נדב ספר לבית הכנסת ונסגר בית הכנסת האם מותר לו לקחת את הספר? הוכח מפרשת השבוע!

נדב ספר לבית הכנסת ונסגר בית הכנסת האם מותר לו לקחת את הספר? הוכח מפרשת השבוע! הרוח המנשבת בין כותלי בית המדרש הריק ,המקום שפעם היה הומה מניגון התורה ועכשיו שרוי בשתיקה מוחלטת ,מציירת תמונה של החמצה .ריח הספרים הישנים ,אלו שהיו אמורים להיות דלק לנשמות הלומדים ,עומד כעת דומם בין הקירות הקרים .אדם נתן את לבו ,הביא ספר קודש מתוך נדבת רוח ,בנה גשר בין רכושו…

נדב ספר לבית הכנסת ונסגר בית הכנסת האם מותר לו לקחת את הספר? הוכח מפרשת השבוע! הרוח המנשבת בין כותלי בית המדרש הריק ,המקום שפעם היה הומה מניגון התורה ועכשיו שרוי בשתיקה מוחלטת ,מציירת תמונה של החמצה .ריח הספרים הישנים ,אלו שהיו אמורים להיות דלק לנשמות הלומדים ,עומד כעת דומם בין הקירות הקרים .אדם נתן את לבו ,הביא ספר קודש מתוך נדבת רוח ,בנה גשר בין רכושו הפרטי לבין הבית שבו שורה השכינה .ועתה? הדלתות נעולות ,המקום נסגר ,והספר – אותה פיסת קדושה שביקש להעניק – נותר תלוי בחלל .האם הוא רשאי לאסוף את פרי נדבתו חזרה לביתו ,כמי שמבקש להציל את מה שביקש להקדיש ,או שמא ברגע שבו יצא הספר מידו לטובת הכלל ,אבדה עליו שליטתו לעד ,והוא נידון להפוך לחלק מהפקר שאין לו דורש ,או גרוע מכך ,יתגלגל למקומות שלא להם התכוון? המבוכה גדולה ,והלב מתלבט :האם הנדר היה למקום הספציפי ההוא ,שאיננו עוד ,או שמא לערך הנצחי של לימוד התורה ,שחייב למצוא לו אכסניה חדשה תחת כנפי הרצון הטוב המקורי.

וכעת נצלול אל השורשים בפרשת תרומה ,שם מתגלה סוד ההקדשה .כאשר אנו קוראים על הציווי להקמת המשכן ,אנו נחשפים לנקודת המפגש שבין רצון האדם לבין רצון הבורא. נצלול אל השורשים בפרשתנו ,פרשת מטות ,שם מתגלה יסוד כוחו של הדיבור והנדר, המהווים את התשתית להבנת ההתחייבות שלנו. כתב בתורה (במדבר ל ,ג) :איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. מבאר הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (ספר המצוות הקצר ,מצוות עשה קל) :הדיבור של האדם הוא כלי שיוצר מציאות ,וברגע שנדר ,הוא קושר את עצמו בחבלי קודש .כשאדם מנדב ספר ,הוא יוצר הקדשה שאינה תלויה רק בחפץ ,אלא בנדר המקורי ששינה את מעמדו של החפץ. רש"י (שם) :לא יחל דברו -לא יעשה דבריו חולין .הרי לנו יסוד עצום :הנתינה הופכת את החפץ למשהו שאינו חולין ,ומשכך ,גם כשהמקום משתנה ,הקדושה שבדבר נותרת קבועה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) :על נפשו -שהנדר חל על כוחו של האדם .כאן אנו מבינים שהנדר נובע מנפש האדם ,וכשהנפש קשרה את הספר לבית הכנסת ,עלינו לבחון האם הנדר נגמר בבית הספציפי או בערך התורה שבו. הרמב"ן (שם) :לא יחל דברו -כי הנדר הוא קדושה מרצון .אם האדם הקדיש את ספרו לבית הכנסת ,הרי הוא יצר תכלית של עבודת ה' באותו מקום ,והספק שלנו מתחיל כשהתכלית הזו נקטעה במציאות. הספורנו (שם) :לא יחל דברו -כי הדיבור הוא כוח הבחירה שנתן הבורא לאדם ,ובבחירה זו הוא מרומם את חפציו לדרגת קודש. נשוב אל יסוד הקדשת התרומה בפרשת תרומה ,להשלמת התמונה :אומרת לנו התורה (שמות כה ,ב)" :דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" . הרי לנו היסוד :התרומה אינה סתם העברת חפץ ,היא פעולה של הלב .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (ספר המצוות הקצר ,מצוות עשה נט) ביאר זאת בחיות מיוחדת :הנדבה אינה פעולה טכנית ,אלא ביטוי של פנימיות האדם שרוצה להדביק את רכושו בקדושה .