הנודר לתת צדקה לעני מסוים ורוצה לחזור בו ולתת את כספי הצדקה לעני אחר האם מותר לחזור בו?

הנודר לתת צדקה לעני מסוים ורוצה לחזור בו ולתת את כספי הצדקה לעני אחר האם מותר לחזור בו? באותו רגע דחוס של דבקות ,כאשר אדם פותח את ליבו ואת כיסו ,וקולו נשמע בחלל המדרש או בפינה נסתרת של ביתו ,הוא מבטיח מנה גדושה לעני מסוים – אולי בן עמו,

הנודר לתת צדקה לעני מסוים ורוצה לחזור בו ולתת את כספי הצדקה לעני אחר האם מותר לחזור בו? באותו רגע דחוס של דבקות ,כאשר אדם פותח את ליבו ואת כיסו ,וקולו נשמע בחלל המדרש או בפינה נסתרת של ביתו ,הוא מבטיח מנה גדושה לעני מסוים – אולי בן עמו,

אולי תלמיד חכם הדחוק בפרנסתו .המילים הללו ,שיצאו מן הלב אל אוויר העולם ,נטועות עתה במציאות כעוגן בלתי ניתן לעקירה .אך ימים עוברים ,ומחשבות חדשות מתגנבות אל הנפש .אולי צץ עני אחר ,דחוק יותר ,או אולי נשתנו הנסיבות ורצון הנותן נוטה אל מחוזות אחרים .הנה הוא עומד ,המטבע בידו ,והלב מיטלטל בין המחויבות הראשונה לבין הרצון החדש .האם המילה שאמר – אותו דיבור שחצב מציאות – משועבדת לאותו עני ספציפי ,עד שכל סטייה ממנה תהיה פריצת גדר של 'לא יחל דברו'? או שמא הנדר לצדקה הוא מסגרת רחבה ,והצדקה עצמה ,מהותה ,היא החשובה ,עד שהחלפת הנמען אינה אלא ניתוב מחדש של אורה? בחדר הזה ,שבו הריח החריף של הדאגה לפרנסה מתערבב עם ניחוח התפילה, אנו מבקשים לדעת אם הדיבור הפך לכלא של אהבה ומחויבות ,או אם השערים נותרים פתוחים לשינוי של חסד. בפרשת מטות מופיע היסוד התורני המציב את הדיבור כאבן בוחן למחויבותו של האדם, כפי שנאמר" :איש כי ידור נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל ,ג) .פסוק זה הוא המגדלור המלווה אותנו בבואנו לבחון האם נדר שניתן לכתובת ספציפית מקבל תוקף שאינו מאפשר תנועה ,או שמא גמישות החסד מאפשרת לנו להמיר את הנתינה לעני אחר. רש"י (שם) ביאר" :לא יחל דברו -לא יעשה דבריו חולין ,שלא יאמר הואיל ונדרתי בנדר זה אין לי בו עוד צורך ואתירנו לעצמי" .בביאורו הדק ,רש"י מלמד כי עצם הנדר יוצר קשר בין הדיבור למציאות ,ושינוי הנדר הוא מהלך המערער את כובד המשקל של המילה האנושית, ובכך הוא מחדד את השאלה האם הסטייה מהיעד המקורי נחשבת כחילול של אותו דיבור. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר" :לא יחל -הוא מלשון חולין ,שאין לאדם לעשות את דבריו חולין" .הוא מרחיב כי האדם חייב לעמוד בדיוק במקום שקבע לעצמו בשעת הנדר, שכן המילה אינה קליפה ריקה אלא מהות התלויה בכוונת הנודר ובנמען שאותו בחר. הרמב"ן (שם) ביאר" :לא יחל דברו -מצווה שלא יחלל את דיבורו ,כי הנדר הוא כנתינת איסור על חפץ או על ממון" .הוא מדגיש כי הנדר כובל את הממון למטרה מסוימת ,ומשכך, שינוי הנמען עלול להיתפס כהפרה של הגדר שקבע בעצמו לממונו ,שהרי הוא אסר עליו את השימוש הכללי והקדישו למטרה ספציפית. הספורנו (שם) ביאר" :לא יחל דברו -שלא יחלל את דברו ,כי הנדר הוא עניין של קדושה". הוא מבאר כי הנדר הוא עניין שבקדושה ,וברגע שהאדם קשר את הקדושה הזו עם עני מסוים, נוצר כאן חיבור בלתי אמצעי שספק אם ניתן להתירו ללא הכרעה ברורה. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (שם) ביאר" :ככל היוצא מפיו יעשה -פירוש כנגד נדרי הקדשות ונדרי שמים ...אמר ככל היוצא מפיו יעשה ,בזה אין בהם תנאי שאחרים יכולים להתירו ,אלא הם דברים שאין להם התרה" .הוא מחדש כי בנדרים שיש בהם צד קדושה, הדיבור נעשה לחלק מן ההוויה המשפטית של המציאות ,מה שמחזק את ההשערה ששינוי היעד הוא פעולה שאינה פשוטה כלל.

