האם שנאה וסכסוך מוקדם פוסלים אדם מדין גואל הדם?

האם שנאה וסכסוך מוקדם פוסלים אדם מדין גואל הדם? מעמקי המשפט האלוקי ,הצופן בחובו את מאזני הצדק הנסתרים ואת נבכי נפש האדם, עולה סערה גדולה ומטלטלת המבקשת להבחין בין חובת נקמת הדם הציבורית לבין יצרי השנאה הפרטיים האורבים לאדם .אל תוך עולם התורה ,המבקש לגדור את גבולות הדם

האם שנאה וסכסוך מוקדם פוסלים אדם מדין גואל הדם? מעמקי המשפט האלוקי ,הצופן בחובו את מאזני הצדק הנסתרים ואת נבכי נפש האדם, עולה סערה גדולה ומטלטלת המבקשת להבחין בין חובת נקמת הדם הציבורית לבין יצרי השנאה הפרטיים האורבים לאדם .אל תוך עולם התורה ,המבקש לגדור את גבולות הדם

ולמנוע מן הרגש האנושי לפרוץ את סכרי המוסר ,חודרת השאלה הנוקבת והעמוקה המבקשת את ביאורה בראשית מצעד הלימוד ,והיא האם גואל הדם הנמצא בסכסוך ובמריבות קודמות, ושונא את הרוצח עוד ימים רבות לפני שגילגלה ידו את אסון הרציחה בשגגה ,האם מותר לו להרוג את הרוצח מכוח דין התורה ,או שמא השנאה המוקדמת מפקיעה ממנו את ההיתר ואוסרת עליו לחבל בנפשו .הלומד ניצב משתאה ורוטט מול המתח העצום שבין דין גואל הדם ,המהווה חידוש מופלג של התורה ,לבין כוונת הלב הפסולה של הנוקם השונא ,והלב משתוקק לגלות כיצד מילים ספורות בפרשת השבוע משרטטות את הגבול הדק והנעלם שבין מצווה קדושה לבין רציחה אסורה ,ומבקש לפתוח שערי הבנה חדשים אל עומק הגדרים והמחשבה ההלכתית. מתוך המציאות המורכבת של לב האדם ומריבותיו ,אנו שבים אל מעיין המים החיים של פרשת השבוע ,לראות כיצד התורה הקדושה צפתה מראש את סערת הנפש של הגואל, והציבה גבולות ברורים לתביעת הדם .המקראות בפרשת שופטים משרטטים בבהירות את החשש האלוקי מפני פריצת גדרי המשפט מתוך סערת הרגשות ,כפי שנאמר" :פן ירדוף גאל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי תרבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום" (דברים יט ,ו) .הכתוב תולה את העדרו של משפט המוות ואת המבט על מעשה הגואל במילים כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום ,ומתוכן דלו רבותינו במקראות גדולות הבנות עמוקות בדבר אופיו של ההיתר המוענק לגואל הדם ,והתנאים הנפשיים והמציאותיים המאפשרים לו לפעול. רש"י (שם) פירש כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום שהדבר מוסב על הרוצח בשגגה ,שלא הייתה בינו לבין הנספה שום איבה מוקדמת ,ומתוך כך נחשב מעשהו לשגגה המזכה אותו במקלט .עוד ביאר (שם) כי המילים כי יחם לבבו מתארות את המניע הטבעי של הגואל הנובע מכאב האובדן ,אך מתוך קריאת פשט המקראות עולה בירור נוקב לגבי המצב ההפוך ,שבו השנאה והסכסוך שוכנים דווקא בליבו של הגואל כלפי הרוצח עוד בטרם נעשה המעשה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר את סמיכות הפרשיות וכתב שהתורה ביקשה להגן על הרוצח מפני רדיפה אכזרית שאינה במקומה ,ולכן תיארה את המצב הרגיל שבו הגואל רודף משום שחם לבבו על דם קרובו .עוד כתב (שם) שהמילים ולו אין משפט מות באות להדגיש את חפותו היחסית של ההורג בשגגה ,ומתוכן נלמד שהתורה מדקדקת היטב במערכות היחסים המוקדמות שבין כל הנפשות הפועלות בפרשה זו ,כדי למנוע מן הנקמה להפוך למפלט ליצרים אפלים. הרמב"ן (שם) חידש וביאר כי גזרת הכתוב המאפשרת לגואל הדם לרדוף ולהכות את הרוצח מחוץ לעיר המקלט היא חידוש מופלג ,שהרי בסופו של דבר מדובר בהריגת אדם שנכשל בשגגה .והוסיף (שם) לבאר שמאחר והדבר מותר רק מכוח התורה ,התנאי הבסיסי להיתר זה הוא שהמעשה ייעשה מתוך חמימות הלב הנובעת ישירות מן הרציחה והצער על הקרוב, ולא מתוך חשבונות אישיים ,מריבות קודמות או סכסוכי ממון ישנים המעבירים את האדם על דעתו.