כאשר אדם פותח את ידו ,הוא מניח בתוך החפץ את רגש הקודש שלו. רש"י (שם) פירש זאת בדרך מופלאה :ויקחו לי תרומה -לי לשמי .רש"י מלמדנו כי מרגע שהדבר הוקדש ,הוא עבר לרשות אחרת ,רשותו של הקב"ה .אין כאן עוד בעלות פרטית ,אלא שייכות למרחב הקודש .אנו חשים את כובד האחריות – האם המעבר הזה הוא סופי? האם השייכות הזו לבית הכנסת היא מהותית או מקרית? רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :ויקחו לי -שיהיה זה מוכן למלאכת המשכן .כאן אנחנו רואים את החיבור לתכלית .החפץ מקבל זהות חדשה משום שהוא מיועד למלאכה מסוימת. אם המלאכה הזו איננה עוד ,אם המשכן או בית הכנסת שנדב עבורו נסגר ,האם הזהות הזו פגה?

הרמב"ן (שם) העמיק את היריעה וביאר :כי התרומה היא הפרשה מן הממון לשם עבודה, והיא נעשית קודש כאשר היא נכנסת לשימוש בבית ה' .הוא מתאר את המעבר הזה כשינוי מהותי באופי החפץ .החפץ הופך להיות כלי שרת .ואם הכלי נותר ללא שימוש בבית ה' המקורי ,האם הנשמה של ההקדשה עדיין רוטטת בו? האם עלינו להניח לו לצאת לגלות, או לחפש לו בית חדש? הספורנו (שם) ביאר :ויקחו לי -שיהיה ביד המקבלים לצרכי המשכן .הוא מדגיש את התלות של התרומה ביד שמקבלת אותה .ללא היד הזו ,ללא הבית הזה ,האם התרומה יכולה לעמוד באוויר? הדינמיקה הזו של היד הנותנת ,היד המקבלת והקדושה שנמצאת ביניהן, היא המפתח להבנת הסוגייה שלנו. ועתה נצלול אל תוך הדיונים הסוערים של חכמינו ,המקום שבו המילים הופכות לאש, והדין המופשט הופך למציאות חיה ובועטת .נלמד להכיר כיצד חז"ל מפלסים את דרכם בין קדושת הנדר לבין המציאות המשתנה ,ומנסים למצוא את האיזון העדין בין הרצון להנציח את הנדבה לבין הדין היבש. בגמרא במסכת נדרים (דף פו עמוד א) מובאת מחלוקת יסודית ביחס לנכסים שהוקדשו למטרה מסוימת .הגמרא דנה שם באדם שהקדיש דבר לבית הכנסת ,ושואלת האם יש כוח לנותן לשנות את ייעודו .התוספות (שם ,ד"ה ואם) מבארים את עומק הסוגייה :כשאדם מקדיש דבר לבית הכנסת ,הרי הוא כאילו הופך את החפץ לבעלות הציבור .הקדושה כאן אינה רק בפיסת הנייר או הכריכה ,אלא ברצון הציבור להשתמש בו .אם הבית נסגר ,הרי שהציבור איבד את אחיזתו ,אך האם זה אומר שהחפץ חוזר לבעלים המקוריים ,או שמא הוא הופך להיות הפקר ששייך לכל בית כנסת אחר? זוהי הדרמה של בעלות מול קדושה. בתלמוד ירושלמי (מסכת מגילה ,פרק ג הלכה ג) פוגשים אנו דיון מרתק על הפיכת כלי קודש ממקום למקום .הירושלמי מביא את הדין העקרוני :כל מה שניתן לבית הכנסת ,ניתן על דעת שיהיה שם כלי שרת למען הציבור .במקום שבו נסגר הבית ,הירושלמי מדבר על האפשרות להעביר את הנדבה למקום אחר ,שכן כוונת הלב של הנותן הייתה שתמיד יהיה שם מקום לתורה .הדברים הללו מעוררים את הלב – האם אנו רואים את המנדב כמי שהתנה את נדבתו במקום ,או כמי שביקש רק שהתורה תישאר חיה ונושמת? המפרשים על הירושלמי ,כגון הפני משה (שם) ,מבארים :הנדבה אינה קשורה רק בכותלי הבית ,אלא בנשמה שבו .כאשר נשמת הבית – הלומדים והתפילה – מתפזרת ,הרי שהנדבה חוזרת למעשה למעמדה הראשוני ,ועל כן ניתן ואולי אף צריך להעביר אותה למקום שבו האש עדיין בוערת .אנו מרגישים כאן את הרעד שבאוויר ,את הרצון להציל את הקדושה מהשכחה ומהריקנות של מקום שחדל מלשמש בית להשראת השכינה. הראשונים ,ענקי הרוח אשר בבניינם נבנו יסודות ההלכה ,מתמודדים עם המתח שבין התחייבות הלב לבין המציאות המשתנה .הם מנתחים את מהות ההקדש בכלים של צדק, קניין והתמסרות טוטאלית לקודש.

