קנה בשמחת תורה כיבוד בדפי גמרא ולא הצליח לקיים את התחייבותו - האם צריך התרת נדרים?

קנה בשמחת תורה כיבוד בדפי גמרא ולא הצליח לקיים את התחייבותו - האם צריך התרת נדרים? שמחת תורה בבית המדרש ,האוויר רוטט מקדושה ומדבקות .הספרים פתוחים ,הלבבות פתוחים ,והנה מכריז הגבאי על הזכות לומר את פסוקי "אתה הראת" .תלמיד צעיר ,שאיפתו בוערת בקרבו כאש ,מבקש לזכות בכיבוד ומקבל על עצמו ללמוד מספר עצום של דפי גמרא

קנה בשמחת תורה כיבוד בדפי גמרא ולא הצליח לקיים את התחייבותו - האם צריך התרת נדרים? שמחת תורה בבית המדרש ,האוויר רוטט מקדושה ומדבקות .הספרים פתוחים ,הלבבות פתוחים ,והנה מכריז הגבאי על הזכות לומר את פסוקי "אתה הראת" .תלמיד צעיר ,שאיפתו בוערת בקרבו כאש ,מבקש לזכות בכיבוד ומקבל על עצמו ללמוד מספר עצום של דפי גמרא

במשך השנה הקרובה .הקהל עונה אמן ,והלב מרגיש שבועה קדושה נכרתה .אלא שהזמן אינו עוצר ,הימים מתגלגלים אל תוך עומס החיים והקשיים ,והתלמיד מוצא את עצמו רחוק מן היעד שהציב לעצמו .נפשו דואבת ,והוא ניצב מול המילים שהוציא מפיו – האם הן כבלים שאין להם התר ,או שמא יש דרך לשוב ולתקן? השאלה אינה רק הלכתית-טכנית ,אלא שאלה של יושרה :כיצד אדם יכול לעמוד בהבטחותיו הגדולות שנתן בשעות של התעלות, כאשר המציאות הארצית תובעת את שלה? האם המקח שבו זכה הופך את הנדר למחויבות שאין לה מוצא ,או שמא שורש הנדר מאפשר פתח לחרטה? החדר שקט ,אך סערת הנפש של התלמיד זועקת לשמים. נאמר בתורה בפרשת מטות :איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל ,ג) .פסוק זה הוא היסוד האיתן שעליו נבנית כל חובת קיום המילה ,שכן התורה מגדירה את הדיבור כאקט קדוש ומחייב ,שהפרתו נחשבת לחילול של ממש. רש"י (שם) ביאר :לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין .הביאור הוא שהתורה מטילה על האדם אחריות שאין להשוותה לכל מחויבות אחרת ,שכן הנדר יוצר קשר בין האדם לבוראו, וחילול המילה פוגע בקדושת השם וביראתו. הספורנו (שם) ביאר :ככל היוצא מפיו יעשה – לפי הכוונה שנתכוון בשעת הנדר .הביאור הוא שהתורה דורשת מאיתנו לא רק לדבוק במילים גרידא ,אלא לרדת לעומק המחשבה והרצון שהובילו לאמירתן ,שהרי הלב הוא הקובע את תוקפו ואת עומק מחויבותו של הנדר. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :כי הנדר הוא התחייבות הנפש ,ועל כן כל שינוי במציאות החיצונית מחייב בירור האם נדר זה תלוי במציאות שהייתה או במושג כללי .הביאור הוא שהנדר אינו חי בספירה מופשטת ומנותקת ,אלא בתוך המציאות האנושית המורכבת ,וכאשר המציאות משתנה או כאשר האדם נתקל במכשול ,עלינו לבדוק את גבולות היכולת והכוונה. לענ"ד נראה לבאר ,כי הפסוקים הללו הם המצפן לכל סוגיית קבלת הנדרים בשמחת תורה .