האם מותר לעשות מצור על מדינת אויב בזמן מלחמה?

האם מותר לעשות מצור על מדינת אויב בזמן מלחמה? האדמה רועדת תחת רגלי הלוחמים ,אבק הקרב עולה ומתערבב בריח המתכת הקר של החרבות ,ובשמיים מעל ,השמש מתחילה לשקוע ,צובעת את קצה האופק בדם ובזהב .זהו רגע של שקט דרוך ,שקט שבו הנשימה נעתקת .אל מול העיר המבוצרת ,בין צללי החומות

האם מותר לעשות מצור על מדינת אויב בזמן מלחמה? האדמה רועדת תחת רגלי הלוחמים ,אבק הקרב עולה ומתערבב בריח המתכת הקר של החרבות ,ובשמיים מעל ,השמש מתחילה לשקוע ,צובעת את קצה האופק בדם ובזהב .זהו רגע של שקט דרוך ,שקט שבו הנשימה נעתקת .אל מול העיר המבוצרת ,בין צללי החומות

הגבוהות המטילות אימה על המרחב ,עומדים בני ישראל ,ידם האחת על הניצב והשנייה אוחזת במחסה הלילה .בתוך תנועת הכיתור ,כשכל צד מחפש את הנקודה שבה יפרוץ האור, עולה שאלה נוקבת ,חדה כסכין מלוטשת :כיצד ניגשים אל אויב? כיצד שומרים על גבולות המוסר בלב ליבה של מלחמה רועשת? הרוח הלוחשת בין קפלי האוהלים אינה נושאת עימה רק את רחש המלחמה ,אלא את השאלה הנצחית – האם המצור המוחלט הוא הדרך ,או שמא ישנו פתח שחובה להותיר פתוח ,פתח שישנה את פני המערכה כולה? אין כאן עדיין תשובה, רק הד של שאלות המתערבלות עם המיית הלילה ,תובעות מאיתנו להביט בעיני האויב ולמצוא שם את המקום שבו הצדק והחמלה נפגשים ,או אולי נפרדים לנצח. בפרשת מטות נאמר" :ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר" (במדבר לא, ז) .פסוק זה ,המציב אותנו בפתח המערכה מול מדין ,מעורר את הצורך להבין את פרטי ההלכה העולים מתוכו ,שכן הצירוף "כאשר צוה ה' את משה" הוא המקור להלכות המצור שילוו אותנו לאורך הדורות. רש"י (במדבר לא ,ז) כתב" :כאשר ציוה ה' את משה -מפי השמועה למדו שבכך ציווהו ,שאין מקיפין את העיר מארבע רוחותיה אלא משלש ,כדי להניח מקום לבורח" .רש"י מבאר כי הציווי האלוקי אינו רק תיאור היסטורי של המלחמה ,אלא יסוד הלכתי לדורות ,המגביל את טבעת החנק של המצור כדי לאפשר פתח מילוט למי שרוצה להימלט על נפשו. התרגום יונתן בן עוזיאל (שם) ביאר" :ואתחיילון על מדין אקפוה מתלת טריגונהא" .נראה להסביר כי התרגום מדגיש את הפעולה הצבאית ככזו שהתבצעה מתוך הבנה שיש להותיר צד אחד פתוח ,כפי שקיבלו מפי השמועה ,ובכך הוא מבהיר כי המצור לא היה מוחלט ,אלא מתוחם ומדוד. החזקוני (במדבר לא ,ז) ביאר" :כאשר ציווה ה' את משה -ומה ציווהו? שלא יקיפו את העיר אלא משלוש רוחות ,כדי שיברחו" .החזקוני מרחיב ומדגיש כי מטרת ההנחיה הזו היא יצירת מרחב שבו ייווצר תהליך של בריחה ,שכן מלחמה שאינה מאפשרת מנוס היא מלחמה שתוצאותיה הרסניות לשני הצדדים. הספורנו (במדבר לא ,ז) כתב" :כאשר ציווה ה' את משה -להניח מקום למנוס כדי שלא ילחמו בייאוש" .נראה לבאר כי הספורנו מבליט כאן את התכסיס המלחמתי שבהנחיה זו; כאשר האויב חש שיש לו לאן לסגת ,עוצמת הלחימה שלו נחלשת והוא אינו מחויב להילחם מלחמה חסרת סיכוי המעמידה את בני ישראל בסכנה מיותרת. אונקלוס (במדבר לא ,ז) תירגם" :ואתחילו על מדין כמא דפקיד ה' ית משה" .