הבטחת ממתקים לקטן האם יש בזה משום נדרי צדקה?

הבטחת ממתקים לקטן האם יש בזה משום נדרי צדקה? הרוח המנשבת בין כתלי הבית ,בשעה שערב יורד על העיר והילד הקטן נושא עיניו אל אביו בציפייה דרוכה לממתק שהובטח לו ,טומנת בחובה תהום עמוקה שאיש אינו מבחין בה. באותה שעה ,המילה שיוצאת מפי האב אינה רק הבטחה רגעית שנועדה להשקיט את בכיו של הקטן ,אלא היא קושרת את האדם בחבלי נדרים ובאיסורי תורה .האם אותו רגע חולף, בו מבטיח…

הבטחת ממתקים לקטן האם יש בזה משום נדרי צדקה? הרוח המנשבת בין כתלי הבית ,בשעה שערב יורד על העיר והילד הקטן נושא עיניו אל אביו בציפייה דרוכה לממתק שהובטח לו ,טומנת בחובה תהום עמוקה שאיש אינו מבחין בה. באותה שעה ,המילה שיוצאת מפי האב אינה רק הבטחה רגעית שנועדה להשקיט את בכיו של הקטן ,אלא היא קושרת את האדם בחבלי נדרים ובאיסורי תורה .האם אותו רגע חולף, בו מבטיח אב לבנו דברי מתיקה ,נחקק בשמיים כנדר צדקה מחייב שאין ממנו חזרה? האם המילה שניתנה בשגגה או בדרך אגב הופכת למחויבות כה גורלית ,עד שאם לא יקיים אותה, יחול עליו איסור של נדרים? הלב מבקש להבין כיצד דברים פשוטים של חולין ,שקורים בכל בית בכל יום ,עומדים על קו התפר שבין חינוך לבין איסור ,בין מילה שנאמרה בחיבה לבין מילה שמתחייבים בה בכל הווייתנו .בחדרי המדרש ובדפי הפוסקים ניטש ויכוח חריף, והמתח עולה ככל שמעמיקים לבחון האם באמת יש כאן מציאות של נדר צדקה ,או שמא רק חובת מוסר של אמת היא זו המונחת על כתפינו.

נאמר בתורה בפרשת מטות איש כי ידור נדר לה או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל ,ג) .פסוק זה הוא הבסיס המוחלט למחויבותו של האדם למוצא פיו ,והוא המנוע המפעיל את הדיון אודות היכולת לחזור בנו מהבטחותינו. רש"י (על התורה ,שם) ביאר :לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין .הביאור הוא שהתורה מטילה על האדם חובה להקפיד על הדיבור ,שכן מילה שהוצאה מן הפה אינה דבר ריק אלא חפץ מקודש ,וחילולו הוא חילול הקדושה שבדבר. הרמב"ן (על התורה ,שם) ביאר :כי הנדר הוא חיוב שחלה בו הנפש ,והשבועה היא חיוב שחלה בו הדבור ,ועל שניהם הזהירה התורה .הביאור הוא שהאדם בנדרו או בשבועתו בונה מבנה משפטי סביב עצמו ,שבו כל מילה הופכת למציאות מחייבת שאין בידו לפרוץ אותה ברצונו החופשי. הכלי יקר (על התורה ,שם) ביאר :כי ככל היוצא מפיו יעשה בא ללמדנו שגם מה שמוציא האדם מפיו בלי כוונה תחילה ,אם היה זה באופן של יציאת דיבור מחייב ,הרי הוא חל עליו. הביאור הוא שהתורה דורשת מאיתנו אחריות מוחלטת על הדיבור ,ומכאן שהבטחה לקטן, אף שנאמרה בחיבה ,צריכה להיבחן בכלים של מחויבות קפדנית ,שכן ייתכן שהיא נכנסת תחת הגדר של היוצא מפיו. הפסוקים הללו הם המצפן לכל סוגיית הבטחותינו ,שכן התורה אינה מבחינה במישרין בין הבטחה לבוגר לבין הבטחה לקטן ,אלא מעמידה את דברו של האדם כעובדה קיימת שאין לבטלה ,ועל כן עלינו לחקור האם הבטחה לממתק היא בכלל נדר ,או שמא חסר כאן רכיב של צדקה או גמירות דעת המחייבת את הדיבור. נפנה כעת אל לב בית המדרש ,אל דברי האמוראים המעצבים את התודעה שלנו כלפי הדיבור והשפעתו על המציאות ,בבואנו לבחון את המקרה של הבטחה לילד. בגמרא במסכת סוכה (דף מו עמוד א) מובא :אמר רב זירא לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמוריה שיקרא שנאמר למדו לשונם דבר שקר .