האם כתיבת שם המחבר על ספר היא אחריות תורנית או חשש לרדיפת כבוד?

האם כתיבת שם המחבר על ספר היא אחריות תורנית או חשש לרדיפת כבוד? במרחבי עולם הרוח והיצירה ,באותם רגעים שבהם הדיו פוגש את הדף והמחשבה קורמת עור וגידים ,ניצבת לה תהייה נוקבת המלווה כל בן תורה המעלה את חידושיו על הכתב :מהו הגבול שבין השאיפה להנציח את האמת לבין הנטייה האנושית הטבעית לחפש כבוד ושם בחיבורים שאנו כותבים? הרי אנו חיים בעולם שבו השם הוא עוגן ,אך גם…

האם כתיבת שם המחבר על ספר היא אחריות תורנית או חשש לרדיפת כבוד? במרחבי עולם הרוח והיצירה ,באותם רגעים שבהם הדיו פוגש את הדף והמחשבה קורמת עור וגידים ,ניצבת לה תהייה נוקבת המלווה כל בן תורה המעלה את חידושיו על הכתב :מהו הגבול שבין השאיפה להנציח את האמת לבין הנטייה האנושית הטבעית לחפש כבוד ושם בחיבורים שאנו כותבים? הרי אנו חיים בעולם שבו השם הוא עוגן ,אך גם מלכודת .דמיינו את המחבר המניח את הקולמוס לאחר עמל של שנים ,את הריח המשכר של הספרים החדשים הממלא את חלל החדר ,ואת השאלה הבוערת המלווה את רגע היציאה אל אור העולם: האם להטביע על שער הספר את שמי המפורש ,או שמא נכון יותר להסתתר מאחורי רמזים וגימטריות? האם הנחת השם על הספר היא פעולה של ענווה המבקשת לתת דין וחשבון על התורה ,או שמא היא נושאת בחובה את הסכנה הרוחנית הקשה שחכמים הזהירו מפניה ,שמא ייהנה המחבר מכבודו בעולם הזה ויפגום בשכרו לעולם הבא? אנו ניצבים כאן מול מתח עדין ורוטט של נשמה המבקשת לדייק את הנהגתה ,מבלי ליפול למלכודת העצמי ,ומבלי לאבד את הדרך הראויה והמתוקנת למי שזוכה להעלות דברים על הכתב. בפרשתנו מובא המעשה המעורר את שאלתנו ,כאשר בני גד ובני ראובן כובשים מקומות וקוראים להן בשמותיהם ,וכפי שנאמר :ונבח הלך וילכד את קנת ואת בנתיה ויקרא לה נבח בשמו (במדבר לב ,מב) .הפסוקים הללו מתארים את כיבוש הערים ואת הניסיון של האדם להנציח את שמו על מקום פיזי ,פעולה שמעלה שאלה עקרונית לגבי גבולות השם וההנצחה, והאם כוחו של השם נשאר ומתקיים. רש"י (במדבר לב ,מב) ביאר :לה -אינו מפיק ה"א ,לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה .רש"י מלמדנו שקריאת השם על המקום לא נתקיימה בסימן של קיימא ,והרפיון במילה מלמד על חסרון בחיבור בין השם לבין המהות .נראה להסביר שגם במעשה זה של נבח ,אנו רואים את המגבלה שביצירת קשר נצחי בין אדם למקום דרך קריאת שם. הרמב"ן (שם) כתב :וטעם ויקרא לה נבח בשמו -להודיע כי נבח כבש קנת והערים אשר סביבותיה וקרא אותן בשמו ,והנה הוא מלך עליהן ושמו יקרא עליהן לעולם .הביאור הוא שנבח ראה בכך פעולת כיבוש ושליטה המעניקה לו זכות לקרוא למקומות בשמו ,אך ייתכן שמכאן גם נלמדת הנטייה האנושית המורכבת לנסות לקבע את השם על המציאות המשתנה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) פירש :ויקרא לה נבח בשמו -כלומר קרא להם שמו ,וכן כתוב בראשונים .הוא מבאר את הפעולה כעניין של סימון ושייכות ,שבה המחבר או הכובש מזהה את המקום עם זהותו האישית. כלי יקר (שם) ביאר :שקרא לה נבח בשמו -לפי שהיה בוטח בכוחו וגבורתו ,ובא לרמוז כי הוא אדון על המקום הזה ,ועל כן ביקש להנציח את שמו עליו .ההסבר הפשוט הוא שהניסיון להנציח את השם מעיד לעיתים על רצון להפגין בעלות ,דבר שאינו תמיד עומד במבחן הזמן והאמת. כאשר אנו מעיינים בנבכי הש"ס ,אנו מוצאים כי סוגיית רדיפת הכבוד והשררה ,הקשורה

