האם קבלת שבע מצוות בני נח משנה את מעמדו של גוי לעניין טומאת אוהל?

האם קבלת שבע מצוות בני נח משנה את מעמדו של גוי לעניין טומאת אוהל? במרחבי ההלכה המופלאים ,אנו ניצבים מול שאלה שמעלה על נס את מהות ההגדרה של אדם ביהדות ואת כוחה של קבלת מצוות .אנו רגילים ללמוד בפרשתנו את דיני הטומאה המורכבים של מי שנגע בחלל במלחמת מדין ,ואת ההבחנה המקראית המבדילה בין ישראל לבין האומות .אך כאן ,בלב ליבה של הסוגייה ,נבקע סדק מפתיע :האם ייתכן…

האם קבלת שבע מצוות בני נח משנה את מעמדו של גוי לעניין טומאת אוהל? במרחבי ההלכה המופלאים ,אנו ניצבים מול שאלה שמעלה על נס את מהות ההגדרה של אדם ביהדות ואת כוחה של קבלת מצוות .אנו רגילים ללמוד בפרשתנו את דיני הטומאה המורכבים של מי שנגע בחלל במלחמת מדין ,ואת ההבחנה המקראית המבדילה בין ישראל לבין האומות .אך כאן ,בלב ליבה של הסוגייה ,נבקע סדק מפתיע :האם ייתכן שגוי ,על ידי קבלת עול מצוות בני נח ,חוצה את הגבול ההלכתי ,מתעלה אל מעבר להגדרת ה'בהמה' ההלכתית ,ומצטרף אל העולם שבו טומאת אוהל פועלת? דמיינו לעצמכם את כובד המשקל שבשאלה זו ,הנוגעת בשורש הקדושה והטומאה ,ומבקשת לברר האם מעשה של אמונה וקבלה משנה את המציאות האונטולוגית של האדם ,עד כדי כך שהוא הופך לבר-טומאה כיהודי ממש .אנחנו יוצאים למסע מרתק בין דברי רש"י ופסיקת הרמב"ם הברורה ,לבין חידושו המסעיר והנועז של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצוק"ל ,המבקש לפתוח לנו צוהר חדש אל סוד המעלות האנושיות. בפרשתנו נאמר :ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם (במדבר לא ,יט) .הפסוקים הללו ,העוסקים בטיהור הלוחמים ששבו ממלחמת מדין ,מהווים את המסד ההלכתי להבנת גדרי טומאת המת, וממילא גם להבנת מי מוגדר כמי שמטמא באוהל ומי שאינו מטמא. רש"י על הפסוק מבאר את גדרי הטומאה ואת ההבחנה המקראית :שאף לדברי האומרים שקברי עכו"ם אינן מטמאין באהל ,משום שנאמר 'אדם' (במדבר יט ,יד :אדם כי ימות באהל) ואין עכו"ם קרויים אדם ,מודה הוא שהעכו"ם מטמאין במגע ובמשא .רש"י מדגיש כי הכתוב 'אדם' הוא המגדיר את תחולת טומאת האהלים ,ובהיעדר הגדרה זו כלפי העכו"ם ,נפקע מהם דין זה. עוד מוסיף רש"י ומתייחס לביטוי 'אתם ושביכם' :שאין הכוונה שהנכרים ששבו מקבלין טומאה וצריכין הזאה ,אלא מה אתם בני ברית אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו צריכין הזאה .רש"י מחדד כאן נקודה יסודית :רק מי ששייך לקהל בני ברית נמצא במישור ההלכתי של קבלת טומאה וטהרה מהסוג הזה ,וכל עוד הנכרי נשאר במעמדו ,אין עליו דיני טומאה וטהרה של ישראל. נראה להסביר כי הלימוד של רש"י מבקש להעמיד חומה ברורה בין עם ישראל לבין האומות בכל הנוגע להנהגת הטהרה ,שכן הטהרה היא סגולה המיוחדת לשכינה השורה בישראל .הכתובים אינם רק מציינים עובדה ,אלא מגדירים מציאות רוחנית שבה האדם המקבל את עול התורה הוא זה שקרוי אדם ,ועל פיו נמדדים דיני הטומאה שנועדו להכין את האדם לכניסה אל הקדושה. בהיכל הפסיקה ,הרמב"ם מציב את הדברים כחומה בצורה ,תוך שהוא מגדיר את המציאות ההלכתית של טומאת העכו"ם באופן שאינו משתמע לשני פנים ,על פי הקבלה והמסורת שקיבלו חכמי ישראל. הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות טומאת מת ,פרק א הלכה יג) פסק :ואין העכו"ם מטמא באהל

ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל ,וכן העכו"ם אינו נעשה טמא מת אלא עכו"ם שנגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמי שלא נגע ,הא למה זה דומה לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת ,ולא בטומאת המת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכו"ם ולא הבהמה מטמאין בהן. נראה לבאר כי הרמב"ם רואה בטומאת אוהל דין ייחודי שחל רק על מי שמוגדר 'אדם' ,והוא מציין במפורש שדין זה אינו חל על עכו"ם ,ממש כשם שאינו חל על בהמה .הרמב"ם מדגיש כי לא מדובר רק בהיעדר טומאת מת רגילה ,אלא בהיעדר מוחלט של כל דיני הטומאה המוכרים לנו מן התורה ,שכן הטומאה והטהרה הן מערכת הנהגה שייכת לעם הנבחר אשר שכינה שורה בקרבו. בביאור דבריו נראה לומר כי הרמב"ם מושתת על העיקרון שהלכות טומאה הן גזירת הכתוב ,וכי ללא השתייכות לעם ישראל ,אין העכו"ם נכנס למערכת המושגים הזו .השוואתו של הרמב"ם לבהמה אינה באה חלילה לבטל את ערכו של האדם באומות ,אלא להגדיר את השוני ההלכתי במבנה הטומאה; כשם שבהמה אינה שייכת לדיני טומאה וטהרה של ישראל, כך גם העכו"ם בהקשר ההלכתי הספציפי של טומאת אוהל ,נשאר מחוץ למעגל הטומאה המיוחד הזה. לאחר שסללנו את הדרך דרך פסיקת הרמב"ם והגדרותיו של רש"י ,אנו ניצבים כעת בפני תפנית דרמטית בשיח ההלכתי .רבי יהונתן אייבשיץ זצוק"ל ,בחידוש מעורר מחשבה בספרו תפארת יהונתן (פרשת מטות ,לא יט) ,פותח פתח חדש המבקש לשנות את תפיסתנו המקובלת על גבולות הטומאה והטהרה. רבי יהונתן אייבשיץ כתב חידוש גדול מאוד :והוא דכל האי דאמרינן דאין גוי מטמא באהל ואין קברו מטמא ,כל זה מדובר בגוי שלא קיבל על עצמו שבע מצוות בני נח ,ואולם אם הגוי קיבל על עצמו שבע מצוות בני נח הרי הוא מטמא באהל .נראה להסביר כי רבי יהונתן אינו חולק על הרמב"ם ,אלא מגדיר מחדש את גדרי המציאות שבהם דן הרמב"ם .לפי דבריו, קבלת שבע מצוות בני נח אינה רק פעולה טכנית ,אלא היא מעניקה לגוי מעמד רוחני של 'אדם' לעניין זה ,ובכך היא מכניסה אותו תחת המטריה ההלכתית של טומאת אהלים. נראה לבאר את עומק חידושו :רבי יהונתן מבחין בין גוי שנותר במצבו הטבעי והגולמי לבין גוי שקידש את חייו בקבלת מצוות .ברגע שגוי מקבל על עצמו את השבע מצוות, הוא מבצע פעולה אקטיבית של חיבור אל הבורא ואל סדר העולם התורני .חיבור זה ,כך הוא מחדש ,משדרג את המעמד ההלכתי שלו ,ומעניק לו את התואר 'אדם' שדרכו נמדדת טומאת האהלים. חידוש זה מציב אותנו מול הבנה מרתקת :המושג 'אדם' בתורה אינו נמדד רק במוצא ביולוגי ,אלא במדרגה רוחנית של השתייכות לסדר מצוות הבורא .רבי יהונתן אייבשיץ מאיר את העובדה כי הקבלה של האדם את עול המצוות – אפילו מצוות בני נח – היא הגורם המזקק אותו ומעלה אותו למדרגה שבה הוא מסוגל לקבל טומאה ולהטמא באוהל ככל אדם

