האם גולה לעיר מקלט היה חייב לשלם שכר דירה ומסים?

האם גולה לעיר מקלט היה חייב לשלם שכר דירה ומסים? בין כותלי הישיבה המקודשת מנסרת שאלה הלכתית מרתקת ,הנוגעת בדיני נפשות ובדיני ממונות כאחד ,ומפגישה בין כפרת החטא לבין דרישות המציאות הגשמית .מול עינינו ניצב אדם אשר שגג במעשהו ,וידו שפכה דם נקיים ,וכעת הוא נאלץ לעזוב את ביתו ,את נחלתו ואת כל אשר לו ,ולנוס בבהילות אל ערי המקלט כדי למלט את נפשו מיד גואל הדם המבקש…

האם גולה לעיר מקלט היה חייב לשלם שכר דירה ומסים? בין כותלי הישיבה המקודשת מנסרת שאלה הלכתית מרתקת ,הנוגעת בדיני נפשות ובדיני ממונות כאחד ,ומפגישה בין כפרת החטא לבין דרישות המציאות הגשמית .מול עינינו ניצב אדם אשר שגג במעשהו ,וידו שפכה דם נקיים ,וכעת הוא נאלץ לעזוב את ביתו ,את נחלתו ואת כל אשר לו ,ולנוס בבהילות אל ערי המקלט כדי למלט את נפשו מיד גואל הדם המבקש את נפשו .בעודו מגיע פצוע ונרעש אל ערי הלוויים ,כשהוא מבקש לתקן את חטאו ולהתחיל את חייו מחדש תחת צל הקדושה והטהרה של משרתי השם ,מתעוררת ספקות קשים ותמיהות גדולות המרעישות את עולם ההלכה. השאלה הגדולה והעמוקה המבקשת ביאור רחב ומקיף היא ,האם הרוצח בשגגה ,המוצא מקלט ומחסה בין חומות הערים הללו ,מחויב לשלם דמי שכירות מלאים עבור הדירה שבה הוא מתגורר ,או שמא זכות הקליטה שהעניקה לו התורה מפקיעה את חובת התשלום הממונית .הלומד ניצב נרעש ומתוח לנוכח המתח שבין חובת הגלות הכפרתית לבין זכויותיהם הממוניות של הלוויים בעריהם ,כשהוא משתוקק לגלות כיצד הכרעת התורה מאזנת בין צורכי הרוצח לבין שכרם של יושבי העיר ,ומותירה את הקורא בציפייה עצומה לקראת שלבי הבירור הבאים. מתוך הדברים המעוררים את המחשבה בשערה של עיר המקלט ,אנו קרבים אל שורשם של דברים המושרשים במקראות התורה בפרשת מסעי ,שבה נצטוו בני ישראל להפריש מנחלתם ערים מיוחדות עבור משרתי השם אשר יקלטו אל תוכם גם את שופכי הדם בשגגה. הכתוב המשרטט את גבולות הערים הללו והגדרתן קובע במפורש" :ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה ,ו) .מתוך עיון בפסוק המעמיד את שש ערי המקלט העיקריות לצד ארבעים ושתים ערי הלוויים הנוספות ,דלו רבותינו במקראות גדולות ביאורים עמוקים המבררים את מהות הנתינה של הערים הללו ,ואת השאלה האם הפרשתן נועדה למגורי הלוויים בלבד או שמא הופקעו הערים הללו לטובת צורכי הגולים הזקוקים להגנה ולמחסה. רש"י (שם) פירש אשר תתנו לנוס שמה הרוצח שהערים הללו הוקצו והוכנו מששת ימי בראשית כדי לשמש מקום מבטח ומקלט לכל מי שידו שגגה במעשה הרצח .עוד ביאר (שם) כי המילים ועליהם תתנו באות ללמד שיש הבדל מסוים בין שש הערי העיקריות הקולטות בין לדעת ובין שלא לדעת ,לבין ארבעים ושתים העיירות הנוספות שכל עיקרן אינו אלא הרחבה וביצור של מעמד הלוויים בארץ. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר את לשון הכתוב וכתב שהמילים אשר תתנו ללוים מורות על הענקת בעלות גמורה ומוחלטת ללוויים בקרקעות הללו ,וכי אין ישיבתו של הרוצח בתוכן מפקיעה את זכותם הבסיסית של בעלי המקום .עוד כתב (שם) כי סמיכות המילים אשר תתנו ללוים אל ערי המקלט נועדה להבהיר שהלוויים הם הממונים הבלעדיים על סדרי העיר ,והם המנהלים את חייה הגשמיים של עיר המקלט מתוך ראייה של צדק ויושר.

