למה חזרתו של הרוצח בשגגה מעיר המקלט תלויה דווקא במות הכהן הגדול?

למה חזרתו של הרוצח בשגגה מעיר המקלט תלויה דווקא במות הכהן הגדול? פרשת מסעי חותמת את חומש הפקודים ומעבירה את הדגש מנדודי המדבר הרוחניים אל ההתארגנות המעשית לקראת הישיבה בארץ ישראל ,כאשר בלב הדברים ניצב הציווי המורכב על הקמת ערי המקלט והפרשתן למען השומר על נפשו בשגגה והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט .פרשה זו מעוררת שאלה למדנית…

למה חזרתו של הרוצח בשגגה מעיר המקלט תלויה דווקא במות הכהן הגדול? פרשת מסעי חותמת את חומש הפקודים ומעבירה את הדגש מנדודי המדבר הרוחניים אל ההתארגנות המעשית לקראת הישיבה בארץ ישראל ,כאשר בלב הדברים ניצב הציווי המורכב על הקמת ערי המקלט והפרשתן למען השומר על נפשו בשגגה והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט .פרשה זו מעוררת שאלה למדנית ויסודית המעסיקה את גדולי מפרשי התורה וההלכה ,שכן התורה קושרת את משך שהותו של הרוצח בשגגה בעיר המקלט באירוע שאינו תלוי בו כלל והוא מות הכהן הגדול אשר משח אתו בשמן הקדש. רבינו שלמה יצחקי בספרו רש"י (במדבר לה ,כה) ביאר לפי שהיה לו לכהן הגדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו .דבר אחר ,שהיה הכהן הגדול משרה שכינה בישראל ומאריך ימיהם ,והרוצח מקצר ,ואין כדאי שיהיה לפני כהן גדול .רש"י מוליך אותנו אל עומק דברי חז"ל במסכת מכות ומגלה לנו שיש כאן אחריות רוחנית סמויה הנמצאת על כתפיו של המנהיג הרוחני של הדור .הכהן הגדול ,בכניסתו לפני ולפנים ובעבודתו בקודש ,אמור להשפיע שפע של חיים וחסד על האומה כולה ,ואם אירעה תקלה נוראה של שפיכות דמים בשגגה במשמרתו ,הרי שיש בכך פגם דק ברוחניות הדור שהיה עליו למנוע בכוח תפילתו וקדושתו ,ולכן מותו מהווה כפרה ומביא לתיקון המציאות. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (חו"מ סימן תכה) פסק הרוצח בשגגה ,גולה לערי מקלט, ואינו יוצא משם לעולם אפילו לצורך מצווה או לעדות ,ואפילו כל ישראל צריכים לו כגון שר צבא ,עד שימות הכהן הגדול ,ואם יצא קודם לכן ,הרי זה התיר את דמו לגואל הדם .פסק ההלכה של מרן בשולחן ערוך מעמיד את גזירת הכתוב של עיר המקלט כחובה מוחלטת ואישית שאינה ניתנת לשינוי או לפדיון ממון ,והיא קשורה באופן בל ינתק בחייו ובמותו של הכהן הגדול ,דבר המראה כי המרחב ההלכתי של עיר המקלט אינו רק עונש או הגנה פיזית, אלא תהליך רוחני של כפרה וזיכוך המשולב במערכת המנהיגותית של האומה. אמנם ,בעיון עמוק בדברי הראשונים והפוסקים בסוגיית הגמרא במסכת מכות (דף יא ע"ב) ,מתעוררת חקירה יסודית המאירה באור חדש את כל מהות הישיבה בעיר המקלט .יש לחקור האם הגלות בעיר המקלט פועלת כעונש של ייסורים וכפרה עצמית על הרשלנות שבשגגה ,או שמא עיקרה של הגלות הוא הצלת נפשו של הרוצח מפני נקמת גואל הדם,

וכאשר התורה קבעה שמות הכהן הגדול מחזיר אותו לביתו ,הדבר נובע מכך שמותו של המנהיג משכך את חמת הגואל ומביא שלום לעולם. הרמב"ן (במדבר לה ,יא) כתב הגלות בערי המקלט היא חסד גדול שעשה ה' עם הרוצחים, שנתן להם מקום מוגן מפני גואל הדם ,שכן התורה חסה על הנפשות ,ומות הכהן הגדול הוא זמן קצוב שבו נשברת מידת הדין ומתעוררים הרחמים על כל ישראל .הרמב"ן נוקט בקו מחשבתי הלכתי מרתק ומסביר כי עיר המקלט היא בראש ובראשונה מוסד של חסד והצלה, המבטא את רצון התורה לעצור את מעגל הדמים והנקמה .ראשי המטות והלוויים המנהלים את ערי המקלט יוצרים מרחב של רוגע וקדושה המגן על האדם ,ומות הכהן הגדול פועל כזעזוע רוחני הממיס את רגשות האיבה ומאפשר לגואל הדם להשלים עם המציאות החדשה. לעומת זאת ,הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח סימן תקפ) ביאר שמיתת הכהן הגדול מכפרת כדרך שיום הכיפורים מכפר ,והרוצח בשגגה צריך לשבת שם כדי לקבל את עונשו ולתקן את נשמתו ,ורק כאשר מגיע כוח הכפרה של מיתת הצדיק, נשלם זיכוכו ויכול לשוב אל אחוזתו .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן מביא את עומק השיטה המנוגדת ,לפיה השהות בעיר המקלט היא חלק מתהליך התשובה והכפרה הממשי של החוטא .אין זה רק מקלט ביטחוני מפני גואל הדם ,אלא כור היתוך רוחני שבו האדם מתבונן במעשיו ,וכאשר הכהן הגדול מסתלק מן העולם ,כוח הקדושה והכפרה של המיתה משלים את מה שהגלות לא יכלה להשלים ,וממילא פוקע איסור היציאה למפרע והוא נעשה בן חורין לשוב למקומו. ההתבוננות בשתי שיטות אלו חושפת בפנינו את עומק תפקידה של פרשת מסעי בסיומו של חומש במדבר .עם ישראל המסיים את מסעותיו ועומד לבנות חברה אנושית בארצו, מקבל את התובנה העמוקה כי המרחב הציבורי והפרטי חייב להיות מושתת על ערך קדושת החיים והאחריות ההדדית .חכמי הדור והמנהיגים הרוחניים קשורים בנימי נפשם לכל יחיד ויחיד ,ואפילו למי שחטא בשגגה ,ובכך מלמדת אותנו התורה שאין מסע שלם ללא תיקון, ואין כניסה לארץ ללא הבטחת שלומם וטהרתם של כל חלקי האומה.