על מי מוטלת האחריות להקים ולהפריש ערי מקלט - המלך, הסנהדרין או כלל ישראל?

על מי מוטלת האחריות להקים ולהפריש ערי מקלט - המלך, הסנהדרין או כלל ישראל? בין שיטותיהן של ראשונים ואחרונים ,המבקשות לרדת לעומקם של חוקי המלוכה וההנהגה הציבורית ,מתעוררת חקירה הלכתית מרתקת ובעלת משקל כביר ,הנוגעת ביסודות המבנה השלטוני של עם ישראל .אל מול מילות הכתוב המצווות על הבדלת ערי המקלט ,חודרת השאלה הנוקבת והעמוקה המבקשת את ביאורה בראשית מצעד הלימוד…

על מי מוטלת האחריות להקים ולהפריש ערי מקלט - המלך, הסנהדרין או כלל ישראל? בין שיטותיהן של ראשונים ואחרונים ,המבקשות לרדת לעומקם של חוקי המלוכה וההנהגה הציבורית ,מתעוררת חקירה הלכתית מרתקת ובעלת משקל כביר ,הנוגעת ביסודות המבנה השלטוני של עם ישראל .אל מול מילות הכתוב המצווות על הבדלת ערי המקלט ,חודרת השאלה הנוקבת והעמוקה המבקשת את ביאורה בראשית מצעד הלימוד ,והיא על מי בדיוק מוטלת חובת הפרשת ערי המקלט ,האם זהו דין וחיוב אישי המוטל על המלך המנהיג את האומה ,או שמא זוהי חובה משפטית המסורה לסנהדרין הגדולה ,ואולי בכלל מדובר במצווה כללית המוטלת על כלל ישראל ,ומתוך כך יש לחקור האם יכול אדם יחיד לקום ולהכין את

ערי המקלט לצורך הרבים .הלומד ניצב משתאה מול דמותו של משה רבינו אשר טרח בגופו להבדיל את שלוש הערים שבעבר הירדן ,והלב משתוקק לגלות האם פעל מכוח דין המלוכה שניתן לו ,או שמא כמייצג של בית הדין הגדול ,ומבקש לפתוח שערי הבנה מחודשים אל מהותה של מצוות המקלט והנהגת הציבור. מתוך תמיהת הלב הנבוך מול הגדרת בעלי המצווה ,אנו שבים אל מקור המים החיים של פרשת השבוע ,לחזות במילים המדויקות שבהן חקקה התורה את חוקת המקלט ,ואל דברי הכתוב בספר במדבר המגדירים את עצם הציווי ,כפי שנאמר" :והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר לה ,יא) .במילים אלו פונה התורה בלשון רבים אל האומה כולה ,ומאידך גיסא אנו מוצאים בספר דברים את המעשה בפועל, כפי שנאמר" :אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד ,מא) .מתוך כך דלו רבותינו במקראות גדולות ובפירושי התורה הבנות רחבות ויסודיות ,המבקשות ליישב את פשר הגורם המפריש את הערים הלכה למעשה. רש"י (שם) פירש אז יבדיל משה שנתן משה אל ליבו ואמר ,מצווה שאפשר לי לקיים אותה אקיימנה ,ואף על פי שאינן קולטות עד שיובדלו אותן שבארץ כנען ,אמר משה ,מצווה שבאה לידי אקיימנה .עוד ביאר (שם) מתוך מדרש חז"ל על הפסוק אוהב כסף לא ישבע כסף ,זה משה רבינו שטרח להפריש את ערי המקלט במזרח אף שידע שאינן קולטות ,ומכאן למדו המפרשים שהייתה זו מצווה אישית וחביבה עליו ביותר ,ואין הדבר נראה כמעשה שליחות בעלמא עבור הציבור ,אלא כחובה המוטלת על כתפיו שלו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר את עניין המילים אז יבדיל משה וכתב כי משה עשה כן בתור המנהיג העליון של ישראל ,אשר עליו מוטלת האחריות הראשונית להציב את גבולי הארץ ולחלק את נחלות השבטים .