הביאור הוא שחכמים מדריכים את האדם לנהוג בזהירות יתרה עם הבטחותיו לילדים ,לא רק מחשש נדרי צדקה ,אלא מחמת החינוך והקניית מידת האמת .הדיבור הוא כלי שמעצב את אישיותו של הילד ,ושינוי הדיבור הוא קלקול במידות שחכמים הרחיקו אותנו ממנו בכל תוקף. רש"י (שם ,ד"ה לא לימא) ביאר :משום דאתי לאגמוריה שיקרא – שהקטן סומך על דבריו ומאמין בהם .הביאור הוא שעיקר האיסור נובע מכך שהילד בונה את עולמו על בסיס דברי האב ,וממילא הפרת ההבטחה גורמת לו להפנים דפוס של שקר ,דבר המהווה פגיעה בחינוך הילד ובאמונתו באביו. תוספות (שם ,ד"ה לא) ביארו :דהכא איירי בהבטחה גמורה שהילד מצפה לה מאוד .הביאור הוא שחומרת הדבר גדולה במיוחד כאשר הילד נותן אמון מלא בדברי אביו ,והתחושה של אכזבה מצד הקטן היא לא רק עוגמת נפש אלא חוסר אמינות שמחלחל אל תוך נפשו הרכה של הילד.

לאחר שהנחנו את היסודות בדברי הש"ס ,עלינו לצלול אל עומק שיטתם של הראשונים, המנסים ליישב את השאלה המרתקת :האם הבטחה לקטן יכולה להיחשב כנדר של ממש, או שמא כל עניינה הוא בתחום החינוכי .כאן מתגלה המתח שבין דיני ממונות לבין החובה המוסרית של האדם לשמור על מוצא פיו. רבנו ניסים במסכת נדרים (דף כז עמוד א) ביאר :כי הנדר אינו חל אלא בדבר שיש בו גמירות דעת וקניין .הביאור הוא שכל עוד האדם אינו מתכוון ליצור חיוב ממוני או איסור על החפץ, הרי שהדיבור נשאר בגדר הבטחה בעלמא ,ואינו נכנס תחת הקטגוריה של איש כי ידור נדר. הרשב"א בתשובותיו (חלק א ,סימן תתקפו) חידש :כי גם דברים שאינם נדרים גמורים ,אם האדם הציג אותם בלשון הבטחה המקובלת בציבור כחיוב ,הרי שהדבר נחשב כהתחייבות. הביאור הוא שיש להבחין בין נדר פורמלי לבין מנהג הדיבור ,וייתכן שהפרת הבטחה לקטן נופלת תחת הגדר של דברים שחייב אדם לעמוד בהם ,מדין יושר וצדק ,אף אם לא הגיעו למדרגת נדר ממש. הרא"ש במסכת נדרים (פרק ג ,סימן א) ביאר :כי כל נדר צדקה תלוי בהיותו של המקבל עני הראוי לקבל .הביאור הוא שאם הילד אינו עני ,או שאין דרך לתת לו צדקה מן הדין ,הרי שלא חל עליו דין נדר צדקה ,וממילא אין בזה משום בל יחל דברו ,שהרי אין כאן תוקף של נדר ממוני כלל. דברי הראשונים מלמדים אותנו שאין למהר ולהחיל דיני נדרים על הבטחות של מה בכך לילדים ,אלא יש לבחון בכל מקרה האם הייתה שם כוונה ליצירת חיוב ,או שמא מדובר היה בשיחת חולין שנועדה לקרב ולחנך ,שאין בה את גדרי הנדר המחייבים. כשאנו ניגשים אל דברי האחרונים ,אנו מוצאים כיצד הם מפלסים נתיב בין חומרת הדיבור לבין המציאות היומיומית ,ומנסים לקבוע האם הבטחה לממתק לקטן אכן מהווה נדרי צדקה. הקובץ שיעורים לרבי אלחנן וסרמן (ליקוטים ,סימן כז) ביאר :כי הדיון בשאלת הבטחה לקטן תלוי בהגדרת הילד כעני .הביאור הוא שאם הילד ניזון מאביו ,הרי שאינו נחשב כעני שחובה לזון אותו מצד צדקה ,וממילא אין בהבטחה לו משום נדרי צדקה ,שכן אין כאן חיוב ממוני כלל. הקהילות יעקב לרבי יעקב ישראל קנייבסקי (ליקוטים ,חלק ב ,סימן ה) מבאר :כי היות והאב חייב במזונות בנו ,הרי שכל מתן ממתק אינו נכנס לגדר של צדקה ,אלא של חובה הורית ,ועל כן אין כאן משום נדרים .