הגמרא והתלמוד הירושלמי בוחנים את תוקפה של המילה והיכולת לשנות את ייעוד הצדקה ,ומתוך המקורות עולה המתח שבין הנדר לבין יכולת ההתניידות של כספי המצווה. בגמרא במסכת ערכין (דף ו ע"א) נאמר :תנו רבנן ,סלע זו לצדקה ,עד שלא באת ליד גבאי - מותר לשנותה ,משבאתה ליד גבאי -אסור לשנותה .הביאור הישיבתי הוא שהגמרא מבחינה בין מצב שבו הכסף טרם יצא מרשות הנותן לבין השלב שבו הממון כבר עבר לרשות הרבים – ליד הגבאי – ששם הדין מחמיר משום שזכו בו עניים. בתלמוד ירושלמי (מסכת מעשר שני ,פרק ה הלכה ט) מובא :אמר ליה רב לשמשיה ,כי אמינה לך הב מתנה -אם עני הוא ,לא תימלך בי ,משום דנעשה נדר ואינו יכול לחזור בו .המפרשים שם מבארים כי כאשר האדם מכוון את נדיבותו לאדם ספציפי ,הדיבור יוצר קשר של נדר שאין בו מקום לחרטה ,משום שהדיבור יצר חובה כלפי אותו אדם שאינה ניתנת לשינוי. רש"י (במסכת ערכין ,דף ו ע"א ,ד"ה לשנותה) מבאר :שכל עוד לא בא ליד גבאי ,יכול ליתנה לעני אחר ,או להשתמש במעות ולהחליפן .הביאור הוא שהשינוי אפשרי במצב שטרם הופקע הממון מרשות הבעלים ,אך ברגע שהגיעו המעות לידי הגבאי ,הרי זה כהקדש גמור שאין בו היתר שינוי. תוספות (במסכת ערכין ,דף ו ע"ב ,ד"ה עד) בשם רבינו ברוך מבארים :כי ייתכן שכלל לא מדובר בהלוואה אלא בשינוי ייעוד גמור .כל זמן שלא הגיע ליד גבאי ,יכול הנודר לשנות את המטרה לחלוטין .מתוך דבריהם עולה כי יש להבחין בין ייעוד לעני מסוים לבין ייעוד כללי לצדקה, שכן בייעוד ספציפי החובה היא חזקה וברורה יותר. במצודת הראשונים ,השאלה האם ניתן להמיר נדבה שיועדה לעני אחד לעני אחר ,מעמידה את מוסד הנדר למבחן של דיוק מול גמישות. הטור (יורה דעה ,סימן רנט) ביאר :כי אמירתו של אדם לצדקה פועלת כקניין גמור או כחיוב נדר ,והוא מחדש כי אם נדר לתת סלע לצדקה ,הוא יכול לשנותה למצווה אחרת ,אך אם הנדר נעשה כלפי עני מסוים ,הרי שהתמונה משתנה .הביאור הוא שייחוד העני יוצר התחייבות אישית כלפיו ,ובכך הוא הופך את הצדקה לזכותו הממונית של העני ,מה שמגביל את יכולת השינוי של הנודר. המרדכי (במסכת בבא מציעא ,פרק הגוזל) ביאר :מתוך תשובותיו של מהר"ם מרוטנבורג ,כי אם עני בא ותובע מהעשיר את מה שנדר לו ,הרי שהעשיר מחויב לתת לו .הוא מחדש כי אילו יכול היה העשיר לומר 'לעני אחר אני רוצה ליתן' ,הרי שלא היה כל תוקף לתביעתו של העני ,ומשמעות הדבר היא שנדר לעני מסוים יוצר מחויבות ישירה ובלעדית שאינה ניתנת להמרה בקלות דעת. הרדב"ז (בתשובותיו) ביאר :כי אדם שנדר מתנה לעני ידוע אינו יכול לשנותה ליתנה לאחר, שכן הדיבור יצר כאן זכות מוקנית לאותו עני .הוא מבאר כי אמירתו לגבוה או לעני ספציפי כמסירה להדיוט ,ומשכך ,ברגע שיצא הדיבור מפיו של הנותן ,העני כבר זכה בממון בדעתו של המקדיש ,והשינוי אינו אלא לקיחת דבר שאינו שייך עוד לנותן.