בטבורה לשאלה האם על אדם לקרוא את ספרו על שמו ,אינה נותרת ללא התייחסות ,שכן חז"ל הציבו גדרים ברורים למניעי האדם. בגמרא במסכת פסחים (דף פז ע"ב) נאמר :אמר רב יוסף :מאי קראה? דכתיב :ונתתי את זרעך כעפר הארץ ,מה עפר הארץ אדם דש בו ואינו מרגיש ,אף דברי תורה אדם דש בהן ואינו מרגיש .והתם נמי איכא למדרש :מה עפר הארץ אינו כלה ,אף דברי תורה אינן כלין .ואמר רבי זירא :מאי קראה? דכתיב :ונתתי את זרעך כעפר הארץ ,וכיון דמטי לידא דההוא רבנן דסני ליה ,אמר ליה :מאי קראה? אמר ליה :רבנות קוברת את בעליה .כאן אנו מוצאים את שורש האזהרה; השאיפה לשררה ולפרסום עצמי עלולה להיות הרסנית ,והיא מהווה פתח לסכנה רוחנית שאין אדם יכול לעמוד בה בנקל. בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ט הלכה ה) נאמר :רב אמר שמועותיו בשם אומרו ,רבי חנינא אמר שמועותיו בשם אומרו ,רב יוחנן אמר שמועותיו בשם אומרו .ומפרשי הירושלמי מבארים כי חשיבות הדבר היא לשם אמיתות התורה ומתן כבוד לבעליו ,ולא כדי להאדיר את שם המחבר בעולם הזה .נראה ליישב כי אמירת שמועותיו בשם אומרו נועדה להעניק קרדיט למי שהפיץ את התורה ,אך השאלה אם הדבר צריך להיעשות בצורה של קריאת שם על הספר נותרת במקומה ,שכן יש הבדל בין ציון המקור לבין רדיפת כבוד מופגנת בשער הספר. במדרש תנחומא (האזינו ה) מובא :על הפסוק הלה' תגמלו זאת ,הה"א רחוקה מן השם .למה? שהוא סיום חתימתו של משה .קח ראשי תיבות של פסוקים עד ה' מהלה' ,כגון ה' מהאזינו, וי' מיערף ,כ' מכי שם ה' אקרא ,ה' מהצור ,שין משחת לו ,ה' מהלה' ,ותמצא שהכל עולה בגימטרייה כמניין משה ,וזו היא חתימתו של משה ,כאדם שמסיים ספרו וחותם את שמו בסיום ספרו ולכך הה' רחוקה מהשם .הדרש כאן מלמדנו שגם משה רבנו חתם את שמו ,אך עשה זאת ברמז דק ובסיום הספר ,בדרך שאינה בולטת ואינה מחפשת שררה ,אלא כחתימה אחרונה המעידה על השלמת המלאכה. רבינו אלעזר מגרמייזא בספרו הרוקח (הקדמה) כתב :וקראתי הספר הזה 'רקח' כשמי בגימטרייה 'אלעזר' ,כל אדם צריך לרשום שמו בספרו .מבאר הרוקח כי אין המדובר בגאווה חלילה ,אלא בהטבעת חותם שמימי בתוך החיבור .נראה להסביר כי על פי דרכו ,כאשר המחבר רומז את שמו בתוך המבנה הפנימי של הספר ,הוא מקדש את החיבור ומקשר אותו אל נשמתו הפרטית ,ובכך הוא מקיים את חובתו להנציח את האמת מבלי להזדקק לפרסום חיצוני המביא לידי גאווה. רבינו יהודה החסיד בספר חסידים (סימן שסז) כתב :חכמים הראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם ,ולא היו מניחים לכתוב שמם על ספריהם .כגון מי שחבר תורת כהנים מכילתא ברייתות ומדרשים ואגדות ותיקוני עולם כגון מסכת סופרים ,לא כתבו בספריהם אני פלוני בר פלוני כתבתי וחברתי זה ספר ,כדי שלא ייהנה בעוה"ז ויפגום שכרו לעוה"ב ,או היו ממעטים לו בעוה"ז זרעו ושם טוב מזרעו כנגד הנאה שנהנה בעוה"ז שקבל הנאה על שמו .מבאר רבינו יהודה החסיד שההימנעות מכתיבת השם נובעת מיראת הרוממות ,שמא המחבר יקבל את שכרו בעולם הזה בצורה של כבוד והערצה ,ובכך יפסיד את שכרו האמיתי והנצחי לעולם הבא.