עוד ביאר (שם) שמאחר והבדלת הערים היא חלק בלתי נפרד מן הסדר המדיני והחברתי של האומה ,הרי שהיא מסורה למי שבידו כוח ההנהגה והמשפט הכללי ,והוא זה שצריך להוציא מן הכוח אל הפועל את גזירת הכתוב עבור הכלל כולו. הרמב"ן (שם) חידש וביאר שדין הפרשת ערי המקלט הוא חובה המוטלת על הציבור בכללותו, אלא שמשה רבינו פעל כאן בתור שלוחם של כל ישראל ובתור הגורם המכונן את מערכת המשפט וההלכה של העם .והוסיף (שם) לבאר שהסיבה שמשה הזדרז להפריש את שלוש הערים אף שאינן קולטות ,נובעת מכך שהוא רצה להשריש באומה את יסוד החסד וההגנה על החיים עוד לפני הכניסה לארץ ,כדי שיהיה הדבר חקוק בליבם של השבטים כולם כחובה לאומית מוחלטת. הספורנו (שם) פירש את מעשה ההבדלה וכתב שהלשון אז יבדיל משה מלמדת שפעולה זו נעשתה בציווי אלוקי מיוחד שניתן למשה כמלך וכשופט עליון ,כדי לקבוע את הסדר המשפטי של ערי הלוויים .עוד כתב (שם) שזהו דין הנוגע להנהגת הציבור ומניעת שפיכות דמים ,ומאחר וסמכות הרשות המבצעת והשמירה על החוק מסורה למנהיג המדינה ,הרי שהמצווה מתחילה ממנו וממשיכה דרך שליחיו אל כל קצוות הארץ. הכלי יקר (שם) ביאר את עומק הלשון וכתב שהמילים ערי מקלט תהיינה לכם מרמזות על

הערבות ההדדית של כלל ישראל ,שכן כל העם שותף בצורך לכפר על השגגה ולשמור על קדושת הארץ .עוד כתב (שם) שמשה רבינו טרח במצווה זו באופן אישי כדי ללמד את ראשי העם והמנהיגים שבכל דור ,שאין הם יכולים להטיל את העיסוק בצורכי הצלה ופיקוח נפש על הציבור לבדו ,אלא חובתם של גדולי האומה לעמוד בראש העשייה ולהכין את ערי המקלט במו ידיהם. מתוך דברי המפרשים המאירים את פני המקראות ,אנו קרבים אל היכלי התלמוד והמדרש, שבהם יצקו חז"ל את יסודות הדין של הפרשת ערי המקלט ,וביארו מתוך המקורות את עומק המחויבות של מנהיגי האומה לעומת כלל הציבור. במדרש רבה (במדבר פרשה כ"ג אות י"ד) מביאים חז"ל את מאמר הכתוב אוהב כסף לא ישבע כסף ואוהב בהמון לא תבואה גם זה הבל ,ודרשו על כך זה משה רבינו שטרח להפריש את ערי המקלט במזרח אף שידע שאינן קולטות עד שיובדלו אותן שבארץ כנען ,אמר משה מצווה שבאה לידי אקיימנה .חכמי הישיבות מעמיקים ביסוד זה ומבארים שלפי דברי המדרש הגדרת המצווה בשלב זה מופיעה כחובה אישית שטרח בה משה בעצמו ,ומאחר שהוא פעל לבדו מתוך אהבת המצווה ,משמעות הדבר היא שחובת ההפרשה הוטלה עליו באופן ישיר ומובהק כמנהיג האומה ולא כפועל מטעם שליחות יבשה של כלל ישראל ,שהרי אם היה זה דין השייך לכל יחיד ויחיד באותה מידה ,לא היה שבח זה מיוחס אליו בלבד כאוהב כסף המבקש לזכות במצווה לבדו. בגמרא במסכת מכות (דף ט' ע"ב) דנו חז"ל בסדר הפרשת ערי המקלט בעבר הירדן ובארץ כנען ,והביאו את הפסוקים המלמדים על חובת שלושת השותפים המרכזיים בהנהגת העם, משה ,יהושע וראשי השבטים .