הגהות מיימוניות (בהלכות זכייה ,פרק א) ביאר :כי לא ניתן לשנות מעני לעני ,שכן הוא רואה באמירה לעני צורה של קניין ממש ,בדומה להקדש ,היוצר בעלות מוחלטת של העני על המעות .הביאור הישיבתי שלו הוא שדיבור המייחד אדם ספציפי הוא בעל עוצמה משפטית גבוהה יותר מנדר כללי ,שכן הוא יוצר קשר ישיר ובלעדי בין הנודר לבין המקבל. בעולמם של האחרונים ,הסוגייה הופכת לדיון מורכב של הכרעה בין הדין העקרוני לבין המציאות היומיומית ,כאשר פוסקי הדורות מבקשים ליישב בין חומרת הנדר לבין האפשרות הטכנית של שינוי הייעוד. מרן הבית יוסף (יורה דעה ,סימן רנט) ביאר :כי על פי דברי הראשונים ,ישנה אבחנה מהותית בין נדר כללי לצדקה לבין ייחוד ממון לעני מסוים .הוא מבאר כי כאשר אדם מייחד סכום לעני ספציפי ,נוצר כעין קניין או התחייבות אישית חזקה ,מה שמונע ממנו לשנות את רצונו ולהעביר את הכסף לאחר ,שכן העני המקורי כבר זכה בממון בדעת הנותן. הש"ך (חושן משפט ,סימן פז ,סעיף קטן כג) ביאר :את המחלוקת בין הפוסקים ,ונוטה לדעה כי אין הנותן יכול לחזור בו כלל .הוא מבאר כי מאחר והאמירה כלפי העני היא כקניין גמור, שוב אין לנותן רשות לשנות את היעד ,שכן הוא אינו הבעלים עוד על המעות ,אלא רק נאמן על כסף שכבר שייך לעני שהוזכר בדיבורו. הקצות החושן (סימן ריב ,סעיף קטן ד) ביאר :את דברי הרדב"ז והריט"ץ שהסתפקו בדבר ,ומסביר כי לשיטת הפוסקים שסוברים שניתן לשנות ,הרי זה משום שלא כל אמירה לעני נחשבת לקניין גמור ,אלא רק לנדר שניתן להתירו או לצאת בו במצווה אחרת .הוא מבאר כי המחלוקת שורשית ונוגעת לשאלה האם הדיבור לעני פועל קניין כהקדש ,או שמא מדובר בחוב בלבד. המחנה אפרים (הלכות צדקה ,סימן ז) ביאר :כי ישנם דעות חלוקות בקרב האחרונים ,כאשר מחד גיסא ישנם הסוברים שניתן לשנות ומאידך גיסא הרדב"ז סובר שאין לשנות .הוא מחדש כי ההכרעה תלויה בבירור הכוונה בשעת הנדר ,אך מסיק כי יש להחמיר ולא לשנות ,שכן בנדרים כלפי אנשים פרטיים ,הנטייה היא לראות בדיבור כיוצר בעלות ממשית. המהרש"ם (במשפט שלום ,סוף סימן ריב) ביאר :כי הסוגייה נותרה כספק הלכתי .הוא מבאר כי במידה והאדם בכל זאת נצרך לשנות ,הדרך הראויה היא לפנות לחכם ולהתיר את הנדר ,שכן בדומה להקדש ,גם נדר לעני פלוני אינו גרוע מאמירה לגבוה ,ואם נדרש שינוי ,יש לעשותו בדרך של התרת נדרים מסודרת. בדורות האחרונים ,גדולי הפוסקים המשיכו ללבן את הסוגייה במטרה להעניק הדרכה ברורה למי שנקלע לדילמה שבין רצונו לשנות את היעד לבין תוקפו המוחלט של הדיבור שנתן. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה סימן י) ביאר :כי אדם שנדר לתת צדקה לעני מסוים ,אין לו לשנותו לאחר ,שכן הנדר לטובת אדם פרטי יוצר זיקה של זכייה לאותו עני .הוא מבאר כי אמירתו של אדם לחברו בנדר צדקה היא כדבר הניכר