הרמב"ן (שם) חידש וביאר כי התורה כפלה את לשון הנתינה בשש ערי המקלט כדי להורות שיש בהן דין מיוחד של הפרשה לצורך קליטה ,השונה במעט מן המ"ב עיירות האחרות. והוסיף (שם) לבאר שאף שהערים הללו ניתנו ללוויים למגורים ,מכל מקום חובת המקלט הטבועה בהן יוצרת שותפות מסוימת בין הרוצח הלכוד בתוכן לבין הלוויים המארחים אותו, ומכאן נפתח הפתח לברר את גדרי התשלומים והזכויות הממוניות שבין שני הצדדים. הספורנו (שם) פירש את יסוד המ"ב עיירות וכתב שהן נוספו על השש כדי לפזר את משרתי השם בכל רחבי הארץ ,באופן שכל רוצח בשגגה יוכל למצוא עיר מקלט קרובה אליו בכל מקום שבו הוא נמצא .עוד כתב (שם) שההפרשה הזו נעשתה בציווי אלוקי כדי להבטיח שחיי הגולה לא יהיו חיי הפקרות וסכנה ,אלא יתנהלו תחת פיקוחם המוסרי והרוחני של הלוויים המשרתים בקודש. הכלי יקר (שם) ביאר את עומק לשון הכתוב וכתב שריבוי הערים נועד להקל על סבלו של הגולה ,אך יחד עם זאת הדגיש כי הנתינה ללוויים נשארה בעינה .עוד כתב (שם) שאין התורה מבקשת לעשוק את בעלי הקרקעות בעבור חטאו של הרוצח ,וכי כל מערכת היחסים הממונית בתוך הערים הללו צריכה להיבחן בכלים של משפט ויושר הלכתי ,המאזנים בין דיני הנפשות לדיני הממונות. מתוך האור המאיר מן המקראות ומכפלי לשון הפסוקים ,אנו פוסעים ביראה אל היכלי התלמוד ,שבהם יצקו חז"ל את יסודות המחלוקת הממונית שבין הרוצח הגולה לבין הלוויים מארחיו ,ומתוכם נבין את גדרי החיוב ותשלומי השכירות. במשנה במסכת mכות (דף י"ג ע"א) תנן בהדיא :מעלים היו שכר ללוים דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר לא היו מעלים להן שכר .רש"י (שם) מפרש ומבאר דכוונת המשנה במילים מעלים היו שכר ללוים ,היינו שהרוצחים הגולים הבאים להתגורר בערי המקלט היו שוכרים מהם את בתי הדירה ,ומשלמים להם דמי שכירות קבועים עבור מגוריהם ,בעוד שלדברי רבי מאיר זכות הקליטה שהעניקה להם התורה מפקיעה את חובת הממון הזו והם יושבים בבתים בחינם .מתוך דברי המשנה מתבאר בבית המדרש כי נחלקו התנאים ביסוד מהותה של עיר המקלט ,האם היא מופקעת לגמרי לצורך הצלת הגולים או שמא נשארה תחת בעלותם הכלכלית המלאה של הלוויים. ובגמרא במסכת mכות (דף י"ג ע"א) נאמר :אמר רב כהנא מחלוקת בשש ,דמר סבר לכם לקליטה ,ומר סבר לכם לכל צרכיכם ,אבל בארבעים ושתים דברי הכל היו מעלין להם שכר, א"ל רבא הא ודאי לכם לכל צרכיכם משמע ,אלא אמר רבא מחלוקת בארבעים ושתים ,דמר סבר ועליהם תתנו כי הנך לקליטה ,ומר סבר ועליהם תתנו כי הנך ,מה הנך לכל צרכיכם אף הני נמי לכל צרכיכם ,אבל בשש דברי הכל לא היו מעלים להן שכר .הראש"ל מרן רבנו עובדיה יוסף בביאורו או מי מן המפרשים בישיבות מעמיקים בהבנת דברי הגמרא הללו, לפי שרב כהנא ורבא נחלקו בהיקף המחלוקת שבין רבי יהודה לרבי מאיר ,כאשר לשיטת רבא ,שהיא ההלכה הפסוקה ,בשש ערי המקלט העיקריות מודים כולם שהרוצח דר בחינם

