אדם שנדר צדקה האם זה נחשב כמו הקדש?

אדם שנדר צדקה האם זה נחשב כמו הקדש? במסדרונות בית המדרש המואר באור השחר ,ניצבת שאלת יסוד המלווה את עולם התורה מאז ומתמיד ,שאלה הנוגעת בעצם המרקם הדק שבין הדיבור האנושי לבין המחויבות האלוהית .דמיינו אדם הניצב בלב השקט ,מול חלל הבית הריק ,ומוציא מפיו הבטחה – מילה שנאמרה בלב שלם ,הבטחה להעניק ממון לעניים .האם המילה הזו ,שהדהדה לרגע באוויר ,נותרה רק הברה בעלמא…

אדם שנדר צדקה האם זה נחשב כמו הקדש? במסדרונות בית המדרש המואר באור השחר ,ניצבת שאלת יסוד המלווה את עולם התורה מאז ומתמיד ,שאלה הנוגעת בעצם המרקם הדק שבין הדיבור האנושי לבין המחויבות האלוהית .דמיינו אדם הניצב בלב השקט ,מול חלל הבית הריק ,ומוציא מפיו הבטחה – מילה שנאמרה בלב שלם ,הבטחה להעניק ממון לעניים .האם המילה הזו ,שהדהדה לרגע באוויר ,נותרה רק הברה בעלמא ,או שמא היא הפכה באותו רגע למציאות משפטית כבדה, למעין הקדש חי ונושם שאינו שייך עוד לבעליו? השאלה הזו אינה רק משפטית; היא נוגעת במקומות העמוקים ביותר של אמינות האדם מול בוראו .האם הנדר לצדקה הוא כוח המפקיע את הרכוש מיד בעליו כהקדש גמור ,או שמא נותר הוא כהתחייבות אישית, שברירית ,הממתינה למימוש? הרוח הנושבת בחוץ ,המרטיטה את עלעלי העצים ,נדמית כלוחשת את חומרת הדין ,בעוד אנו מבקשים לשרטט את גבולות השעבוד שבין הממון לבין המצווה .האם ניתן לנסוג לאחור ,או שמא משעה שיצאה המילה מפיו ,נחתם גורל הממון בטביעת אצבע של קדושה שאין לה הופכין? בפרשת מטות מופיע היסוד התורני המחייב את האדם במוצא פיו ,כפי שנאמר" :איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל ,ג) .פסוק זה הוא הבסיס המוחלט לחומרת הנדר ,והשאלה העומדת לפתחנו היא כיצד להחיל את החומרה הזו על נדרי צדקה והאם הם נכנסים לגדר זה באופן המדמה אותם להקדש ,דבר המשנה את אופיו של הממון שנדר. רש"י (שם) ביאר" :לא יחל דברו -לא יעשה דבריו חולין ,שלא יאמר הואיל ונדרתי בנדר זה אין לי בו עוד צורך ואתירנו לעצמי" .בביאורו המדויק ,רש"י מלמד כי ברגע שאדם מוציא מילים של נדר ,הוא כובל את עצמו במציאות חדשה ,ואין לו דרך חזרה ,שכן המילה עצמה הפכה לבעלת תוקף מחייב שאינו מאפשר להחזיר את המצב לקדמותו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר" :לא יחל -הוא מלשון חולין ,שאין לאדם לעשות את דבריו חולין" .הוא מרחיב כי האיסור הוא על עצם השינוי מהסטטוס שאדם קבע לממון או לנפש בעת הנדר ,ובכך הוא מחזק את התפיסה שנדר יוצר הפרדה מוחלטת בין הרכוש לבין השימוש הרגיל בו. הרמב"ן (שם) ביאר" :לא יחל דברו -מצווה שלא יחלל את דיבורו ,כי הנדר הוא כנתינת איסור על חפץ או על ממון" .הוא מדגיש כי הנדר הוא מעין הטלת איסור על דבר ,וכאשר אדם נודר לצדקה ,הוא אוסר על עצמו את השימוש בממון זה ,ובכך הוא מקדש אותו למטרה מסוימת ,בדומה להקדש. ספורנו (שם) ביאר" :לא יחל דברו -שלא יחלל את דברו ,כי הנדר הוא עניין של קדושה" .הוא מבאר כי הנדר הוא בבחינת התחייבות שבקדושה ,ומשעה שאדם אמר את דבריו ,הדיבור עצמו קונה את המציאות והופך את הנכס למיועד למצווה. האור החיים הקדוש (שם) ביאר" :ככל היוצא מפיו יעשה -פירוש כנגד נדרי הקדשות ונדרי