הביאור הוא שצדקה שייכת רק במקום שיש חיוב להחיות ,וכאשר יש חיוב אחר או היעדר חיוב ,הבטחה נשארת בגדר דברים בעלמא שאינם מחייבים מדין נדר. הספר ניב שפתים (הלכות איסורי שקר ,עמוד קכ"ה) מבאר :כי ממתקים אינם נכללים בהגדרת צרכי קיום ,ולכן גם אם הילד היה נחשב כעני ,אין כאן נדרי צדקה ,שכן צדקה נאמרה על צרכי מחיה בסיסיים .הביאור הוא שחומרת הפוסקים נובעת מהחשש לחינוך לאמת ,ולא מדין ממוני ,ולכן יש להפריד בין החובה המוסרית לבין איסור נדרים. בספר משנה הלכות (חלק יב ,סימן קכג) מבאר :כי אדם המבטיח דבר לבנו ,הרי זה כמי

שמתחייב לעצמו ,ואין כאן נדר שכן הנדר מחייב כלפי אחר .הביאור הוא שהתחייבות של אב לבנו במסגרת הבית ,גם אם היא נשמעת כהבטחה גמורה ,חסרה את היסוד של הקדשת הממון לאחר ,ולכן אינה יוצרת חיוב מדין נדר צדקה. התבוננות מעמיקה מגלה כי האחרונים מנסים להוציא את המעשה מגדרי הדין היבש אל מרחב החינוך והאמון ,ומצביעים על כך שגדרים אלו אינם חלים במקום שבו אין כאן עניות או צורך קיומי. כאשר אנו מתבוננים בדברי גדולי הדורות שנגעו בסוגיה זו ,נחשף המאמץ להעמיד את ההלכה על דיוקה ,תוך ניסיון להבין את עומק רצון האדם ואת גדרי הדיבור הנדרשים בבית היהודי .הפוסקים מבקשים למצוא את האיזון העדין בין החומרה שבהתחייבות לבין המציאות הטבעית של הקשר בין הורים לילדיהם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה ,סימן כז) ביאר :כי הדיבור עם הקטן אינו עולה לכדי נדר צדקה ,שכן אין לאב כוונה להקנות ממונו לו כצדקה, אלא כביטוי של אהבה .הביאור הוא שהחיוב הממוני בנדרי צדקה דורש גמירות דעת גמורה להוציא ממון מכיסו מדין מצווה ,ובמקום שבו הילד נהנה מהוצאות אביו באופן טבעי ,אין הדיבור הופך למחויבות ממונית אלא נשאר בגדר הבטחה חיובית ללא תוקף הלכתי של נדר. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב ,סימן פז) מבאר :כי חומרת האיסור לאמור לילד דברים שאין בכוונתנו לקיימם נובעת משורש מידת האמת ,אך אין להשליך מכך לענייני איסור והיתר .הביאור הוא שגם אם הוכח שיש כאן פגם בחינוך ,אין זה אומר שהדבר נכנס תחת הקטגוריה של נדר ,שכן דיני נדרים מוגבלים למקרים שבהם האדם התכוון לקבל על עצמו חיוב מחייב כדת וכדין. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (יורה דעה ,הלכות נדרים) מבאר :כי היות והבן הוא כבשר מבשרו של האב ,הרי שאין נדר שחל מאדם על עצמו או על בני ביתו באותו האופן שחל כלפי זולתו .הביאור הוא שהנדר יוצר הפרדה בין הנודר לבין החפץ או המקבל, וביחסים שבין הורים לילדים ,המציאות של שותפות וחיבור אינה מאפשרת להחיל דיני נדרים פורמליים ,אלא נדרשת התנהלות של חסד וחינוך לאמת בלבד. ההסתכלות על הדברים מלמדת כי גדולי הדור ביקשו להבחין בין האיסור המוסרי של שקר לבין איסור התורה של נדרים ,תוך הבהרה שאין לערבב בין התחומים בדרך שעלולה ליצור חומרות שאינן מבוססות על ההלכה היסודית. לאחר שצללנו אל סבך המקורות והכרעות הפוסקים ,אנו ניצבים בנקודת המפגש שבין הלכה לחיים .הבנת היסודות אינה נותרת בחלל הריק של בית המדרש ,אלא מחלחלת אל תוך סדר היום של כל הורה ושל כל מחנך .הנפקא מינות העולות מן הסוגייה משרטטות גבולות ברורים ומעניקות כלים למבחן המציאות ,שבה הבטחות קטנות הופכות לדיונים הלכתיים סוערים. נפקא מינה ראשונה נוגעת למשקל המוסרי מול המשקל ההלכתי .על פי הביאור שהעלנו,

