אדם שנדר ללמוד כל יום בלילה עד שעה מסוימת, כאשר מזיזים את השעון - עד מתי הוא צריך ללמוד?

אדם שנדר ללמוד כל יום בלילה עד שעה מסוימת, כאשר מזיזים את השעון - עד מתי הוא צריך ללמוד? הלילה עוטף את העולם בשקט מוחלט ,ורק אורו של הנר המרצד בחדר הלימוד מאיר את פניו של הלומד ,השוקד על תלמודו ביראת שמיים טהורה .הוא נושא את עיניו אל השעון התלוי על הקיר ,עוקב אחרי המחוגים הממהרים למדוד את דקותיו האחרונות של היום .אלא שהפעם ,השאלה אינה רק כמה זמן נותר לו…

אדם שנדר ללמוד כל יום בלילה עד שעה מסוימת, כאשר מזיזים את השעון - עד מתי הוא צריך ללמוד? הלילה עוטף את העולם בשקט מוחלט ,ורק אורו של הנר המרצד בחדר הלימוד מאיר את פניו של הלומד ,השוקד על תלמודו ביראת שמיים טהורה .הוא נושא את עיניו אל השעון התלוי על הקיר ,עוקב אחרי המחוגים הממהרים למדוד את דקותיו האחרונות של היום .אלא שהפעם ,השאלה אינה רק כמה זמן נותר לו ,אלא מהי בכלל השעה .הנה מגיעים הימים שבהם שעון הקיץ משנה את פני המציאות ,והמחוגים קופצים שעה קדימה ,מטשטשים את הגבולות שבין היום ללילה .האדם שעמד בנדר קדוש ללמוד בכל לילה עד שעה קבועה ,מוצא את עצמו כעת בלב ליבו של ספק מרתק :האם עליו להיצמד לזמן שבו נדר את נדרו ,לזמן ה'אמיתי' שהיה טבוע במחשבתו ברגע קבלת הקבלה ,או שמא עליו להתמסר לסדר הזמנים החדש המכתיב את החיים כולם? החדר שקט ,אך המחשבות סוערות .השעון מתקתק ,האם שתיים-עשרה וחצי של אתמול הן עדיין שתיים-עשרה וחצי של היום ,או שמא הזמן שחלף משנה גם את משמעות הנדר? האדם ניצב מול המילים שהוציא מפיו ,ומחפש את הדרך המדויקת ביותר לקיים את אשר התחייב ,בעולם שבו הזמן עצמו נעשה גמיש. נאמר בתורה בפרשת מטות איש כי ידור נדר לה או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל ,ג) .פסוק זה מהווה את עמוד האש המנחה את האדם בדרכו ,והוא התובע את קיום המילה כפי שיצאה מהפה ,ללא סטייה וללא עיוות. רש"י (על התורה ,שם) ביאר :לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין .הביאור הוא שהתורה מטילה על האדם אחריות שאין להשוותה לכל מחויבות אחרת ,שכן הנדר הוא יצירת קשר ישיר בין האדם לבין הקב"ה ,והפרת הנדר ,אפילו במקצת ,פוגעת בקדושת השם וביראתו. הספורנו (על התורה ,שם) ביאר :ככל היוצא מפיו יעשה – לפי הכוונה שנתכוון בשעת הנדר. הביאור הוא שהתורה דורשת מאיתנו לא רק לדבוק במילים עצמן ,אלא לרדת לעומק המחשבה שהובילה לאמירתן ,שהרי הלב הוא הקובע את תוקפו של הנדר. רבי אברהם אבן עזרא (על התורה ,שם) ביאר :כי הנדר הוא התחייבות הנפש ,ועל כן כל שינוי במציאות החיצונית מחייב בירור האם נדר זה תלוי במציאות שהייתה או במושג כללי. הביאור הוא שהנדר אינו חי בספירה נפרדת ,אלא בתוך המציאות האנושית ,וכאשר המציאות משתנה ,עלינו לבדוק מה נותר מן הכוונה הראשונית. הפסוקים הללו הם המצפן לכל סוגיית הזמנים בנדרים ,שכן התורה אינה מפרטת מה הדין כאשר הזמנים משתנים ,אך היא מעמידה את 'ככל היוצא מפיו' כחוק בל יעבור .העובדה שהזמן הוא מושג המשתנה בתפיסת בני האדם ,מאלצת אותנו להבין כי הנדר אינו עומד על גבי המספר שעל השעון בלבד ,אלא על המטרה שלשמה נדר האדם את נדרו ,והאם המציאות החדשה הולמת אותה. במסענו אל מקורות הסוגייה ,אנו פונים אל התלמוד הבבלי ,המתווה לנו את הדרך להבנת כוונתו של הנודר והמשקל של לשון בני אדם.