ביאור הדברים הוא כי המלחמה התנהלה בדיוק על פי המתווה האלוקי ,כאשר המילה "פקיד" מרמזת על פקידה וציווי מדויק שכלל בתוכו את דיני המצור המיוחדים למערכה זו ,מה שהופך את הפעולה לא רק למהלך צבאי ,אלא לקיום מצוות המלך בדרכי הלחימה. כאשר אנו ניגשים אל סודות החדר שבו נלמדה ההלכה מפי השמועה ,אנו מוצאים כי חז"ל לא הסתפקו בתיאור המאורע כפשוטו ,אלא ביקשו לזקק מתוכו את העיקרון הצבאי

והמוסרי המלווה את עם ישראל במלחמותיו .האוויר באותו חדר בית המדרש נעשה סמיך מרוב קדושה ורצינות ,שעה שהתנאים דנים בשיעורי המצור ,ובקולם ניתן לשמוע את רעד ההיסטוריה ואת הדחיפות של מי שמבין כי כל מילה שלהם עשויה להציל נפש אדם. בגמרא במסכת ספרי (פרשת מטות ,פיסקא קנ"ז) ביאר :תנו רבנן ,ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה' את משה ,מלמד שציווהו להקיף עליהם משלש רוחות .רבי נתן אומר ,לא נאמר כאן אלא שלש ,וכי מה אני מקיים ויצבאו על מדין ,שהקיפוה משלש רוחותיה ,רבי נתן אומר ,תן להם רוח רביעית כדי שיברחו .נראה לבאר כי חז"ל מעלים כאן את שורש המחלוקת בשאלה האם ציווי ה' היה מצמצם את המצור מלכתחילה לשלוש רוחות כחלק מההלכה המוחלטת, או שמא מדובר בהנחיה שנועדה להעניק פתח מילוט כחלק מחוכמת המלחמה המוסרית שרבי נתן מדגיש כעיקרון מחייב. בתלמוד ירושלמי במסכת שביעית (פרק ו' ,הלכה א') ביאר :בהקשר של כיבוש הארץ ,כי המצור על ערי האויב אינו חופשי אלא כפוף למגבלות שקבעו חכמים מפי השמועה .נראה להסביר כי הירושלמי מבקש לקשור בין הציווי שנאמר במדין לבין המציאות הרחבה יותר של מלחמות ישראל ,תוך שהוא מדגיש שהמסורת שקיבלו חכמים מפי הגבורה במדין היא זו שמעצבת את דמותה של המלחמה בכל דור ודור. נראה ליישב כי המחלוקת בין התנאים טמונה בשאלה האם המצור הוא כלי להשמדת האויב או שמא מטרתו היא יצירת לחץ מבוקר שמאפשר לאויב לוותר על עמדתו .רש"י במסכת שבת (דף קמ"ח ע"ב) במקום אחר דן בשאלת הלחץ המופעל על הציבור בעת מלחמה, ומכאן אנו למדים שגם במצבים הקיצוניים ביותר ,התורה מבקשת מאיתנו לנהוג בזהירות ובשיקול דעת ,שלא להביא את האויב לייאוש מוחלט שעלול להפוך את שדה המערכה למלכודת מוות עבורנו. כשאנו צוללים אל תוך ההיכל הפנימי של הראשונים ,הריח באוויר משתנה .הוא הופך לריח של קלף עתיק ושל דיו שטרם יבשה ,המונח על שולחנות העץ הכבדים שסביבם ישבו גדולי עולם .כאן ,בתוך השקט המתוח שבו נשקלו מילים כנגד גורלות של עמים ,אנו זוכים להציץ בשיקול הדעת המעמיק של מפרשי התורה וההלכה ,אלו שבכוח חריפותם וקדושתם הבחינו בדקויות שבין חמלה אנושית לבין אסטרטגיה צבאית ,ועיצבו עבורנו את הגדרת המצור בתוך עולם של מלחמה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (חו"מ ,הלכות מלכים ,פרק ו') כתב :כשצרים על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה ,ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו ,שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך ציווהו .נראה לבאר כי מרן רבנו יוסף קארו מעגן את ההלכה כחוק ברזל של מלחמה, תוך שהוא מדגיש שהשארת פתח מילוט אינה מגרעת אלא הכרח מפי השמועה ,המבטיח שמלחמות ישראל יתנהלו תחת דרישות צדק גם בעיצומו של הקרב. הרמב"ן בספר המצוות (שכחת העשין ,עשה ה') חידש :שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת

מן הרוחות בלי מצור ,שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם ,כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה ,ובו עוד תיקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו .נראה להסביר כי הרמב"ן מעלה את הדין מדרגת תכסיס למדרגת מצוות עשה ,מתוך הבנה שהתורה מבקשת לעדן את נפש הלוחם היהודי ולהזכיר לו ,גם בשעת הסכנה ,את הערך הנשגב של החמלה. החינוך (מצוה תקכ"ז) ביאר :ששורש המצווה הוא כדי שנלמד נפשותינו למידות טובות ,ועל כן אפילו בעת המלחמה ,בשעה שהאדם רותח בכעסו וביצרו ,מצווה עליו התורה להתנהג בדרכי חסד ולהניח לאויב אפשרות מילוט .נראה לבאר כי החינוך רואה במצווה זו תרגולת רוחנית לאדם ,המבטיחה שגם כאשר הוא נאלץ להילחם ,הוא לא יאבד את צלם האנושיות שבו אלא ימשיך לדבוק בדרכי השם יתברך. כאשר אנו מעיינים בכתבי האחרונים ,אנו חשים כאילו אנחנו מהלכים בתוך ספרייה גדולה, שבה מדפי העץ הגבוהים נושאים את משא הדורות ,והשקט נשבר רק על ידי קול דפדוף איטי ומיושב .כאן ,בין הדפים הריחניים ,האחרונים מנסים לפצח את הקודים הטמונים בדיני המלחמה ,כשהם שוקלים כל מילה וכל הסבר בדחילו ורחימו ,מתוך הבנה שהתורה אינה רק חוק יבש ,אלא אור חי המאיר את דרכנו גם בשעות הקשות ביותר של המערכה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן קנו ,סעיף קטן ב') ביאר :כי הדינים שנלמדו מפרשת מדין הם יסודות מוצקים המכוונים את דרכי המלחמה של ישראל ,ומדגיש כי גם במלחמה שבה הותר לאדם לפעול בחירוף נפש ,לא נתנה לו רשות לנהוג באכזריות שאינה נצרכת לניצחון .נראה לבאר כי הכהן הגדול מאחיו מבקש להדגיש כי המגבלות על המצור הן השומרות על גבולות הקדושה של עם ישראל ,ומבדילות בין מלחמה של בני תורה לבין מלחמה של פורקי עול. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ט ,סימן קמה) ביאר :כי הדיון על הקפת שלוש רוחות הוא מבחן למידת הביטחון שלנו בהנהגה האלוקית ,ומסביר כי מי שסומך על ה' יודע שגם בהנחת פתח מילוט לאויב ,הניצחון יבוא מכוחו של בורא עולם .נראה להסביר כי מו"ר הגרש"ה וואזנר מדגיש שאם עם ישראל יפעל על פי חוקי התורה במלחמתו ,הרי שגם הפעולות הטכניות של המצור הופכות למעשה של קידוש שם שמיים ,המעורר רחמי שמיים על העם כולו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק י ,יורה דעה סימן לז) ביאר :את החשיבות של הליכה בעקבות מסורת הפוסקים הראשונים ,ומציין כי אין מקום להקל ראש בדין זה של הקפת שלוש רוחות ,שכן הוא חלק בלתי נפרד מדרכי המלחמה של ישראל לדורות .נראה לבאר כי הראשל"צ רואה בכל ניסיון להתעלם מהלכה זו כזלזול במורשת המלחמה היהודית ,שכן העקרונות שנקבעו מפי השמועה הם אלו המקנים למלחמת ישראל את צביונה המיוחד כעבודה המכוונת להשיג צדק ויושר גם בתוך מציאות של קרב. גדולי האחרונים הללו מבהירים כי העמידה על דיני המלחמה היא מערכה בפני עצמה,

