הורים שנדרו שבנם יהיה מוקדש כולו תורה ולא ירצו להשתמש בו כלל האם מותר למזוג להם כוס מים?

הורים שנדרו שבנם יהיה מוקדש כולו תורה ולא ירצו להשתמש בו כלל האם מותר למזוג להם כוס מים? האם השירות הבסיסי מפר את ברית הקודש שבין הורים לבן? בחדר הניתוח ,מול הפחד הטהור והתפילה הבוקעת ממעמקים ,נחתם חוזה לא כתוב בין אם לבין בוראה .האם הבטיחה את בנה אל היכל התורה ,הפקידה את עתידו כפיקדון של קודש ,ונדרה נדר שכולו התמסרות .אלא שמהרגע שבו הניחו על הבן את כתר…

הורים שנדרו שבנם יהיה מוקדש כולו תורה ולא ירצו להשתמש בו כלל האם מותר למזוג להם כוס מים? האם השירות הבסיסי מפר את ברית הקודש שבין הורים לבן? בחדר הניתוח ,מול הפחד הטהור והתפילה הבוקעת ממעמקים ,נחתם חוזה לא כתוב בין אם לבין בוראה .האם הבטיחה את בנה אל היכל התורה ,הפקידה את עתידו כפיקדון של קודש ,ונדרה נדר שכולו התמסרות .אלא שמהרגע שבו הניחו על הבן את כתר התורה ,עולה שאלה טורדת מנוחה :האם נדר זה ,שנולד מתוך זעקה וצורך בחיים ,הופך את הבן למוקצה עבור הוריו? כאשר היד מושיטה כוס מים צוננים או אצבע מסיטה את מתג האור ,האם זוהי פגיעה בנדר שהוגדר כקודש ,או שמא החיים עצמם בתוך עולם התורה מחייבים את השגרה האנושית הפשוטה? האם הבית הופך לרשות זרה ,שבה התנועות הפשוטות ביותר נמדדות במאזני הנדר? זוהי התנגשות בין הרצון לראות את הבן עולה במעלות התורה לבין הצורך הבסיסי בכיבוד הורים ,והשאלה ניצבת כחומה גבוהה :היכן עובר הגבול שבין נדר שנועד לרומם את הנפש לבין הדין שמצר את הצעדים בתוך הבית פנימה? אומרת לנו התורה (במדבר ל ,ג) :איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. התורה מציבה כאן את משקל המילים הכבד כעוגן ,וכל נדר שאדם מוציא מפיו ,ובפרט בנסיבות של תפילה ובקשת רחמים ,מקבל תוקף שאינו מתבטל בנקל ,שכן הנדר מנתק את המציאות מהרצון הרגעי ומעלה אותה אל מרחב של חיוב מוחלט. רש"י (שם) ביאר :לא יחל דברו -לא יעשה דבריו חולין .הפירוש הוא שכל מה שנאמר תחת

הגדרת הנדר ,הופך לקודש גמור שאין לנהוג בו מנהג הדיוט ,ואף אם מדובר בנדר שנועד להגביה את הבן למדרגות של תורה ,הרי שכל חריגה מהנדר נחשבת לחילול של הקודש. רבי אברהם אבן עזרא (שם) פירש :על נפשו -הנדר הוא אסור ,כלומר קשירה ,האדם קושר את עצמו בדברים שלא היו אסורים עליו קודם לכן .