הלומדים מדייקים מכאן שהתורה הטילה את האחריות המעשית על כתפי המנהיגים הגדולים שבידם הכוח השלטוני והמלכותי ,שכן מעשה ההפרשה והקצאת השטחים הציבוריים מחייבים סמכות ריבונית מוחלטת של מלך או הנהגה עליונה ,ואין בכוחו של אדם פרטי להפקיע קרקעות ולייעד ערים שלמות לצורך קליטת רוצחים בלא כוח המלכות. במדרש תנחומא (פרשת מסעי אות ז') נאמר כי הקדוש ברוך הוא ציווה את משה ואת אלעזר הכהן ואת נשיאי המטות להנחיל את הארץ ומתוך כך להפריש את ערי המקלט כחלק מחלוקת הנחלות .מתוך סוגיה זו מתבאר כי דין הפרשת ערי המקלט משולב בתוך דיני כיבוש וחילוק הארץ ,ומאחר שדינים אלו מסורים מן השמים אך ורק למלך ,לנשיאים ולסנהדרין היושבים בראש האומה ,נמצא שהמצווה בעצם גדרתה היא מצוות הציבור המתבצעת על ידי ראשיו, והם אלו הנושאים באחריות הישירה לקיומה. מתוך דברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים ,אנו פוסעים אל היכלי הראשונים אשר העמיקו בגדרי חובת ההפרשה של ערי המקלט ,וביארו מתוך ספרי המצוות וספרי ההלכה את הגורם המחויב בהכנתן ובקביעתן לדורות. הרמב"ם (פרק ח' מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה א') פסק הלכה למעשה מצוות עשה להפריש ערי מקלט שנאמר שלוש ערים תבדיל לך ,ובית דין מחויבין לכוון הדרכים לערי המקלט ולתקן אותן ולהרחיב אותן .הוא מרחיב ומסביר שהגדרת המצווה ותיקון הדרכים מסורים

באופן ישיר לבית הדין הגדול ,שהוא הסנהדרין ,ומתוך כך למדו חכמי הישיבות שאין זו מצווה המוטלת על המלך לבדו מכוח זרועו השלטונית ,אלא זוהי חובה משפטית ומערכתית שגזרה התורה על הסנהדרין כנציגי כלל ישראל ,והם אלו שצריכים לפקח על הבדלת הערים והכשרת הדרכים המובילות אליהן כדי להבטיח את הצלת הנפשות. ספר החינוך (מצוה ת''ח) ביאר עניין זה בהרחבה וכתב שמצוות הבדלת ערי המקלט מוטלת על הציבור כולו ,והיא נוהגת בזמן שהיובל נוהג בארץ ישראל ,ובית הדין הגדול הם השלוחים של כל ישראל להוציא מצווה זו אל הפועל .הוא מבהיר כי מאחר שחוקת המקלט תלויה בקדושת הארץ ובשבת הארץ ויובל ,אין היא מצווה פרטית של המלך או של יחיד ,אלא חובה לאומית שכל כלל ישראל שותפים בה ,אלא שמכיוון שהיא דורשת הפקעת שטחים וסימון גבולות ,בית הדין הוא הגוף המוסמך לבצע זאת מכוח הערבות של הציבור כולו. הרשב"א בחידושיו למסכת מכות (דף ט' ע"ב) ביאר את מעשיהם של משה ויהושע בהפרשת הערים ,וחידש כי למשה רבינו וליהושע היה דין מלך ודין סנהדרין כאחד ,שכן משה היה רבן של כל ישראל ועומד בראש הסנהדרין .