העובדה שהתלמיד התחייב ללמוד בתמורה לכיבוד ,מציבה אותנו בצומת שבין חובת המקח לבין חובת הנדר ,והתורה מורה לנו ב'לא יחל דברו' כי הדרך היחידה לצאת ממצב שבו לא ניתן לקיים את הדברים היא דרך התורה ,המאפשרת התרה ושחרור מן המחויבות שאין ביד האדם להשלימה. במסענו אל מקורות הסוגייה ,אנו פונים אל התלמוד הבבלי ,המתווה לנו את הדרך להבנת כוונתו של הנודר והמשקל של קבלה בדבר מצווה ,המהווה את לב ליבה של ההתחייבות בשמחת תורה .כשאנו בוחנים את תוקפה של המילה היוצאת מפי התלמיד ,אנו נדרשים להבין האם זוהי התחייבות גרידא או שמא נדר מחייב ,והיכן עובר הגבול בין רצון טוב לבין חיוב גמור ב'לא יחל’. בגמרא במסכת נדרים (דף ח ע"א) מובא :אשכים ואשנה פרק זה ,נדר גדול נדר לאלוקי ישראל .הביאור הוא שקבלת מצווה ,גם אם נאמרה בלשון של שאיפה והתחייבות אישית,

נחשבת כנדר גמור המחייב את האדם בלא יחל דברו ,שכן גמירות דעתו של האדם היא הקובעת את רצינות התחייבותו לפני הקב"ה. בגמרא במסכת נדרים (דף כ ע"א) מובא :דברים שבלב אינם דברים ,אלא אם כן פירש בשפתיו. הביאור הוא שבעולם הנדרים לא נחפש סודות חבויים בלב ,אלא נבחן כיצד מובנים הדברים כפי שמשתקפים בשפת הדיבור המקובלת .במקרה שלנו ,כאשר התלמיד עונה אמן על ה'מי שברך' של הגבאי ,הוא מקבל על עצמו את הדברים בשפתיו ,ובכך יוצר מחויבות הלכתית שאין בה מקום לספק. רש"י (שם ,ד"ה נדר גדול) ביאר :שחייב לקיים דבריו ואינו יכול להשתמט מן החיוב שקיבל על עצמו .הביאור הוא שחכמים רצו להגן על כבוד הדיבור ,ועל כן החשיבו קבלת מצווה כנדר המטיל על האדם את מלוא כובד האחריות ,כדי שלא יהיו דברי תורה בפינו כדברי חולין שניתן להתעלם מהם. תוספות (שם ,ד"ה אשכים) ביארו :דהיינו דווקא בנדר גמור ,אבל אם התנה בלבו שיהיה כנדבה, אולי אינו מחייב בנדר .הביאור הוא שהתורה מחפשת את הלב ,וכל עוד לא פירש האדם כוונה אחרת ,אנו נצמדים להגדרה הפשוטה של נדר ,המפעילה את כל המערכת ההלכתית של התרת נדרים במקרה של אונס או אי יכולת לקיים. כעת ,משהצבנו את היסודות בש"ס ,נתבונן בדברי הראשונים ,המחדדים את ההבחנה בין התחייבות רגילה לנדר מחייב ,ומה משמעות המעשה של התלמיד שענה אמן על הכרזת הגבאי .הראשונים פותחים לפנינו צוהר להבנה כיצד המילים הפשוטות שנאמרות בבית הכנסת מקבלות תוקף של ממש ,וכיצד עלינו להכריע כאשר ההתחייבות מתנגשת עם מגבלות המציאות. הרמב"ם (ספר המצוות ,ל"ת קנ"ז) ביאר :כי אדם האומר בלשונו שיעשה דבר מצווה ,הרי הוא עובר באיסור לא יחל דברו אם לא עשה .הביאור הוא שהתחייבות לדבר מצווה אינה בגדר שאיפה בלבד ,אלא כנדר גמור המטיל על האדם חיוב קיום עצמאי ,ומחמיר מאוד במי שאינו עומד בדיבורו ,שכן הדיבור הוא קניין הנפש. המהרי"ט (חו"מ ח"ב ,סו"ס קכ"ד) ביאר :כי אין בחיוב עשיית מצווה איסור של לא יחל דברו, אלא רק חובה לקיים את מה שקיבל על עצמו .הביאור הוא שקיים הבדל בין נדר נכסים לבין נדר קיום ,והוא נוטה להקל בכך שאין כאן איסור של ממש על חילול הדיבור ,אלא חסרון בשלימות העשייה ,מה שמאפשר לנו מרחב תמרון גדול יותר בבירור הפתרון עבור התלמיד. מרן בשולחן ערוך (יו"ד ,סימן ר"ט ס"א) ביאר :שאדם שהדיר את חברו ואמר אמן או דבר אחר שנשמע שמסכים עם דבריו ,הוי כנודר .הביאור הוא שההסכמה שבשתיקה או באמירת אמן הופכת את המילים של הגבאי למילים של האדם עצמו ,ובכך נסגר המעגל – ההתחייבות של התלמיד בשמחת תורה אינה רק שמיעה ,אלא קבלה אישית שחלה עליה כל חומרת הנדר. הערוך השולחן (או"ח ,סימן תקס"ב ס"ו) ביאר :כי גם אם התחייב אדם בדבר מצווה ,הרי שיש להבחין בין התחייבות גמורה לבין מנהג בעלמא .הביאור הוא שיש לשקול את כוונת האדם

