למה פרשת המסעות מזכירה את מדבר סיני אבל אינה מספרת שם מחדש על מתן תורה?

למה פרשת המסעות מזכירה את מדבר סיני אבל אינה מספרת שם מחדש על מתן תורה? ההר הגבוה והנישא מכולם ,המתנשא בלב השממה הצחיחה תחת חופת שמיים טהורה וזכה ,עומד כעדות דוממת לרגע שבו נבקעו כל רקיעי מרום והאש האלוקית ירדה אל ארץ

למה פרשת המסעות מזכירה את מדבר סיני אבל אינה מספרת שם מחדש על מתן תורה? ההר הגבוה והנישא מכולם ,המתנשא בלב השממה הצחיחה תחת חופת שמיים טהורה וזכה ,עומד כעדות דוממת לרגע שבו נבקעו כל רקיעי מרום והאש האלוקית ירדה אל ארץ

תחתית .ברק הענן הכבד ,קול השופר ההולך וחזק מאד ,והרעש הנורא שהרעיש את כל מוסדות תבל ,חקקו בלב האומה את הרגע המקודש ביותר בתולדות היצירה ,שבו דיבר הבורא עם נבראיו פנים אל פנים והעניק להם את חמדתו הגנוזה .הדחיפות הדרמטית של אותו מעמד נשגב ,המרעיש את כל כתלי בית המדרש ,פוצעת את חלל התודעה ומעוררת תמיהה עצומה המזעזעת את נפשו של הלומד בשעה שהוא מעיין בספר המסעות של האומה .כאשר התורה הקדושה גוללת בפנינו את נתיב נדודי המדבר ,ומגיעה בקול רעש גדול אל תחנת סיני המפוארת ,היא בוחרת במפתיע לעטוף את המקום בשתיקה מוחלטת, ומציינת אך ורק את עצם החנייה הגיאוגרפית בישימון מבלי להזכיר ולו ברמז קל את מתן התורה ואת עשרת הדברות .הלומד עומד משתומם ונרגש מול הפלא הגדול ,ותוהה הכיצד ייתכן שמאורעות כגון פטירת אהרון הכהן ,מריבת המים ברפידים ,או מרירות המים במרה זוכים לאזכור מפורט בין דפי המסעות ,ואילו האירוע המכונן שבעבורו נבראו שמים וארץ נשמט לחלוטין מאותו תיעוד מקודש ,כאילו היה עוד תחנה שגרתית וחסרת ייחוד בדרך אל הארץ המובטחת. נתיבות הכתיבה של התורה הקדושה בפרשת המסעות מציגות בפנינו חוקיות נפלאה, שבה כל אירוע מרכזי זוכה לציון דרך מדויק ,כפי שמצינו בפסוק המעורר את השאלה הגדולה "וייסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני" (במדבר לג טו) .בפסוק זה אנו מוצאים רק את תיאור התנועה והחנייה ,והדבר דורש מאיתנו להעמיק במפרשי התורה כדי להבין את עומק השתיקה הזו לעומת המקומות האחרים שבהם פורטו המאורעות. רש"י (שם) ביאר על פי מדרש תנחומא את סדר המסעות והחניות ,ומציין שבכל מקום שבו אירע מאורע שיש בו משום לימוד או עדות על חסד ועל תוכחה ,התורה רמזה או פירשה אותו ,כמו שנאמר בתחנת הור ההר על פטירת אהרן הכהן ,ומכאן בולטת שתיקת הכתוב לגבי מתן תורה באותה תחנה עצמה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש כי כותב המסעות מנה את המקומות לפי שמותיהם הידועים ,וכוונת הכתוב היתה להראות את סדר הליכתם במדבר שלב אחר שלב כפי שנצטוו מפי הגבורה ,ולא באה הפרשה הזו לשנות או לחזור על גופי התורה והמצוות שניתנו כבר במקומותיהם. הרמב"ן (שם) מחדש כי כל המסעות נכתבו לדורות עולם כדי להנציח את הניסיונות הגדולים ואת הניסים שליוו את ישראל במדבר הגדול והנורא ,ובמקום שבו נעשה נס של הצלה או אירוע המשפיע על המשך הנדודים ,כמו חטא מריבה או פטירת המנהיגים ,ראתה התורה צורך לציינו ,מה שאין כן במתן תורה שהוא תכלית הבריאה כולה ואינו נחשב כעוד מאורע של הדרך. הספורנו (שם) ביאר כי מטרת כתיבת התחנות היא להראות את אמונתם של ישראל שהלכו במדבר בארץ לא זרועה ,והחנייה במדבר סיני מוזכרת כדי לציין את נכונותם לחנות באותו מקום שממה ,אולם עצם קבלת התורה היא מהות בפני עצמה שעומדת מעל שבחי האמונה שבדרך.