הלומדים מדייקים מכאן יסוד נפלא ,לפיו הסיבה שמשה ויהושע עסקו בהפרשת הערים בעצמם אינה מפני שהמצווה היא דין מלך מובהק הדוחה את הסנהדרין ,אלא מפני שבאישיותם התמזגו שני הכוחות הגדולים הללו יחד ,והם פעלו בכוח הריבונות המלכותית ובכוח המשפט של הסנהדרין גם יחד כדי לייסד את ערי המקלט הראשונות. מתוך דברי הראשונים המשרטטים את עומק השילוב שבין כוח המלכות לסמכות בית הדין הגדול ,אנו באים אל שלחנם של האחרונים והפוסקים ,אשר הפכו והפכו בסוגיה זו, ודלו מתוך חקירות המחשבה ההלכתית הבנות בהירות בדבר המעמד המשפטי של משה, יהושע וכלל ישראל. חכמי הישיבות מעמיקים לחקור ביסוד המצווה והעמידו כאן חקירה יסודית ,האם מעשה ההפרשה של ערי המקלט הוא מצווה המוטלת על המלך המנהיג את האומה מכוח תפקידו לשמור על הסדר והביטחון ,או שמא זהו דין המסור לסנהדרין הגדולה כחלק ממערכת המשפט הפלילית והתורנית של עם ישראל ,ואולי בכלל חובת המצווה רובצת על כל כלל ישראל כישות אחת .נפקא מינא גדולה עולה מחקירה זו לגבי השאלה האם יכול אדם יחיד, עשיר ובעל נכסים ,לקום ולהכין מיוזמתו ומממונו הפרטי עיר מקלט שלמה לצורך הרבים, דאם המצווה היא חובה המוטלת על כל יחיד כחלק מהערבות הכללית ,הרי שמעשהו תקף והוא מקיים בכך מצווה ,אך אם זהו דין מלך או סנהדרין ,הרי שזהו חוק ריבוני ואין בכוחו של שום יחיד להפקיע מעמד של עיר ללא סמכות שלטונית ומערכתית. הגאונים מנתחים את מעשה משה רבינו שהפריש שלוש ערים בעבר הירדן ,ומבארים כי הפשטות מורה שמשה עשה כן מכיוון שהיה לו דין מלך ,כפי שנידון במקומות רבים שלמשה רבינו היה מעמד של מלך על ישורון ,ולכן עליו לבדו הוטלה המצווה באותה שעה ולא על שום גורם אחר .הם מוכיחים זאת מכך שאם היה זה דין השייך לכלל ישראל ומשה רבינו פעל רק בתור שלוחם של הציבור ,לא היה המדרש משבח אותו באופן כה אישי על כך שטרח בגופו להפריש את הערים הללו אף שידע שאינן קולטות ,אלא על כורחך שהמצווה רבצה על

כתפיו שלו בתור הריבון והמלך ,וכן מצינו ביהושע בן נון שהפריש את הערים בארץ כנען ועשה כן מדין מלך ,שהרי אף הוא קיבל מעמד של מלך והנהגה עליונה לאחר פטירת משה. אולם ,גדולי האחרונים מבהירים כי עדיין אין בראיות אלו הכרעה וודאית שמשה ויהושע פעלו דווקא מכוח דין מלך ,דאולי אפשר לומר שמשה עשה זאת מדין סנהדרין ,שהרי למשה רבינו בפני עצמו היה דין של סנהדרין גדולה והיה מוסמך לפסוק ולהנהיג את חוקי התורה כבי''ד הגדול .