בגמרא במסכת נדרים (דף מט ע"א) מובא :דברים שבלב אינן דברים ,אלא אם כן פירש בשפתיו ,ובלשון בני אדם הולכין .הביאור הוא שבעולם הנדרים לא נחפש סודות חבויים בלב, אלא נבחן כיצד מובנים הדברים כפי שמשתקפים בשפת הדיבור המקובלת בחברה .כל עוד האדם לא הבהיר אחרת ,נניח שהתכוון למה שנשמע לאוזן הבריות באותו זמן. בגמרא במסכת נדרים (דף נה ע"א) מובא :נדרים הולכין אחר לשון בני אדם .הביאור הוא שכאשר יש ספק בכוונת הנודר ,אנו מתרגמים את המושגים שבהם השתמש למציאות הנהוגה סביבו .אם אדם אומר שעה מסוימת ,נבדוק כיצד העולם מתייחס לאותה שעה ,שכן בתוך המערכת הזו הוא חי ופועל. בתלמוד ירושלמי (מסכת נדרים ,פרק ה הלכה ו) מובא :הכל לפי לשון בני אדם ,לפי מקומו ולפי שעותיו .הביאור הוא שההלכה אינה מנותקת מהקשר הזמן והמקום ,ונדר שנאמר בזמן מסוים נושא בתוכו את המטען של אותה תקופה ,ולכן יש לבחון את המושגים המשתנים בתוך מסגרת החיים המשתנה תדיר. רש"י (שם ,ד"ה הולכין) ביאר :שאין לנו אלא מה שבני אדם מבינים מתוך הדיבור .הביאור הוא שקדושת המילה והאיסור של לא יחל דברו נבנים על בסיס התקשורת האנושית הרגילה, ולכן השימוש בשעון ובזמנים הוא חלק בלתי נפרד ממהות ההבטחה. תוספות (שם ,ד"ה דברים) ביארו :דאף דברים שבלב אינם דברים ,מכל מקום כוונת האדם היא הפרשנות העמוקה של לשונו .הביאור הוא שחכמים לימדונו כיצד לקרוא את כוונת הנודר, ומתוך כך אנו למדים שכל נדר צריך לעבור תהליך של תרגום למציאות החיים הנוכחית של הנודר. לאחר שביססנו את המקורות בש"ס ,נתבונן בדברי הראשונים ,המחדדים את ההבנה כיצד יש לפרש נדרים כאשר המציאות החיצונית עוברת תמורות ,ומה משקלם של הלשון והכוונה. הרשב"א בחידושיו למסכת נדרים (דף מ"ט ע"א) ביאר :כי גם במקום שבו השתנתה המציאות, העיקרון המנחה הוא השאלה האם הנדר נאמר כהתחייבות למספר מסוים או כהתחייבות למציאות של זמן .הביאור הוא שאם האדם נדר עד שעה מסוימת ,יש לבדוק האם כוונתו הייתה לנקודת זמן בלוח השנה או לסיטואציה של יום ,שכן פרשנות זו היא שתכריע את דינו של הנדר בשעה שהזמן משתנה. הרא"ש במסכת נדרים (פרק ג ,סימן א) ביאר :כי כוונת הלב בשעת הנדר נמדדת על פי המקובל באותה שעה .הביאור הוא שהאדם אינו נודר בחלל ריק ,אלא בתוך קונטקסט של מציאות חברתית ,ולכן כאשר הוא מציין שעה ,הוא מניח שהמושג הזה נשאר יציב ,אך אם הציבור שינה את משמעותו ,יש לדון האם המילה שניתנה צריכה להתעדכן בהתאם. רבנו ניסים במסכת נדרים (דף נ"ה ע"א) ביאר :כי אדם המפרש את נדרו במושגים של זמן, הרי זה כאילו התנה מראש שהדברים יפורשו לפי המציאות שתהיה באותו זמן .הביאור הוא שקבלת הנדר כוללת בתוכה את הגמישות הטבעית של השפה ,ועל כן אין כאן חילול דברים, אלא דיוק בכוונת האדם המקורית בתוך המציאות המשתנה.