באותו מעמד ,ואם נראה שלא התכוון ליצור נדר גמור בלב ,אלא להשתתף בשמחת הציבור, הרי שאין כאן את חומרת הנדר שאנו חוששים ממנה. התבוננות זו מלמדת אותנו כי הראשונים ראו את הנדר לא רק כציווי חיצוני ,אלא כהשתקפות של גמירות דעתו של האדם באותו רגע ,מה שדורש מאיתנו לבחון את המקרה בזהירות וברגישות. לאחר שסללנו את הדרך דרך דברי הראשונים ,אנו ניגשים אל דברי האחרונים ,המבקשים ליישב את הסתירה שבין רצון האדם לקיים את התחייבותו לבין המציאות המורכבת שבה הוא מוצא את עצמו .הם דנים האם במקרה שבו נוצר גם 'מקח' וגם 'נדר' ,מועילה התרת נדרים ,או שמא החיוב למקח נותר בעינו כסלע איתן שאינו מתבטל על נקלה ,ומציעים לנו כלים הלכתיים כדי לעשות סדר בתוך הכאוס שנוצר בתלמיד. המשנה הלכות (חלק י"ב ,סימן קכ"ג) ביאר :כי במקום שיש התחייבות של אדם כלפי הציבור תמורת כיבוד ,הרי שנוצרה ברית כפולה של נדר ומקח .הביאור הוא שבעוד שהנדר הוא מצד עבודת ה' ,הרי שהמקח הוא מצד השירות הציבורי ,ואם יתיר את הנדר ,יתכן ויסיר את איסור הלא יחל ,אך החובה המוסרית והקניינית להשלים את התשלום לציבור נותרת עומדת בתוקפה. הפתחי תשובה (חו"מ סימן ר"א ,סק"א) ביאר :כי מועיל קנין סיטומתא גם בדבר שאין בו ממש, כגון כיבודים בבית הכנסת .הביאור הוא שהמנהג הנהוג בקהילות ישראל לקנות עליות או זכויות לימוד בתמורה להתחייבות ,מקבל תוקף של קנין גמור ,ועל כן אין האדם יכול לטעון שרק נדר בלבד היה כאן ,שהרי הוא קיבל תמורה בעד כספו או הבטחתו. הים של שלמה (בבא קמא ,פרק ה ,סימן ס) ביאר :כי אדם שקנה מצווה וקדם לו חברו ,חייב לשלם לו ,שכן קנין הקהילה הופך לזכות ממשית .הביאור הוא שהמנהג הוא השליט כאן, וכאשר אדם קונה כיבוד בבית הכנסת ,הוא הופך לבעלים של הזכות ,ועל כן ההתחייבות שנתן אינה ניתנת לביטול כלאחר יד ,שכן היא הבסיס לקנין זה. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב (הובא בחשוקי חמד ,יומא דף לח) ביאר :כי במקרה שבו מת האדם באמצע תקופת התחייבותו ,יש לחלק את הריווח בין היורשים לבין הקהל .הביאור הוא שהריווח הוא משותף ,וכך גם החוב – ההתחייבות היא לא רק כלפי ה' ,אלא גם כלפי הציבור ,והפרתה פוגעת בשניהם. ההתבוננות בדברי האחרונים מלמדת אותנו כי הנדר שניתן בשמחת תורה הוא רב-שכבתי, ואינו נפתר בנקל על ידי התרה פשוטה ,שכן עלינו להתחשב בטובת הציבור ובקניינים שנוצרו במעמד זה. כאשר אנו מגיעים אל דברי גדולי דורנו ,אנו מוצאים את המצפן המעשי לדילמה המורכבת של התלמיד .הם מלמדים אותנו כיצד לשקול את כובד הנדר מול מציאות החיים ,תוך שהם מאירים את הדרך הנכונה לצאת מן הסבך שבו הוא נקלע ,מבלי להקל ראש בחומרת הדיבור. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סו"ס קל"ו) ביאר :כי במקרה