שמים ...אמר ככל היוצא מפיו יעשה ,בזה אין בהם תנאי שאחרים יכולים להתירו ,אלא הם דברים שאין להם התרה" .הוא מחדש כאן כי נדרי הקדש ושמיים הם בדרגה עליונה יותר משאר נדרים ,והם נתפסים ככאלה שאין להם התרה ,מה שמדגיש את העוצמה המשפטית שנוצרת ברגע הדיבור. במסכתות התלמוד נידונו השלכותיה של אמירת האדם ,כאשר חכמים חיפשו את הגבול שבין דיבור בעלמא לבין קניין ממש ,תוך בחינת היקש הצדקה להקדש. בגמרא במסכת ראש השנה (דף ו ע"א) נאמר :בפיך זו צדקה .התלמוד מבאר כי הדרשה על הפסוק מלמדת שדיבור האדם בנדר צדקה אינו נותר בחלל הריק ,אלא יש לו תוקף הלכתי מחייב .הביאור הישיבתי הוא שהתורה השוותה את הצדקה להקדש ,וכשם שבהקדש יש כוח לאמירה ,כך גם בצדקה קיימת השפעה של הדיבור על המציאות הממונית. בגמרא במסכת נדרים (דף ז ע"א) מובא :דהוי כהקדש .הגמרא מעמיקה ומסבירה כי ההשוואה בין צדקה להקדש אינה רק בחיובו של אדם ,אלא גם ביכולת של הדיבור להפקיע את החפץ מרשותו .התלמוד מחדש כי אם הנדר נאמר באופן המקביל לנדר הקדש ,הרי שחל בו דין 'אמירה לגבוה' ,והוא מחייב את הנודר כאילו מסר את החפץ בפועל. בגמרא במסכת בבא קמא (דף לו ע"ב) נאמר :כבר זכו ביה עניים ,ואף על גב דליכא עניים הכא, אנן יד עניים אנן .מדובר במזיק שאמר שיתנו את כספו לעניים ,ורב יוסף פוסק שאין לחזור בו. התלמוד מבאר כי מאחר שגבאי צדקה הם 'יד עניים' ,הרי שדיבורו של אדם בפניהם יוצר קניין גמור' ,מעמד שלושתן' ,המפקיע את הממון מרשותו של הנותן ומעבירו לרשותם של העניים. בתלמוד ירושלמי (מסכת מעשר שני ,פרק ה הלכה ט) מבואר :כי בדיני צדקה הדיבור פועל פעולה מוחלטת בנכסים מסוימים .המפרשים שם מבארים כי התוקף של 'בפיך' אינו רק כחוב אישי ,אלא כביטוי להעברת בעלות על דבר שניתן לזכות בו ,וזאת מתוך רצון לשמור על חסינות הדיבור. רש"י (במסכת ראש השנה ,דף ו ע"א) מבאר :בפיך -דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית נדבה אשר דברת בפיך .הביאור הוא שהתורה תלתה את חובת הצדקה במוצא שפתיו של אדם, ובכך הפכה את הדיבור למעשה קניין המחיל חובת תשלום מידית על הנודר. במצודת הראשונים ,הדיון סביב נדר צדקה מתחדד לכדי שאלה משפטית נוקבת :האם הדיבור יוצר קניין גמור בנכסים ,בדומה להקדש ,או שמא מדובר בחובה אישית שאינה מפקיעה בעלות. הרי"ף (במסכת בבא קמא ,דף יח ע"ב בדפי הרי"ף) ביאר :כי במקום שבו אדם נדר לתת סכום כסף ובידו להוציאו ,הרי שזכו בו העניים באמירתו ,ואין הוא יכול לחזור בו ,כדכתיב 'ככל היוצא מפיו יעשה' .הוא מחדש כי אמירתו לגבוה דינה כמסירתו להדיוט ,ומשכך ,הנדר הופך למעשה קניין המעביר את השליטה בממון מיד הנותן ליד העניים ,באופן שאין בו עוד היתר חזרה. הרמב"ם (בהלכות מתנות עניים ,פרק ח הלכה א) ביאר :כי הצדקה הרי היא ככל הנדרים ,ועל כן,