גם אם הבטחה לממתק לקטן אינה נכנסת לגדר של נדרי צדקה ואינה מחייבת איסור בל יחל ,עדיין קיים איסור חמור של למדו לשונם דבר שקר .הנפקא מינה היא שאין להורה להקל ראש בהבטחותיו ,לא מתוך חשש לאיסור נדרים המצריך התרה ,אלא מתוך אחריות לחינוך הילד למידת האמת .הטעות היא לחשוב שבהיעדר איסור נדרים ,ההבטחה היא חסרת משמעות ,שכן הנזק החינוכי הוא שנותר כסלע קיומי בנפש הילד. נפקא מינה שנייה עוסקת במקרים שבהם ההבטחה ניתנת לילד שיש לו ממון משלו ,כגון ירושה או מתנה .על אף שיש פוסקים שטענו כי במקרה כזה הילד מוגדר כעני המקבל צדקה, ההכרעה המעשית נוטה לכך שאין זה נדרי צדקה ,שכן דרכו של אב לזון את בניו בכל מקרה. הנפקא מינה כאן היא שגם במקרה קיצוני שבו הילד עשיר ,אין לראות בהבטחה נדר ,והחובה לקיים את ההבטחה נותרת ממוקדת בצורך החינוכי ולא בדיני הממון. נפקא מינה שלישית היא בשאלת היכולת לחזור מההבטחה .מכיוון שהבטחה לקטן אינה נחשבת לנדר ,הרי שניתן לחזור מההבטחה במקרה שבו נסיבות המציאות השתנו ,כגון אם הילד לא התנהג כשורה ,מבלי להזדקק להתרה אצל חכם .יחד עם זאת ,יש להדגיש כי חזרה מהבטחה ללא סיבה מוצדקת פוגעת באמון ,ועל כן ההנחיה המעשית היא להימנע ממתן הבטחות שאין ודאות ביכולת לקיימן ,ובכך לעקוף את הצורך בפתרון הלכתי לבעיה שניתן היה למנוע מראש. הדיבור האנושי אינו אמצעי תקשורת בלבד ,הוא כלי שרת בידי הנשמה לעיצוב המציאות. כאשר אדם פותח את פיו ומבטיח ,הוא מותח קו ישר בין עולמו הפנימי לבין העולם החיצוני, ובכך הוא הופך לשותף בבריאה .בעומק הרעיון ,הקושי שבהבטחה לילד אינו טמון רק בחשש מנדרים ,אלא בהבנה שהדיבור הוא היסוד שעליו נבנה עולמו הרגשי והרוחני של הקטן .ילד הלומד לסמוך על מילת אביו ,לומד למעשה את המושג אמת ,ומכאן הוא מתחיל להבין את האמונה בבורא עולם ,שכן הקשר בין האב לבנו הוא השתקפות לקשר שבין האדם לבין הקב"ה. המתח בין הצרכים הרגעיים לבין הנאמנות למילה הוא המבחן הגדול ביותר של אב בישראל .לעיתים ,אנו נוטים לראות בממתק דבר של מה בכך ,אך בעבור הילד ,הממתק הוא סמל ,וההבטחה לקבלו היא החותם של הקשר בינו לבין אביו .כאשר האב אינו מקיים את דברו ,הוא לא רק מאכזב את הילד ,הוא יוצר סדק באמון היסודי שהילד רוחש למציאות. מנגד ,כאשר האב מקפיד על מילתו ,הוא מעניק לילד תחושת יציבות שאין לה תחליף ,שכן הוא מלמד אותו כי המילה היא כוח שאינו תלוי בתנודות מצב הרוח ,אלא בעקרון קבוע של יושר וצדק. העמקת הרעיון מגלה כי הקדושה שבדיבור באה לידי ביטוי דווקא במקומות הקטנים. אין אנו צריכים להמתין לשבועות גדולות או לנדרים חגיגיים כדי להפגין קדושה; כל מילה היוצאת מפינו בהקשר של חינוך היא מצע לגידול נשמות .הדיוק שבאמירה ,ההימנעות מהבטחות סרק ,והנכונות להתאמץ עבור קיום המילה ,הם שיוצרים סביבה חינוכית טהורה.