והקבוע ,ואין כאן המקום להקל ראש ולומר שהנדר ניתן להמרה כנדר כללי לטובת הכלל, אלא מדובר בהתחייבות אישית בעלת תוקף של קניין. הגאון רבי יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות צדקה) ביאר :כי יש לנהוג בזהירות רבה ולהשתדל לקיים את הנדר בדיוק כפי שהוציא הנותן מפיו .הוא מבאר כי גם אם קיימות דעות מקלות בפוסקים ,הרי שהמנהג המקובל הוא שאין לשנות את היעד לעני אחר ,אלא אם כן התברר שהעני אינו זקוק לכסף או שאינו נמצא ,ואף במקרים אלו יש לנקוט משנה זהירות בהתנהלות הממונית. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג ,סימן קא) ביאר :כי יש לחלק בין נדר שניתן לכתחילה בצורה מפורשת לבין הבטחה שנאמרה ללא גמירות דעת מלאה .הוא מחדש כי אם האדם התכוון ליצור התחייבות ,הרי שחל כאן איסור של 'בל יחל' ,ואין לשנות .הוא מדגיש כי הדברים אמורים גם בעמותות ומוסדות צדקה ,שברגע שיוחד הכסף עבורם ,הם הופכים לבעלי הזכות בממון ,ואין לאיש רשות להפקיע מהם את זכותם ללא הסכמה. הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ,חלק א סימן קמו) ביאר :כי גם אם העני אינו יודע על הנדר ,הרי שברגע שהנדר נאמר כהתחייבות כלפיו ,הוא חל .הוא מבאר כי אין האדם יכול לחזור בו בטענה שהעני לא ידע ,שכן כוחו של הנדר הוא במוצא שפתיו של הנודר ולא בתגובתו או במודעותו של המקבל ,ועל כן אין שום היתר לשינוי. הגענו אל המקום שבו הדיון ההלכתי מתגבש להוראות ברורות למעשה ,כדי שנדע כיצד לנהוג כאשר המציאות משתנה והלב מבקש להפנות את הצדקה למקום אחר .אלו הן הנפקא מינות המרכזיות העולות מן הסוגייה: נפקא מינה ראשונה נוגעת למצבו של העני שיועד לקבל את הצדקה .אם אדם נדר לתת סכום כסף לעני מסוים ,והעני הלך לעולמו או שמא התעשר בפתע פתאום ואינו זקוק עוד לצדקה ,נחלקו הפוסקים האם ניתן להעביר את הכסף לעני אחר .ההלכה המעשית מורה כי במצב שבו היעד המקורי אינו רלוונטי עוד ,הרי שהנדר אינו בטל מאליו ,ויש לפנות לחכם כדי להתיר את הנדר בפתח ובחרטה ,ורק לאחר מכן ניתן יהיה להעביר את הכספים ליעדים אחרים ,שכן הדיבור שיצר את הנדר עדיין עומד בתוקפו. נפקא מינה שנייה עוסקת בהבדל בין נדר מפורש לבין כוונה בלב .אם אדם רק חשב בליבו להעניק צדקה לעני פלוני ,אך לא הוציא זאת בשפתיו בצורה מפורשת ,הרי שלא חל עליו איסור בל יחל דברו ,והוא רשאי לשנות את כוונתו לכל עני אחר .ההלכה מבחינה בין מחשבה לדיבור ,ומדגישה כי רק ברגע שהדיבור יצא מפיו של האדם ,הוא הופך למחויבות הלכתית שאין בה דרך חזרה ,ואילו כל עוד העניין נותר בתחומי המחשבה ,האדם רשאי לנהוג בו כרצונו. נפקא מינה שלישית נוגעת לאופן השימוש בכספים שהופרשו .גם אם אדם נדר לתת לעני מסוים ,אין הוא מחויב להגיש לו את המעות עצמן אם אלו אינן בנמצא כרגע ,והוא יכול