הכלי יקר (שם) מפרש כי המסעות כולם רומזים לתהליכים רוחניים ולתיקון המידות של האומה ,ומדבר סיני מציין את מידת הענווה שהיו צריכים לקנות כדי להיות ראויים לחנות שם ,ולכן הזכירה התורה את המקום ולא את עצם נתינת התורה ,כדי לרמוז שהכנת הנפש והחנייה בענווה הן העיקר המשתקף מתוך המסע. האור החיים (שם) מחדש כי התורה רצתה לרמוז לנו שחניית מדבר סיני היתה חנייה של אחדות ושלמות ,כפי שנאמר ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד ,והזכרת שם המקום לבדו באה ללמד שכל עצמה של החנייה הזו היתה מיוחדת בגלל ההכנה הפנימית של ישראל ,בעוד שהתורה עצמה היא מתנה אלוקית שאינה תלויה במקום. הג"ר דינר בספרו מקדש הלוי (בפרשת מסעי) מקשה מדוע לא הזכירה התורה את מעמד הר סיני וקבלת התורה כפי שהזכירה מאורעות אחרים שאירעו במהלך מסעות ישראל כמו קריעת ים סוף ,מרה ,מי רפידים ,ופטירת אהרן הכהן ,וכי מתן תורה חשוב פחות מאשר מאורעות אלו (שם) .עמוד ההוראה מעורר כאן את התמיהה במלוא עוזה ,ומתוכה אנו למדים שיש כאן כוונה עמוקה של התורה להפריד את המעמד העליון מכל שאר מאורעות הדרך. כאשר אנו מעתיקים את משכננו מחצרות המקרא ומעמיקים אל תוככי היכלי התלמוד, אנו מוצאים כי חכמינו זיכרונם לברכה עמדו על האופי הייחודי והנצחי של הר סיני ומתן תורה ,המציב אותם מעבר לכל גדרי הזמן והמקום. בגמרא במסכת שבת (דף פו ע"ב) תנו רבנן בששה בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל ,רבי יוסי אומר בשבעה בו .ואמרו שם כי הכל מודים שביום השבת ניתנה תורה לישראל ,דכתיב זכור את יום השבת לקדשו ,ופירשו חכמים את ההכנה העצומה והפרישה של שלושת ימי ההגבלה שקדמו לאותו מעמד נשגב .חזינו מכאן כי עצם קבלת התורה דרשה הנהגה רוחנית מיוחדת שאינה מעין שאר החניות ,והיא עומדת כנקודת ציר שמימית לכל העולם כולו. עוד שם בגמרא (דף פט ע"א) דרש רבי חסדא ואיתימא רבי יוסי בר חנינא מאי מדבר סיני, מדבר שירדה שנאה לעובדי כוכבים עליו .ומאי הר חורב ,הר שירדה חורבה לעובדי כוכבים עליו .ומבואר בדברי הסוגיה כי שמותיו של ההר והמדבר הזה אינם ציוני דרך מקריים ,אלא הם מבטאים את המהפכה הרוחנית העולמית שהתחוללה באותו מעמד ,שבו נקבע גורל האנושות כולה בין אלו המקבלים את עול התורה לבין אלו המתרחקים ממנה. בתלמוד ירושלמי במסכת חגיגה (פרק ב הלכה א) מבואר כי מעמד הר סיני הוא יסוד היסודות של האמונה ,ואמרו שם שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו ,כבר נאמר למשה מסיני .והדברים מלמדים שכל התורה כולה ,על כל פרטיה ודקדוקיה העתידיים להתגלות בכל דור ודור ,כבר נכללה ונשתרשה באותו מעמד. מפרשי הירושלמי במקום ,ובראשם בעל פני משה (שם) ביאר כי נתינת התורה בסיני היתה הזרקת כוח רוחני נצחי לתוך נשמותיהם של ישראל ,כוח שאינו פוסק ואינו משתנה לעולם, והוא מלווה את הלומדים בכל זמן ובכל אתר ואתר ,וממילא אין המעמד הזה מוגבל לשעה שבו ניתן אלא הוא הוויה תמידית ומתחדשת.