משום שהמילה לכם מפקיעה את השכירות ,וכל מחלוקתם אינה אלא בערים הנוספות ,האם דינן שווה לשש הערים המרכזיות אם לאו. מתוך משנתם של חז"ל והכרעת הגמרא כשיטת רבא ,אנו באים אל היכלי הראשונים אשר העמיקו בגדרם של תשלומי הרוצח ,ופירשו את מהות השכר שהיו מעלים ללוויים בערי מגוריהם. רש"י בפירושו לגמרא (מכות יג ,ע"א) פירש דכוונת המשנה במילים מעלים היו שכר ללוים, שרוצחים שוכרים מהם את בתי הדירה .הוא מבאר את דבריו לפיהם הנידון כולו סובב סביב התשלום הישיר בעבור זכות המגורים בבית עצמו ,והשאלה היא האם בעלותם הפרטית של הלוויים על הבתים מחייבת את הגולה להוציא ממון מכיסו כדי לשכור לעצמו קורת גג ,או שמא חובת הקליטה המוטלת על העיר מאלצת את הלוויים להעמיד לו דירה ללא תמורה. תוספות בפירושם לגמרא (שם בד"ה מעלים) פירשו פירוש אחר ,וכתבו שכאשר רוצחים באים ודרים שם צריכים להעלות מס וארנונה ללוים ,דלא תימא גזירת המלך על הלויים לעכב אותם בעירן .הם מבארים בדבריהם שהנידון אינו שכר דירה פרטי ,אלא מדובר בתשלומי מיסים עירוניים וארנונה המוטלים על יושבי העיר לצורך החזקת המקום ותפעולו ,והחידוש הוא שהרוצח אינו יכול להתחמק מתשלומים אלו בטענה שהתורה גזרה עליו לשהות בעיר זו בעל כורחו ,אלא עליו להשתתף בעול המיסים של העיר ככל תושב מן המניין. מתוך דברי הראשונים המאירים את מחלוקת רש"י והתוספות בגדר התשלומים ,אנו קרבים אל היכלי האחרונים והפוסקים ,אשר פתחו שערים חדשים להבנת עומק הדברים ויישבו את התמיהות הגדולות המרעישות את שולחן המערכה ההלכתי. הגאון רבי יעקב אטלינגר בספרו ערוך לנר על מסכת מכות (דף יג ע"א) כתב להעמיק במחלוקת הראשונים וחידש דיש נפקותא בין פירוש רש"י לפירוש התוספות דודאי שכר דירה דומה יותר לצורך גופו שעל הרוצח לשלם ,אבל מס וארנונה הוא רק תשלומים שעל יושבי העיר לשלם בעד ישיבתם בעיר ,ולכן למ"ד דמעלין מס וארנונה כש"כ שכר דירה ,אבל למ"ד שכר דירה י"ל דמס וארנונה אין משלמים ,וכן איפכא למ"ד דלא היו מעלין שכר .הוא מבאר בדבריו הבחנה דקה ומפוארת בין סוגי התשלומים השונים ,לפיה שכר דירה נחשב לחלק בלתי נפרד מצורכי חייו הבסיסיים של הרוצח עצמו ,ואילו מיסים עירוניים הם חובה המוטלת על הדרים בעיר לצורך קיומה הציבורי ,ומתוך כך נמצאת נפקא מינא גדולה בדין לשיטת כל אחד מן התנאים. רבי יום טוב ליפמן הלר בתוספות יום טוב על המשנה (מכות פרק ב משנה ג) הקשה קושיא עצומה על סדר התלמוד וכתב לתמוה מדוע בגמרא במסכת מכות (דף י ע''ב) שהגמרא עושה נפק''מ בין השש ערי מקלט לארבעים ושתים ערי הלויים לא כתבה נמי את הנפק''מ הזו שבשש ערי מקלט לא צריכים לשלם שכירות ,ובארבעים ושתים כן צריכים לשלם שכירות כמו דמסקינן בגמרא ומניחו בצ''ע .הוא מעורר בדבריו תמיהה רבתי על השמטת נפקא מינא ברורה ומפורשת זו מן הסוגיה העוסקת באורך בהבדלים שבין סוגי הערים ,ומותיר את הדברים בצריך עיון גדול ללומדי התורה.