הספורנו (שם) פירש את כוונת התורה בהצבת המילים כי יחם לבבו וכתב שהתורה מכירה בסערת הנפש של הקרוב ,ולכן לא הטילה עליו אשמה פלילית אם פגע ברוצח מחוץ למקלט בעוד דמו רותח .עוד כתב (שם) שאם המניע של הרודף אינו חמימות הלב הטהורה של הגאולה ,אלא איבה כבושה ושנאה ישנה ,הרי שאין מעשהו נחשב עוד לגאולת דם המותרת, אלא לרציחה מכוונת לכל דבר ועניין. הכלי יקר (שם) ביאר את עומק הלשון וכתב שהמילים מתמול שלשום מורות על בחינה מדוקדקת של העבר ,שהתורה דורשת לברר את שורשי מערכת היחסים שקדמו לאסון .עוד כתב (שם) שההיתר המיוחד של גואל הדם ניתן אך ורק כאשר המעשה נובע מתוך זיקה ישירה לרציחה הנוכחית ,ואילו כל שמץ של שנאה מוקדמת מצד הגואל פוסל את הלגיטימיות של מעשהו ,ומכאן נפתח הפתח לברר את גדרי הדברים בדברי חז"ל בתלמוד. מתוך דברי המפרשים המאירים את פסוקי התורה ,אנו קרבים אל היכלי התלמוד במסכת מכות ,שבהם יצקו חז"ל את יסודות דין גואל הדם ,ופתחו בפנינו את השער להבנת שורש מעמדו ,האם מעשהו מוגדר כמצוה חיובית או שמא כרשות שניתנה לו מחמת סערת נפשו. בגמרא במסכת מכות (דף י"ב ע"א) נאמר שישנה מחלוקת תנאים ואמוראים יסודית לגבי עצם הגדרת מעשהו של הגואל ,שכן למאן דאמר אחד בש"ס מצוה בגואל הדם ,כלומר שהתורה הטילה חובה דתית ומשפטית על קרוב המשפחה לפעול ולגאול את דם קרובו השפוך ,ואילו למאן דאמר השני רשות בגואל הדם ,דהיינו שהתורה רק התירה לו ועמדה מול חמימות לבבו ,אך לא הפכה זאת למצוה וחובה .חכמי הישיבות מעמיקים במחלוקת זו ומבארים כי אם מדובר במצוה ותפקיד משפטי ,הרי שהתנאים שקבעה התורה צריכים להתקיים בדקדוק ,ואילו אם מדובר ברשות מחמת חמימות הלב ,הרי שברגע שהלב חם מחמת שנאה קודמת ולא מחמת עצם הרציחה ,פקע ההיתר לחלוטין. ובגמרא במסכת מכות (דף י"ב ע"א) בהמשך הבירור נאמר שאף למאן דאמר מצוה בגואל הדם ,אם אין גואל הדם רוצה או יכול לגאול ,בית דין מעמידים גואל דם אחר כדי שיבצע את הגאולה .הלומדים מדייקים מכאן שהגאולה צריכה להתבצע כשליחות של בית הדין ושל הצדק האלוקי ,וממילא כאשר הגואל המקורי מונע מתוך סכסוך אישי ושנאה מוקדמת, מעשהו מאבד את אופיו הציבורי והופך לחטא פרטי של רציחה ,משום שהוא משתמש במצוות התורה כקרדום לחפור בה למען מילוי יצריו האפלים. ובגמרא במסכת מכות (דף י' ע"ב) דנו חז"ל בדיני הבריחה של הרוצח בשגגה ובדרכים שבהן התורה מגינה עליו מפני רודפיו .מתוך סוגיה זו מתבאר כי כל עוד הרוצח נמצא מחוץ לערי המקלט ובטרם נקלט בהן ,יד הגואל שולטת בו ,אך חז"ל מדגישים שההיתר הזה הוא חידוש מופלג שאינו נוהג אלא בתנאים המדויקים שקצבה תורה ,שכן התורה חסה על דמו של השוגג וביקשה למנוע מצב שבו הגאולה תהפוך למסווה לעשיית דין עצמי מתוך מניעים פסולים של שנאה ואיבה ישנה. מתוך דברי חז"ל בתלמוד ,אנו פוסעים אל היכלי הראשונים אשר העמיקו בגדרי מצות