רבינו משה בן מימון בהקדמתו למשנה תורה (שם) כתב :ומפני זה נערתי חצני אני משה ביר' מימון הספרדי .נראה ליישב כי הרמב"ם ,בדרכו המופתית ,מצא את האיזון העדין :מצד אחד הצהרה על כותב הספר כדי שהלומדים ידעו למי הם סומכים את נפשם בהלכה פסוקה, ומצד שני ענווה גדולה בכך שהוא מציג את עצמו בתוך ההקדמה כמי שבא לשרת את הלומד ולא כמי שמחפש האדרה עצמית. הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות בספרו מטה אפרים (הקדמה) נהג לקרוא לספריו בשמו, מתוך מגמה להטביע את דמותו והנהגתו על החיבור ,באופן שיהיה ברור ללומד מי העומד מאחורי ההלכות .נראה להסביר כי בכך הוא ביקש להעניק לספרו אופי של פסק חי ונושם, שבו שם המחבר משמש כערבות למסורת ולדיוק המובאים בו. רבנו החיד"א בספרו שם הגדולים (מערכת ספרים אות ז אות כו) הביא את דברי ההקדמה לשו"ת פנים מאירות ,שכתב כי ראוי למחבר להודיע שמו בספרו כדי להודיע להמון העם אם הוא אדם חכם ושלם בחכמה שיוכל אדם לסמוך על דבריו במה שחבר .נראה לבאר כי החיד"א רואה בהזכרת השם צורך הלכתי-סמכותי ,בבחינת ידע הלומד על מי הוא נשען בבירור הדינים ,ואין זה מענייני כבוד אלא מענייני האמינות והירידה לעומק העניין. החתם סופר בדרשות (חלק ב עמ' )217כתב :כתבו הראשונים שהקב"ה מפרסם שם של עושי מצוה .ומייתי ליה מקרא דכתיב :וישמע ראובן ויצילהו מידם ,ואיתא במדרש ויקרא רבה (פרשה לד ח) :אילו היה ראובן יודע שיכתוב עליו כך ,בכתפו היה טוענו ומביאו אל אביו, משמע שראוי לפרסם עושי מצוה .נראה ליישב כי לפי דבריו ,כאשר האדם עושה מלאכת קודש לשם שמים ,הקב"ה בעצמו דואג לפרסם את שמו ,ולכן אין למחבר להימנע מכך ,שכן פרסום זה הוא הוקרה אלוקית על פעולתו הטובה ,ואין בו פגם של גאווה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספריו הרבים נהג להטביע את שמו על כריכות הספרים, ונראה להסביר בדרכו כי פרסום השם אינו עניין של כבוד אישי ,אלא עניין של 'לדעת את מי שואלים' ,שכן בהלכה הפסוקה ישנה חשיבות עצומה שהלומד ידע מי המחבר כדי לסמוך על הכרעותיו .נראה ליישב כי כאשר כוונת המחבר היא אך ורק להנגיש את התורה לציבור בבהירות ובסמכות ,שוב אין כאן חשש מגאווה ,אלא להפך -זוהי שליחות ציבורית המחייבת את זיהוי המקור. מו"ר הגר"א וייס בספריו (שו"ת מנחת אשר) מקפיד לציין את שמו בראש החיבור ,וכדרכו בשיעוריו נראה לבאר כי הזכרת השם היא חלק בלתי נפרד משרשרת המסירה של התורה, שבה המחבר מעיד על עצמו שהוא עומד מאחורי הדברים ונושא באחריות להם .נראה להסביר כי בעולמנו ,שבו התורה צריכה להיכתב בסמכות ובבהירות ,יש מקום נכבד לציון השם כחלק מביסוס סמכותו של החיבור התורני בקרב לומדיו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספריו (משנה ברורה) נהג להציג את שמו באופן שיהיה ידוע לכול ,אף על פי שידועה ענוותנותו הגדולה .נראה ליישב כי אצל גדולי עולם אלו ,השם הוא כלי ביטוי להעברת המסורת ,וכפי שראינו בשיטת החתם סופר ,הרי שפרסום