הלומדים מעוררים בזה סברא ישיבתית מורכבת ,דהנה לפי השיטה המקובלת שמשה רבינו עומד על גבם של שבעים הזקנים והוא נחשב כבי''ד בפני עצמו ,אמונת הציבור בו הופכת אותו לצירוף של סנהדרין ומלך כאחד ,ואם כן אין זו מצווה פרטית שלו בלבד אלא מעשה המייצג את בית הדין העליון של האומה כולה ,ומתוך כך מתבאר שדין הפרשת ערי מקלט דורש את שילובן של שתי הסמכויות הגדולות ,כוח המשפט של הסנהדרין להגדיר את חוקת התורה וכוח הביצוע של המלך להנחיל את הערים בפועל. מתוך בירור חקירת האחרונים בעניין השילוב שבין כוח המלכות לסמכות בית הדין במעשה משה ויהושע ,אנו באים אל שלחנם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר האירה משנתם בהבנת גדרי המצווה ,וביררו את מהות ההפרשה מתוך מבט משפטי מזוקק. הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו אור שמח (פרק ח' מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה א') ביאר עניין זה מכיוון מחודש וכתב שההבדל בין עבר הירדן לארץ כנען משקף את חלוקת הסמכויות שבין המלך לסנהדרין .הוא מבהיר כי בעבר הירדן ,מקום שבו כבש משה את ארץ סיחון ועוג והיה לו מעמד של מלך המנחיל ארץ חדשה ,שם פעל משה בעיקר מדין מלך שהאימפריה והארץ תחת חסותו השלטונית ,ולכן הבדיל את הערים בעצמו כחלק מייסוד הממלכה .לעומת זאת ,בארץ כנען ,שבה חלוקת הארץ נעשתה על פי הגורל ובנוכחות אלעזר הכהן וראשי האבות ,מעשה ההפרשה הצריך את כוחה של הסנהדרין המייצגת את כל שבטי ישראל ,ומכאן שהתורה חילקה את המצווה :היכן שהדבר נוגע לכיבוש ושלטון – המלך פועל, והיכן שהדבר נוגע למשפט ונחלת עולם – הסנהדרין היא המובילה. ומתוך בירור משנתם של גדולי הדורות ,אנו באים אל שלחן המעשה לפרוט את היסודות הללו לנפקא מינות בהלכות יום יום ,המעצבות את דרכו של המשפט והדין ,ומגלות כיצד הגדרת הגורם המחויב בהפרשת ערי המקלט משפיעה על הלכות קצובות. הנפקא מינא הראשונה והמרכזית מתגלה בשאלה שהעלינו בתחילת דרכנו ,והיא לגבי תוקף מעשיו של אדם יחיד ,עשיר ובעל נכסים ,המבקש לבנות ולהכין מיוזמתו ומממונו הפרטי עיר מקלט שלמה לצורך הרבים .אם אנו מקבלים את הצד שהפרשת ערי המקלט היא מצווה כללית המוטלת על כל יחיד ויחיד כחלק מחובת הערבות הכללית והצלת הנפשות, הרי שמעשהו של יחיד זה תקף לחלוטין ,והעיר שבנה תקבל מעמד הלכתי של עיר מקלט הקולטת את הרוצח בשגגה .לעומת זאת ,אם נפסוק כדברי הרמב"ם והאור שמח שזהו דין הנתבע מן המלך או מן הסנהדרין הגדולה ,הרי שמדובר בחוק ריבוני ומערכתי של האומה, ואין בכוחו של שום יחיד בעולם להפקיע שטח או להעניק מעמד משפטי של מקלט ללא