שבו נפל טעות במכירה ,או שהתברר כי הכיבוד שניתן אינו תואם את המקח ,לגבאי יש סמכות לחזור בו .הביאור הוא שדין מכירה בטעות חל גם על מצוות ,וכי הנדר אינו כובל את האדם אם מלכתחילה לא הייתה גמירות דעת על אופי ההתחייבות כפי שהיא מתגלה כעת בקושי לקיימה. החתם סופר (ח"ו ליקוטים ,סי' ק"ג) ביאר :כי אדם שקנה מצווה ואינו יכול לקיימה ,עליו לפנות לקהילה ולבקש את מחילתם ,שכן המצווה שייכת לציבור והקניין הוא רק זכות שימוש. הביאור הוא שהדרך היחידה היא שיתוף הקהילה בקושי שלו ,כדי שהם יפתחו לו פתח ,ובכך הוא יוצא ידי חובת המקח והנדר גם יחד. הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (יומא דף לח ע"א) ביאר :כי יש לעשות הבחנה בין הריווח ששייך לציבור לבין חובת המצווה ששייכת לפרט .הביאור הוא שאם האדם יבוא ויסביר לציבור את מצוקתו ,יוכלו למצוא לו דרך להשלים את התחייבותו בדרכים אחרות, שכן הקהילה אינה מחפשת את קנסו אלא את השלמת המצווה המקורית. התבוננות בדבריהם מלמדת כי גדולי הדור מציעים גישה המשלבת יראת שמים עם הבנה אנושית .הם מדגישים כי הנדר אינו עומד כמכשול בפני אדם שבאמת רוצה לתקן את דרכו, אלא הוא קורא לו לשוב ולהיוועץ עם הקהילה ועם חכמי התורה ,כדי למצוא את הדרך הראויה להשלמת התחייבותו או להתרה מנומקת מתוך הבנה משותפת. לאחר שהעמקנו ביסודות המקורות ובהכרעות הפוסקים ,אנו מגיעים אל נקודת המפגש שבין חלל בית המדרש לבין החיים הלכה למעשה .הבנת גדרי הנדר בתוך מציאות של התחייבות לכיבודים בבית הכנסת אינה נותרת כתיאוריה בלבד ,אלא היא יוצרת השלכות מעשיות וישירות על התנהלותו של התלמיד שאינו עומד בנדרו .ההבחנות שהעלינו בין תוקף הנדר לבין תוקף המקח משרטטות לנו גבולות ברורים ומאפשרות לקבוע כיצד ינהג האדם למעשה בכל אחד מהמקרים השונים. נפקא מינה ראשונה עוסקת בשאלת התרת הנדר במקרה של קושי בקיום .אף אם נאמר שההתחייבות היא 'נדר גדול' ,הרי שדרך הפתח המועדפת היא פנייה לבית דין או לשלושה יותר ,אין בכך כדי לפטור אתהדיוטות להתרת נדרים .הנפקא מינה היא שגם אם הנדר ּ התלמיד מחובתו כלפי הציבור במובן של 'המקח' .הוא אמנם יינצל מאיסור 'לא יחל דברו', אך עדיין עליו לבוא בדברים עם הגבאי כדי להסדיר את סיום העסקה ,שכן קניין המצווה שבו זכה בתמורה להתחייבותו נותר מחייב. נפקא מינה שנייה נוגעת למקרה שבו התלמיד שואל האם עליו להמשיך וללמוד גם לאחר חג שמחת תורה הבא .אם נגדיר את ההתחייבות כנדר מחייב שהזמן שבו הוא 'לשנה הקרובה', הרי שעם חלוף השנה פקע הנדר ,אך הוא נותר חייב ב'חובת המקח' .הנפקא מינה היא שאם הוא מותיר את העניין ללא הסדרת המקח ,הוא עלול להיחשב כמי שלא שילם את חובו. לכן ,עליו להשלים את הלמודים או למצוא דרך חלופית לפצות את בית הכנסת על אי-קיום ההתחייבות המקצועית שסיכמו עליה בשמחת תורה.