שם המחבר הוא בבחינת פרסום עושה מצווה ,שכן הספר הוא יצירת קודש המביאה זיכוי הרבים ,ומן הראוי שהלומדים ידעו למי הם חייבים את טהרת המחשבה והלכה למעשה. כשאנו מורידים את העיון למציאות חיינו ,אנו מגלים כי השאלה אינה נשארת בחדר הלימוד ,אלא היא הופכת למצפן המכוון כל מחבר וכותב .הנפקא מינה המרכזית עולה כאשר אדם מסיים מלאכת חיבור תורנית ,האם עליו להתאמץ להסתיר את שמו או שמא לכתבו בראש חוצות? נראה לבאר כי אם המטרה היא להעניק סמכות להלכה ,ודאי שראוי לפרסם את השם כדי שיידעו הלומדים על מי הם סומכים ,וכפי שראינו ברמב"ם ובראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף .לעומת זאת ,בחיבורים של אגדה ,מוסר ,או הגות אישית ,ייתכן שישנה עדיפות מסוימת לרמוז את השם בלבד או להימנע מפרסום בולט ,כדי להתרחק מהנאת הכבוד שציין ספר חסידים. עוד נפקא מינה נוגעת לדרך כתיבת השם .האם המחבר יכתוב את שמו כפשוטו ,או שיבחר בדרך של רמז וגימטריה כפי שנהגו גדולי הראשונים כגון הרוקח? נראה להסביר כי המחבר רשאי לשקול את נפשו; אם מרגיש הוא שפרסום שמו עלול להביאו לידי גאווה ושביעות רצון עצמית ,יבחר בדרך הרמז המקודשת ,ובכך יקנה לעצמו ענווה תוך כדי ביסוס סמכותו. לעומת זאת ,אם הוא מזהה שהשם משמש רק ככלי עזר לזיכוי הרבים ולאמצעי זיהוי של אמינות התורה ,הרי שאין כל מניעה ואולי אף מצווה לפרסם את שמו ברבים. נפקא מינה נוספת היא במי שמקדיש ספר או לוח זיכרון לבית המדרש .כאן ,הרשב"א ברור בדעתו :מצווה היא לפרסם את שם המקדיש כדי להטות אחרים לעשות כמותו וכדי לתת שכר למצווה .לכן ,מי שמוציא ספר לאור כהקדשה או כזיכרון ,נראה שראוי לו לפרסם את שמו ,שכן אין זה כבוד אישי אלא עשיית מצווה שנועדה לפתוח דלת לנותנים נוספים. הכלל שבידינו הוא שכל מקום שבו השם אינו משרת את האגו ,אלא את האמת ,את הסמכות התורנית או את עשיית המצווה ,הרי הוא ראוי ומתוקן. בבירור עומק הרעיון ,נראה להסביר כי השאלה אם לחתום שם על ספר נוגעת בשורש הקשר שבין היוצר ליצירתו .בעולם שבו כל דבר מתכלה ,האדם מחפש את הנצחי .הספר, המכיל את מחשבותיו ותובנותיו של המחבר ,הופך להיות השלוחה החיה של נשמתו .כאשר המחבר מציב את שמו על השער ,הוא אינו רק מציין בעלות טכנית ,אלא הוא מצהיר על אחריות רוחנית .הוא אומר לקורא :אני עומד מאחורי המילים הללו ,אני חתום על האמת הזו בנפשי .נראה לבאר כי זהו ניסיון אנושי לגעת בנצח ,להשאיר חותם שגם לאחר לכתנו מהעולם ,התורה שחידשנו תמשיך להדהד את קולנו. עוד נראה לומר כי המתח שבין הסתרת השם לבין פרסומו הוא למעשה המאבק הממידי של האדם בתוך הקדושה .מחד ,קיימת היראה מפני ההנאה האנושית המיידית -השבח והכבוד -אשר עלולים להפוך את היצירה למכשירי של גאווה .מאידך ,קיימת ההכרה כי התורה זקוקה לבעלים ,שכן תורה ללא שם היא תורה ללא כתובת ,ללא שרשרת ,ובמובן מסוים -תורה ללא נשמה .הגימטריה והרמזים שבהם השתמשו הראשונים משקפים את