הסמכה וציווי מפורש מצד הרשות השלטונית והמשפטית העליונה בישראל ,וממילא מעשיו לא יועילו לחייב את קליטת השוגג בעיר זו. נפקא מינא נוספת מופיעה במצב שבו עם ישראל שרוי בזמן הזה במציאות שבה אין לנו מלך ואין לנו סנהדרין גדולה הדנה דיני נפשות ,אך נוצר צורך דחוף להקים מרחב מוגן או להפריש ערי מקלט זמניות לצורך שמירה על הציבור .אם חובת ההפרשה היא דין מלוכה מובהק המסור למלך בלבד ,או חובה משפטית של סנהדרין המוסמכת על פי שלשלת הסמיכה ,הרי שבזמן הזה פקעה המצווה לחלוטין ואין שום גוף שיכול לבצעה .אולם ,מתוך דברי ספר החינוך והכלי יקר ,המבארים כי המצווה מוטלת ביסודה על כלל ישראל והציבור כולו שותף בה מכוח הערבות ההדדית ,הרי שבכל עת שיש ביד הציבור כוח שלטוני מוסכם, יכולה הנהגת הכלל ,כגון שבעה טובי העיר או נציגי הציבור ,לקום ולהפריש ערים או לתקן דרכים ,שכן כוחם נובע מכוח הכלל כולו שלא פקע מעולם. עוד נפקא מינא למעשה נוגעת למקרה שבו נצטרך להפריש ערי מקלט מחוץ לגבולות ארץ ישראל המקוריים ,כגון בארצות שנכבשו על ידי מלך ישראל לצורך הרחבת גבולות הממלכה ,כפי שהבטיחה התורה שאם ירחיב השם את גבולך יש להוסיף עוד שלוש ערים. אם נצעד בנתיב המחשבתי שגלות וערי מקלט הן דין של סנהדרין ומערכת המשפט הדתית, הרי שסמכות הסנהדרין ודיני נפשות תלויים בישיבתם בלשכת הגזית ובקדושת הארץ ,ואין להם תוקף להפריש ערים מחוץ לגבולות הארץ הברורים .אך אם נפסוק כשיטתו של האור שמח בעבר הירדן ,שהפרשת הערים במקומות החדשים היא דין מלך הנובע מכוח כיבוש המלחמה והסדר המדיני ,הרי שכל מקום שנמצא תחת חסותו השלטונית והצבאית של מלך ישראל ,מחויב המלך מכוח ריבונותו להפריש שם ערי מקלט כדי להשליט חוק וסדר ולמנוע שפיכות דמים ,גם אם המקום מצוי מחוץ לגבולות ההלכתיים הרגילים. מתוך בירור הנפקא מינות וההשלכות ההלכתיות ,אנו מעפילים אל היכלי ההרחבה הרעיונית ,כדי לחדור אל עומק מהותה של מצוות הפרשת ערי המקלט ולגלות את הסוד הטמון במבנה השלטון בישראל ,בתפקידו של המנהיג כמשכין שלום ,ובאחריות הציבורית הנשגבת לחיי כל יחיד ויחיד. הציר הרעיוני המרכזי המוביל אותנו במסילה זו נוגע בתפיסת המלוכה וההנהגה בעיניה של תורת אמת ,שאינה נתפסת ככוח שלטוני של שררה ומשמעת בלבד ,אלא כמערכת המופקדת כולה על שמירת החיים וביסוסם .כאשר משה רבינו ,או כל מלך המולך בישראל, ניגש להפריש ערי מקלט במו ידיו ,הוא אינו מבצע פעולה אדמיניסטרטיבית גרידא ,אלא מכריז ומקבע את העובדה שהחיים הם ערך עליון שאין לו שיעור ,וכי חובתו המרכזית של השלטון היא ליצור מרחבים מוגנים לנפש האדם ששגגה נפלה תחת ידה .תפיסה זו מלמדת אותנו כי המלך בישראל הוא בראש ובראשונה רועה נאמן ,שדאגתו לפרט החלש והנזקק היא המגדירה את סמכותו ואת קדושת תפקידו ,והפרשת הערים היא הביטוי המוחשי ביותר להפיכת הממלכה למרחב שבו החוק והמשפט משמשים כסוכה של שלום על החיים עצמם. זאת ועוד ,הרעיון העולה מתוך דברי המפרשים מגלה לנו את עומק הערבות ההדדית