בהיכנסנו אל היכלם המקודש של גדולי הראשונים ,אנו מוצאים כי מעמד הר סיני וקבלת התורה מקבלים ממד נצחי העומד מעל לשאר מאורעות המדבר ,ואף נקבעים כחובה תמידית המלווה את התודעה בכל רגע. הרמב"ן בספר המצוות (מצוות לא תעשה ,מצווה ב) מחדש כי ישנה מצוות לא תעשה מן התורה שלא לשכוח את מעמד הר סיני ,שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב (שם) .עין ולב התורה משמיענו כאן יסוד אדיר ,שזכירת מעמד הר סיני אינה סיפור של דפי ההיסטוריה השייך לעבר ,אלא חובה עצמאית ונצחית התובעת מן האדם להחיות את המעמד הזה בכל יום ויום בלבו ,ומכאן שהתורה בכתיבת המסעות נמנעה מלהגדיר את סיני כאירוע חולף של הדרך. הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (חלק ג פרק כד) מפרש כי מעמד הר סיני הוא העמוד שהאמונה סובבת עליו ,והוא האירוע המכונן שנתן לעם ישראל את זהותו המופלאה והנצחית .ומבאר כי האופי של המעמד הזה הוא אלוקי ומוחלט ,ואין להשוותו לשום נס אחר שנעשה לצורך שעה או להצלת הגוף ,שכן מתן תורה הוא הצלת הנפש והבאתה לחיי הנצח. הרשב"א בתשובותיו (חלק א סימן תיח) מחדש כי כוחה של התורה שניתנה בסיני נובע מכך שהיא למעלה מן הזמן והמקום ,והיא מנהיגה את העולם בכל הדורות כולם באותו תוקף ובאותה רעננות כביום נתינתה ,ולכן כל הלומד תורה צריך לראות את המילים כאילו קיבלן כעת מפי הגבורה. הריטב"א בחידושיו על מסכת ראש השנה (דף טז ע"א) ביאר כי מה שנקרא חג השבועות זמן מתן תורתנו ולא יום מתן תורתנו ,בא להורות שהשפעת קבלת התורה מתחדשת בכל שנה ושנה באותו הזמן ,והאור של סיני חוזר ומאיר בנפשות ,מה שאין כן בשאר הניסים שנעשו במדבר שהיו לשעתם בלבד. רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (אבות פרק א משנה א) מפרש כי משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ,ללמדנו שהתורה היא שרשרת נצחית שאינה פוסקת ,וכל חכם וחכם המפרש ומבאר את התורה מפרש אותה מכוח אותו מעמד ראשון ,והדבר מלמד שמעמד סיני אינו תחנה גאוגרפית שחולפת עם נדודי המחנה אלא שורש פנימי הקיים בכל מקום שבו עוסקים בתורה. בבואנו אל שערי תורתם של האחרונים והפוסקים אשר העמידו את ההלכה על מכונה, אנו מוצאים דיון עמוק ומקיף המלבן את חובת זכירת מעמד הר סיני בכל יום ואת היחס הייחודי שבין התורה למרחבי הזמן והמקום. מרן רבי יוסף קארו שולחן ערוך (או"ח סימן ס סעיף ה) פסק בתוך דבריו כי יש המזכירים בכל יום שש זכירות ,וביניהן זכירת מעמד הר סיני ,כפי שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך .ומבואר בפסק זה ,שחובת הזכירה של מעמד סיני