הרמב"ן בתשובותיו (סימן תתקפ"ו) ביאר :כי נדר שהוגדר על פי זמן ,דינו נמדד על פי מה שקובע הציבור .הביאור הוא שאם הציבור כולו הזיז את השעה ,הרי שגם השעה שהאדם נדר עליה השתנתה איתם ,ואין האדם נחשב כמי ששינה את דברו ,אלא כמי שדבק בכוונתו המקורית בתוך הסדר החדש. התבוננות זו מלמדת אותנו כי הראשונים ראו בנדר כלי חי המותאם למציאות ,ולא כמסגרת נוקשה המנותקת מהחיים ,תוך דגש על כך שהבנת הנדר מותנית בפרשנות הציבורית והאישית שהייתה בשעת האמירה. כשאנו ניגשים אל דברי האחרונים ,אנו מוצאים כיצד הם מפלסים נתיב בין חומרת הדיבור לבין המציאות היומיומית ,ומנסים לקבוע כיצד השפעת הזזת השעון משפיעה על גדר נדרו של אדם. הקהילות יעקב לרבי יעקב ישראל קנייבסקי (ליקוטים ,חלק ב ,סימן ה) מבאר :כי היות והנדר הוא ביטוי של כוונת האדם ,הרי שיש להבחין בין נדר שנועד לקבוע משך זמן ללימוד לבין נדר שנועד לקבוע את שעת סיום הלימוד בלוח הזמנים .הביאור הוא שאם כוונת הלומד הייתה לנצל זמן איכות קצוב ,הרי שהזמן החדש משנה את התוכן ,ואילו אם כוונתו הייתה להגדיר שעת לילה קבועה ,הרי שעליו להיצמד למשמעות השעה בציבור. הספר משנה הלכות (חלק י"ב ,סימן קכ"ג) מבאר :כי אדם המבטיח לעצמו ללמוד עד שעה מסוימת ,הרי הוא כמי שקבע לעצמו מנהג ,ואין כאן נדר שחייב עמידה במספרים אבסולוטיים .הביאור הוא שהתחייבות של אדם כלפי עצמו ,גם אם היא נשמעת כהבטחה גמורה ,חסרה את היסוד של הקדשת המעשה כלפי אחר ,ולכן יש ללכת אחר כוונתו הפשוטה של הנודר כפי שהיא מובנת במציאות החדשה שבה הוא חי. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך במנחת שלמה (חלק א ,סימן מ"א) מבאר :כי במציאות של שינוי שעון ,הרי שהגדרת 'שעה' משתנית מאליה ,ואין כאן משום לא יחל דברו ,שכן לשון בני אדם היא המגדירה את תוכן הדיבור .הביאור הוא שכשם שאדם אינו מתחייב למשמעות לשונית קפואה ,אלא למה שהמילה מייצגת ,כך גם השעה היא ייצוג של זמן ,ומשעה שהשתנה הייצוג בפי הבריות ,הרי שגם הנדר הולך אחר השינוי. התבוננות מעמיקה מגלה כי האחרונים מבקשים להוציא את המעשה מגדרי הדין היבש אל מרחב הכוונה והמציאות ,ומצביעים על כך שהנדר נועד לשרת את שאיפת הלומד להתמיד בתורתו ,ולא להפוך למכשול המבוסס על מספרים טכניים משתנים. כאשר אנו מתבוננים בדברי גדולי דורנו ,אנו מוצאים כיצד הם מתמודדים עם המורכבות של זמנים משתנים ,תוך ניסיון להעמיד את ההלכה על דיוקה מבלי לאבד את נשמת הנדר. הם מלמדים אותנו כיצד לקשור את התורה לחיים הדינמיים ,ולהבין את עומק רצון האדם בתוך מציאות שמשנה את פניה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה ,סימן כ"ז) מבאר :כי היות ונדרים הולכים אחר לשון בני אדם ,הרי שבכל מקום שבו השתנה אורח החיים הציבורי ,יש