גואל הדם ,וביארו מתוך פסוקי התורה את מגבלות ההיתר של הנוקם כאשר לבבו נגוע בשנאה קודמת. חידושי הריטב"א (מכות דף י ע"ב) כתב דהא דכתוב בפסוק "כי לא שונא הוא לו" -ארוצח דרישיה קאי שלא היה שונא לנהרג .וכן פירש רש"י ז"ל ,ויש לפרש עוד דאגואל הדם קאי והכי קאמר ולו אין משפט מות לפי שזה הגואל לא שונא הוא לרוצח מתמול שלשום ולגאול דמו הוא שהרגו ,ואם כן משמע להדיה מדבריו דאם הגואל הדם שונא של הרוצח אסור לו להרוג .הוא מחדש ומבאר הבנה מופלאה בלשון הפסוק ,לפיה המילים כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום אינן נאמרות רק כלפי הרוצח והנרצח ,אלא הן מהוות תנאי מפורש המופנה כלפי גואל הדם עצמו ,שאם הגואל היה שונא ומסוכסך עם הרוצח עוד לפני האסון ,אין מעשהו נחשב לגאולת דם והוא מתחייב בנפשו כרוצח גמור ,משום שהתורה התירה את הדם רק כאשר המניע הבלעדי הוא חמימות הלב הטהורה של קירבת המשפחה והצער על המת. הרמב"ם (פרק ה' מהלכות רוצח) כתב שכל רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ לעיר מקלטו, הרי הגואל פטור ,ומצווה הייתה בידו אם הרגו מתוך חמימות לבבו .הוא מבאר בדבריו שההיתר או המצווה של הגואל קשורים קשר בל יינתק במצב הנפשי של מתוך חמימות לבבו על הרציחה ,ומכאן עולה הדיוק הנוקב כדברי הציון הלכה שבמקום שבו הגואל פועל מתוך איבה ישנה ומריבות עבר ,אין זה נחשב עוד חמימות הלב של התורה אלא הוצאה לפועל של שנאה כבושה ,וממילא אין לו פטור והוא נחשב כרוצח במזיד. ספר החינוך (מצוה תע"ב) כתב בעניין מצות גואל הדם שהתורה רצתה לתת פתח להרגעת סערת הנפש של המשפחה השכולה ,אך הגביל את הדברים בכך שהכול צריך להיעשות במסגרת הצדק והמשפט .הוא מבאר שאם האדם מנצל את שעת הכושר של האסון כדי לסגור חשבונות ישנים שאינם קשורים לרציחה עצמה ,הוא מעוות את כוונת המצווה הקדושה והופך אותה למעשה פשע נתעב ,שכן התורה מעולם לא העניקה רשות לאדם להשביע את יצרי השנאה הפרטיים שלו תחת מסווה של מצוה. מתוך דברי הראשונים המגדירים את איסור הרדיפה מתוך איבה ישנה ,אנו באים אל היכלי האחרונים והמפרשים ,אשר דלו מתוך דברי הנביאים ומעמקי ההלכה ראיות מוצקות לגבי כוונת הלב הנדרשת מגואל הדם. הרד"ק (שמואל ב' פרק יד דף ח) ביאר את דברי האישה התקועית אל המלך דוד בעניין בני משפחתה המבקשים להרוג את בנה הנותר ,וכתב "גם את היורש" כמו שמת היורש האחד זהו ריבוי גם" .לבלתי שום לאישי שם ושארית" בני המשפחה מתכוונים שלא יישאר לאישי שם ,ולהשמיד את היורש כדי שיהיו הם יורשי נכסי בעלי ,כי אין עליהם דין ומשפט להמיתו, אף על פי שהרג את אחיו כי לא היו שם ,כמו שאמר הכתוב ואין מציל ביניהם ,ואין דין בני מסור להם אלא לשמים ולא לבי"ד ,וא"ת הם גואלי הדם וחם לבבם ולא ילכו אחר הדין ,כי הבורא יתברך חשש על ההורג בשוגג ,שאין דינו מסור לבני אדם אעפ"כ אמר פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו ,אבל אלו אין לבבם חם על זה ,אבל כוונתם להרוג את היורש