האומר 'הרי עלי סלע לצדקה' חייב ליתנה לעניים מיד .הוא מבאר כי אין דין הצדקה כדין קנייני הדיוט ,אלא הדיבור הוא היוצר את המחויבות המוחלטת ,ולפיכך ,אף אם התחייב בדבר שלא בא לעולם ,הרי הוא חייב לקיים את מוצא שפתיו מחמת חומרת הנדר. הרמב"ן (בחידושיו למסכת בבא קמא ,דף לו ע"ב) ביאר :כי השוואת צדקה להקדש היא יסוד הדין, ולפיכך כשם שבאמירה של 'הרי זה הקדש' נתפס החפץ ,כך באמירת 'סלע זו לצדקה' נתפס הממון לעניים .הוא מחדש כי אין צורך בקניין פיזי ,אלא הדיבור עצמו מחיל את קדושת הצדקה על המעות ,והן הופכות מרגע זה לשייכות לעניים ,כשאר הקדשות שאין להם הופכין. הרא"ה (בשו"ת הריטב"א ,סימן עט) ביאר :כי התוקף של 'בפיך זו צדקה' הוא כוח קנייני שאינו נזקק למעשה נוסף .הוא מחדש כי גם אם לא היה גבאי בשעת האמירה ,זכו העניים בממון, שכן האמירה לגבוה פועלת את פעולתה בעולם המשפט ללא צורך במקבל נוכח ,שכן הדיבור הוא הקניין המוחלט והסופי. הר"ן (במסכת נדרים ,דף ל ע"א) ביאר :כי חילוקי הדינים בין נדר לנדבה מבוססים על דברי האדם .הוא מחדש כי באומר 'הרי עלי' ,החיוב הוא כחוב גמור המוטל על גופו ,ובאומר 'סלע זו לצדקה' ,החיוב הוא על החפץ עצמו ,כך שהעניים זוכים בו ממש ,בדומה לנדבה ,שבה האמירה היא כמסירה לגבוה. בבית מדרשם של האחרונים נמשך הדיון העמוק ,תוך שהם פורטים את דברי הראשונים למסקנות הלכתיות מנומקות ,המבקשות להכריע במקום שבו הדיבור פוגש את המציאות הממונית. מרן הבית יוסף (חושן משפט ,סימן ריב) ביאר :את מחלוקת הראשונים בשאלה האם צדקה נחשבת כחוב גמור המוטל על נכסיו של אדם ,גם בדברים שטרם באו לעולם .הוא מבאר כי לדעת הרמב"ם ,הנדר לצדקה יוצר שעבוד מיוחד שאינו מוגבל לדיני הקניין הרגילים של הדיוט ,שכן הנדר הוא כוח קדוש ומחייב ,העומד בפני עצמו ואינו תלוי בבעלות פיזית באותו רגע ,אלא במוצא פיו של האדם המחייב את העתיד. הסמ"ע (חושן משפט ,סימן ריב סעיף קטן כא) ביאר :כי גם אם יש תוקף לנדר של אדם ,עדיין יש להבחין בין נדר שחל על גוף החפץ לבין התחייבות כללית .הוא מחדש כי כאשר אדם אומר 'אתננו לצדקה' ,אם מדובר בפירות שטרם גדלו ,אין כאן קניין ממשי אלא רק חיוב אישי .הביאור הוא שהדיבור מחייב את האדם לקיים את מה שהבטיח ,אך אין זה מפקיע את הנכסים מידיו עד שלא יתממשו בפועל ,ולכן היורשים אינם חייבים אלא אם כן היה כאן חיוב מוחלט על עצם הממון. הקצות החושן (חושן משפט ,סימן רצ סעיף קטן ג) ביאר :כי בנדרי צדקה יש להבחין בין חוב אישי לבין שעבוד על הנכסים .הוא מחדש כי אם האדם הגדיר סכום כסף מסוים כצדקה ,ייתכן שנוצר שעבוד ממוני גמור על אותם נכסים ,באופן שהם כבר שייכים לעניים מרגע הנדר. הביאור הוא שדין 'אמירה לגבוה' הוא כוח רב עוצמה המפקיע את הבעלות הרגילה של האדם והופך את הנכסים למיועדים לקודש ,ועל כן הם יוצאים מרשותו הממונית לכל דבר ועניין.