הניסיון לפתור את המתח הזה :לחתום את השם באופן שרק מי שמחפש את עומק הדברים ימצא אותו ,ובכך ליצור חתימה שהיא פנימית יותר וחיצונית פחות. נראה ליישב כי השם על הספר הוא בעצם ביטוי למושג של 'אדם' – היצור שנברא בצלם. כשם שהבורא חתם את שמו בעולמו ,כך האדם ,בבואו ליצור יצירה של תורה ,מבקש להשאיר את חותמו .אך עלינו להישמר :ככל שהחתימה היא בבחינת 'ענני' – הכרזה על עשיית מצווה כדי להאיר לאחרים ,היא קודש .ככל שהיא בבחינת 'ענני' – דרישה להכרה בערכי ,היא עלולה להפוך לשבר .הרעיון העמוק הוא שהשם האמיתי של המחבר אינו כתוב בדיו על הדף ,אלא חקוק בנשמתו של הלומד שקיבל את דבריו ,ומשם הוא עולה ומאיר בשמי מעלה. כאשר אנו מתבוננים על האדם המבקש להנציח את שמו בחיבורו ,אנו פוגשים את שאלת הזהות הבסיסית ביותר :מי אני ומה נשאר ממני? השאיפה לקרוא לספר על שמי היא לעיתים קרובות השתקפות של הרצון העמוק להרגיש שחיי אינם עוברים כצל עובר .המחשבה הזו מחדדת לנו כי החתימה על הספר היא תהליך של 'בריאה מחדש' של האדם .האדם שאינו כותב את שמו משאיר את היצירה כמרחב פתוח המשתייך לכלל ישראל ,אך האדם שחותם בשמו – ובפרט ברמז ובגימטרייה – מצהיר כי הוא מבקש להיות נוכח בתוך התורה .נוכחות זו אינה רק טכנית ,אלא היא קריאה לקשר אישי ,קריאה שבה הכותב והלומד נפגשים במרחב של מילים ורוח. נראה להוסיף כי במחשבה היהודית ,השם אינו רק כינוי חיצוני ,אלא הוא מהות המושפעת מהמציאות הרוחנית של האדם .הידיעה שספר המכיל דברי תורה חתום בשמו של אדם, משפיעה על יראת השמיים של המחבר .הוא מבין שכל מילה שהוא כותב אינה הולכת לאיבוד ,אלא נושאת את שמו איתה .זוהי מחשבה מעוררת ענווה; ככל שהמחבר מודע לכך ששמו מופיע שם ,הוא נדרש ליתר זהירות ,ליתר דיוק ,ולחיפוש מתמיד אחר האמת .במובן זה ,השם על הספר אינו ביטוי לגאווה ,אלא כלי המדרבן את האדם לעמוד בתקן הגבוה ביותר של מה שראוי להיקרא בשמו. עוד נראה לומר כי ההרחבה המחשבתית מביאה אותנו להבנה כי הספר הופך להיות 'אוהל' שבו שוכנת נשמת המחבר .כשם שגוי שקיבל עליו מצוות בונה לעצמו מרחב הלכתי ,כך המחבר בונה לעצמו אוהל של תורה .השם המופיע על הספר – בין אם בפירוש ובין אם ברמז – הוא כעין פתח לאותו אוהל .המחשבה הזו מרוממת את תפקיד המחבר כמי שאינו רק מוסר מידע ,אלא מזמין את הקורא להיכנס אל עולמו הפנימי .זוהי מחשבה המעניקה אחריות עצומה לכל החלטה של האדם ,ומלמדת אותנו שגם בעולם הזה ,ביכולתנו לבנות משהו שיישאר וישפיע על המציאות הרוחנית של הדורות הבאים ,מתוך ענווה ומתוך דביקות בבורא. כשאנו צועדים בנתיבי המוסר העולים מתוך הסוגייה ,אנו מוצאים כי המצפן הפנימי של האדם נבחן ברגע שבו הוא מחליט להציב את שמו על פרי עמלו .העמידה מול הדף הלבן דורשת לא רק בהירות מחשבתית ,אלא בעיקר נקיות הלב .השאלה אינה אם השם מופיע או נסתר ,אלא מהי הכוונה הפועמת מאחורי האותיות .האם האדם מבקש את גדלות עצמו, או שמא הוא מבקש להפוך לצינור שדרכו תתגלה חוכמת התורה? נראה לבאר כי המוסר