להחליפן במעות אחרות בערך שווה .הנפקא מינה היא שהנדר חל על ערך הממון ועל החובה האישית ,ולא על המטבעות הספציפיים שהיו בכיסו בשעת הנדר .לכן ,אם נדר לתת מאה שקלים ,אין הוא מחויב למסור את אותם השטרות ,אלא את הערך הממוני ,כל עוד המטרה נותרת יציבה ואיתנה כפי שנדר מלכתחילה. עומק הרעיון של קדושת המילה טמון ביכולת האנושית לחרוג מגבולות הזמן והחומר באמצעות הדיבור .נראה לבאר כי המילה שיוצאת מפי האדם אינה רעש חולף ,אלא יצירה רוחנית המקבלת תוקף משפטי וקיומי .כאשר אדם נודר לצדקה ,הוא אינו רק מבטיח לעצמו שייתן כסף ,אלא הוא מחייב את העולם ואת שמיים להכיר בהתחייבותו .העובדה שחכמינו קבעו שאין לשנות את היעד ללא היתר ,מלמדת אותנו שהדיבור הוא המקשר בין האידיאל לבין המציאות ,וכי פגיעה במילה היא פגיעה ביושרה הפנימית שמחזיקה את עולמו של האדם. עוד נראה ללמוד כי השינוי ביעד הנדר מבטא לעיתים רפיון במחויבות ,וההלכה באה להציב לנו מראה שתזכיר לנו את עוצמתנו .הדיבור המקודש הוא ביטוי לאמונתנו שהאדם הוא שותף בבריאה .כשם שהקב"ה ברא את העולם במאמר ,כך גם האדם בונה את עולמו הרוחני באמצעות דיבורו .החובה להיצמד ליעד המקורי אינה רק חובה כלפי העני ,אלא היא חובה כלפי עצמנו ,לשמור על עקביות ועל משקל סגולי לכל מילה שאנו משמיעים .זהו עומק הקדושה :לדעת שמה שאמרנו הוא אמת ,ושגם אם הנסיבות משתנות ,המילה שלנו נותרה כצוק איתן במציאות המשתנה. החיבור המוסרי בין הנדר לבין המחויבות לתוצאה ,מזכיר לנו שהחיים מורכבים מהבטחות שאנו נושאים איתנו .הדיבור הוא הגשר שבין לב האדם לבין צרכי הזולת .כשאדם נשמר משינוי יעד נדרו ,הוא לומד להעריך לא רק את הממון ,אלא את המעשה שהוא מחולל במציאות .זוהי הזמנה לחיים שבהם המילה היא הנכס היקר ביותר ,נכס שלא נשחק ולא ניתן לביטול אלא בדרך של קדושה .הדיבור הוא המדד לאישיותנו ,וכל מי ששומר על מוצא פיו, זוכה להוסיף קדושה וסדר בעולם ,ולהפוך כל נדר לנקודת חיבור נצחית בין האדם לבוראו. הפן המחשבתי של סוגיית הנדר מזמן לנו התבוננות פנימית אל המקום שבו הרצון האנושי פוגש את החוק האלוהי .נראה לבאר כי המניע לשינוי יעד הצדקה נובע לעיתים קרובות מחוסר שקט פנימי ,מהתחושה שאולי הבחירה הראשונית לא הייתה המדויקת ביותר .אולם ההלכה ,בחוכמתה העמוקה ,מלמדת אותנו שהתגברות על דחף השינוי היא חלק מתהליך הזיכוך של הנפש .ברגע שאדם כובש את יצרו ומקיים את נדרו ככתבו וכלשונו ,הוא לומד להעריך את המוגבלות האנושית ,ומבין שלא תמיד עלינו לשאוף למימוש המושלם והרציונלי ביותר ,אלא למימוש הנאמן ביותר למילה שניתנה. עוד נראה ללמוד כי התחושה שהנדר כובל אותנו אינה עול ,אלא הגנה על נפשנו .המחשבה שהדיבור שלנו מוגן על ידי ההלכה ואינו תלוי בתנודות מצב הרוח שלנו ,מעניקה יציבות נפשית .אדם שנדרו מחייב אותו הוא אדם שיודע היכן הוא עומד בעולמו .הנפש מוצאת מנוחה במקום שבו היא יודעת שהחלטות העבר שלה תקפות גם בהווה ,ושהיא אינה צריכה להתחבט בכל רגע מחדש .זהו שקט פנימי הנובע מההכרה שהמילה שניתנה היא עובדה