הגאון רבי משה זכות בספרו קול הרמ"ז על המשנה (שם) כתב ליישב את תמיהת התוספות יום טוב וביאר דנקט מילתא אליבא דכו"ע ,משא"כ בהא דסוף פרקין דאיכא פלוגתא בדבר ולמ"ד לא היו מעלים שכר ליכא נפקותא עיין שם ,והיינו לרבא אליבא דר"מ דס"ל שגם במ"ב לא היו מעלין .הוא מפרש ומחדש יסוד גדול בדרכה של הגמרא ,לפיו הסוגיה בדף י' מביאה אך ורק חילוקים ונפקא מינות המוסכמים על דעת כל התנאים ללא חולק ,ואילו דין העלאת השכר תלוי במחלוקתם של רבי יהודה ורבי מאיר ,ולכן העדיף הש"ס שלא למנות חילוק שאינו מוסכם לכל השיטות. מתוך דבריהם המלבנים של האחרונים בתירוץ קושיית התוספות יום טוב ,אנו באים אל שולחנם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר מתוך משנתם ודיוקם בלשונות המדרש והמשנה דלו פנינים יקרות המאירות את הסוגיה באור חדש ונפלא. הגאון המופלא רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז בספרו שו"ת דברי יציב חלק חו"מ (סימן פ"ו) כתב ליישב את תמיהת התוספות יום טוב באופן נפלא וביאר דמסתבר שהרוצחים היו מעדיפים לגלות לשש ערי מקלט ששם לא היו צריכים לשלם שכר ,וי"ל דזה כוונת המשנה שם להיכן גולים והקשו המפרשים מה השאלה בוודאי לערי מקלט ,אלא כוונת המשנה לשאול להיכן הנוהג לגלות ביותר ,וקאמר לשלש שבעבר הירדן ולשלש שבארץ כנען ששם לא היו מעלים שכר .וא"ש שלא קאמר בש"ס הך נפקותא דנרמז בלשון המשנה גופא .הוא מחדש בדבריו הבנה עמוקה בלשון המשנה ,לפיה הבחנת הגמרא בין הערים כבר טבועה ומרומזת בתוך שאלת התנא ,שהרי מטבע הדברים חיפש הרוצח את המקום הנוח לו ביותר מבחינה כלכלית ,ומתוך כך נהגו כולם לגלות לשש הערים המרכזיות שבהן הדירה ניתנה להם בחינם ללא כל תשלום. ובזה יש לפרש ביתר שאת את לשון המדרש תנחומא (פרשת ויצא סימן א) ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה ,שרצונו לומר להיכן היה ההווה והרגיל לגלות ,ונסתפק אם יש נפקותא בזה בין ששה למ"ב לעניין העלאת שכר וכנ"ל בלשון המשנה .מתוך דברי המדרש הללו ,המוארים באורו של בעל הדברי יציב ,אנו חזים כיצד שאלת חכמי המדרש להיכן היה גולה אינה שאלה טכנית גרידא על עצם מקום המקלט ,אלא היא חקירה פנימית המבקשת לברר את הנוהג המעשי והרצון הכלכלי של הגולים ,אשר כיוונו את פסיעותיהם אל עבר שש ערי המקלט שבהן חובת השכירות פקעה לגמרי מכוח גזירת התורה. ומתוך בירור משנתם של גדולי האחרונים והמדרש ,אנו פוסעים אל עבר נפקא מינות למעשה ,המתרגמות את היסודות הממוניים והכפרתיים של עיר המקלט אל עולם ההלכה ומציאות החיים בימינו אנו. הנפקא מינא הראשונה מתגלה לנו בדיני שכירות בתים ודירות במצבים של אונס או כפייה חוקית ושלטונית .אם אנו מקבלים את פסק ההלכה לפיו בשש ערי מקלט אין הרוצח משלם שכר דירה משום שהמקום הופקע לצרכי הצלתו ,הרי שבכל מקום שבו אדם נאלץ לשהות בדירה מסוימת מכוח צו שלטוני מובהק או פיקוח פלילי המאלץ אותו לשהות במקום מוגדר, מתעוררת שאלה כבדת משקל האם בעלי הנכס יכולים לתבוע ממנו דמי שכירות מלאים.