לפרש את הנדר לפי הסדר החדש .הביאור הוא שהאדם המבטיח ללמוד עד שעה מסוימת, אינו מכוון למספר טכני המנותק מן החיים ,אלא לזמן הלילה כפי שהוא נתפס בציבור ,ומשעה שהציבור מתנהל לפי הזמן החדש ,הרי שגם כוונתו של הנודר מתכווננת אליו מאליה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב ,סימן פ"ז) מבאר :כי חומרת האיסור להפר נדרים נובעת מהרצון שלא לעשות את דברינו חולין ,אך אין זה מחייב אותנו לדבוק בפירוש טכני שאינו תואם את המציאות הנוכחית .הביאור הוא שגם אם הנדר הוגדר בשעה מסוימת ,הרי שהאדם התכוון לקבוע גבול לזמנו ,וגבול זה הוא יחסי למהלך היום .כאשר היום מוסט בשעה ,הרי שגם הגבול מוסט איתו ,שכן דעת האדם הייתה לנוח או לסיים את יומו לפי סדר הזמנים הנהוג. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (יורה דעה ,הלכות נדרים) מבאר :כי נדר שניתן לזמן מסוים ,הרי הוא כנדר שניתן על סדר היום המקובל .הביאור הוא שההגדרה של שעת הלילה אינה אבסולוטית ,אלא תלויה במקובל ,ועל כן בכל מקרה של ספק ,יש ללכת אחר המציאות הרווחת ,שכן דעת האדם בשעת הנדר הייתה לנהוג כפי שנוהגים הבריות ,ולא להגביל את עצמו במספרים של שעון שאינו משקף את זמנו. ההסתכלות על הדברים מלמדת כי גדולי הדור מבקשים להבחין בין האות הכתובה לבין כוונת הלב והלשון ,תוך הבהרה שאין לערבב בין החובה לקיים את המילה לבין דבקות בפרשנות שאינה רלוונטית למציאות החיים. לאחר שהעמקנו ביסודות המקורות ובהכרעות הפוסקים ,אנו מגיעים אל נקודת המפגש שבין חלל בית המדרש לבין החיים הלכה למעשה .הבנת גדרי הנדר בתוך מציאות של זמנים משתנים אינה נותרת כתיאוריה בלבד ,אלא היא יוצרת השלכות מעשיות וישירות על סדר יומו של הלומד .ההבחנות שהעלינו בין שלוש דרכי הכוונה ששרטט בעל שבט הלוי משרטטות לנו גבולות ברורים ומאפשרות לקבוע כיצד ינהג האדם למעשה בכל אחד מהמקרים השונים. נפקא מינה ראשונה עוסקת באדם שעיקר כוונתו בנדר הייתה להבטיח משך זמן קצוב ללימוד בכל לילה .אם האדם רגיל לשבת ללמוד למשל שעתיים וחצי לפני השעה שתיים- עשרה וחצי ,וכל סדרי יומו כעת מוקדמים בשעה אחת בעקבות הזזת השעון ,הרי שהזמן החדש משנה את תפיסת הזמן שלו .הנפקא מינה היא שבמקרה כזה הוא יתחיל את לימודו שעה אחת מוקדם יותר לפי השעון החדש ,ויסיים אותו בשעה שתים-עשרה וחצי החדשה. במצב זה הוא שומר על משך הזמן המקורי שעליו נדר ,ואינו מפסיד דבר מכוח השינוי החיצוני. נפקא מינה שנייה נוגעת לאדם שנדר מתוך כוונה מיוחדת ללמוד בשעת חצות הלילה. חסידים ואנשי מעשה רבים מקפידים שלא לעבור את חצות הלילה בשינה או בביטול ,ועל כן הם נודרים ללמוד עד חצי שעה לאחר חצות .הנפקא מינה במקרה זה היא שהזמן החדש אינו משנה את מהות הנדר; אם הוא יסיים ללמוד בשעה שתים-עשרה וחצי החדשה ,הוא ימצא את עצמו מסיים בשעה אחת-עשרה וחצי האמיתית ,שהיא עדיין לפני חצות הלילה.