היא מצווה קבועה ותמידית לכל אדם מישראל בכל יום ויום ,ואינה קשורה לזמן מסוים או לחבל ארץ מסוים ,אלא היא חובת חיים המלווה את האדם בכל מקום שהוא נמצא בו. הג"ר אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל ז סעיף א) ביאר כי זכירת מעמד הר סיני בכל יום נועדה להשריש בלב האדם את האמונה האמיתית בתורה מן השמים ,כדי שלא ימוטו רגליו מול פגעי הזמן ותהפוכותיו .ומתוך כך משתלב העניין היטב עם ההבנה שעצם המעמד עומד מעל לכל סדר הזמנים וההיסטוריה ,שכן הוא השורש המזין את האמונה בכל דור ובכל שעה. הג"ר ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן ס ס"ק טז) מחדש ומבאר את חשיבות הזכירה הזו ,שהאדם צריך לצייר בנפשו בכל יום כאילו הוא עצמו עומד בתחתית ההר ושומע את הקולות והלפידים ,כדי שתהיה התורה חביבה עליו בכל יום ויום כחדשה ,ולא כדבר ישן שהאדם קץ בו .והדברים עולים בקנה אחד עם דברי המדרש שאמרו בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ,ולא כדבר שכבר נעשה ונחתם בעבר ההיסטורי ,ומכאן מתבארת השמיטה של המאורע הזה מספר המסעות. הג"ר יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן (או"ח סימן ס סעיף ה) ביאר כי התורה הקדושה היא תורת חיים נצחית ,שאינה כפופה לחוקי הטבע ,לזמן או למקום גאוגרפי קבוע ,ואף על פי שהגילוי הראשון של עשרת הדברות היה במדבר סיני ,מכל מקום השפעת התורה קיימת בכל רגע ובכל מקום שבו יהודי פותח את הספר ועוסק בה ,ולכן אין להגדיר את מתן תורה כמאורע מקומי וחולף של אותה תחנה במדבר. כאשר אנו פוסעים אל משכנם של גדולי הדורות האחרונים המאירים את עינינו בדורות הללו ,אנו זוכים למצוא את המענה המלא והמזוקק לקושייתנו העצומה ,המציב יסוד נורא בהבנת עכשוויותה של התורה הקדושה. הג"ר דינר בספרו מקדש הלוי (בפרשת מסעי) מחדש ומבאר את יישוב קושייתו הגדולה, ונראה לומר שהתורה ביקשה להדגיש שמעמד הר סיני אינו איזה שהוא פרט היסטורי בגלגלי ההיסטוריה הכולל עולמית אותו ניתן להזכיר כבדרך אגב כאשר עוסקים בתקופת התרחשותם ,מכיוון שהתורה הינה עכשווית והיא נוגעת אלינו בכל יום ויום ובכל רגע ורגע. כאשר אנו מחויבים לראות את עצמנו בכל יום כאילו רק היום קבלנו את התורה ,ועל כן אילו הייתה התורה מזכירה את מתן תורה במסגרת תיאור כל מ"ב מסעות בני ישראל במדבר ,היה משמע מכך כי מדובר בעוד מאורע אשר אירע במקום מסוים ובזמן מסוים ,בעוד המסר אותו מבקשת התורה להעביר הינו הפוך לחלוטין ,ועל פיו התורה אינה שייכת למקום מסוים ואף לא לזמן מסוים ,אלא בכל יום ויום ובכל מקום ומקום זהו זמנה וזהו מקומה (שם) .עמוד ההוראה מתווה בפנינו מבט המרעיש את הלבבות ,לפיו השמיטה המכוונת של המעמד הנשגב מתוך רשימת המסעות הגיאוגרפית ,היא היא גופא ההצהרה הרוחנית הגדולה ביותר על מהותה של התורה כהוויה חיה ,תמידית ומתחדשת שאינה נתונה לכבלי הזמן שחלף. מתוך הבירור ההלכתי העמוק והעמדת היסוד של בעל מקדש הלוי ,אנו יורדים אל עולם המעשה ומחלצים מתוך השיטות השונות כמה נפקא מינות בהירות ,המשליכות ישירות על הנהגתו של האדם בעמלו ובתורתו בכל יום ויום.