וכי היא דורשת אומץ לב רוחני ,שכן היא מאלצת את הלוחם להתעלות מעל יצריו ולהישאר נאמן לציווי הבורא ,גם כאשר החרב בידו והאויב עומד מולו. כשאנו פוסעים אל עבר העת החדשה ,אל מול המציאות הביטחונית המורכבת של ימינו, הקולות העולים מבית המדרש של גדולי דורנו נשמעים כהד צלול של מסורת אבות עתיקה. בחדרים מוארים ,שבהם נערמים כרכי השו"ת וההלכה ,עמלים גדולי התורה לבחון את המציאות המשתנה באורח חיים ,בחו"מ ובכל חלקי התורה ,כשהם מחפשים את החיבור המדויק בין דין המצור העתיק לבין צורכי השעה ,והאווירה בהם רוויה באחריות כבדה ובחתירה בלתי פוסקת לאמת שאין לה סוף. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (חלק ב ,סימן קא) ביאר :כי השאלה אם להקיף משלוש או מארבע רוחות אינה שאלה טקטית גרידא ,אלא שאלה של תפיסת עולם בנוגע למלחמה והכרעתה .נראה להסביר כי מו"ר הגר"א וייס מדגיש שבעידן המודרני ,שבו המלחמה מנוהלת באמצעים שונים ,עדיין מחייבת אותנו התורה לבחון האם הדרך שבה אנו פועלים עומדת בקנה אחד עם הציווי המקורי ,והאם השיקול המוסרי שבהנחת פתח מילוט נותר רלוונטי גם כשמדובר באויב שאינו נוהג בדרכי חמלה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות מלחמת מצווה ,פרק יג) ביאר :כי ההבחנה בין מלחמת מצווה למלחמת רשות נוגעת גם לדין הקפת העיר ,שכן במקום שבו הסכנה מוחשית ומידית ,ההכרעה המבצעית גוברת על כל שיקול אחר .נראה להסביר כי הראשל"צ מבקש לציין שהתורה אינה חוסמת את ידיו של הלוחם מלפעול בנחישות הנדרשת להגנה על חיי ישראל ,אלא מציבה בפניו מסגרת מוסרית שבה הוא נדרש להבחין מתי הדין מחייב להשאיר פתח ,ומתי המציאות מחייבת פעולה שונה. מו"ר הגרש"ה וואזנר במקום אחר (בספריו על ענייני השעה) חידש :כי בכל מקום שבו המציאות הצבאית תובעת הכרעה ברורה ,אין לראות בזה איסור ,אלא דרך מלחמה שבה התורה נותנת ללוחם את שיקול הדעת לנהוג כפי הנדרש להצלת חיי אדם .נראה לבאר כי הוא מבקש להרגיע את הלבבות החוששים שמא פעולות המלחמה הנוכחיות סותרות את התורה, ומבהיר כי כל עוד המגמה היא הגנה על העם והכרעת הרשע ,הרי שהתורה מעניקה את הכלים הנדרשים לניהול מערכה חכמה ואפקטיבית. התובנות הללו משמשות לנו כמצפן בהליכתנו בעולם מורכב ,כשהן מלמדות כי גדולי הדור אינם מנותקים מהמתרחש ,אלא קשובים לכל פרט בשדה המערכה ,ובידם התורה הקדושה המנחה אותנו כיצד לשלב בין כוח לבין עדינות ,ובין רחמים לבין נחישות ,מבלי לאבד את הדרך המלך שסללו לנו רבותינו מדורי דורות. אל מול תמונת המציאות המשתקפת בשדה המערכה של ימינו ,כאשר אנו עומדים מול אויבים שאינם נוהגים בדרכי חמלה ,עולה השאלה כיצד מתרגמים את ההלכות העתיקות ללשון החיים של הווה .האוויר רווי מתח ,וכל החלטה של מפקד בשטח אינה רק צעד טקטי