מישראל .זוהי קריאה להתבונן מחדש בכוחו של האדם המבקש להתקרב אל ה' ,ובשינוי המטפיזי שהמצוות מחוללות במציאותו של האדם. לאחר שחשפנו את החידוש המסעיר של בעל התפארת יהונתן ,אנו פונים לראות כיצד התקבל חידוש זה בקרב ענקי האחרונים .דבריו של רבי יהונתן ,המבקשים לבסס מעמד הלכתי חדש לגוי שקיבל עליו מצוות ,עוררו דיון מרתק ונוקב בקרב פוסקי הדורות ,שביקשו לבחון האם ניתן להרחיב את גדרי הטומאה והטהרה מעבר למה שהורגלנו בו במסורת הדורות. הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל בספרו אתוון דאורייתא (כלל א) ביאר :כי יסוד דבריו של רבי יהונתן הוא שקבלת מצוות בני נח אינה פעולה חיצונית בלבד ,אלא היא הופכת את הגוי לחלק מהמערכת המשפטית של התורה ,ובכך הוא זוכה להיכלל תחת הכינוי אדם שבתורה .נראה להסביר כי הוא תומך במהלך הלוגי של רבי יהונתן ,ומדגיש כי ברגע שגוי נכנס תחת עול המצוות, הוא משנה את הגדרתו ההלכתית במישור שבו התורה מתייחסת אל האדם כישות משפטית. מנגד ,הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ"ל בספרו אמת ליעקב (על יורה דעה) נטה לסייג את דבריו וביאר :כי אף שקבלת מצוות בני נח היא מעשה חשוב ביותר ,אין בזה משום שינוי מהותי בהגדרת הטומאה .נראה להסביר כי הוא סבור שהגדרת 'אדם' לעניין טומאה היא הגדרה מולדת של עם ישראל ,ואינה ניתנת לשינוי על ידי פעולה חיצונית ,ולכן לדעתו העכו"ם נשאר מחוץ לגדרי טומאת אהל ,גם לאחר קבלת המצוות. האדרת אליהו בספרו על התורה ביאר :כי דרך החידוש של רבי יהונתן היא דרך של עומק הדורש את המציאות מחדש ,שכן הוא אינו מסתכל על הטומאה כעל דין מנותק ,אלא כעל ביטוי של הקשר שבין האדם לבורא .נראה לבאר כי המפרשים הללו מציבים בפנינו את המורכבות שבסוגיה; האם המציאות ההלכתית היא אבסולוטית ואינה משתנה ,או שמא כוחו של האדם להתעלות במעלות הרוח משפיע גם על דיניו בתורת הטומאה והטהרה. המתח בין הגישות הללו משקף את העומק שבו גדולי ישראל ניגשים אל סודות התורה. הדיון אינו עוסק רק בהלכה טכנית ,אלא בשאלה יסודית על טבע האדם והשתייכותו אל הקודש ,כאשר כל גישה מאירה צד אחר של האמת התורנית בדרכו הייחודית של המפרש. אל מול חידושו המפתיע של בעל התפארת יהונתן ,אנו נדרשים לבחון מהן הנפקא מינות העולות מחידוש זה למעשה ,והאם יש להן משמעות הלכתית או מוסרית בימינו .כאשר אנו דנים במעמדו של בן נח שהתקדש בקבלת מצוות ,אנו פותחים צוהר לעולם שלם שבו המעשה האנושי משפיע על גדרי הטומאה ,ונוגעים בנקודות שדורשות מאיתנו רגישות ודיוק. נראה לבאר כי נפקא מינה ראשונה נוגעת לדין קבורה ואהלים בבתי קברות מעורבים או במקומות שבהם גויים קברו את מתיהם .אם נקבל את חידושו של רבי יהונתן ,הרי שגוי שקיבל עליו מצוות עשוי להטמא באוהל ולהטמא אחרים ,ועל כן יש צורך בזהירות יתרה בכהנים העוברים במקומות שבהם קבורים גויים בעלי מעמד רוחני כזה .הנפקא מינה היא שאין להניח כדבר פשוט שכל גוי אינו מטמא ,אלא יש לבחון את המציאות האנושית והדתית של הנקבר ,שכן ייתכן ומדובר במי שמעמדו ההלכתי השתנה.