ההבדל בגישתו הפנימית של האדם בעת פתיחת הספר ולימוד התורה בכל בוקר מחדש. אם אנו מתייחסים למתן תורה כאירוע היסטורי שנחתם בתחנת סיני במדבר ,הרי שהלימוד הוא עיסוק בחוכמה קדומה שהונחלה לנו מדורות עברו ,ויש בכך פגיעה ברעננות הלימוד. אולם ,מתוך היסוד שהתורה השמיטה את המעמד מספר המסעות כדי להורות על נצחיותה, הנפקא מינה היא החובה המוטלת על הלומד לחוש בכל יום התרגשות מחודשת ,כאילו ברגע זה ממש נבקעו השמים והוא שומע את הדברים ישירות מפי הגבורה ,מה שמוליד חשק, רצינות ודבקות עילאית בעמל התורה. הבחנה הלכתית ומעשית לגבי נוסח הזכרת מעמד הר סיני בתוך שש הזכירות שנוהגים לומר בכל יום לאחר התפילה .אם המעמד היה חלק בלתי נפרד מזיכרון תחנות המדבר והמסע הגאוגרפי ,הרי שהזכרתו היתה מצוות סיפור בעלמא על חסדי הדרך ,בדומה לזכירת המן או פטירת אהרון .ברם ,מכיוון שמעמד סיני עומד למעלה מן הזמן והמקום ,הנפקא מינה היא שבעת אמירת הזכירה הזו ,האדם אינו רק משחזר אירוע היסטורי ,אלא הוא מקבל על עצמו מחדש את עול המצוות ואת נצחיות התורה ,והאמירה צריכה להיעשות מתוך כוונה של התחדשות הברית בכל יום ויום ממש. השלכה מעשית בסגנון ובדרך הלימוד של תלמיד חכם המחדש חידושי תורה ודן בדברי הפוסקים והראשונים .אילו היתה התורה מוגבלת לזמן ולמקום שבהם ניתנה ,הרי שכל דור שהולך ומתרחק מאותו מעמד היה מאבד מכוחו הרוחני ,והיכולת לחדש היתה נחלשת. אולם ,מכיוון שהתורה עכשווית וקיימת בכל רגע ,הנפקא מינה היא שחידושי התורה של הלומד בדורנו אנו יש להם את אותו התוקף ואותה הקדושה של הדברים שנאמרו למשה בסיני ,שכן הלומד קשור למקור חי ומתחדש שאינו תלוי במרחק השנים. כאשר אנו מתעלים מעל לפרטי הדינים המעשיים ומבקשים לחדור אל עומק הרעיון הטמון בשתיקתה המכוונת של התורה בתחנת סיני ,מתגלה לעינינו יסוד רוחני כביר המשנה את כל מבטנו על מהותה של התורה הקדושה .השמטת המאורע המרכזי והנשגב ביותר בתולדות הבריאה מתוך ספר המסעות הגאוגרפי ,באה ללמדנו שהתורה אינה חפץ או ספר חוקים המונח בקרן זווית בנקודה מסוימת על פני הגלובוס ,ואין היא כפופה לחוקי המציאות האנושית הרגילה. הרעיון העמוק העולה מכאן מורה לנו שהתורה היא מציאות רוחנית עליונה שקדמה לעולם והיא למעלה מן המציאות הגשמית כולה ,וכאשר הקדוש ברוך הוא הוריד את חמדתו הגנוזה לארץ ,הוא לא הגביל אותה לחבל הארץ הצחיח שבו עמדו רגלי אבותינו .אילו היתה התורה כותבת את דבר המעמד בתוך רשימת החניות ,היתה נוצרת אצל האדם תפיסה מוטעית כאילו התורה קשורה לאותו מקום קדוש ,או שהיא שייכת לפרק זמן מסוים בשלבי ההתפתחות של האומה ,וממילא היה כוחה נחלש עם חילופי הדורות והמקומות .השתיקה המפוארת הזו היא עדות נצחית לכך שהתורה היא מקורה של המציאות כולה ,והיא נושאת בתוכה אנרגיה אלוקית קבועה ,זכה ורעננה ,שאינה נשחקת מחמת פגעי הזמן ואינה מושפעת מן המרחק הגיאוגרפי.