הרמב"ם (הלכות תרומות פרק יא הלכה טו) מבאר :כל המקדיש דבר לבית הכנסת הרי הוא כנכסי הקדש לכל דבר ,ואין לנותן עוד יד בו .הנה כי כן ,הראשונים מציבים תמרור אזהרה :מרגע שיצא הדבר מפי הנותן ,הוא עבר לרשות עליונה .הקדושה הזו אינה תלויה בכותלים ,אלא היא מהות נצחית המנותקת מבעלות אנושית. המרדכי (מסכת מגילה פרק ג סימן תתל) חידש :אם נחרב בית הכנסת ,הרי נכסיו מותרים להעברה לבית כנסת אחר ,שכן אין כוונת המקדיש שתלך תרומתו לאיבוד אלא שתשמש למטרה של קדושה .הוא מסביר כי רצון הנותן משתרע על פני המציאות כולה – אם לא במקום זה ,אזי במקום אחר – ובלבד שהקדושה תמשיך להתקיים. הרא"ש (מסכת מגילה פרק ג סימן טו) מבאר :הנדבה אינה חוזרת לנותן בשום מקרה ,שכן בדעתו היה לתת למען הציבור ,וכל עוד יש ציבור שזקוק לספר ,הרי שהנדר מצא את מקומו .כאן נחשפת התפיסה כי הקדש לבית הכנסת הוא הקדש לערך ,לקהילה ,ולא לאבנים וסיד. התוספות רי"ד (מסכת עבודה זרה דף נב עמוד א) פירש :כאשר אדם נותן ספר ,הוא נותן אותו בדעת שיהיה בו שימוש של קדושה ,ואם אין שימוש ,הרי זה כאילו לא הגיע ליעדו במלואו, אך אין זו סיבה לקחת את הספר לביתו הפרטי .הוא מחדש כי מטרת ההקדש היא להרחיב את גבולות הקדושה ,ועל כן בכל מקרה של שינוי מציאות ,על הנותן או על הגבאים לדאוג לכך שהספר ימשיך את ייעודו המקורי במקום אחר. האחרונים ,נושאי דגל ההלכה ומעמיקי המחשבה ,ניצבים מול הסוגייה המורכבת ומפלסים את דרכם בתוך הערפל שבין דרישות הנדר לבין המציאות המתפוררת .הם מבקשים להשיב מנוח לנפש המנדב ,המבקש לאחוז בזיכרון מעשה הטוב שלו ,ומאידך – לשמור על קדושת החפץ מכל משמר. השולחן ערוך בשו"ע (חו"מ סימן רנד סעיף ב) פסק :המקדיש דבר לבית הכנסת ,הרי הוא כהקדש לכל דבר ,ואין בעליו יכול לחזור בו .מדובר בהלכה המציבה את גבולות הקדושה: האדם נותן ,אך הקדושה חותמת .מרגע שניתן הספר ,הבעלות הפרטית נמוגה כעשן ,והספר הופך להיות נכס השייך לרוח הציבורית ולא לנותן. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ז ,חו"מ סימן ט) ביאר :גם במקום שבית הכנסת נסגר ,אין הנותן יכול ליטול את חפציו חזרה לביתו ,שהרי בדעתו היה להוציא את הספר מרשותו לחלוטין .הוא מעמיק בדעת המקדיש ומחדש כי בנדרו ,גילה דעתו שהוא חפץ במיגור הבעלות האישית .לא מדובר כאן בפיקדון ,אלא במתנה גמורה שניתנה למען התורה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (או"ח סימן קנג ס"ק כד) ביאר :כאשר בית הכנסת עומד ריק ,על הגבאים או על הממונים להעביר את הספרים למקום שבו ימשיכו ללמוד בהם ,שכן זו תכליתם היחידה של ספרי קודש .הוא מדגיש כי הדבר נחשב כהמשך ישיר של מצוות המקדיש ,שהרי הוא ביקש להפיץ תורה ,והפצת התורה היא נצחית. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק י ,סימן קסה ס"ק ו) פירש :כאשר אדם נדר ליתן