המילה אינה רק אמירה ,היא הדרך שבה אנו מבטאים את הערכנו לאמת ,והדרך שבה אנו מכבדים את נשמתו של הילד המופקד בידינו ,מתוך הכרה כי בכל אמירה אנו בונים עולם. העבודה הנפשית של האב מול הבטחותיו אינה מסתכמת בחישוב הלכתי של חיוב או פטור, אלא היא מסע פנימי אל עומק הכנות .בנפש האדם קיימת תנועה טבעית של רצון להשפיע ולהיטיב ,ולעיתים הדחף הזה מוביל אותנו להבטיח הבטחות ללא כיסוי ,רק כדי לראות את האור בעיניו של הילד ברגע השמיעה .המחשבה המנחה כאן צריכה להיות שהדיבור הוא ביטוי של פנימיות הנפש .כאשר אדם מתרגל לפרוץ את גבולות הדיבור שלו ,הוא לא רק פוגע בילד ,אלא הוא יוצר פיצול פנימי בתוכו .האדם שאינו עומד במילתו מתחיל לראות במילים שלו כלי משחק גמיש ,ומתוך כך הוא מאבד את הקשר העמוק לאמת שלו ,שהיא עוגן האמונה המרכזי בחייו. ברמה הנפשית ,הצורך לעמוד במילה ,גם כאשר מדובר בממתק פעוט ,הוא אימון ביכולת הדחייה והשליטה העצמית .קשה לאב לשאת את אכזבתו של הילד ,והקלות שבהבטחת דברים שקשה לקיימם היא ניסיון לעקוף את הקושי הנפשי הזה .ההתמודדות המחשבתית היא להכיר בקושי של ההורה עצמו ,להבין שהרצון להשקיט את הילד הוא לגיטימי ,אך הדרך לבצע זאת חייבת להיות נקייה מעירוב של הבטחות שאין ביכולתנו לעמוד בהן .אדם המאמין בכוחה של מילתו ,מבין שכל הבטחה שהוא נותן היא השקעה לטווח ארוך בביטחון הנפשי של הילד ,וביצירת שפה משותפת של אמינות שאין בה פשרות. עבודת הנפש הזו דורשת מאיתנו להיות כנים עם עצמנו .לפני שאנו פותחים את הפה ומבטיחים ,עלינו לעצור לרגע ולשאול :האם אני מסוגל לקיים את מה שאני אומר כעת? המחשבה הזו מטהרת את הבית מרעשים של חוסר ודאות .הילד ,מצידו ,אינו זקוק להבטחות רבות כדי להרגיש אהוב ,הוא זקוק למילה אחת פשוטה שמתקיימת .כאשר האב מבצע את מה שהבטיח ,הוא נוסך בנפש הילד תחושת יציבות פנימית ,שקט נפשי ואמונה שהעולם הוא מקום שאפשר לסמוך בו על דברי האחר .המקום שבו האדם מתקן את הדיבור שלו הוא המקום שבו הוא בונה את קומתו הרוחנית ,והופך את הבית למרחב של אמת צרופה. המצפן המוסרי הפנימי המכוון את האדם בהתנהלותו מול בני ביתו ,ומול ילדיו בפרט, מושתת על ההכרה כי הדיבור הוא קניין רוחני שאינו שייך רק לאומר ,אלא הוא מהווה נכס של אלו השומעים אותו .בתוך מערכת היחסים העדינה שבין הורה לילד ,האמת המוסרית אינה רק ציווי הלכתי ,אלא היא מהווה את התשתית להיווצרות של אמון וביטחון .כשאדם מפתח מצפן מוסרי רגיש ,הוא מבחין כי האחריות המוטלת עליו אינה נובעת רק מחשש לאיסור נדרים או מאיסור שקר טכני ,אלא מהבנה שכל מילה היא אבן בניין באישיותו של הילד ,ובכל פעם שהבטחה אינה מתקיימת ,המצפן מצביע על שחיקה בערך היסודי ביותר של הבית :הכנות. המוסר הפנימי דורש מאיתנו להבין כי המציאות דורשת גמישות ,אך זו חייבת להיות מלווה ביושרה .כאשר אב נדרש להפר הבטחה בשל אילוצים שאינם תלויים בו ,המצפן המוסרי מכוון אותו לנהוג בשקיפות ,להסביר את המניעים ולשתף את הילד בתהליך ,מבלי לברוח