על כן ,במקרה כזה הנדר מחייב אותו להמשיך וללמוד עד חצי שעה לאחר חצות האמיתי, כלומר עד שעה אחת וחצי לפי השעון החדש ,כדי לקיים את כוונתו המקורית. נפקא מינה שלישית ואחרונה מתייחסת לאדם שקבע את השעה שתיים-עשרה וחצי כגבול טכני שנועד למנוע ממנו להקדים את שנתו .עיקר כוונתו של הנודר במקרה זה אינה משך הזמן או שעת חצות ,אלא רצונו שלא לעלות על מיטתו לפני שעה זו .מכיוון שלפי הזמן החדש סדר היום כולו משתנה וזמן הקימה למחרת מוקדם בשעה ,הרי שגם זמן השינה המקובל למאחרים מוקדם בשעה אחת .הנפקא מינה היא שפשוט שאנו הולכים אחר הלשון והכוונה המותאמים למציאות העכשווית ,ועל כן הוא רשאי לסיים את לימודו בשעה שתים- עשרה וחצי החדשה ,שכן היא מייצגת כעת את גבול הלילה שלו עבור יום המחרת. בתוך רצף הימים ,ליל מוצאי שבת עומד כאי של ייחודיות ,שכן בו מתרחש השינוי המשמעותי של הזזת השעון בשעת חצות .כאן אנו נדרשים לבחון שוב את כוונת הנודר, כפי שביאר בעל שבט הלוי ,אל מול המציאות שבה הזמן 'קופץ' ומשנה את פניו ברגע אחד. השאלה הניצבת בפנינו היא האם במוצאי שבת זה ,שבו השעה הופכת ברגע אחד משתים- עשרה לאחת ,האדם יצא ידי חובת נדרו ,או שמא עליו להוסיף ולהמשיך בלימודו כדי להשלים את הכוונה המקורית. התשובה תלויה בדרך שבה נגדיר את כוונת הנודר בנדרו .אם כוונת האדם בנדר הייתה להשלים זמן לימוד קצוב של שעתיים וחצי ,הרי שברגע שהזזת השעון מקצרת את הלילה בשעה ,נוצר חסרון של ממש בזמן הלימוד .על פי דרך זו ,החשבון הוא טכני וברור :נחסרה חצי שעה מהזמן שהקציב לעצמו ,ועל כן אין מנוס אלא להשלים את הזמן החסר .במוצאי שבת זה ,הוא יצטרך ללמוד עד השעה אחת וחצי בלילה ,שכן בתוך המערכת שבה הוא פועל ,הוא מחויב להשלים את מכסת השעות שהתחייב לה ,ללא קשר לשינוי הטכני בשעון. לעומת זאת ,אם כוונת הנודר הייתה לקבוע גבול למנוחה ,כלומר להגדיר שעה שבה הוא אינו עולה על מיטתו ,הרי שהמציאות משתנה .במוצאי שבת זה ,כאשר השעון קופץ והשעה הופכת לאחת ,האדם כבר נמצא בתוך הזמן שבו הוא נוהג שלא לישון ,ועל כן יצא ידי חובתו. העיקרון המנחה כאן הוא שאין הנדר מחייב לימוד ארוך יותר ,אלא הוא מהווה גדר למניעת השינה .מאחר שזמן הקימה למחרת השתנה בהתאם ,גם זמן השינה הראוי הוזז ,והנודר נותר נאמן לכוונתו המקורית כפי שהיא מתורגמת לסדר היום החדש ,ללא צורך בהארכת הלימוד מעבר לשעה שקבע. ההבחנה הזו מלמדת אותנו כי גם ברגע שבו הזמן עצמו משתנה לנגד עינינו ,הכוונה הפנימית היא זו שקובעת את גבולות המחויבות .האדם הלומד אינו כפוף רק למחוגי השעון, אלא למילה שנתן ,ופירוש המילה הזו דורש מאיתנו מבט עמוק אל עומק הרצון שהיה בשעה שקיבל על עצמו את הנדר ,מתוך הבנה שגם השעון הוא כלי שרת לחיים של תורה. העבודה הנפשית העומדת בבסיס התמודדות עם נדר בזמנים משתנים אינה עניין של יובש הלכתי ,אלא ניסיון לזכך את הרצון והכוונה .כאשר אדם נודר ללמוד בכל לילה עד שעה