אלא ביטוי של תפיסת עולם הלכתית ,המבקשת למצוא את האיזון העדין שבין החובה להגן על הבית לבין השמירה על עקרונות הצדק והחמלה. נראה לבאר כי נפקא מינה ראשונה נוגעת להגדרת האויב והמערכה .כאשר אנו נלחמים במלחמה המוגדרת כעזרת ישראל מיד צר ,המציאות המבצעית דורשת הכרעה מוחלטת, ולכן במקרים שבהם יציאתם של אויבים מפתח מילוט תביא לחזרתם לשדה הקרב ופגיעה בחיי חיילינו או אזרחינו ,הרי שמותר להקיף מארבע רוחות .הנפקא מינה היא שאין כאן מצווה של "חמלה על האכזר" ,אלא שיקול דעת הלכתי המעניק ללוחם את החירות לפעול בנחישות ,מתוך הבנה שהחיים של אחינו עומדים בראש סולם העדיפויות. עוד נראה לומר כי נפקא מינה נוספת עולה בשיקול הדעת המודיעיני והטקטי .לא כל מקום יישוב או מתחם אויב דורש מצור מוחלט ,וישנם מצבים שבהם דווקא הקפת שלוש רוחות תביא לכניעת האויב ללא צורך בלחימה ממושכת ובסיכון חיים .הנפקא מינה היא שהמפקדים בשטח ,יחד עם שיקולים הלכתיים ,צריכים לבחון האם יצירת נתיב בריחה לבלתי מעורבים – ובפרט באוכלוסייה אזרחית שנלכדה תחת שלטון טרור – אינה הדרך הנכונה לסיים את המערכה במינימום נפגעים ,ובכך לנהוג בדרכי החכמה שחז"ל הורישו לנו. נראה להוסיף כי נפקא מינה שלישית נוגעת לאחריותנו המוסרית כלפי העולם הסובב. כאשר אנו בוחרים בדרך המצור ,עלינו להיות מודעים להשפעת הדברים על דעת הקהל הבינלאומית ועל הלגיטימציה של מלחמתנו .הנפקא מינה היא שההליכה בדרכי התורה – המצווה על חמלה במקום שבו אין בה סיכון – אינה רק חובה הלכתית ,אלא כלי רב עוצמה בניהול המערכה ,המציב את עם ישראל כממלכת כהנים וגוי קדוש ,המנהלת מלחמות ביושרה ובכובד ראש ,גם מול אויבים השוללים כל עקרון מוסרי. שורש העניין טמון בהבנת המהות המוסרית של האומה הישראלית ,שאינה נמדדת רק בכוח זרועה ,אלא דווקא ביכולתה להציב גבולות לכוחה גם בשעות שבהן האויב מבקש לכלותה. ההרחבה הרעיונית כאן מלמדת כי הציווי להותיר פתח מילוט במצור אינו רק תכסיס צבאי, אלא הצהרה על האופן שבו עם ישראל תופס את עצמו בעולם .איננו נלחמים כדי להשמיד כדרך הפראים ,אלא כדי להכריע את הרשע ולהחזיר את הסדר האלוקי למציאות .כאשר התורה מגבילה את המצור ,היא מעניקה ללוחם את התודעה שהוא אינו הופך לחיות טרף במערכה ,אלא נותר מחובר לערכי הקדושה שבהם הוא אוחז גם מחוץ לשדה הקרב. נראה להסביר כי המצור המתוחם משלוש רוחות מבטא את ההכרה בכך שגם לאויב ישנה בחירה חופשית ,וכי תפקידנו במלחמה אינו למנוע ממנו את האפשרות לבחור בחיים ,אלא לעצור את הרשע המופנה כלפינו .בהרחבה זו ,אנו למדים שחוסנו של עם ישראל אינו נשען על קשיחות ללא פשרות ,אלא על הדיוק שבין נחישות לבין רחמים .האדם העומד בשדה הקרב חווה את הפער שבין החובה להגן לבין היצר להשמיד ,והתורה מנחה אותו כיצד להלך על החבל הדק הזה מבלי ליפול אל התהום של איבוד הרגישות המוסרית ,שהיא המהות שמבדילה בינינו לבין אומות העולם.