הנתיבות המשפט (חושן משפט ,סימן רנב סעיף קטן ג) ביאר :כי לדעתו אין לשעבוד זה תוקף של קניין ממש בנכסים ללא מעשה נוסף .הוא מבאר כי אמירת צדקה אינה יוצרת שעבוד נכסים גמור שיכול להפקיע זכויות של יורשים או נושים ,אלא מדובר בחובה מוסרית והלכתית שעל האדם לקיים ,ואין היא פועלת כקניין של 'אמירה לגבוה' אלא אם כן נתייחד הדבר באופן מוחלט כפי שקורה בהקדש של בית המקדש. אל מול השאלות העקרוניות הללו ניצבים גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ,המבקשים לפלס נתיב בין חומרת הנדר לבין המציאות המורכבת של העיזבון והיורשים ,תוך שהם משלבים את דעות הראשונים במסכת אחת של הלכה למעשה. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ג' ,יורה דעה סימן כ"א) ביאר :כי על פי דברי מרן השולחן ערוך ,יש לראות בנדר צדקה כקניין גמור המפקיע את הממון מרשות הנותן .הוא מבאר כי העיקרון של אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אינו רק בגדר רעיון ,אלא פועל קנייני שיש לו השלכות מעשיות גם על נכסי העיזבון .ביאורו המרתק הוא שמאחר והדיבור יוצר שעבוד ממוני ,הרי שעם פטירת האדם ,הנכסים כבר אינם שייכים במלואם ליורשים ,שכן חלקם הופרש עוד בחיי האב לטובת העניים. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א' ,סימן ע"ג) ביאר :כי יש לחלק בין נדר סתמי לבין נדר על חפץ מסוים .הוא מחדש כי כאשר אדם מייחד סכום או נכס ,הרי הוא יוצר זיקה של קדושה ,אך אם מדובר בחובה כללית ,החיוב הוא על גופו של אדם ולא בהכרח כקניין על הנכסים .הביאור הישיבתי שלו הוא שחומרת הדין בנדר צדקה נובעת מן השאיפה להגן על כבודם של עניים ועל ערך הצדקה ,ולכן אנו רואים בכל דיבור מעין התחייבות חוזית שאין בה מקום לחרטה. הגאון רבי יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות צדקה) ביאר :כי הלכה למעשה ,יש להקפיד ולשלם את נדרי הנפטר בטרם חלוקת הירושה .הוא מבאר כי אם הנדר נעשה באופן שחל על הנכסים ,הרי שחובת היורשים היא לפרוע זאת כאילו היה זה חוב מלווה רגיל שחייב הנפטר לאחרים ,שכן רכושו של הנפטר טעון פירעון חובותיו קודם כל ,ואין ליורשים זכות קניין בנכסים עד שלא סולקו התחייבויות אלו ,ביניהן נדרי הצדקה. הגענו אל השלב שבו הסוגייה העיונית פוגשת את המציאות הממשית ,ואנו מבקשים לזקק את התובנות הללו לנפקא מינות מעשיות שינחו אותנו בהליכות חיינו .הנפקא מינות הללו מאפשרות לנו להבין כיצד ניתן לשלב יראת שמיים עמוקה עם הבנה ריאלית של דיני העיזבון והירושה ,תוך שמירה על הנדרים כדבר מחייב. נפקא מינה ראשונה עוסקת בסדר הקדימויות בחלוקת העיזבון .הנפקא מינה המעשית היא שהחובה לשלם את נדרי הצדקה של הנפטר קודמת לחלוקת הירושה בין הבנים .מאחר שנדר צדקה הוגדר כחיוב ממוני שחל על הנכסים מדין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ,הרי שהכסף המיועד לצדקה אינו נחשב כלל כחלק מן הנכסים שעוברים ליורשים .על היורשים מוטלת החובה להפריש סכום זה מראש ,כאילו היה זה חוב מלווה שחייב הנפטר לאחרים, ורק לאחר מכן ניתן לחלק את היתרה לכל הדעות שסוברות שיש בנדר צדקה שעבוד ממוני.