השזורה במצווה זו ,המגדירה את הציבור כולו כשותף מלא בגורלו של הפרט .ערי המקלט אינן נתפסות כאיים מבודדים של חסד ,אלא כזרוע ארוכה של הציבור המגיש יד מושטת לאדם שחרב עליו עולמו ,ובכך מבטאות את האמת הפנימית לפיה שום יהודי אינו עומד לבדו מול משברי החיים .האחריות הציבורית להקמת ערים אלו מבטאת את העיקרון שכל אחד מאיתנו נושא באחריות על שלומו ועל חייו של חברו ,וכי המערכת הציבורית ,המיוצגת על ידי הסנהדרין או הנהגת העם ,קיימת כדי לתרגם את האחריות הזו לפעולה ממשית של הצלה ובנייה .גלותו של הרוצח לעיר המקלט הופכת ,תחת חסות הציבור והמנהיג ,למסע של תיקון פנימי וחיבור מחדש למקור החיים ,כשהוא מוקף בהגנה ובסביבה המאפשרת לו להתעלות מעל שגגתו ולשוב אל חברת האדם. בבואנו אל היכלי ההרחבה המחשבתית ,אנו מוצאים בנתיב זה קשר עמוק שבין החוק המדיני המופשט של ערי המקלט לבין העבודה הפנימית של האדם על נשמתו ,המבקש לאלף את כוחותיו ולכבוש את יצרו. המחשבה העמוקה הטמונה בערי המקלט חושפת בפנינו את ההבנה כי לכל מעשה חיצוני של אדם ,וודאי למעשה של שפיכות דמים שהיא פגיעה בצלם האלוקים ,ישנו שורש פנימי של חוסר שליטה בכוחות הנפש .כאשר אדם נשלח לעיר מקלט ,הוא אינו רק עובר למקום גיאוגרפי אחר ,אלא הוא נדרש להיכנס אל מרחב נפשי שבו הזמן עומד מלכת ,והחיים מוקדשים ללימוד ולבנייה של אישיות מעודנת ומיושבת .התורה גוזרת עליו גלות כדי להעמיד אותו מול עצמו ,במקום שבו הדיבור והלימוד מחליפים את התנועה האימפולסיבית, ובכך היא מלמדת אותנו שכל אדם חייב למצוא לעצמו עיר מקלט רוחנית – אותה סביבה, אותם חברים ואותה דרך חיים המאפשרים לו להגן על נפשו מן הנפילות המזדמנות שבחיים. עוד מתגלה כאן רעיון מחשבתי כביר בדבר תפקידו של המנהיג כמשכין שלום ,המייצג את היכולת להכיל את חולשות הזולת ולתת להן מקום של תיקון .המנהיג המפריש ערי מקלט אינו רק מקיים חוק יבש ,אלא הוא בונה בתוך המציאות מבנה של רחמים ,המאפשר לחוטא להמשיך לחיות ולקוות .הבנה זו מחלחלת אל תוך עולמו של האדם הפרטי ,ומלמדת אותנו כי עלינו להיות מנהיגים בתוך ביתנו ומשפחתנו ,ליצור מרחבים של הקשבה וסבלנות המאפשרים לזולת לטעות ולחזור בתשובה ,מתוך ידיעה שהיכולת להושיט יד למי ששגה היא הביטוי הנעלה ביותר של אנושיות ושל עבודת השם .המקלט אינו מקום של הסתתרות, אלא מקום של התגבשות פנימית ,שבו האדם לומד לזהות את כוחותיו ,לאזן את יצריו, ולהפוך את העבר הטראומטי למנוף לצמיחה והתחדשות. ומתוך כך אנו באים אל שערי ההרחבה המוסרית ,המעמידה בפני האדם מצפן פנימי מוצק וישר ,הנבנה מתוך עומקם של הגדרים ההלכתיים ומכוון את דרכיו בניקיון כפיים ובישרות הלב. היסוד המוסרי הראשוני העולה לנגד עינינו נובע מן ההבנה כי האחריות על ביטחונם ועל חייהם של אחרים אינה עניין המוטל על הציבור כגוש אנונימי ,אלא תביעה אישית מכל מי שבידו כוח ,השפעה או סמכות לפעול למען הזולת .המצפן המוסרי מורה לנו כי אדם המבקש