כדי שירשו הם הנחלה ואני אשאר בלא בן .הוא מפענח ומבאר מתוך המעשה המקראי יסוד הלכתי מובהק ,לפיו כאשר בני המשפחה אינם מונעים מתוך חמימות הלב האמיתית והכאב על הדם השפוך ,אלא מתוך נגיעות אישיות ,רדיפת ממון ורצון לרשת את הנחלה ,פוקע מהם לחלוטין הדין של גואל הדם ,והריגתם נחשבת לרציחה נפשעת ,ומכאן נלמד על דרך זו ממש שאם הגואל היה שונאו ומסוכסך עמו מלפני כן ,שאין כוונתו משום שחם לבבו על הרציחה אלא על סכסוכו הישן ,ואסור לו להרגו.

האור החיים הקדוש (דברים יט ,ו) ביאר את המילים כי יחם לבבו וכתב שהתורה העניקה את הפטור לגואל הדם רק בשעה שהלב חם ורועש מחמת המאורע עצמו ,שהרי התורה ירדה לסוף דעתו של אדם שאינו יכול לשלוט ברוחו ברגעים אלו .הוא מבאר שאם השנאה הייתה קיימת ועומדת בלב עוד מתמול שלשום ,הרי שחמימות הלב הזו אינה תוצאה של הרציחה הנוכחית אלא התפרצות של איבה ישנה ,ובכהאי גוונא שהמניע פסול ואינו נובע מן האסון, התורה מעולם לא התירה את הדם והרודף מתחייב בנפשו.

המלבי"ם (דברים יט ,ו) פירש את לשון הכתוב והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו וכתב שהתורה כרכה את היתר הגואל בהעדר שנאה קודמת במערכת היחסים .הוא מחדש ומבאר שהצדק התורני דורש ניקיון כפיים מוחלט ,וכאשר ישנו רקע של סכסוך ומריבות, המעשה של הגואל הופך באופן אוטומטי מרשות או מצווה של עשיית משפט ,למעשה של נקמה אישית אסורה ,שהרי אין אנו יכולים לתלות את ההריגה בחמימות הלב של הגאולה אלא בשנאה הכבושה.

מתוך פסקיהם המובהקים של מפרשי המקרא וההלכה ,אנו באים אל שלחנם של גדולי הדורות האחרונים ואשלי רברבי של דורנו ,אשר העמיקו לחקור ולזכך את גדרי המניע הנפשי במצוות התורה ,ובפרט בדינים הנוגעים לחיי אדם ושפיכות דמים.

רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצוה תע"ב) דן בהרחבה בגדרי גואל הדם וחידש לחקור האם מצות גואל הדם צריכה כוונה לשם מצוה או שמא עצם עשיית המעשה היא המביאה את הפטור והכפרה .הוא מבאר שאף למאן דאמר מצוה בגואל הדם ,אם האדם עושה את המעשה מתוך פנייה אישית ,כגון שהוא נהנה מן ההריגה מחמת סכסוך ומריבה קודמת ,ישנו חסרון עצום בעצם קיום המצוה ,שכן התורה דרשה שהמעשה ייעשה לשם שמים ולשם עשיית המשפט והצדק העליון ,ולא לשם השבעת יצרים אפלים של נקמה ואיבה כבושה מתמול שלשום.

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות אבלות) הביא את דברי המפרשים בעניין נחמת משפחה השכולה וסערת הלב ,וביאר מתוך כך את גבולות הרגש שהתורה התחשבה בהם .הוא מבאר שחמימות הלב שהתורה התירה בה את הרדיפה היא אך ורק זו הנובעת מתוך צער האבידות הפתאומי והכאב הטהור על שפיכת דם הקרוב ,ומכאן הוא מסיק שכל שהגואל היה שונאו של הרוצח מלפני כן והיה ביניהם סכסוך קודם ,הרי שחמימות

הלב הזו מעורבת בנגיעות אישיות פסולות ,ואין בכוחה להעניק לו את הפטור או את זכות המצווה ,אלא היא מעמידה אותו בשורה אחת עם שופכי דם נקיים במזיד. מו"ר הגר"א וייס בקובץ דרכי הוראה (חלק י"ב) דן בעניין טוהר המניעים במצוות התורה וכתב שבעניינים שבין אדם לחברו ,ובפרט בדיני נפשות החמורים ,המניע הפנימי של האדם מעצב את עצם הגדרת המעשה המשפטי .הוא מחדש ומבאר שאף אם מצוות אינן צריכות כוונה ברובד הטכני ,הרי שבדין גואל הדם ,התורה עצמה הגדירה את ההיתר במילים כי יחם לבבו ,ומתוך כך מוכח שחמימות הלב הזו היא תנאי מהותי בעצם הדין ,ואם המניע מבוסס על איבה ישנה ומריבות עבר ,המעשה מאבד את כל לגיטימיות התורה שלו והופך לרציחה אסורה שיש עליה משפט מוות. ומתוך ליבון משנתם של גדולי הדורות ,אנו באים אל שלחן המעשה לפרוט את היסודות הללו לנפקא מינות בהלכות יום יום ,המעצבות את דרכו של בית הדין ואת הבנת גבולות הפטור המשפטי מול כוונת הלב. הנפקא מינא הראשונה מתגלה במעמדו ההלכתי של גואל הדם שהרג את הרוצח מחוץ לעיר המקלט כאשר היה ביניהם סכסוך קודם .אם אנו מקבלים את פסקם של הריטב"א והרד"ק ,הרי שהשנאה המוקדמת מפקיעה לחלוטין את דין גואל הדם ,ואין לראות במעשהו קיום מצוה או רשות כלשהי ,אלא רציחה במזיד לכל דבר ועניין .לפיכך ,בית הדין ידונו את הגואל הזה כרוצח גמור שדינו למיתה ,ואין הוא יכול להינצל בטענה שהשתמש בזכותו המשפטית לקרובי המשפחה .לעומת זאת ,אילו היינו מפרשים את הפסוק כשיטת רש"י בלבד שהשנאה מוסבת אך ורק על הרוצח כלפי הנרצח ,היה מקום לדון את הגואל לפטור מצד הדין היבש ,כיוון שסוף סוף קרוב משפחתו נהרג ,אך למעשה הריטב"א והאחרונים הכריעו שהמניע הפנימי של הגואל אוסר עליו את ההריגה. נפקא מינא נוספת מופיעה בדין מינוי גואל דם חלופי על ידי בית דין .בגמרא נפסק שכאשר אין גואל דם ,בית הדין מעמידים גואל אחר כדי שלא ילך דמו של הנרצח לאיבוד .מתוך היסוד שנתבאר בדברי המנחת חינוך וחזון עובדיה ,עולה השלכה מעשית שאם גואל הדם המקורי הוא שונא ישן של הרוצח ,הרי שהוא נפסל מלהיות השליח המבצע של הגאולה, ועל בית הדין למנוע ממנו לקרב אל הרוצח .במצב כזה ,המצווה לעשות את הדין עוברת למישהו אחר הנקי מנגיעות אישיות ומסכסוכי עבר ,כדי להבטיח שמעשה המשפט ייעשה מתוך חמימות לב טהורה של כאב או מתוך שליחות ציבורית נקייה ,ולא ככסות לעשיית נקמה פרטית. עוד נפקא מינא למעשה נוגעת להגדרת המושג חמימות הלב בדיני נפשות .מתוך דברי מו"ר הגר"א וייס והאור החיים הקדוש אנו למדים שחמימות הלב אינה הגדרה של סערת רגשות סתמית ,אלא היא חייבת להיות תולדה ישירה של המאורע הנוכחי .ההשלכה מכאן היא שבכל מקום שבו התורה מתירה פעולה מתוך דחף רגשי ,כגון קנאים פוגעים בו או גואל הדם ,מוטל על הדיינים לבדוק היטב את ההיסטוריה שבין הצדדים .אם מתברר שהיה רקע