החילוק שבין שכר דירה בסיסי לבין מיסי עירייה וארנונה ,כפי שנתבאר בדברי הערוך לנר, משמש אבן פינה לפסיקה המעשית במקרים של מגורים כפויים ,ומתווה את הגבול המדויק בין חובת הממון האישית של הדייר לבין השתתפותו בעול הציבורי של החזקת המקום. נפקא מינא נוספת וחשובה מופיעה בהגדרת העדפת פועל או שוכר במקום שיש בו חיסכון כלכלי מובהק .מתוך דברי הדברי יציב למדנו שהרוצחים היו מכוונים את גלותם לכתחילה לשש ערי המקלט ולא למ"ב ערי הלוויים כדי להיפטר מעול התשלומים ,ומכאן נפסק יסוד גדול בדיני ממונות בכלל ובדיני שומרים בפרט ,לפיו כאשר עומדות בפני האדם שתי אפשרויות חוקיות לקיים את חובתו ,מוטלת עליו החובה והזכות לבחור בדרך הממעטת את הפסדו הכלכלי .הדבר משפיע על דיני אפטרופוסים ומנהלי נכסים המחויבים לנתב את צעדי המופקדים תחתיהם אל עבר פתרונות מגורים וקליטה הפטורים מדמי שכירות ,בדיוק כפי שנהגו הגולים בעבר. עוד נפקא מינא למעשה נוגעת לחובת הרשויות המקומיות והציבור לספק קורת גג ומחסה לאנשים הנמצאים תחת סכנה קיומית מוחשית .לפי דברי הגמרא הסובבים סביב המילה לכם המורה על קליטה והגנה ללא תנאי ממוני בשש הערים ,עולה חיוב הלכתי ומוסרי על הציבור להבטיח כי מרכזי מקלט והצלה המיועדים לנרדפים או לאנשים הזקוקים להגנה דחופה יופעלו ללא נטל כלכלי על הניצולים עצמם ,שכן בעצם הגדרת המקום כמקלט טבועה ההנחה כי צרכי ההצלה הבסיסיים קודמים לכל תביעה ממונית של בעלי המקום או מפעליו. מתוך בירור הגדרים והנפקא מינות העולות לעולם המעשה ,אנו מתעלים אל היכלי ההרחבה הרעיונית ,כדי לצלול אל מעמקי הסוגיה ולדלות מתוכה פנינים של מחשבה והשקפה המאירות את יסודות הקדושה ,הכפרה והאיזון הכלכלי של חיי הגלות. הציר הרעיוני המרכזי של ענייננו נעוץ בתובנה המופלאה כי התורה אינה מביטה על עיר המקלט כעל מקום ענישה גרידא ,אלא כעל מרחב של חיים והתחדשות רוחנית .השאלה האם הרוצח משלם שכר דירה או מס וארנונה מגלה לנו תפיסה רוחנית עמוקה ,לפיה המציאות הגשמית והכלכלית של האדם קשורה בנימים נסתרים אל מצבו הרוחני .כאשר התורה פוטרת את הגולה מתשלום בשש ערי המקלט ,היא אינה עושה זאת רק כהטבה כלכלית, אלא היא יוצרת עבורו מציאות שבה הוא מוגן לחלוטין ,מקום שבו חומות העיר והבתים עצמם הופכים לשותפים במעשה ההצלה והכפרה שלו .עיר המקלט משמשת כעין חממה רוחנית המנתקת את האדם לרגע מן הרדיפה הכלכלית הסוערת של העולם ,ומאפשרת לו לעמוד בציפייה ובכיסופים נצחיים אל התיקון השלם של נפשו. יתרה מכך ,מושג המגורים בערי הלוויים נושא עמו משמעות רעיונית נישאה בדבר השפעת הסביבה על נפש האדם המשוקעת בחטא .הלוויים ,משרתי השם בעולמו ,פותחים את שערי עריהם ואת בתיהם בפני מי שנפשו פצועה ומבוהלת מחמת שפיכות הדמים שגילגלה היד. השותפות הזו ,בין אם היא נעשית בתשלום שכר דירה ובין אם בחינם ,מלמדת כי התורה מבקשת ליצור מפגש נפלא שבה החול נושק אל הקודש .הרוצח השבור ,המביט אל החיים הרוחניים של הלוויים בעיר ,מוצא דרך נסתרת להידבק מחדש במקור החיים והטהרה,