במקרה שלנו ,האם קשרה את תשמישי בנה לאיסור ,ובכך הפכה את הפעולות הפשוטות לנדורות כנכסי הקדש. הרמב"ן (שם) ביאר :כי הנדר הוא חיוב שקבל עליו האדם ,ואין בכוחו של הנדר לשנות את טבע המציאות ,אך הנדר מחייב את האדם לנהוג לפי מה שהתחייב ,גם אם בפועל הדבר נראה כמגביל את חיי היומיום. הרד"ק בספר השורשים (ערך חלל) ביאר :לא יחל דברו -לשון חילול ,כמו חילול הקודש. משמעות הדבר היא שאדם שמנדר נדר על בנו ,יוצר סביבו הילה של קדושה ,וכל שימוש שאינו עולה בקנה אחד עם הנדר נחשב כביזוי של אותה קדושה. החזקוני (שם) ביאר :ככל היוצא מפיו יעשה -כל מה שהוציא האדם מפיו הוא מחויב לעשות ,ואין לו דרך להתחמק מכך ,גם אם הנסיבות השתנו והנדר נראה כיום כבד מנשוא. הספורנו (שם) ביאר :לא יחל דברו -מזהיר אותנו לבל נקל ראש בדיבורנו בעת צרה ,שכן דווקא אז המילים נשמעות ברקיע ,והנדר מקבל עוצמה יתרה שאין לזלזל בה. תרגום אונקלוס (שם) ביאר :לא יחל דברו -לא יבטל מילתיה ,כלומר שלא יהפוך את דבריו לריקים מתוכן ,שכן בביטול המילה יש משום הפרת ברית מול הקדוש ברוך הוא. הגמרא במסכת נדרים מניחה את התשתית להבנת היחס העדין שבין הנדר לבין המציאות היומיומית ,ומלמדות אותנו כי גם כאשר אדם מקדיש את חיי בנו לתורה ,אין הוא עוקר ממנו את החובה הבסיסית של עזרה ושירות. בגמרא במסכת נדרים (דף לח ע"ב) מבואר :המדיר בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. רש"י (שם) פירש :דברים קטנים ופשוטים כאלה ,שאין בהם משום ביטול תורה ,לא נכללו בנדר כלל .הרי לנו יסוד עמוק :גדר הנדר והגבלת ההנאה אינם חלים על פעולות שגרתיות שאינן גורמות לבן להתבטל מלימודו ,שכן הקפדת האב או האם היא שלא ייהנה ממנו בדרך של ביטול זמן ,אך לא בדרך של דאגה לצרכיו הבסיסיים. בתלמוד ירושלמי במסכת נדרים (פרק ד הלכה ג) הובא :הכל הולך אחר כוונת הלב בנדרים, ובפרט בנדרים של שעת צרה .מפרשי הירושלמי ,כגון הפני משה ,ביארו :כאשר אדם נודר מתוך דחק וצרה ,הרי שכל דבריו מפורשים לפי כוונתו המקורית ,ואם כוונתו הייתה רק להגביה את הבן למעלת התורה ולא להרחיקו מדרכי הכבוד והכיבוד ,הרי שאין בנדר זה איסור על פעולות שאין בהן משום ביטול. תוספות (שם ,דף לח עמוד ב) הוסיפו וביארו :השאלה מה נחשב להנאה האסורה בנדר תלויה בדרך המקובלת באותה סביבה ובאותו זמן ,שכן כל מה שאין בו ביטול לתורה אינו בכלל הנדר ,ועל כן מותר לבן לשרת את הוריו בפעולות יום-יומיות.