מכאן אנו למדים שקבלת התורה היא מהות רוחנית מוחלטת שעומדת מעל לכל המאורעות האחרים שליוו את דרכה של האומה במדבר .בעוד שאר המקרים ,כמו נביעת המים או פטירת המנהיגים ,הם אירועים שנועדו לפתור קושי מקומי או לציין שלב היסטורי במסע הגופני ,הרי שמתן תורה הוא בניין הנפש העצמי של כל יהודי ויהודי ,ומכיוון שכך ,הוא אינו יכול להיחשב כחלק מן הדרך אל הארץ ,אלא הוא עצמו התכלית ,הוא הבית המלווה את האדם בכל מקום שבו הוא נמצא ,מתוך חירות גמורה מכבלי המקום והזמן. מתוך ההתבוננות הרעיונית הרחבה אנו צוללים אל מעמקי הנפש פנימה ,ומבקשים למצוא בשתיקת המדבר בסיני מראה פנימית המאירה את חיי האמונה ,המחשבה וההנהגה האישית של כל אדם באשר הוא .האמת הגדולה שהתורה אינה שייכת לזמן או למקום מסוים אינה רק הגדרה תיאורטית ,אלא היא מהווה כוח חיים עצום המעצב את עולמו הרוחני והנפשי של היהודי בעומק שגרת יומו. ההרחבה המחשבתית מגלה לנו כי התחושה של התחדשות והיות התורה עכשווית בכל רגע היא העוגן החזק ביותר של הנפש מפני סכנת השחיקה וההרגל .טבעו של האדם להימשך אחר החדשנות ,והוא עלול לחוש פיהוק פנימי או עייפות מול דברים שנראים לו כחלק מן העבר הרחוק .כאשר יהודי מפנים את היסוד שמעמד הר סיני לא ננעל באותו מדבר קדום, אלא הוא זורם ומפעפע בכל פעם שהוא פותח את הספר ,נפשו מתנערת מן האפרוריות של השגרה ,והלימוד הופך עבורו למפגש חי ,מרתק ומלא חיוניות עם הבורא ,מפגש הממלא את הלב באור ובשמחה פנימית. החיבור העמוק לאדם ולהנהגתו משמיענו כי בכל מצב שבו האדם נמצא ,ובכל תחנה ותקופה בחייו ,אין הוא מנותק ממקור חיותו הרוחנית .לעיתים אדם עובר שינויים בחיים, עובר ממקום למקום ,או חווה תמורות וטלטלות במצבו האישי ,והוא עלול לחשוב שקדושתו או יכולתו להתעלות היו שייכות רק לזמן מסוים בעברו ,לחממה התורנית שבה גדל או לימים קלים יותר .שתיקת התורה בסיני מלמדת את האדם שאין התורה והקשר עם השם תלויים בתנאים חיצוניים ,בזמן או במקום ,אלא בכל מקום שבו הוא נמצא ,ואפילו בישימון הקשה והמבודד ביותר ,הוא יכול לייצר לעצמו את מעמד הר סיני הפרטי שלו ,מתוך ידיעה שהתורה עכשווית ונוגעת אליו ברגע זה ממש ,ובכך הוא שואב כוחות נצחיים לעמוד איתן בכל תהפוכות הזמנים. מתוך עמקי השמועה וההשתקפות המחשבתית ,אנו מגיעים אל בניית המצפן המוסרי הפנימי ,המזקק מתוך שתיקתה המכוונת של התורה בתחנת סיני קו מנחה וברור לחובתו של האדם בעולמו ,הרחק מהטפות דברים או סיסמאות ריקות. ההרחבה המוסרית הטמונה כאן מציבה תביעה חריפה כלפי ישרות מבטו של האדם, ומלמדת אותנו שיעור מאלף בחובת ההתנערות מחצי אמיתות ומראייה שטחית של נסיבות החיים .