קיימת שאין צורך להתווכח איתה ,מה שמאפשר לאדם להתרכז במעשה החסד עצמו ולא בלבטים סביב זהותו של המקבל. ההיבט הנפשי המעמיק מלמד אותנו כי נאמנות לנדר היא ביטוי לאהבת אמת .כאשר אני נותן לעני שהבטחתי לו ,אני מכבד את הקשר שנוצר בינינו ,קשר שאינו תלוי בתועלת שלי או בהשוואות לעניים אחרים .הנפש מתפתחת מתוך ההתמדה הזו ,לומדת לראות את האחר כבעל ערך עצמאי ,ללא קשר לדרגתו או לנחיצותו בעיניי .זהו תהליך של התעלות שבו האדם יוצא מעצמו ,מוותר על רצונותיו המשתנים ,ונצמד לאמת שהצהיר עליה בשעת רצון. בסופו של דבר ,הקושי שבשינוי הנדר הוא המפתח לחופש אמיתי – חופש מהתלות ברגשות חולפים ,וחופש המבוסס על אמת פנימית שאינה משתנה. המצפן המוסרי הניצב מול נדרי צדקה דורש מאיתנו לפתח רגישות עמוקה לא רק לצדק הממוני ,אלא גם לכבודו של האדם שבו בחרנו להשקיע את חסדנו .נראה לבאר כי המצפן הזה מורה לנו שהיושרה הפנימית דורשת מאיתנו לראות בבחירה הראשונית שלנו לא כטעות מקרית ,אלא כביטוי לרצון שעלה בלבנו בשעת התעלות ,ועל כן יש להעניק לה תוקף מוסרי מתמשך .אדם הבוחר להישאר נאמן לנדרו ,גם כאשר נקרים בדרכו עניים אחרים או מטרות נעלות יותר ,מפתח מידה של יציבות מוסרית המעידה על כך שמילתו היא נכס שאינו נתון למכרז של נסיבות משתנות. עוד נראה ללמוד כי המצפן המוסרי דורש מאיתנו לראות את האחר לא ככלי להשגת סיפוק רוחני ,אלא כבן אדם שיש לו ציפייה לגיטימית .גם אם אותו עני אינו יודע על הנדר שנעשה עבורו ,הרי שברמה המוסרית נוצר בינינו קשר של אמון סמוי .כאשר אנו מקיימים את נדרנו, אנו מחזקים את האמון בעולם ,בעוד שביטול הנדר ,גם אם הוא נעשה מתוך מניעים של צדקה גדולה יותר ,עלול לשדר מסר של חוסר יציבות שפוגע במבנה העדין של יחסי החסד בין בני אדם .זהו מצפן המלמד אותנו כי אצילות הנפש נמדדת בנאמנות למה שהתחייבנו לו ,גם כשאיש אינו דורש זאת מאיתנו. האחריות המוסרית הזו היא ביטוי למבט רחב יותר על החיים ,שבו כל החלטה היא חוליה בשרשרת של מעשים שבונה את אישיותנו .אנו שואפים שההכרעות שלנו יהיו מתוך כובד ראש ,מתוך הבנה שהמוצא מפינו מחייב את המציאות .כאשר אנו נוהגים ביושרה ומקיימים את נדרי הצדקה כפי שהתכוונו מלכתחילה ,אנו בונים עולם שבו המילים הן אמת ,עולם שבו יש משמעות לרצון האדם ולמחוות הלב שלו .זוהי הזדמנות עבורנו להיות אנשי אמת, הנושאים את הבטחותיהם באחריות ובענווה ,מתוך ידיעה שכל קיום של נדר הוא אבן בניין במקדש הפנימי של הנשמה ,המבקשת להידבק בבוראה דרך נאמנות למילה שנאמרה. התובנה המרכזית שראוי לנו לקחת אל שגרת יומנו היא שהדיבור אינו רק כלי לתיאור המציאות ,אלא כוח בורא המחייב את בעליו .כאשר אדם בוחר להוציא מפיו הבטחה ,הוא טווה קשר בלתי נראה בינו לבין סביבתו ,ובין רצונו לבין הבורא .עלינו להבין כי המציאות של חיינו נבנית מהתחייבויות קטנות כגדולות ,והנאמנות לנדר – גם כשהרוח נושבת לכיוון אחר – היא המבחן האמיתי של עוצמתנו הפנימית .ללמוד כי גם אם אנו פוגשים עניים רבים