הראשונים מתבוננים בנדר ההנאה של האב כלפי בנו מתוך ראייה הלכתית רחבה ,המבקשת ליישב את הרצון להקדיש את הבן לתורה עם החובה הבסיסית של כיבוד הורים והתנהלות חיים שוטפת. הראב"ד בהלכות נדרים (פרק ו הלכה יז) ביאר :יש פירוש טוב מזה ,שהאב הדיר הנאת תשמיש בנו על עצמו מפני שלא יתבטל בנו מתלמוד תורה ,ואעפ"כ מותר הבן למלאות לאביו חבית של מים ולהדליק את הנר ,לפי שאין בתשמיש זה ביטול תורה .הראב"ד מגלה לנו שנדר מסוג זה אינו פוגע בכיבוד הורים ,שכן הפעולות המדוברות אינן גורמות להסטת תשומת הלב מהלימוד ,אלא הן בגדר פעולות עזר שאינן נחשבות כביטול המטרה הקדושה. הר"ן במסכת נדרים (דף ל"ח ע"ב) ביאר :האב הדיר הנאת בנו עליו כדי שלא יתבטל בנו מתלמוד תורה ,ומספקא לן אם נדר זה חל על כל הנאה ,אך למעשה הוכרע כי מותר למלאות חבית של מים ,דמסתמא בדברים קטנים כאלו ,שאין בהם ביטול לימוד ,לא הדיר .המפרש מבאר כי היקף הנדר מוגבל למה שיש בו פגיעה ממשית במטרה הקדושה ,ועל כן דברים שהם בגדר צרכים קטנים ויומיומיים נותרים מחוץ לטווח האיסור. הפוסקים והכרעותיהם מציבים את הגבולות שבין הנדר המילולי לבין המציאות המשפחתית ,ומנחים אותנו כיצד לנווט בתוך סערת הרגשות של שעת צרה. המהרי"ט בשו"ת (חלק א סימן פה) ביאר :הנדר שהוצא אל הפועל בעת צרה ,כשמטרת האב או האם הייתה לרומם את הבן למעלת התורה ,אינו נתפס כפעולה המנתקת את יחסי הכבוד והאהבה הבסיסיים .אם הפעולות הנדרשות מהבן ,כגון מזית מים או הדלקת נר ,נעשות מתוך כבוד להורים ולא מתוך פריקת עול תורה ,הרי שאין כאן חילול הנדר כלל וכלל. הבית יוסף בחו"מ (סימן רמ) כתב :כל מה שאינו מוגדר כביטול תורה אינו בכלל הנדר ,ועל כן רשאי הבן לסייע להוריו בדברים קטנים .מדובר כאן בהבחנה עדינה בין פעולה שנועדה לשרת את צרכי הגוף לבין פעולה שנועדה לשרת את קדושת המשפחה ,כאשר האחרונה אינה נחשבת לביטול מטרת הקדושה של הנדר. מו"ר הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת שבת (דף ל"ב ע"ב) ביאר :אשה שנדרה שלא ליהנות מבנה כי אם להקדישו לתורה ,והנדר נעשה בעת צרה וניתוח ,מותר לבן למזוג לה כוס תה או להדליק את האור ,שהרי אין בכך משום ביטול מוחלט ,אלא סיוע אנושי שאינו מפריע למהות הקדשת הבן לתורה. מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה :בימינו ,בודאי שאין לזמן פגרה או לימים שבהם הישיבות סגורות כוונה של איסור ,שהרי כך הם סדרי הזמן וסדרי הלימוד .לכן ,אם הדבר מעיק על הלב ,ניתן לשאול על הנדר ולהתיר אותו ,ולדור מחדש תוך פירוש הדברים בבירור ,שאין הכוונה לאסור הנאות שהן בגדר כבוד הורים או צרכים שאין בהם ביטול תורה כלל. ההכרעה המעשית נוגעת בחיים המשתנים ,שבהם הנדר שניתן בעת צרה עומד למבחן מול דחקת השעה בבית ,ומציבה בפני הבן והוריו הכרעה בין מחויבותם לנדר לבין צרכי כיבוד הורים יומיומיים.