של מריבות וסכסוכי ממון ,הדבר משנה את כל ההתייחסות המשפטית למעשה ,והופך את מה שהיה יכול להיחשב כמצווה לעבירה חמורה ,משום שהשנאה הקודמת מעידה כאלף עדים שהמניע היה פסול מעיקרו. ומתוך בירור הנפקא מינות וההשלכות ההלכתיות ,אנו מעפילים אל היכלי ההרחבה הרעיונית ,כדי לחדור אל עומק מהותה של מצוות גואל הדם ולגלות את הסוד הטמון בחובת טוהר המניעים בנפש האדם. הציר הרעיוני המרכזי המוביל אותנו בסוגיה זו נוגע במאבק התמידי שבין המשפט האלוקי המרומם לבין היצר האנושי המבקש לרתום את הקדושה לצרכיו הפרטיים .התורה הקדושה, בבואה להסדיר את עניין גואל הדם ,לא העניקה חלילה יד חופשית לשפיכות דמים מתוך הפקרות ,אלא ביקשה לתעל את הכאב הפנימי העצום של האובדן אל אפיק של עשיית צדק ומשפט .המושג של חמימות הלב שהתורה דרשה מורה לנו כי המעשה חייב לנבוע מזעזוע טהור ומקשר ישיר אל הדם שנשפך .כאשר אדם מנצל את השבר המר של משפחתו כדי להוציא אל הפועל שנאה כבושה ,איבה ישנה או סכסוכים קודמים ,הוא מבצע מעשה תרמית כלפי שמיא .הוא משתמש בכתרה של תורה ובזכות המשפטית שהוענקה לו ככיסוי ומסווה למילוי תאוות הנקם האישית שלו ,ובכך הוא מחלל את המצווה והופך אותה לרציחה נתעבת. זאת ועוד ,התורה מלמדת אותנו דרך פרשה זו מבט עמוק על גבולות עשיית הדין העצמי. חברה מתוקנת על פי דרך השם אינה יכולה לאפשר לאנשים פרטיים לפרש את המציאות מתוך נגיעות אישיות וחשבונות עבר .הדיוק המופלג של הריטב"א והרד"ק מראה כי ברגע שנכנס שמץ של אינטרס זר ,רדיפת ממון או איבה מתמול שלשום אל תוך עולם המצוות ,כל המבנה הרוחני קורס .המשפט האלוקי תובע ניקיון כפיים מוחלט ,בפרט בדיני נפשות שבהם חרב מונפת מעל ראשו של אדם .העקרון המוסרי הזה מחייב את האדם לבחון את עצמו בכל עת בישרות פנימית ,לידע האם מעשיו נעשים מתוך חמימות לב טהורה של עבודת השם ודאגה לצדק ,או שמא הלב נוטה אחר נגיעות זרות המעוותות את נתיבות היושר והאמת. בבואנו אל היכלי ההרחבה המחשבתית ,אנו מוצאים במסילה זו נתיב עמוק אל נבכי הנשמה ,החושף בפנינו את מהותו של הבורא יתברך כבוחן כליות ולב ,אשר אינו מביט רק על המעשה החיצוני של האדם אלא חודר אל מעמקי כוונתו ומחשבתו הנסתרת. ההתבוננות הפנימית בסוד גואל הדם מביאה את האדם להכרה מבהילה בדבר האחריות הרוחנית של כוונת הלב .בעוד שמערכות משפט אנושיות מתקשות לעיתים קרובות להבחין במניעיו הנסתרים של האדם ,ובוחנות בעיקר את התוצאה המעשית ואת העמידה היבשה בתנאי החוק ,הרי שתורת אמת מציבה סטנדרט אלוקי מרומם .התורה מגלה לנו ששני אנשים יכולים לעשות את אותו מעשה בדיוק ,להכות את הרוצח בשגגה מחוץ לעיר המקלט ,אך בעוד שאחד עושה מצווה קדושה ומציל את כבוד משפחתו מתוך חמימות לב טהורה וכאב אמיתי ,השני נחשב לרוצח מרושע הראוי למיתה ,רק בשל העובדה שבלבבו שכנה שנאה קודמת מתמול שלשום .הבחנה זו מלמדת את הנפש כי עולם העשייה קשור בקשר בל ינתק בעולם המחשבה ,וכל פעולה המנותקת מן הטוהר הפנימי מאבדת את חיותה ואת קדושתה.