עוד נראה לומר כי הרחבת המושג של מלחמה כחלק מעבודת ה' מלמדת אותנו שגם המעשים הפיזיים ביותר – כגון תכנון מערך מצור – חייבים להיות עטופים ביראת שמיים ובציווי אלוקי .בכך ,כל פעולה צבאית הופכת להיות מקודשת ,והחייל הופך להיות שליח של העם ושל התורה .כאשר אנו מתבוננים במושג של 'פתח מילוט' בראייה רחבה ,אנו מבינים שזוהי תזכורת תמידית לכך שאנו עם הניזון מהחיים ומחפש תמיד את הדרך שבה הטוב יוכל לגבור על הרע מבלי שזה יגרום להשחתת הנפש היהודית .זוהי הזמנה לכל אחד מאיתנו לעלות מדרגה ולבחור בדרך חיים שאינה מוכתבת על ידי רדיפה אחר הצלחה חומרית כוחנית ,אלא על ידי רדיפה אחר האמת המוסרית שמעניקה למלחמה את תוקפה הנצחי. בשורש המחשבה ,עלינו לחדור אל מעבר לעובדות הטכניות של ניהול מצור ,ולשאול את עצמנו מה מבקשת התורה לעצב בנפשו של העומד בקו האש .כאשר התורה מצווה עלינו להותיר פתח מילוט ,היא למעשה מבקשת לנטוע בלבנו את הידיעה שגם בעיצומו של מאבק מר ,הלב היהודי נותר רחום .נראה לבאר כי המחשבה המחשבתית כאן אינה מנותקת מהמציאות ,אלא יוצקת לתוכה נשמה יתרה; הלוחם שמקפיד על הדין הזה אינו מאבד את ערנותו או את מסירותו למערכה ,אלא להפך – הוא מפתח יציבות פנימית שמאפשרת לו להבחין בין צורך חיוני לבין פריקת יצרים ,ובכך הוא מגן לא רק על הגבולות הפיזיים של העם ,אלא על גבולות הנפש שלו ושל האומה כולה. נראה להסביר כי הקיבעון במחשבה שמלחמה היא זירה שבה המוסר מושתק – נשבר כאן מול עינינו .המחשבה המוסרית כאן מלמדת שהאדם השואף לדרגה רוחנית גבוהה אינו נדרש להתנתק מהמציאות המורכבת ,אלא להפוך לאחראי על הדרך שבה המציאות הזו מתנהלת. הבחירה להותיר פתח היא בחירה בתודעה של גדלות ,תודעה שמבינה כי כוחו של ישראל נובע דווקא מהיכולת להשליט את הרוח על החומר ,ולא להפך .הלויים ,ושומרי המקדש ברוחם ,יודעים כי ככל שהמלחמה קשה יותר ,כך גדל הצורך לשמור על צלם אנוש ,שכן רק כך הניצחון הופך לברכה לדורות ולא לעוד חורבה בנפש. עוד נראה לומר כי הידיעה שכל צעד שלנו במערכה מלווה בחישובים של רחמים וצדק מעניקה לכל לוחם את ההכרה שהקרב שלו הוא קרב של קודש .המחשבה המחשבתית גורסת כי היצמדות לדרך התורה ,גם כשהיא דורשת מאיתנו לנהוג בדרכים שנראות לכאורה מנוגדות לגישת העולם ,היא המפתח לניצחון למעלה מדרך הטבע .העובדה שעם ישראל שומר על חוקי החמלה שלו ,היא זו שמאפשרת את הנס ,שכן כשהרוח מלווה את המעשה, המציאות נכנעת לרצון האלוקי .מי ששומר על נאמנות לערך של שותפות בדרכי ה' ,גם בתוך סערת המלחמה ,זוכה לחיים שבהם המציאות נהיית בהירה וקרובה אל הבורא. החיבור לנפש דרך סוגיה זו מלמד אותנו כי הדרך לשלמות עוברת דרך הקפדה על האחריות לכלל ,תוך שימור רגישות לפרט .הדיבור המאמין הוא זה שאינו נרתע מלהיות מעורב ,ומי שמבין את כובד המשקל של דין זה ,ימצא את עצמו נזהר מלהותיר את האדם שמולו – גם אם הוא אויב – ללא תקווה שניתן להשתנות .היכולת להבדיל בין רחמנות של חולשה לבין