עוד נראה לומר כי נפקא מינה נוספת עולה בהגדרת 'אדם' לעניינים נוספים בהלכה .אם אנו מקבלים את ההנחה שקבלת שבע מצוות בני נח מעניקה לגוי מעמד של 'אדם' לעניין טומאת אוהל ,יש לדון האם הדבר משליך גם על דינים אחרים המותנים בתואר 'אדם' ,כגון לעניין הצלת חיים ,תפילה ,או חיובים אחרים שבתורה .הנפקא מינה היא שהרחבת המושג 'אדם' באמצעות קבלת מצוות עשויה ליצור רצף הלכתי חדש ,שבו אדם שאינו יהודי אך בחר בדרך ה' ,זוכה להערכה וליחס הלכתי שונה מאשר גוי שנותר מחוץ למעגל זה. נראה להוסיף כי נפקא מינה שלישית נוגעת להסתכלותנו על האדם בכלל .כאשר אנו מכירים בכך שקבלת מצוות משנה את מהותו של האדם ,הנפקא מינה היא שעלינו להוקיר ולכבד יותר את אלו שבוחרים בדרך האמת ,גם אם הם אינם יהודים ,שכן הם הופכים להיות שותפים למערכת הערכים של התורה .הידיעה כי השפעת המצווה מגיעה עד כדי שינוי הלכתי בטומאה וטהרה ,מלמדת אותנו על עוצמתה של המצווה ועל החשיבות שאנו צריכים לייחס לכל מי שמבקש לחיות חיים של קודש ושל קבלת עול מלכות שמים. החידוש של בעל התפארת יהונתן מזמין אותנו להתבונן על מושג הטומאה והטהרה לא כעל מערכת חוקים יבשה ,אלא כעל ביטוי למדרגתו הרוחנית של האדם .בהרחבה רעיונית זו ,אנו מבקשים להבין כיצד מעשה של קבלה מודעת מצד הגוי משנה את המציאות המטאפיזית שלו .אם הטומאה באוהל היא תוצאה של מיתה האופפת את המרחב שבו נמצא 'אדם' ,הרי שרבי יהונתן מלמד אותנו כי המונח 'אדם' אינו רק מונח ביולוגי ,אלא מונח של ברית .ברגע שהגוי מקבל על עצמו את שבע המצוות ,הוא כורת ברית עם בורא העולם ,ובכך הוא נכנס למסגרת של ברית המחייבת אותו בערכי הנצח של התורה. נראה להסביר כי ההרחבה הרעיונית מציבה את הטומאה כסוג של 'הסתר פנים' מול הקדושה .אדם המחובר לקדושה ,המקבל על עצמו עול ,הופך לכלי שיכול להכיל את האור האלוקי ,אך במותו ,הניתוק של האור הזה יוצר את הטומאה .ככל שהאדם מחובר יותר למצוות ולברית עם ה' ,כך המציאות שלו הופכת למורכבת יותר ,וההשלכות של עזיבת הנשמה את הגוף הופכות למשמעותיות יותר בהיבט הרוחני .לכן ,גוי שקיבל עליו מצוות הוא כבר אינו נמצא במקום הניטרלי של 'בהמה' ,אלא הוא חלק מהאנושות השואפת אל הקודש, וממילא הוא נכנס תחת דיני התורה המגדירים את השפעת המות על סביבתו. עוד נראה לומר כי הרחבת המושג של הפיכת הגוי ל'אדם' דרך קבלת מצוות ,משקפת את העומק של הבחירה החופשית .התורה מאמינה בכוחו של הרצון האנושי לשנות את המציאות .הדיון של רבי יהונתן אינו עוסק בשינוי חיצוני ,אלא בשינוי פנימי שמתרחש בלב הגוי המקבל על עצמו להכיר בבורא העולם ובציוויו .זוהי הזמנה לראות את כלל האנושות לא כגוש אחד ,אלא כפסיפס של אנשים בעלי בחירה ,כאשר אלו הבוחרים להכיר באמת האלוקית ,מקבלים מעמד רוחני שונה ,המבטא את אחריותם המוסרית ואת השתייכותם לעולם שבו השכינה היא הנוכחת. במעמקי המחשבה ,עלינו לשאול את עצמנו :מהו סודו של הכתוב 'אדם כי ימות באהל'? המחשבה העמוקה מלמדת אותנו כי הטומאה אינה לכלוך חיצוני ,אלא התפשטות של חלל