הפנימי תובע מאיתנו לבחון את המניע בכל רגע :אם היד הכותבת את השם מונעת מרצון לשרת את האמת ולזכות את הרבים ,הרי שזהו מעשה של קדושה .אך אם מנקר בו החשש שהשם נועד להאדיר את דמותו בעיני הבריות ,זהו הרגע שבו עליו לעצור ,לבדוק את עומק רצונו ,ואולי אף לבחור בדרך של הצנע לכת ,כפי שנהגו גדולי הראשונים. עוד נראה לומר כי בניית המצפן הפנימי אינה מתמצית בהחלטה טכנית ,אלא בהבנה כי כל יצירה תורנית היא פיקדון בידי המחבר .המוסר מחייב אותנו לזכור ששם האדם הוא רכושו הרוחני היקר ביותר ,וכשהוא מחבר אותו לדברי תורה ,עליו לוודא שהתוכן אכן ראוי לשם זה .כאשר אדם מרגיש שהוא יכול לחתום את שמו על מה שכתב ,הוא למעשה מצהיר כי הוא עומד מאחורי דבריו באחריות מלאה .זוהי התביעה המוסרית הכי גבוהה :לכתוב דברים כאילו הם עומדים למשפט האמת ,בידיעה ששמך הכתוב עליהם אינו רק חתימה, אלא התחייבות אישית לחיות על פי מה שאתה מטיף לו. לסיום ,המוסר מלמד אותנו כי הענווה האמיתית אינה התבטלות ,אלא הכרה בכך שאנו שותפים למהלך אלוקי .כשאדם כותב את שמו ביראת שמים ,הוא משלים את שליחותו בעולם מבלי להיבלע בשכחה .המצפן הפנימי מכוון אותנו תמיד לעבר המעשה המקרב את הלבבות לתורה ,ולא לעבר האדרת העצמי .בידיעה זו ,המעשה של כתיבת השם הופך למעשה של עבודת ה' ,שבו האדם מתעלה מעל הצרכים המיידיים של הכבוד ,ומוצא את מקומו הנכון בתוך שרשרת הדורות המעבירה את אבוקת התורה. בסיומו של מסע זה בין שבילי ההלכה ,דברי הראשונים ונופי המחשבה ,אנו מגלים כי השאלה על ציון שמו של אדם על ספרו אינה עניין טכני של דפוס וכריכה ,אלא בבואה לחיינו האישיים .התובנה המרכזית לחיי היום יום היא ההבנה כי כל מעשה שאנו עושים – בין אם הוא בולט לעין ובין אם הוא נסתר – נושא עמו חתימה רוחנית .החיים שלנו הם הספר שאנו כותבים בכל יום ,והשאלה האם אנו מציבים את שמנו על מעשינו צריכה לעמוד תמיד תחת בחינה של יראת שמיים .כשאנו פועלים למען האמת ,למען הזולת ולמען העלאת כבוד שמיים ,החתימה שלנו אינה גאווה אלא עדות לשליחות.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא הכרת כוחו של השם והאחריות הנלווית אליו .כפי שלמדנו ,השם הוא הצינור שדרכו הקדושה מתגלה בעולם הזה ,וכאשר אנו בוחרים להזכיר את שמנו על דבר שבקדושה ,עלינו לוודא כי המניע הפנימי שלנו נקי ,ישר ומכוון לטובת הכלל. הרמזים שחכמים השאירו לנו ,הגימטריאות הדקות וההסתרות החכמות ,מלמדים אותנו שאפשר להותיר חותם בעולם גם מבלי להיות במרכז הבמה .החוכמה היא לדעת מתי המעשה דורש מאיתנו להזדהות בשמנו כדי לתת סמכות ואמון ,ומתי הדרך הראויה היא לפעול בצניעות המקרינה אור ללא צורך בהכרה חיצונית .שנזכה להוסיף טוב בעולם ,לחתום את פעולותינו באמת וביושר ,ולזכור תמיד כי השם האמיתי שלנו הוא מה שאנו מותירים בלבבות האנשים שאותם פגשנו ובמעשים הטובים שעשינו.

עיקר העניין -המשך: מי שבוחר בטוב ובאמת ללא חיפוש אחר תהילה ,זוכה להנציח את שמו לנצח בכתר של תורה .הדרך לשלמות עוברת דרך ההבנה שהשם הוא פיקדון ,וכל מה שאנו בונים בעולם הזה נועד להאיר את הדרך לבאים אחרינו .כשאדם פועל לשם שמיים ,הקדוש ברוך הוא בעצמו דואג לכך ששמו יתקדש ויאיר בעולם גם ללא מאמץ חיצוני מצד האדם .הגבול בין שליחות לבין רדיפת כבוד עובר בלב פנימה, ובכל רגע עלינו לבחון האם אנו מבקשים את האדרת ה' או את האדרת עצמנו.