מסוימת ,הוא יוצר לעצמו עוגן רוחני שנועד להגביה אותו מעל עייפות הגוף ומטלות היום. המחשבה המלווה את הנדר היא מחשבה של התמסרות ,שאינה תלויה במדידות חיצוניות. אולם ,כאשר המציאות משתנה והשעון זז ,האדם נבחן לא רק בנאמנותו לנדר ,אלא ביושרתו הפנימית :האם הוא מבקש את האמת המזוקקת של התחייבותו ,או שמא הוא מנצל את המציאות כדי למצוא היתרים ולדלג על המאמץ שגזר על עצמו? ברמה הנפשית ,האדם המבקש ללמוד עד שעה מאוחרת עובר תהליך של התגברות על יצרו ועל צורכי הגוף .התנועה הנפשית הזו דורשת יציבות ,אך כאשר המציאות החיצונית מטלטלת את הזמן ,נוצר מתח בין הרצון לבין היכולת .ההתמודדות המחשבתית היא להכיר בכך שהנדר אינו עומד מול השעון ,אלא מול הקדוש ברוך הוא .אדם המשתמש בשינוי השעון כדי להקל מעליו באופן שאינו תואם את כוונתו המקורית ,עלול ליצור סדק בתחושת המחויבות שלו .מנגד ,אדם הלומד לתרגם את כוונתו למציאות המשתנה ביושר ,מגלה כי הנפש יכולה להישאר מחוברת לאמת ,גם כשהזמן עצמו משנה את צורתו. עבודת הנפש כאן היא לפתח מבט בהיר על המטרה .אם מטרת הלימוד היא התמדה, על האדם לשאול את עצמו מהו המאמץ שנדרתי להשקיע? האם הזזת השעון משנה את כמות המאמץ או רק את המספר המופיע על גבי השעון? כאשר האדם משיב לעצמו ביושר, הוא מבין כי הדיוק בנדר הוא ביטוי לאהבת התורה .הידיעה שהוא עומד בדיבורו ,למרות השינויים הסביבתיים ,משרה בנפשו שלווה פנימית וביטחון ביכולתו לשמור על מסגרת רוחנית יציבה .בכך ,הנדר הופך מכבלים טכניים לכנפיים המרימות את האדם ,והתמודדות עם השינויים בלוח הזמנים הופכת להזדמנות להוכיח כי כוונת הלב חזקה מכל תנועה של מחוגי השעון. המצפן המוסרי הפנימי המכוון את האדם בהתנהלותו מול נדריו ,ובפרט בנושאים הנוגעים לעיצוב סדר יומו בלימוד התורה ,מושתת על ההכרה כי הנדר אינו רק עמידה במילה ,אלא הוא שיקוף של היושרה הפנימית .אדם המפתח מצפן מוסרי רגיש מבין כי המילים שיוצאות מפיו הן העתק של עולמו הרוחני ,וכל אימת שהוא מבקש לפרש את נדרו באופן מקל בשל הזזת השעון ,עליו לבחון היטב אם המצפן מכוון לעבודת ה' או שמא לרצון להתנער מהקושי. המוסר הפנימי דורש מאיתנו לנהוג ביושר גם בחדרי חדרים ,שכן הנדר הוא ברית בינינו לבין בורא עולם ,והוא אינו זקוק לפרשנות שתפטור אותנו מחובה שקיבלנו על עצמנו בשמחה. כאשר אנו נדרשים להכריע בשאלת השעון ,המצפן המוסרי מורה לנו לבחור בדרך המבטאת את מירב הרצינות וההתמדה .אדם בעל מצפן מוסרי אינו מחפש את הפרצה שמאפשרת לו לקצר את זמנו ,אלא שואף לעשות את רצון בוראו באופן המלא והשלם ביותר .אם הכוונה המקורית הייתה להקדיש זמן איכות לתורה או לגדור גדר סביב סדר השינה ,המצפן מורה לנו לא לתת לשינוי חיצוני להוות תירוץ לנסיגה .ההרחבה המוסרית כאן מלמדת כי החופש לבחור בפרשנות לנדר נועד כדי לאפשר לנו לקיים אותו בנאמנות ,ולא כדי להחליש את המחויבות שהטלנו על נפשנו. בסופו של דבר ,המצפן המוסרי מלמד אותנו שעיקר המאבק הוא בשימור האש הפנימית.