נפקא מינה שנייה נוגעת להבדל שבין נדר שחל על כל נכסיו לבין נדר על נכס מסוים. התובנה המעשית כאן היא שגם אם הנפטר לא ייחד מעות ספציפיות לצדקה ,הנדר הרי עלי יוצר שעבוד על כלל נכסיו .הנפקא מינה היא שאם נותרו נכסים מעטים ,יש לפרוע את נדר הצדקה מתוך כל נכס ונכס שנותר ,ולא ניתן לטעון שהנדר היה אישי ופקע עם המוות. הדין הוא שהיורשים מחויבים להוציא מן העיזבון את הסכום שנדר האב ,שכן הדיבור שלו יצר מחויבות שקודמת לזכויותיהם כיורשים ,והדברים מקבלים משנה תוקף כאשר המדובר בנדר על חפץ מסוים שהוזכר בדברי הפוסקים כקניין גמור. נפקא מינה שלישית נוגעת למקרה שבו הנפטר לא הניח נכסים כלל .הנפקא מינה המעשית כאן היא שאין חובה על הבנים לפרוע את חובות אביהם מכיסם הפרטי .הנדר ,אף על פי שיש לו תוקף של הקדש ,חל על נכסי הנפטר ואינו הופך לחוב אישי המוטל על גופם של היורשים. עם זאת ,יש מי שציינו כי בנים המבקשים לעילוי נשמת אביהם ,ראוי להם שיפרעו את נדריו גם כשאין עיזבון ,שכן בכך הם מקיימים את רצונו ומוסיפים זכויות לנשמתו בעולם העליון, אך מצד הדין היבש – אם אין נכסים ,אין חוב שניתן לגבותו מן הבנים. עומק הרעיון של הקשר שבין האדם לבין חובותיו גם לאחר פטירתו טמון בתפיסת היהדות את מושג הנצח של הדיבור .נראה לבאר כי הנדר אינו פעולה טכנית שנעשית בין אדם לחברו, אלא יצירת מציאות רוחנית חדשה .כאשר אדם אומר הרי עלי צדקה ,הוא מצהיר כי חלק מנכסיו אינם עוד שלו ,אלא מופקדים בידיו כפיקדון עבור הקודש .לכן ,כאשר אדם נפטר ,אין הוא מביא עמו את חובותיו לקברו ,אלא משאיר אחריו מציאות מחייבת שעל יורשיו להוציא אל הפועל .השארת החוב אינה מחדל ,אלא הזמנה ליורשים להמשיך את פעולת התיקון של האב ,ובכך ליצור גשר שבין עולם המעשה לבין עולם הנשמות. עוד נראה ללמוד כי נדרי הצדקה לאחר המוות הם הביטוי המוחשי ביותר להמשכיות של האדם .היורשים ,בהשלמת חובותיו של אביהם ,אינם פועלים רק כסוכנים משפטיים, אלא כזרוע הארוכה של נשמת הנפטר בעולם הזה .עומק הרעיון הוא שגם לאחר שהגוף מת, הרוח והמילים של האדם ממשיכות להדהד .התורה ,בקבעה כי היורשים מחויבים בנדרי הנפטר ,מלמדת אותנו כי האדם אינו יצור מבודד ,אלא חלק משרשרת הדורות ,וכי השפעתו על העולם – בממונו ובמעשיו – נמשכת גם לאחר שהסתלק מן העולם .זהו ביטוי עמוק של כבוד המת ,שאינו מתבטא רק במילים טובות ,אלא בכיבוד המשימות שהותיר אחריו. החיבור בין נדרי האדם לבין חובת יורשיו מלמד אותנו כי העבודה הרוחנית דורשת אחריות שחורגת מגבולות הזמן האישי .הקדושה אינה נמדדת רק במה שהספקנו לעשות בחיינו ,אלא גם ביכולת שלנו להשאיר אחרינו עולם שבו הערכים שבהם האמנו ממשיכים להתקיים .כל נדר שאדם משאיר ליורשיו הוא צוואה רוחנית שקוראת להם להמשיך את דרך החסד .בכך, ההלכה הופכת את חובת הפירעון למעשה של דבקות וחיבור ,שבו נשמת הנפטר מוצאת מנוחה מתוך הידיעה כי דבריו עומדים ,וכי המורשת שהשאיר אחריו ממשיכה להניב פירות של צדקה וחסד בעולם. האמונה בבורא מתגלה במלוא עוזה ברגעים שבהם המציאות האנושית מסתיימת ,אך