נפקא מינה ראשונה עולה במקרה של בן שנדר להיות מוקדש לתורה ,ובינתיים אמו מבקשת ממנו סיוע טכני בבית ,כגון החלפת נורה שרופה או סיוע בסידור חדר האוכל .על פי היסודות המבוארים ,מאחר ומדובר בפעולות שאין בהן משום ביטול זמן יקר מתורה, הרי שאין כאן חילול הנדר ,והבן רשאי ואף חייב לעשות זאת מדין כיבוד הורים ,שכן הנדר לא נועד לשלול ממנו את זכות קיום המצווה המרכזית של כיבוד הוריו. נפקא מינה נוספת מתחדשת במצב שבו האם מרגישה אי-נוחות מהשימוש בבנה ,מחשש שהדבר פוגע בנדר שנדרה בשעת הניתוח .במקרה זה ,הפתרון המוצע הוא פנייה לחכם להתרת נדרים ,כפי שהורה מרן הגרי"ש אלישיב ,כדי לחדש את הנדר בבהירות ובפירוט ,תוך החרגת ימי פגרה וזמנים שבהם ממילא אין לימוד ,ובכך להסיר כל ספק מעל הלב ולהשיב את השלום לבית. העומק הרעיוני שבסוגייתנו נוגע בבירור מהות הדיבור והנדר ,המבטאים את רצונו של האדם להשליט את נשמתו על מציאותו ,ולהעניק לה מימד של קדושה נצחית גם בתוך סבכי החיים והדאגה לבנים. נראה לבאר כי הנדר אינו עומד בחלל ריק ,אלא הוא מהווה הרחבה של רצון ההורה להעניק לבנו את המקום הגבוה ביותר שישנו .כאשר האם נודרת בעת צרה ,היא מבקשת להפקיע את הבן מרשות החולין ולהעבירו לרשות התורה ,אך בתוך כך ,היא יוצרת מעין ברית פנימית שאינה משתנה גם כאשר המציאות הגשמית תובעת את שלה .הרעיון העולה מן הסוגייה הוא שהנדר הוא החלטה של הלב שהפכה למציאות מחייבת ,וככזה ,הוא אינו תלוי בסטטוס הכלכלי או הבריאותי של האדם ,אלא בכוחה של ההכרעה הרוחנית שקיבל על עצמו. עוד נראה להסביר כי הדינמיקה בין רצון הנדר לבין חובת כיבוד ההורים מלמדת אותנו על הערך האמיתי של הנתינה .כאשר האם נודרת בעת צרה ,היא מבטאת את רצונה להיות שותפה בהשפעת חיים ,וכאשר היא מבקשת שירות מהבן ,המבחן שלה אינו רק במילוי הנדר ,אלא בתודעת הנדר .אם היא תופסת את נדרה כחיוב גמור ,הרי שגם במצבה החדש היא מבינה כי מחויבותה לחינוך בנה לא עברה מן העולם ,אלא רק מצאה נתיב ביטוי שונה, המותאם למציאות החיים המורכבת בתוך הבית. כמו כן נראה ליישב כי הנדר הוא בבחינת יצירת מציאות שאינה ניתנת לשינוי חד צדדי. ברגע שהאם נדרה ,היא יצאה מגדר היותה בעלים בלעדיים על עתיד בנה .הפקעת הזמן הזו היא סוד הקדושה ,שכן היא גואלת את הזמן מלהיות חולף וסתמי והופכת אותו לכלי של מצווה .לכן ,הדילמה המוסרית של האם הנמצאת לפנינו היא רק הזדמנות עבורה להבין את המקום האמיתי של הנדר בתוך רשת הנתינה הכללית בין הורים לבנים. החיבור אל הנפש והאמונה בתוך סבכי הסוגייה מגלה לנו רבדים עמוקים של אמון, התמסרות ושחרור .כשאנו בוחנים את תחושת האם העומדת מול נדרה לאחר שחלפה שעת הצרה ,אנו למדים על היכולת להפריד בין הרצון להטביע חותם של קדושה על הבן לבין הצורך לחיות את חיי המשפחה היומיומיים.