רוחני במקום שבו שכנה נשמה אלוקית .כאשר אנו מתבוננים בחידושו של בעל התפארת יהונתן ,אנו מבינים שהטומאה היא תוצאה של פוטנציאל הנשמה .נשמה יהודית ,או נשמה של בן נח שקיבל על עצמו את עול הברית עם ה' ,מחזיקה בתוכה ניצוץ של דעת אלוה. כאשר הניצוץ הזה עוזב את הגוף ,הוא מותיר אחריו ריק שמושך את הטומאה .מחשבתית, האדם אינו רק בשר ודם ,אלא כלי שדרכו פועל רצון ה' .ברגע שגוי מקבל על עצמו מצוות, הוא מצהיר שהוא פנוי להכיל את הרצון הזה ,ובכך הוא משנה את מדרגת קיומו מדרגת קיום טבעית-בהמית לדרגת קיום שבה נוכח הרצון האלוקי ,ומשם הדרך לדין של טומאה ואוהל הופכת למציאות רוחנית מתבקשת. נראה להסביר כי הקיבעון המחשבתי שרק ישראל הם 'אדם' נשבר כאן לא כדי לבטל את ייחודם של ישראל ,אלא כדי להדגיש את כוחה של הברית .המחשבה המעמיקה גורסת כי התורה אינה עושה הבחנה גזענית ,אלא הבחנה של מחויבות .ברגע שבן נח נוטל על עצמו את עול המצוות ,הוא הופך לשותף בברית ,והגדרתו כ'אדם' היא ביטוי לכך שהוא שייך עכשיו למרחב שבו הקב"ה דורש דין וחשבון על האדם .אדם הוא מי שנמצא בדו-שיח עם בוראו, מי שחייו נמדדים לא רק לפי הטבע אלא לפי הציווי ,וגוי שקיבל עליו מצוות הוא כבר אינו בודד במערכה ,אלא הוא חלק מממלכת ה' השואפת אל היעד. עוד נראה לומר כי הידיעה שכל בחירה של אדם משנה את מעמדו ההלכתי היא תובנה מכוננת למחשבה היהודית .המחשבה המחשבתית מציבה אותנו מול עולם דינמי .האדם אינו סטטי .המציאות הלוא היא קליפה והמצווה היא האור החודר אותה .כאשר בן נח בוחר לקיים את שבע המצוות ,הוא קורע את הקליפה שחוצצת בינו לבין המדרגה של 'אדם' .המחשבה הזו מלמדת אותנו שגם מחוץ למחנה ישראל ישנם זרמים של קדושה ,וישנה אפשרות של עלייה, ושמי שבוחר באמת זוכה להירשם בתודעה האלוקית כיצור שנושא באחריות למעשיו ,ולכן הוא יכול ליצור סביבו מרחב של קדושה או של טומאה ,בדיוק כפי שעושה יהודי. החיבור לנפש דרך סוגיה זו מלמד אותנו כי הדרך לעלות במעלות האדם עוברת דרך קבלת העול .העול הוא החירות האמיתית ,משום שהוא זה שמגדיר אותנו כנזר הבריאה .מי שחי ללא גבולות ,ללא מצוות ,נשאר בבחינת טבע עיוור שאינו משפיע על המציאות הרוחנית ,אך ברגע שהאדם קושר את עצמו למצווה ,הוא נעשה אישיות בעלת משמעות .חידושו של רבי יהונתן הוא שיר הלל לבחירה החופשית ולכוחה של המצווה לקדש את האדם ולהפוך אותו לישות רוחנית משפיעה ,שמעשיה – גם במותה – מטביעים חותם במרחב הטהרה של העולם. כשאנו ניצבים בפני חידושו של רבי יהונתן אייבשיץ ,אנו נדרשים לתרגם את העומק ההלכתי לשפה מוסרית הנוגעת לערכו של כל אדם באשר הוא .המוסר היהודי ,כפי שהוא משתקף בדבריו ,אינו מותיר את הנכרי בבדידותו או בדרגתו הטבעית ,אלא מציב בפניו קריאה מתמדת להתעלות .כאשר אנו קוראים על כך שקבלת שבע מצוות בני נח משנה את המעמד ההלכתי של הגוי ,אנו מגלים מוסר של אופטימיות אינסופית :הבורא יתברך אינו מותיר את עולמו ללא דרך ,אלא סולל מסילה לכל מי שחפץ להשתייך אל האמת .המוסר