המחויבות לקודש נותרת איתנה .נראה לבאר כי הידיעה שנדרי האדם אינם בטלים בפטירתו היא עדות חיה לכך שהעולם הזה והעולם הבא קשורים זה בזה בקשר שאינו ניתן להפרדה. אדם המאמין שדבריו נשמרים בשמיים ,מבין שהמילה שיוצאת מפיו היא נצחית ,וכי הבורא, המלווה את האדם בכל רגע ,מחשיב את נדרו גם כאשר האדם כבר אינו נמצא כאן כדי להוציאו אל הפועל .האמונה הזו מעניקה ליורשים את הכוח להבין שקיום הנדר הוא בעצם המשך האמונה של האב ,המפקיד את רכושו ואת דבריו בידי שמיים ובידי בניו. עוד נראה ללמוד כי החובה לשלם את נדרי הנפטר היא ביטוי לאמונתנו בנצחיות הנשמה. העובדה שהלכה קובעת כי נכסי העיזבון מחויבים בנדר ,מעידה על כך שנכסי האדם אינם רק חומר דומם ,אלא הם נושאים עמם את רצונותיו ושאיפותיו של בעליהם .האמונה מלמדת אותנו כי הנפטר עדיין נוכח במעשה הצדקה של בניו; כאשר הבנים מפרישים את כספי הנדר, הם עושים זאת מתוך הכרה שנשמת אביהם מתעלה על ידי כך .זוהי אמונה שאינה מוגבלת במוות ,אלא רואה את האדם כחלק בלתי נפרד מתוכנית אלוהית רחבה יותר ,שבה גם השארת חוב היא חלק מתיקון עולם. החיבור לאמונה מתבטא בענווה שבה היורשים מקבלים עליהם את המשימה .הם מבינים שהם אינם עושים טובה לעצמם ,אלא משרתים את רצונו של בורא עולם ואת רצון אביהם. האמונה שה' חפץ בצדקה זו ,ושכל פרוטה שהופרשה היא תוספת קדושה ,הופכת את החובה המשפטית למצווה של דבקות .האדם שחי מתוך אמונה כזו לומד להסתכל על רכושו ביראה, להבין שכל מה שבידו הוא פיקדון ,ושגם לאחר לכתנו ,המעשים הטובים והנדרים שקיבלנו על עצמנו הם אלו שנשארים כעדות לנאמנותנו לקב"ה. בסופו של דבר ,האמונה מלמדת אותנו שכל מעשינו ,כולל הדיבורים שניתקנו בנדר, נועדו לחבר אותנו אל המקור ,גם מעבר לגבולות החיים .התורה מלמדת אותנו שאין רגע שבו המצווה נעצרת ,וכי כל עוד המציאות מאפשרת זאת ,יש בידינו להשלים את רצון הבורא .החיים באמונה הם חיים שבהם המילה היא עוגן ,והיא ממשיכה להחזיק את הנפש גם בנתיבים שבין העולמות ,מתוך ביטחון שה' יתברך ,שחפץ בתיקון עולמו ,יקבל את עמלם של הבנים כקרבן ריח ניחוח לזכות הנפטר. המצפן המוסרי הניצב מול נדרי צדקה של נפטר מבקש להדריך את היורשים בנתיב המשלב כבוד לאב יחד עם נאמנות מוחלטת לרצון השמיים .נראה לבאר כי המצפן הזה מורה לנו שהיושרה המוסרית אינה נעצרת במפתן המוות ,אלא משתקפת באופן שבו אנו מנהלים את המורשת שהותיר אחריו הנפטר .אדם שחי חיים של צדקה ונדרים אינו מניח לבניו רק ממון ,אלא גם התחייבויות מוסריות ,והיורש הנוהג ביושרה מבין שקיום נדרי אביו הוא חובה שבין אדם למקום שאין בה מקום לשיקולים אישיים של רווח או הפסד. עוד נראה ללמוד כי המצפן המוסרי דורש מאיתנו לראות את כספי הירושה מנקודת מבט רחבה יותר .המוסר כאן אינו עוסק רק בחוק היבש של פירעון חובות ,אלא בהבנה עמוקה של רצון הנפטר לזכות את נשמתו .הבן המכבד את אביהו אינו מנסה לחפש פרצות כדי להיפטר מהתחייבויות הצדקה ,אלא רואה בהן הזדמנות להמשיך את פעולת החסד שהחלה בימי חייו