סכום או חפץ למוסד מסוים ,יש לבחון את כוונתו .אם כוונתו הייתה להנציח דווקא את המוסד ההוא בשל קשר רגשי עמוק – הרי שאם המוסד נסגר ,ייתכן שאין חובה להשלים את הנדר או שניתן להשיב את החפץ .אך אם הכוונה המרכזית הייתה לטובת התורה והלימוד, הרי שסגירת המוסד אינה מפקיעה את הנדר ,ויש להעבירו למקום אחר שבו הקדושה ממשיכה להתקיים .ההבחנה הזו דקה מן הדקה ,והיא מונחת על כף המאזניים שבין הלב האישי לבין הכלל. גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,המאירים את הדרך במורכבותה של השעה ,מתמודדים עם השאלה העדינה הזו ,תוך שהם משלבים את רוחב היריעה ההלכתי עם הבנת נפש האדם המבקש לשמר את נדבתו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,חו"מ סימן י) ביאר :במציאות שבה בתי כנסת נסגרים או משנים את צביונם ,יש להשתדל ולהעביר את הספרים למקום שבו ימשיכו ללמוד בהם ,והדבר נחשב כהמשך ישיר לכוונת המקדיש .הוא מדגיש כי עצם הנתינה לבית הכנסת קובעת את הקדושה ,ואין לנותן סמכות להשיב את החפץ לרשותו האישית ,שכן הקדושה שבדבר אינה תלויה בכותלי המבנה אלא בייעוד התורני. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג ,סימן סג) חידש :אם הנדר היה למוסד או לבית כנסת ספציפי ,יש לבחון אם התכוונו לקדושה שבמקום או לאישיות שבמוסד .לדעתו ,ברוב המקרים של נדיבת ספרים ,הכוונה היא לזכות בלימוד התורה ,ולכן גם אם נסגר המקום, הספרים שייכים לכלל ישראל ,ויש להעבירם לבית מדרש פעיל כדי לקיים את רצונו המקורי של המנדב. ויש לבאר ,כי כל עוד נשמת הלימוד קיימת ,הנדר שריר וקיים .נראה להסביר ,כי דווקא ברגע שבו המקום המקורי נסגר ,עולה הנדר לדרגה גבוהה יותר – מהתחייבות למקום מסוים להתחייבות לאור התורה הנצחי .המנדב ,בנדיבות ליבו ,לא קשר את גורל הספר ללבנים ולסיד ,אלא להמשכיות של דפי הגמרא ,ולכן הספרים המועברים לבית כנסת אחר הם הם התגשמות נדרו בשיא עוצמתה. הנפקא מינות למעשה מחלחלות אל תוך שגרת יומנו ,שם מתערבבת ההלכה היבשה עם הרגשות האנושיים ,ומבקשות מאיתנו הכרעה ברורה בשעה שהמציאות מציבה בפנינו אתגרים בלתי צפויים. הנפקא מינה הראשונה עולה במקרה של אדם שנדב ספרים לבית כנסת שנסגר ,כאשר הוא מבקש ליטול אותם בחזרה לביתו .על פי המבואר ,אין לו רשות לעשות כן ,שכן ברגע הנתינה השתנתה בעלותו על הספר והוא הפך להיות רכוש הקודש .המעשה הנכון במקרה כזה אינו השבת הספרים לבעלים ,אלא העברתם לבית כנסת אחר או לבית מדרש פעיל שבו יוכלו הלומדים להמשיך להגות בהם ,ובכך תתקיים כוונתו המקורית של המנדב במלואה. נפקא מינה נוספת מתחדשת במקרה שבו המנדב נותר מחובר רגשית לספרים שנתן ,והוא מבקש לדעת אם עליו לחוש צער או הפסד כאשר המקום שבו הונחו נסגר .התובנה העולה