כאן הוא מוסר של הזמנה ,המאפשר לכל אדם ,ללא קשר למוצאו ,למצוא את מקומו בתוך סדר הקדושה על ידי בחירתו החופשית. נראה להסביר כי האחריות המוסרית הנגזרת מכאן היא עמוקה .אם אנו מאמינים בכוחה של המצווה לקדש את האדם ,עלינו לראות את האנושות כולה דרך פריזמה של פוטנציאל לטוב .החידוש אינו רק הלכתי-טכני ,אלא הוא קריאה לכבד את המאמץ האנושי להידבק במוסר ובציווי האלוקי .אדם שבוחר בטוב ,שבוחר בערכים של צדק ,יושר והכרה בבורא, ראוי להערכה מוסרית מיוחדת ,שכן הוא עושה מעשה של התעלות על פני הטבע המולד. המוסר כאן מלמד אותנו כי האדם הוא האדריכל של עצמו ,וכל פעולה של קבלת עול מצוות היא לבנה נוספת בבניית דמותו המוסרית והרוחנית. עוד נראה לומר כי ההרחבה המוסרית מעמיקה את הבנתנו על החובה שלנו כיהודים להוות אור לגויים .אם בידינו הכוח להשפיע על המציאות הרוחנית של סביבתנו ,הרי שמוטלת עלינו חובה להיות מופת לאותם ערכים שאנו מטיפים להם .כשאנו רואים בן נח המקבל על עצמו מצוות ,עלינו להכיר בערכו ולעודד את דרכו .זוהי הזמנה לראות את העולם לא כמאבק בין גושים ,אלא כמסע משותף שבו אלו המבקשים את הקדושה חוברים יחד ,מתוך כבוד הדדי והבנה עמוקה שכולנו בני אדם שנבראו בצלם ,ושכולנו נקראים לממש את צלם זה על ידי הכפפת הרצון הפרטי לרצון האלוקי. החיבור בין הלכת טומאת האהל לבין המוסר המשתמע ממנו ,מלמד אותנו כי אין גבולות לרוח .כשאדם בוחר באמת ,הוא מסוגל לשבור את המחיצות הטבעיות שנוצרו במציאות .זוהי עמדה מוסרית שמרחיבה את הלב ,המזמינה אותנו להסתכל על כל אדם לא רק מאיפה שהוא בא ,אלא לאן הוא שואף להגיע .הכרה זו היא המפתח ליצירת חברה אנושית שבה הערכים של צדק וקדושה עומדים במרכז ,ושבה כל אחד מאיתנו יכול ,דרך מעשיו ומחויבותו ,להפוך לחלק מהמערכת הנשגבת של עבודת ה’. כאשר אנו מעמיקים במחשבתו של בעל התפארת יהונתן ,מתחוור לנו כי אין מדובר רק בשינוי הגדרה הלכתית ,אלא בפירוק המחיצה שבין הטבעי לנסתר .בדרכו המחשבתית ,הוא מורה לנו כי קבלת שבע מצוות בני נח אינה פעולה חיצונית המונחת על האדם ,אלא היא תהליך של 'בריאה מחדש' .האדם הטבעי ,השקוע בהוויה החומרית ,נתון למערכות הטבע המוגבלות .אך משקיבל עליו את עול המצוות ,הוא משיל מעליו את הקליפה החיצונית ונכנס אל עולם של השגחה מודעת .ההרחבה המחשבתית כאן מלמדת אותנו כי האדם הוא היצור היחיד בבריאה שיכול להגדיר את עצמו מחדש באמצעות בחירתו. נראה להוסיף כי במחשבה היהודית ,המעבר ממצב של 'גוי' למצב של 'בן נח שקיבל עליו מצוות' הוא מעבר של שחרור מההגדרות של המציאות החולפת אל עבר הנצח .העובדה שגוי כזה מטמא באוהל מלמדת אותנו שחייו ופעולותיו אינם נעלמים עם מותו ,אלא מותירים חותם במציאות – חותם של טומאה או טהרה .בכך הוא מתחבר לנצחיות של עם ישראל, שגם מותו משפיע על סביבתו .זוהי מחשבה מעוררת השראה ,המדגישה כי הבחירה הטובה