זאת ועוד ,הרעיון המחשבתי הטמון ביסוד זה מעניק לאדם מבט נישא על הדרך שבה הקדושה מטהרת את הרגשות הטבעיים .התורה לא ביקשה לעקור את רגש האבילות והחמימות של הלב ,אלא לקדש אותו ולהפוך אותו לחלק מהצדק העליון ,אך זאת רק בתנאי שהרגש נותר נקי ואינו מתערבב בפסולת של איבה ישנה או סכסוכי ממון ,כפי שנתבאר בדברי הרד"ק .הידיעה שעינו של הקדוש ברוך הוא פתוחה אל נבכי רצונותיו של האדם ,נוטעת בו יראה עמוקה ודרישה מתמדת לזיכוך המידות .מתוך המצר של בחינת הלב הנדרשת בפרשת גואל הדם ,מתרחבים אופקיה של הנשמה ,והיא לומדת לעבוד את בוראה מתוך ישרות מוחלטת ,בידיעה שאין פנאי ואין מקום לפניו יתברך לשום זיוף או נגיעה עצמית. ומתוך כך אנו באים אל שערי ההרחבה המוסרית ,המעמידה בפני האדם מצפן פנימי מוצק וישר ,הנבנה מתוך עומקם של הגדרים ההלכתיים ומכוון את דרכיו בניקיון כפיים ובישרות הלב. היסוד המוסרי הראשוני העולה לנגד עינינו נובע מן הדיוק המופלג בדברי הריטב"א והרד"ק לגבי עולמו הפנימי של גואל הדם .הדבר מלמדנו כי המוסר התורני אינו מסתפק במעשים הנראים הגונים כלפי חוץ ,ואין הוא מאפשר לאדם להסתתר מאחורי תארים ,זכויות משפחתיות או תפקידים רשמיים שהוענקו לו .האדם המבקש לצעוד במסילת הישרות מחויב להביט בעין נוקבת אל תוך מעמקי מניעיו ,ולהבין כי הגבול בין עשיית צדק לבין פשע מוסרי אינו נקבע על פי החוק היבש לבדו ,אלא על פי טוהר הלב .המצפן המוסרי דורש מן האדם לדעת כי נגיעה אישית קלה ביותר ,או שמץ של סכסוך ומריבה ישנה ,הופכים את מעשה המשפט המרומם למעשה של שפיכות דמים ,ואין שום עניין רוחני שיכול להצדיק שימוש במצווה לשם סיפוק יצרים אישיים. מוסר השכל נוסף ונישא מתגלה לנו מתוך דברי הרד"ק בביאור מעשה האישה התקועית, המזהיר מפני עיוות הדין בשם רדיפת אינטרסים זרים וממון .עובדה זו מטביעה בנפש את החובה המוסרית להתנער מכל שמץ של צביעות ורמייה עצמית .כאשר בני המשפחה ביקשו להרוג את היורש במסווה של גאולת דם ,נחשף פרצופה האמיתי של הנקמה המונעת מאינטרס כלכלי ומסכסוך עבר .המוסר העולה מכאן מלמד אותנו כי על האדם להיות ישר עם עצמו ועם קונו ,ולא להציג דחפים אפלים של שנאה כאילו הם נובעים מרגשות קדושים או מדאגה לכבוד המת .הניווט הנכון של החיים מתוך בחירה באמת הצרופה ובניקוי הלב מכל שמץ של איבה מוקדמת ,הוא היסוד האיתן שעליו נשענת תורת המידות כולה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,להבין כי בכל עשייה ובכל קשר שבין אדם לחברו, אין לנו להסתפק בנכונות המעשה החיצוני בלבד ,אלא מוטלת עלינו חובה פנימית לזכך את המניעים ולנקות את הלב מכל שמץ של איבה ,סכסוך קודם או נגיעה עצמית .האדם הלומד לבחון את עצמו בישרות מוחלטת ,והנמנע מלהשתמש בערכים נשגבים ובמצוות ככסות לסיפוק יצרים וחשבונות אישיים ,זוכה לבנות בקרבו מצפן מוסרי איתן ,המנווט את נתיבות חייו בטהרה ,בניקיון כפיים ובעמידה אמיתית לפני אדון כל הארץ.