נפקא מינה שלישית עוסקת ביכולת להעביר את הכיבוד לאחר .אם נתייחס לקניית הכיבוד כאל קניין סיטומתא ,כדברי הים של שלמה ,הרי שהתלמיד רשאי ,באישור הגבאי, להעביר את הזכות לאחר שייקח על עצמו את המשך הלמודים .הנפקא מינה היא שזוהי הדרך המכובדת ביותר :התלמיד אינו בורח מהתחייבותו ,אלא מוצא לה 'מחליף' שיקיים את המצווה ואת המקח ,ובכך הוא יוצא ידי חובת שני הצדדים – הנדר האישי והאחריות הקהילתית – בצורה הראויה והשלמה. ההסתכלות על הדברים מלמדת כי החיים בבית המדרש אינם רק לימוד ,אלא גם אחריות ויושרה שבאים לידי ביטוי בכל מעשה ובכל התחייבות ,גם כאשר אלו נעשים בשעת התעלות. בתוך הלהט של מכירת הכיבודים בשמחת תורה ,שבו הלבבות פתוחים והיד רחבה, לעיתים נוצר פער בתיאום הציפיות בין הגבאי לבין הקונה .כאשר האורח מתחייב באלף שקלים והגבאי תובע אלף דולרים ,אנו ניצבים בפני שאלה של כוונת הלב והסכמת הצדדים. המקרה של האורח בגבעת זאב משמש לנו כדוגמה חיה לבירור המורכבות של סתם נדרים והשלכתם על המציאות הממונית .השאלה אינה רק מה האדם אמר בפיו ,אלא איזה עולם מושגים הוא ייחס למילותיו ומה המנהג המקובל באותו בית כנסת. ההתמודדות עם הפער הזה דורשת מאיתנו להבחין בין כוונת הנדר לבין תוקף המקח .אם נתייחס לאמירתו של הקונה כאל נדר ,הרי שעל פי הכלל סתם נדרים להחמיר ,עלינו ללכת אחר הלשון המקובלת באותו מקום .אם רוב המתפללים מורגלים בערכי דולרים בשמחת תורה ,הרי שהאורח ,בכך שלא פירש את כוונתו לשקלים ,נכנס תחת ההגדרה המקובלת של הציבור .במצב זה ,הכרעת הפוסקים נוטה לומר שהתחייבותו תפורש לפי המנהג ,שכן אדם הנכנס למקום חדש מחויב במנהג המקום ,גם אם הוא לא היה מודע לו בשעת מעשה. מנגד ,אם נתייחס להכרזה כאל קניין ומקח ,הרי שהמצב עדין יותר .במקח וממכר ,כאשר יש ספק בפרטי העסקה והצדדים אינם תמימי דעים ,הכלל הוא שאין הולכים בממון אחר הרוב .המשמעות היא שלא ניתן לחייב את הקונה לשלם סכום גבוה יותר רק משום שכך נהוג ברוב המקרים ,שכן הלב הוא הקובע את גבולות המחויבות במקח .בנקודה זו ,הגבאי יתקשה לגבות את ההפרש אם האורח עומד על דעתו שלא הבין את התנאים ,שכן אין בסיס של הסכמה הדדית על המחיר המקורי. ההבחנה הזו מלמדת אותנו כי גם ברגע שבו המילים נשמעות ברורות ,הכוונה הפנימית של האדם היא זו שמעצבת את התוקף המעשי של דבריו .האדם הלומד אינו כפוף רק למה שנשמע באוזני הגבאי ,אלא לאמת הפנימית שהתכוון אליה ,והמתח שנוצר בין האורח לגבאי הוא הזדמנות לשוב ולהדגיש כי יראת שמים והגינות בעסקים חייבות ללכת יד ביד ,מתוך הבנה שכל מילה בבית הכנסת היא בעלת משקל רב. העבודה הנפשית העומדת בבסיס ההתמודדות עם אי-הבנות וקשיים בהתחייבויות של קדושה אינה עניין של יובש הלכתי ,אלא ניסיון לזכך את הרצון והכוונה .כאשר אדם נודר או מקבל על עצמו התחייבות בשמחת תורה ,הוא יוצר לעצמו עוגן רוחני שנועד להגביה אותו