היא כי אין לו לחוש אובדן ,אלא אדרבה ,עליו לראות בכך הזדמנות לשדרוג נדבתו .כאשר הוא דואג להעברת הספרים למקום אחר ,הוא הופך את נדבתו לדינמית ,כזו שאינה תלויה בבניין גשמי שעלול להינעל ,אלא באור התורה שמוסיף להאיר במקום חדש. עוד נפקא מינה מצינו כאשר הגבאים עומדים בפני שוקת שבורה בעקבות סגירת בית הכנסת .האחריות על כתפיהם כבדה ,והם נדרשים לפעול בחוכמה ובזהירות רבה .עליהם מוטל להבטיח שספרי הקודש יזכו ליד אוהבת ומקום מכובד ,ולא יופקרו לאיבוד או לביזיון. הידיעה כי הספרים אינם רכושו של המנדב עוד ,אלא רכוש הציבור ,מחייבת את הגבאים למצוא להם בית חדש במהירות האפשרית ,כדי שלא תתבטל מצוות הלימוד שבה נתכוון המנדב להשתתף. הרחבת העומק הרעיוני שבסוגייתנו נוגעת בבירור המושג הקדשה ומהות הנדר ,המבטאים את רצונו של האדם להתעלות מעל חומריות העולם ולהטביע חותם נצחי של קדושה. ביאר מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג ,סימן סג) את היסוד הרעיוני :הקדש אינו מעשה טכני בלבד של העברת בעלות ,אלא תהליך שבו האדם מעניק מהותו הפנימית לתוך החפץ .כאשר אדם נותן ספר ,הוא אינו נותן דפים ודיו ,אלא הוא נותן את השאיפה שלו לעסוק בתורה .לכן ,גם כאשר המציאות החיצונית – אותו בית כנסת שנדב עבורו – משתנית או נסגרת ,השאיפה הזו ,שהיא נשמת הנדר ,נותרת בעינה .הרעיון העולה מן הסוגייה הוא שהקדושה אינה נמדדת לפי הכתובת הפיזית ,אלא לפי היעד הרוחני שאליו כיוון המנדב. נראה לבאר כי הנדר הוא בבחינת יצירת ברית בין האדם לבין הקדושה .כשאדם מנדב ,הוא אומר לקב"ה :רבונו של עולם ,חפץ זה שרכשתי בכוחותיי ,מעתה יהיה כלי לעבודתך .ברית זו אינה כפופה לתנאים אנושיים של קיום מבנה כזה או אחר .בדומה למשכן במדבר ,שנדד ממקום למקום ,גם הקדשותיו של האדם צריכות להיות בעלות אופי דינמי ,היודע להעתיק את מקומו יחד עם צרכי הכלל .הרעיון הוא שהקדש שנדב האדם הופך להיות חלק מנכסי הכלל ,והכלל ,בחיפושו אחר תורה ,הוא הקובע היכן תנוח הקדושה. עוד נראה להסביר ,כי המציאות של בית כנסת שנסגר מעמידה את המנדב למבחן של עין טובה .כשהוא רואה שהספרים שתרם זוכים לבית חדש ,הוא מגלה שאין נדבתו הולכת לאיבוד ,אלא היא ממשיכה להוליד פירות במקום אחר .כאן אנו מבינים שהקדשה אמיתית היא כזו שאינה מבקשת אחיזה במוכר ובקבוע ,אלא נותנת אמון בכך שהתורה תמצא את דרכה ללומדיה בכל דור ובכל מקום. החיבור אל הנפש והאמונה בתוך סבכי הסוגייה מגלה לנו רבדים עמוקים של אמון, התמסרות ושחרור .כשאנו בוחנים את תחושת המנדב העומד מול בית הכנסת שנסגר ,אנו למדים על היכולת להפריד בין הרצון להטביע חותם לבין הצורך בשליטה על התוצאות. נראה לבאר כי הקושי בפרידה מהספר שנדב ,נובע לעיתים לא רק מרגש של קודש, אלא מרצון אנושי עמוק שהמעשה שלנו יהיה קבוע ,יציב ומוכר .הנפש מבקשת לראות את הנדבה מונחת במקום שבו הניחה אותה ,תחת השגחתה .אולם האמונה מלמדת אותנו