היא כוח חי וקיים ,שאינו פוקע עם סגירת השערים של החיים ,אלא מהדהד בתוך המציאות ההלכתית והרוחנית של העולם. עוד נראה לומר כי הרחבה זו מחדדת את ההבנה על מהות ה'אוהל' .האוהל אינו רק מבנה פיזי ,אלא הוא מייצג את המרחב שבו מתרכזת מהותו של האדם .גוי שלא קיבל מצוות ,אינו יוצר 'אוהל' במובן הרוחני ,כיוון שאין בו את אותו ריכוז של נשמה המחוברת לציווי האלוהי. אך הגוי שקיבל מצוות בונה לעצמו אוהל – מרחב של משמעות שבו השכינה יכולה לשכון או להסתלק .המחשבה הזו מרוממת את תפקיד האדם כמי שבונה את עולמו הרוחני במו ידיו, ובכך הוא הופך לבעל השפעה על המציאות המטאפיזית של סביבתו .זוהי מחשבה המעניקה משקל עצום לכל החלטה של האדם ,ומלמדת אותנו שגם מחוץ לעם ישראל ,כל אדם הוא עולם ומלואו שיכול להשפיע על פני הבריאה. בסיכומו של מסע מרתק זה אל נבכי ההלכה והמחשבה ,אנו מגלים כי השאלה על גוי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח אינה עוסקת רק בגבולות הטומאה והטהרה ,אלא בשאלה מהו כוחו של אדם המקבל על עצמו עול .התובנה המרכזית לחיי היום יום שלנו היא הכרה בעוצמה האדירה שטמונה בבחירה אישית .בעל התפארת יהונתן מלמד אותנו כי אדם אינו כבול להגדרות הסטטיות שאיתן נולד; כוח הרצון ,השאיפה לאמת וההכרה בבורא עולם, מסוגלים לשנות את מהותו הרוחנית של האדם עד כדי כך שהמציאות ההלכתית סביבו משתנה .האדם הוא היצור היחיד שיכול לקדש את עצמו במעשיו ,וכל החלטה שלנו לחיות בדרך של מצווה ויראת שמיים היא צעד שבונה אותנו כ'אדם' במלוא מובן המילה ,כלי שמסוגל להכיל קדושה ולהשפיע על סביבתו.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא הידיעה כי אין מעשה רוחני שהולך לאיבוד .כאשר אנו בוחרים בטוב ,כשאנו מקבלים על עצמנו מחויבות ומתעלים מעל הטבע האנושי הדחפי, אנו יוצרים סביבנו מרחב של משמעות .חידושו של רבי יהונתן אייבשיץ מאיר באור חדש את האחריות שלנו :אם לגוי יש את הכוח לשנות את מעמדו ההלכתי דרך קבלת שבע מצוות ,כמה וכמה אנו ,בני ברית ,מחויבים לשמור על דרגתנו ועל הקדושה שאנו מייצגים .עלינו לזכור שכל פעולה שלנו ,כל הנהגה של יראת שמיים וכל רגע של דביקות בבורא ,משפיעים לא רק על נשמתנו הפרטית ,אלא על המרחב הרוחני של העולם כולו. השאלה הזו מזמינה אותנו להסתכל על כל אדם בסביבתנו בעיניים של הערכה .אם יש בכוחו של בן נח להפוך ל'אדם' בדרגה שמשנה מציאות הלכתית ,הרי שחובתנו היא לכבד את הטוב הנמצא בכל אדם ולראות בו שותף למסע האנושי אל עבר האמת .שנזכה להוסיף אור ,לקיים את המצוות מתוך בחירה מודעת ושמחה ,ולהפוך את העולם כולו למקום שבו נוכחות השכינה ניכרת בכל מעשה ובכל נשימה.