עיקר העניין: בעומק הבירור המרתק העולה מתוך פרשת השבוע ,נחשף בפנינו הגבול הדק והנעלם שבין קיום רצון השם לבין נפילה אל תהומות הרציחה ,מתוך שאלת היתר הריגתו של הרוצח על ידי גואל הדם השונא אותו מלפני כן .ראינו לדעת כי התורה הקדושה ,בלשונה המזוקקת שבעים ושבעה זיקוקין ,תלתה את גדרי מעשהו של הגואל בסערת רגשותיו ובחמימות לבבו הנובעת ישירות מן האסון הנוכחי ,ומתוך כך דלו רבותינו הבנות כבירות .פירושו הנוסף של הריטב"א על אתר ,המוסב על גואל הדם ,יחד עם דברי הרד"ק המפעימים במעשה האישה התקועית ,האירו את עינינו לראות כי כאשר הגואל שרוי בסכסוך ומריבות מוקדמות עם הרוצח עוד מתמול שלשום ,נפקע ממנו לחלוטין הדין המיוחד של גואל הדם ואסור לו להרגו, שכן אין מעשהו נובע מחמימות הלב הטהורה של אובדן הקרוב ,אלא מהוצאה לפועל של שנאה כבושה ואינטרסים זרים .בירור זה ,המשתקף בפסקיהם של המנחת חינוך ,חזון עובדיה ודרכי הוראה ,מעמיד נפקא מינות מעשיות בדין בית הדין ובפסילת הגואל השונא ,ומעניק לאדם תובנה משנת חיים בדבר מבטו של הבורא הבוחן כליות ולב ,המלמדנו כי רק מתוך זיכוך המניעים וטוהר המחשבה יכול האדם לקדש את מעשיו ולזכות לאור האמת והשלמות העליונה.