מאחריות או להסתתר מאחורי תירוצים .הפעולה המוסרית כאן היא ההכרה בחולשתנו כאנשים ,תוך שמירה על כבודו של הילד ועל ערך האמת .אדם הפועל מתוך מצפן כזה אינו מחפש פרצות הלכתיות כדי להשתחרר מהבטחותיו ,אלא הוא שואף לבנות קומה של אמינות שבה המילה היא אמת ,גם במחיר של מאמץ מוגבר או ויתור אישי. בסופו של דבר ,המצפן המוסרי מלמד אותנו שעיקר המאבק אינו בחוץ ,אלא בתוך החדרים הסגורים של הבית .היכולת להחזיק את המילה ,לא משום שמישהו כופה עלינו ,אלא משום שהמצפן הפנימי מורה שזהו הדרך הראויה לאדם שלם ,היא הניצחון הגדול של החינוך. המצפן הזה הוא ששומר עלינו מלהפוך את היחסים לטכניים וקרים ,ומזכיר לנו כי מטרת כלל הציוויים על הדיבור היא להגביה את האדם ,להפוך אותו ליצור שחי באמת ,שכל תנועה שלו ,כל מילה שלו ,הם הד עמוק של ערכים נעלים ,המשתקפים באהבה טהורה לילדיו. המסע שערכנו בסוגיית הבטחת ממתקים לקטן חושף בפנינו את העומק הטמון במפגש שבין חובת האדם לקיים את מוצא פיו לבין הצרכים המשתנים של החיים .ראינו כיצד ההלכה הצרופה מבחינה בין חומרת הנדר ,התובעת גמירות דעת וצדקה ,לבין המרחב החינוכי, המונח על יסודות של בניית אמון ומידת האמת .התובנה המרכזית העולה היא שההימנעות מנדרי צדקה במקרה זה אינה היתר להפקרות מילולית ,אלא הזמנה למשנה זהירות בשיח הפנימי של הבית .האמת של הילד אינה משחק ,וכל הבטחה הופכת לחלק מהעולם הפנימי שהוא בונה .על כן ,הדרך הנכונה היא ללמוד להלך בזהירות בדרכי הדיבור ,להעריך כל אמירה כבעלת משקל ,ולזכור כי גם כאשר אין כאן חיוב הלכתי של נדר ,קיימת מחויבות עמוקה לאדם שאנו מגדלים לצידנו.

עיקר העניין: סוגיית ההבטחה לקטן מציבה מראה ברורה מול פנינו ,ומלמדת כי יסודו של עולם האמון בבית מתחיל בשיקול הדעת שלפני הדיבור .למדנו כי למרות שאין בנדר ממתק לקטן משום איסור נדרי צדקה ,הרי שהאחריות החינוכית והמוסרית המוטלת על ההורה היא נר לרגליו .השורה התחתונה היא כי האדם נדרש לאזן בין הרצון הטבעי להטיב ולשמח ,לבין החובה לשמור על קדושת המילה ,תוך מודעות לכך שכל הבטחה היא אבן בבניין נפשו של הילד .הלב והנשמה של הדיון מורים לנו כי גם במצבי יומיום פשוטים ,המילה שלנו היא הביטוי המוחשי ביותר לאמונתנו ולערכינו .כאשר אנו מקפידים על דברינו ,אנו מלמדים את ילדינו לזהות את האמת, לאהוב את הצדק ולחיות מתוך שקט נפשי של עולם יציב .הנדר וההבטחה ,אפילו בדברים של חולין ,נותרים עבורנו כעוגן של קדושה ,המזמין אותנו לתקן את דרכינו ולהפוך את המילה המדוברת למקור של ברכה ,אור ואמון טהור השורה בביתנו בכל עת.