נראה לבאר כי הקושי במחויבות לנדר נובע לעיתים לא רק מהרצון להחמיר ,אלא מהתנגשות בין תפיסת העצמי של האם כאם המוסרת את בנה לה' ,לבין הצורך האנושי והחם בקשר של כיבוד ואהבה .הנפש מבקשת להאמין שההתמסרות שלה לבורא היא שלמה ,אך המציאות מאתגרת את היכולת הזו .אולם האמונה מלמדת אותנו תנועה עדינה :התמסרות לקב"ה פירושה להכיר בכך שגם כאשר אנו פועלים בתוך הבית ,כוח הדיבור והנדר שביטאנו נותר כעדות למדרגתנו הרוחנית ,וכי השם יתברך בוחן את כוונת הלב לא פחות מאשר את הפעולה הפיזית. העבודה המחשבתית כאן היא המעבר מתודעה של בעלות על הבן לתודעה של שליחות. כאשר האם נדרה ,היא הפקידה את עתיד בנה בידי שמיים ,ועכשיו ,כשהיא ניצבת במקום של יום יום ,היא מוזמנת לגלות את הענווה שבהבנה שהקב"ה חפץ בחיים חיים של קדושה בתוך שגרת הבית .השקט הנפשי נובע מתוך ההכרה שאין כאן אובדן של קדושה ,אלא מעבר ממצב שבו הנדר נחווה כאיסור למצב שבו הוא נחווה כברית חיים ,ודווקא מתוך עמדה זו אנו לומדים להעריך מחדש את ערך הכיבוד והנתינה כשרשרת אחת של חסד. במישור האמוני ,ניתן לראות בשינוי המצב הזדמנות לחידוש הברית עם הקב"ה .לעיתים אנו קושרים את הביטחון שלנו בנדרים חמורים ,והחיים עצמם מאלצים אותנו להשליך את יהבנו על הקב"ה לבדו .הנדר שנותר תלוי ועומד ,מחבר אותנו לאמונה שהדיבור שלנו נושא משקל נצחי ,גם כשהחומר מנסה לערער אותו .זהו מצפן פנימי המכוון אותנו להבין שנדר הוא ברית של קדושה ,ושהקב"ה ,שראה את כוונתנו הטובה בעת צרה ,רואה כעת את ליבנו הכן בעת השגרה ,ומכאן נובעת השלווה הפנימית שאינה תלויה במתח שבין הנדר לבין צרכי היום יום. ההרחבה המוסרית בסוגייתנו מציירת לפנינו מצפן פנימי ,המלמד אותנו כיצד לנהוג בנדרינו ובזכויותינו בתוך מציאות משתנה ,ומעניקה לנו את היכולת להבחין בין עיקר לטפל בחינוך ובכיבוד הורים. נראה לבאר כי המצפן המוסרי של האדם נבחן ברגעי המבחן ,כאשר מה שנדר ומה שקיווה לראות כקבוע ,מתנגש עם צרכי החיים הפשוטים .הלקח המוסרי העמוק הוא שהאחריות שלנו אינה מסתיימת ברגע הנדר .מוסריות אמיתית היא זו שדואגת לערך של מה שקידשנו גם לאחר ששבנו אל המציאות היומיומית .אם אנו מבקשים שהתורה והקדושה ימשיכו להאיר ,חובה עלינו לוודא שהכלי שבו פעלנו ימשיך לשמש לייעודו ,גם אם הדבר דורש מאיתנו ויתור על חומרת הנדר במקומות שבהם היא מתנגשת עם חובת כיבוד ההורים. עוד נראה להסביר ,כי המצפן הפנימי מנחה אותנו לפתח עין טובה כלפי הכלל וכלפי הסובבים אותנו ,ולהבין שהצרכים המשפחתיים אינם עומדים בסתירה לנדר הקדושה .כאשר אם נודרת ,היא מצהירה כי טובת בנה לנגד עיניה .מוסריות היא היכולת לדבוק בהצהרה זו גם כשקשה ,גם כשהמציאות אינה תואמת את הציפיות .לדעת לשלב בין החמרה בנדר לבין חמלה במעשה ,זהו שיעור בנאמנות לערך החיים עצמם ,ולא לסיפוק האישי של ההקפדה על הנדר.