תנועה הפוכה :התמסרות מוחלטת לקב"ה פירושה להפקיד את המעשה בידיו ,בידיעה שהוא ימצא את יעדו .כשבית הכנסת נסגר ,האדם נדרש לשחרר את אחיזתו ,להבין שהתורה אינה זקוקה לבעלותו כדי להמשיך להאיר ,וכי נדבתו אינה אובדת אלא משנה את צורתה בהתאם להשגחה העליונה. העבודה המחשבתית כאן היא המעבר מתודעה של "אני נתתי" לתודעה של "אני זכיתי להיות שליח" .כאשר אדם מבין שהספר שלו ממשיך ללמוד וללמד במקום אחר ,הוא חווה סוג של ענווה מזככת .הוא אינו בעל הבית של הקדושה ,הוא רק הצינור שדרכו היא עברה. השקט הנפשי נובע מתוך ההכרה שהטוב ששלחנו אל העולם אינו הולך לאיבוד ,אלא נודד יחד עם צרכי הכלל ,ותפקידנו הוא רק לשמוח על כך שהקדושה חיה ובועטת ,גם אם היא נמצאת במקום שלא תכננו מראש. במישור האמוני ,ניתן לראות בסגירת המקום הזדמנות לחידוש הברית עם הקב"ה .לעיתים אנו קושרים את אמונתנו למקום מסוים ,לקהילה מסוימת ,או לשגרה שאנו רגילים בה. המציאות המשתנה מאלצת אותנו לגלות שהקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא אינו תלוי במקומות ,אלא בלב פנימה .כשבית הכנסת נסגר ,הנדבה שלנו הופכת להיות גשר המחבר אותנו לאמונה שהתורה נצחית ,גם כשהמסגרות החיצוניות מתחלפות .זהו מצפן פנימי המכוון אותנו לחפש את השכינה בכל מקום שבו יקראו בשמה ,ובכך אנחנו בונים בתוכנו מקדש מעט שאינו יכול להיסגר לעולם. ההרחבה המוסרית בסוגייתנו מציירת לפנינו מצפן פנימי ,המלמד אותנו כיצד לנהוג בנכסינו ובזכויותינו בתוך מציאות משתנה ,ומעניקה לנו את היכולת להבחין בין עיקר לטפל בנתינה ובצדקה. נראה לבאר כי המצפן המוסרי של האדם נבחן ברגעי המבחן ,כאשר מה שנדב ומה שקיווה לראות כקבוע ,משתנה לנגד עיניו .הלקח המוסרי העמוק הוא שהאחריות שלנו אינה מסתיימת ברגע הנתינה .מוסריות אמיתית היא זו שדואגת לערך של מה שנדבנו גם לאחר שחדלנו מלהיות בעלי דעה עליו .אם אנו מבקשים שהתורה תמשיך להאיר ,חובה עלינו לוודא שהכלי שבו נתנו את חלקנו ימשיך לשמש לייעודו ,גם אם הדבר דורש מאיתנו ויתור על הנוחות האישית או על הזיכרון הרגשי של המקום המקורי. עוד נראה להסביר ,כי המצפן הפנימי מנחה אותנו לפתח עין טובה כלפי הכלל ,ולהבין שהצרכים של הקהילה גוברים על הרצון האישי להחזיק בנדבות העבר .כאשר אדם נותן ספר ,הוא מצהיר כי טובת הכלל לנגד עיניו .מוסריות היא היכולת לדבוק בהצהרה זו גם כשקשה ,גם כשהמציאות אינה תואמת את הציפיות .לדעת להעביר את הנדבה למקום חדש זהו שיעור בנאמנות לערך הנתינה עצמו ,ולא לסיפוק האישי של המנדב. בנוסף ,מוסר ההשכל הוא שעלינו להימנע מהעמדת תנאים מוקדמים בנתינת צדקה .אם אדם נותן וחושב בליבו שהתנאי להמשך הנדבה הוא שימור המצב הקיים ,הרי שהוא עלול למצוא את עצמו במבוכה ובתרעומת כאשר המציאות משתנה .המצפן המוסרי מורה לנו לתת