאות נראית מאתגרת או סבוכה. אנו שואפים שההכרעות שלנו יהיו משוקלות ביראת שמיים ,מתוך הבנה שכל מילה וכל נתיב של חסד שאנו בוחרים בו הם הזדמנות לעשות נחת רוח לבורא ,ולשמור על הזיקה האמונית האמיתית לבית אבינו שבשמיים ,תוך שאנו מקפידים לא להפוך את כלי הדיבור למחסום בפני הרחמים. מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום-יום :עלינו להשכיל וללמוד כיצד לנהל את המרחב