גדלות נפש של אמונה היא המפתח לחיי נפש מאוזנים ,שבהם המחויבות לכלל הופכת לכלי לתיקון העולם .כשאדם חי בהכרה שחלקו בתיקון הוא הכרחי ,הוא לומד לשקול כל צעד, לדעת שמאחורי כל השתתפות במאבק עומד גורל של אומה ,ובכך הוא זוכה לקרבה גדולה יותר אל המטרה הסופית. כשאנו מבקשים לנסח את המצפן המוסרי העולה מתוך דיני המצור ,עלינו לעמוד על היחס שבין כוחו של המנצח לבין חובתו המוסרית כלפי המנוצח .נראה לבאר כי המוסר הפנימי של מלחמת ישראל אינו מבוסס על שלילת אנושיותו של הצד השני ,אלא על הריסון העצמי הנובע מתוך ידיעה ברורה כי הניצחון האמיתי הוא זה המושג תוך כדי שמירה על קדושת החיים .הציווי להותיר פתח מילוט הוא ביטוי עמוק לכך שהלוחם היהודי נדרש להיות אדון לרוחו ,וכי כוחו אינו נובע מהרס מוחלט ,אלא מיכולתו להציב סייגים לתאוות הכיבוש וההשמדה ,ובכך להעלות את המלחמה לדרגה של עשיית צדק. נראה להסביר כי המוסר הזה דורש מאיתנו עומק של אמונה ,שהרי קל הרבה יותר להיסחף אחר יצר הנקמה .הבחירה להשאיר צד אחד פתוח ,כאשר החרב כבר מוכנה ושלופה ,היא ביטוי ליושרה פנימית שאינה נזקקת לאישורו של איש מלבד הקב"ה .אדם שמשכיל לפעול כך ,משדר לסביבתו מסר של כובד ראש ושל אחריות לאומית ,שכן הוא מוכיח כי מלחמתו היא מלחמת מצווה ולא מלחמת יצרים .המצפן המוסרי הנבנה מתוך כך מלמד אותנו כי השותפות בברית ה' היא הערך העליון ,וכי דווקא במקום שבו אנו עומדים מול הרוע ,אנו נבחנים במידת הרחמים שאנו מסוגלים להפגין במקומות שבהם הדין היבש היה אולי מאפשר לנו לנהוג אחרת. עוד נראה לומר כי האחריות המוסרית שלנו מורכבת מהיכולת להכיר בכך שגם בעת פריקת זעם ומאבק ,כל פעולה שלנו היא חלק ממערך רחב יותר של תיקון העולם .הידיעה כי בידינו היכולת להכריע במערכות רוחניות ,כפי שראינו בדרכם של גדולי הדורות שפסקו לפי התורה ,היא הזמנה לשימוש מושכל וזהיר בכוחנו ,מתוך הבנה שכל פעולה מוסרית מקרבת אותנו אל שלמות המידות .התעלות מוסרית אמיתית נמצאת ביכולת לשמר את הקדושה בתוך עשייה ,מתוך הכרה כי כוונת הלב היא הניצבת לנגד עיני הבורא ,ואם אנו מתנהלים במסירות נפש ובכבוד לכל חלק בעם ,הרי שאנו מקדשים את הדיבור ואת המעשה גם יחד, וזוכים שהשתתפותנו תהיה מגדלור של אמת בדרך אל המטרה הנשגבת. בסיומו של מסע זה אל עומק הלכות המצור ,אנו למדים כיצד הדין הקר והמרוחק הופך לכלי חינוכי המעצב את דמותו של היהודי בכל עת ובכל מצב .התובנה המרכזית לחיי היום יום היא שהיכולת להותיר פתח מילוט לזולת ,גם במערכות היחסים המתוחות ביותר ,היא הביטוי הגבוה ביותר לביטחון עצמי ואמונה .אדם המאמין באמת בצדקת דרכו ובסיועו של הקב"ה ,אינו חש צורך להטיח באחר את מלוא כוחו עד כליה ,אלא מסוגל להציב גבולות שמאפשרים לשני הצדדים לשמור על כבודם ,מתוך הבנה שריסון הכוח הוא הכוח האמיתי. עלינו להפנים כי התנהלות מתוך חמלה ושיקול דעת אינה סימן לחולשה ,אלא עדות לאצילות