ולהבין כי הגלות אינה סוף פסוק בחייו ,אלא היא נקודת הזינוק שממנה הוא יכול לבנות את אישיותו מחדש מתוך יציבות ואמונה ישרה. בבואנו אל היכלי ההרחבה המחשבתית ,אנו מוצאים בסוגיה מרוממת זו מסילה ישרה אל נפש האדם ,אל חובת אמונתו ואל אורחות הנהגתו הפנימית בעולמו של הקדוש ברוך הוא. עיר המקלט ,המשלבת בתוכה משפט צדק ורחמים אלוקיים ,הופכת מכוחה של תורה לכור היתוך רוחני ,המעניק לנשמה מבט חדש ועמוק על כוחה של תשובה ועל חשיבות הדיוק בכל פרט מחייו של היהודי. המחשבה העמוקה העולה מתוך דיון חכמים בעניין תשלום שכר הדירה או המיסים, מלמדת את האדם פרק מפואר בחובת ההתבוננות הפנימית במצבי משבר וגלות .לעיתים מרגיש האדם כי הוא שרוי בריחוק ,מנותק מן המרכז הרוחני של חייו ,וידו גילגלה חטא או טעות המאיימים לנתק אותו ממקור חיותו .בא דין ערי המקלט ומגלה לנו כי גם ברגעים הקשים ביותר ,כאשר האדם נאלץ לנוס על נפשו ולהשאיר את כל עולמו מאחור ,התורה מעמידה לו מקום מבטח המשלב הגנה פיזית עם מעטפת רוחנית של משרתי הקודש .עצם הדיון האם ישיבתו שם כרוכה בתשלום ממוני ,מנחילה בלב האדם את הידיעה כי אין לך רגע בחיים הפטור מחשבון נפש ומאחריות אישית ,וכי גם בתוך תהליך הכפרה והבריחה מן העונש ,נדרש האדם לשמור על בהירות המחשבה ועל ישרות הנהגתו עם סביבתו. זאת ועוד ,מושג המגורים המשותפים עם שבט הלוי בתוך עיר אחת מהווה סמל מחשבתי כביר ליכולתו של בן התורה להתעלות מתוך השבר הגדול ביותר .הרוצח בשגגה ,שהחריב עולם מלא וחש את כובד האשמה המעיק על נשמתו ,אינו נזרק אל שולי החברה ,אלא נשלח אל המקום המקודש ביותר ,אל עריהם של מי שכל חייהם מוקדשים לעבודת השם. המפגש היומיומי הזה ,בין האדם השבור לבין קדושת המקום ,נועד לעורר את כיסופי הנשמה לטהרה ולהוכיח לו כי החיים ניתנים לבנייה מחודשת .מתוך כך נבנית באדם מידת האמונה, המאפשרת לו להבין כי הגבולות והגזירות של התורה אינם באים לצמצם את האדם ,אלא להרחיב את אופקיו הרוחניים ,למתוח קו של אור ישר מלב המעמקים ,ולהפוך את מקום גלותו ואת קורת הגג החדשה שלו לטרקלין של התחדשות ודבקות בבורא. ומתוך כך אנו באים אל שערי ההרחבה המוסרית ,המעמידה בפני האדם מצפן פנימי מוצק וישר ,הנבנה מתוך עומקם של הגדרים ההלכתיים ומכוון את דרכיו בניקיון כפיים ובישרות הלב. היסוד המוסרי הראשוני העולה לנגד עינינו נובע מן הדיוק המופלג במחלוקת רש"י והתוספות לגבי מהות התשלומים בעיר המקלט .הדבר מלמדנו כי עולם המוסר של היהודי אינו יכול להתבסס על הנחות נוחות או על היותו של האדם שרוי בצער ובמצוקה .הרוצח בשגגה נמצא במנוסה ,נפשו מבוהלת והוא נאלץ לעזוב את כל עולמו ,ואף על פי כן אין המציאות הזו פוטרת אותו מלהביט בעין ישרה על חובותיו כלפי הזולת .אם עליו לשלם שכר דירה בעבור בתיהם הפרטיים של הלוויים ,או להשתתף בעול המיסים והארנונה של העיר ,התורה תובעת ממנו לעשות זאת ביושר ובדקדוק מוחלט .המצפן המוסרי מחייב אותנו