מעל עייפות החומר ומטלות היום .המחשבה המלווה את הנדר היא מחשבה של התמסרות, שאינה תלויה במדידות טכניות .אולם ,כאשר מתגלעים קשיים או אי-הבנות ,כגון הפער בערך המטבע או אי-יכולת לעמוד ביעד הלימוד ,האדם נבחן לא רק בנאמנותו למילה ,אלא ביושרתו הפנימית :האם הוא מבקש את האמת המזוקקת של התחייבותו ,או שמא הוא נסוג אל תוך סבך של תירוצים המטשטשים את המטרה המקורית? ברמה הנפשית ,האדם המבקש לשאת בנטל של מצווה עובר תהליך של התגברות על יצרו ועל החשבונות האנושיים הקטנים .התנועה הנפשית הזו דורשת יציבות ,אך כאשר מתעוררת אי-הבנה ,נוצר מתח בין הרצון להתעלות לבין הבושה או הלחץ הממוני .ההתמודדות המחשבתית היא להכיר בכך שהנדר אינו עומד מול הגבאי או מול הקהילה ,אלא מול הקדוש ברוך הוא .אדם המשתמש באי-הבנה כדי להתנער מכל אחריות ,עלול ליצור סדק בתחושת המחויבות שלו .מנגד ,אדם הלומד לברר את הדברים ביושר ,ברוגע ומתוך כבוד לזולת, מגלה כי הנפש יכולה להישאר מחוברת לאמת ,גם כשהנסיבות החיצוניות אינן כפי שדמיין. עבודת הנפש כאן היא לפתח מבט בהיר על המטרה .אם מטרת הנדר היא התמדה ושמחה בתורה ,על האדם לשאול את עצמו מהו המאמץ שנדרתי להשקיע בתוך הקהילה? האם אי-ההבנה משנה את מהות השאיפה שלי? כאשר האדם משיב לעצמו ביושר ,הוא מבין כי הדיוק במילה הוא ביטוי לאהבת התורה וכיבוד המקום שבו הוא פועל .הידיעה שהוא פועל בדרך של שקיפות ויושרה ,גם אם נדרש תיקון או פשרה ,משרה בנפשו שלווה פנימית וביטחון ביכולתו לשמור על מסגרת רוחנית יציבה .בכך ,הנדר הופך מכבלים טכניים לכנפיים המרימות את האדם ,והתמודדות עם אי-הבנות הופכת להזדמנות להוכיח כי כוונת הלב חזקה מכל מחלוקת או טעות בחישוב דולרים ושקלים. המצפן המוסרי הפנימי המכוון את האדם בהתנהלותו מול נדריו ובמיוחד סביב כיבודי בית הכנסת ,מושתת על ההכרה כי הבית הוא מקדש מעט ,וכל תנועה בו צריכה להעשות ביושר ובדרכי נועם .אדם המפתח מצפן מוסרי רגיש מבין כי המחויבות שלו אינה רק טכנית מול הגבאי או ועד בית הכנסת ,אלא היא ברית קדושה המשקפת את דמותו הרוחנית .כאשר מתעוררת אי-הבנה ,כגון המחלוקת על המטבע או הקושי לעמוד ביעדי הלימוד ,המצפן המוסרי מורה לנו להתרחק מכל ריח של התחכמות או ניצול הפרצה .במקום זאת ,הוא דוחף את האדם לנהוג לפנים משורת הדין ,מתוך הבנה שהשלום בבית הכנסת והשמירה על כבוד התורה קודמים לכל זכות ממונית או התעקשות על פירוש מילולי של הנדר. כאשר אנו נדרשים להכריע בשאלות מעין אלו ,המצפן המוסרי מורה לנו לבחור בדרך המבטאת את מירב הרצינות וההתמדה ,אך גם את המידות הטובות .אדם בעל מצפן מוסרי אינו מחפש את הפרצה שתפטור אותו מחובתו בשל אי-הבנה ,אלא שואף לעשות את רצון בוראו באופן השלם ביותר ,תוך רגישות לצורכי הקהילה .ההרחבה המוסרית כאן מלמדת כי גם אם מבחינה הלכתית ייתכן שיש לו פתח להקל ,הבחירה בדרך של מחילה או של השלמה מתוך רצון טוב ,היא זו שמקדשת את שם שמים בפרהסיה ומחזקת את הקשר בינו לבין הציבור.