המוסר התורני העולה מן השמיטה הזו תובע מן האדם לפתח יושר פנימי עמוק ,שבו הערכים והעקרונות המקודשים אינם נמדדים על פי תועלת רגעית ,נוחות אישית או תלות בנסיבות ובסביבה מסוימת .אדם המבקש לבנות את אישיותו על אדני האמת מבין כי המוסר

והתורה אינם בגדר תחביב או מוסכמה חברתית המוגבלת למקום ולזמן ,אלא הם חובת חיים מוחלטת המלווה אותו בכל שעה ובכל אתר ,וממילא אין הוא יכול להרשות לעצמו לפעול ברפיון או בדו פרצופיות כאשר הוא משנה את מקומו או את חברתו. המצפן הפנימי העולה מן הדברים דורש מאיתנו לפתח רגישות עילאית לכך שכל מעשה מוסרי וכל רגע של התעלות רוחנית נושאים בתוכם תוקף של נצח ,ואינם ניתנים לצמצום במסגרת הגדרות היסטוריות חולפות .המבט המוסרי הנכון מלמד את האדם להתייחס לכל דיבור ,לכל הנהגה ולכל תיקון המידות כאל אירוע המתרחש כאן ועכשיו ,מתוך אחריות מוחלטת כלפי הבורא וכלפי עצמו ,ובכך הוא מעמיד את עצמו במחיצה אחת עם התביעה המוסרית העליונה לחיים של עקביות ,עומק פנימי ונאמנות מוחלטת לערכים ,חיים שאינם מושפעים מחילופי הזמנים או מתהפוכות המקום ,אלא זורמים מעיין חי ומתחדש המאיר את כל מהותו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,המלוות את האדם בכל שעל ובכל צומת דרכים שבה הוא נפגש עם נדולי החיים ותהפוכותיהם .התובנה הראשונה מלמדת אותנו כי בכל בוקר מחדש ,בשעה שאנו פותחים את הספר ,עלינו לגרש את תחושת ההרגל והשחיקה ולגשת אל המילים ברעננות ובהתרגשות עצומה ,כאילו ברגע זה ממש אנו שומעים אותן לראשונה מפי הגבורה .התובנה השנייה היא פיתוח חוסן פנימי ועקביות ערכית בכל מקום ומצב שבו אנו נמצאים ,מתוך ידיעה שהמחויבות הרוחנית והמוסרית שלנו אינה תלויה בתנאים חיצוניים, בחברה או בסביבה מסוימת ,אלא היא הוויה נצחית המלווה את הנפש בכל אתר ואתר.

עיקר העניין: ההשמטה המכוונת של מעמד הר סיני מספר המסעות הגיאוגרפי מלמדת את האדם כי התורה הקדושה היא הוויה אלוקית עכשווית למעלה מן המציאות ,שכן היכולת לחוש בכל יום ובכל אתר כאילו היום קיבלנוה מפי הגבורה היא המפתח האמיתי להתחדשות הנפש ולחיבור נצחי לבורא ,ומתוך המילים הללו נבין כי התורה אינה שייכת לזמן שחלף או למקום מסוים אלא בכל רגע ורגע זהו זמנה וזהו מקומה בלב האדם.