להבין כי מצבי חירום ,גלות או קושי אישי אינם מהווים היתר לפלוש אל ממון חברו או להתחמק מחובות חברתיות וכלכליות אלמנטריות ,אלא הם מהווים מבחן עילאי לנאמנותו הפנימית של האדם לקו הצדק והאמת. מוסר השכל נוסף ונישא מתגלה לנו מתוך דבריו המאירים של בעל הדברי יציב בביאורו את העדפת הרוצחים לגלות לשש ערי המקלט המרכזיות .עובדה זו מטביעה בנפש את החובה המוסרית לפעול בתבונה ובאחריות כלכלית גם כאשר אנו מקיימים את גזירותיה וחובותיה של התורה .התורה מעריכה את רצונו של האדם לשמור על ממונו ולהימנע מהוצאות מיותרות ,ואינה דורשת ממנו סיגופים כלכליים שאין בהם צורך אמיתי לצורך כפרתו .מכאן נלמד חובת הזהירות והשמירה על המשאבים שהפקיד הבורא בידינו ,ולהבין כי הניווט הנכון של החיים ,תוך בחירה במסלול הממעט את ההפסד הממוני והשומר על כבודם וזכויותיהם של בעלי הבתים ,הוא חלק בלתי נפרד מעדינות הנפש ומיושרת הלב הנדרשת מכל בן תורה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,להבין כי גם ברגעים שבהם המציאות כופה עלינו תנאים מגבילים ומאלצת אותנו להעתיק את מקומנו ,עלינו להבחין בין חובת גופנו לבין המחויבות הציבורית ,ולשמור על ניקיון כפיים מוחלט בכל תחומי הממון .האדם הלומד לכלכל את צעדיו בתבונה ,ולבחור בנתיבים השומרים על ממונו ועל כבוד סביבתו מבלי לפגוע בזכויות הזולת ,זוכה לגלות כי גם בתוך כותלי הגלות והצער נפתחים שערי אורה של הגנה ושותפות.

עיקר העניין: בעומק המפגש שבין דיני הנפשות לכפרת החטא בערי המקלט ,נחשף בפנינו סוד נורא הוד והוד מעשיו של הבורא ,המאזן ברחמיו בין תיקון הנפש השבורה לבין זכויות הממון של משרתיו בקודש .למדנו לדעת כי חובת הגלות המוטלת על הרוצח בשגגה אינה מפקירה את הנהגתו הכלכלית ואינה מוציאה אותו מגדרם של דיני ממונות ,אלא היא תובעת ממנו דיוק ויושר מוחלט בתשלומי השכירות והארנונה אל מול הלוויים מארחיו .הידיעה כי בשש ערי המקלט העיקריות פקע עול התשלומים מכוחה של גזירת הכתוב ,בעוד שבמ"ב העיירות נותר החיוב על כנו ,לימדה את הדורות לנוס לכתחילה אל מקומות הפטור ,ולמצוא בהם הגנה ומחסה מבלי להכביד את עול ההוצאות .כאשר אדם מתבונן בדרכי התורה ומבין כי גם בתוך סערת הבריחה והאשמה נמתח חוט של צדק ,משפט ועדינות נפש ,הוא מסוגל להפוך כל משבר וכפייה למרחב של התחדשות פנימית ,ולגלות שדווקא מתוך הציות לגבולות ההלכה נבנה מצפנו המוסרי ומנווט את נשמתו אל מקור הברכה והאמת הנצחית.