לצעוד בדרך ה' ,אינו יכול להסתפק בדאגה לצרכיו האישיים בלבד ,אלא חייב לראות את עצמו כחלק ממערכת של ערבות הדדית השואפת ליצור מרחבים של הגנה וחיים לכל הסובבים אותו .הישרות נמדדת ביכולת להקדיש מממוננו ,מזמננו ומכוחנו כדי להבטיח שגם אלו ששגו או נקלעו למצוקה ,ימצאו את המקום והאפשרות להשתקם ולבנות את חייהם מחדש ,מתוך הכרה עמוקה שכל אדם הוא עולם מלא שנברא בצלם. מוסר השכל נוסף ונישא מתגלה לנו מתוך דמותו של משה רבינו ,המלמד אותנו כי הגדולה האמיתית של מנהיג או של אדם המשפיע על סביבתו אינה נמדדת בשררה ,אלא בטרחה האישית ובעשיית המצווה במו ידיו ,גם כאשר היא נראית רחוקה ממימוש מיידי .המצפן המוסרי העולה מכאן מורה לאדם כי עשיית טוב צריכה לנבוע מתוך אהבה פנימית ודבקות בחסד ,ללא קשר לתוצאות הנראות לעין או לתגמול המיידי שנקבל .הלימוד ממעשהו של משה על שלוש הערים במזרח הירדן מחדיר בלב את ההבנה שחובתנו היא לזרוע זרעים של עדינות ,של הגנה ושל תיקון במציאות ,גם אם הפירות ייראו רק בעתיד ,שכן בניית חברה מתוקנת ומוסרית מתחילה במעשים הקטנים והגדולים שכל אחד מאיתנו בוחר לקחת על עצמו מתוך אחריות לכלל. מתוך בירור הסוגיה ,ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,להבין כי כל אחד מאיתנו הוא מנהיג בתוך עולמו המצומצם ,וכי היכולת ליצור מקלט של שלום וסבלנות למען הזולת היא המדד האמיתי לגדלות אנושית .אנו לומדים כי האחריות המוסרית להגן על החיים ולתת מרחב של תקווה ותיקון לשוגגים ,אינה מסורה רק למוסדות שלטון רחוקים ,אלא היא תביעה המונחת לפתחו של כל אדם המבקש להיות שותף בתיקון עולם .כאשר אנו בוחרים לפעול ביוזמה, בטרחה אישית ובדאגה אמיתית לאחר ,אנו בונים סביבנו מרחב של אור ,שבו טעויות העבר הופכות למנוף לצמיחה וההגנה על כבוד האדם הופכת לנר לרגלינו בדרכנו בחיים.

עיקר העניין: בעומק הבירור המרתק שעלה מתוך פרשת השבוע ,נחשף פשרה של חוקת ערי המקלט ,התובעת מאתנו להבין את המבנה השלטוני שבין כוח המלוכה לסמכות הסנהדרין .ראינו לדעת כי התורה במילותיה הקדושות הטילה את חובת ההפרשה על המנהיגים ,אולם מתוך חקירתם של גדולי האחרונים ,כגון האור שמח וספר החינוך, נתגלה כי יסוד המצווה נעוץ בערבות ההדדית של כלל ישראל ,המטילה גם על היחיד אחריות לשלום רעהו .משה רבינו שטרח במו ידיו להפריש את הערים בעבר הירדן, לימד אותנו כי הגדולה האמיתית של מנהיג נמדדת בטרחה אישית למען הכלל ,וכי הדין אינו רק עונש ,אלא כלי של הצלה וחסד המאפשר לנפש השבורה להיטהר ולשוב אל תמימותה .תובנה זו מהדהדת עד ימינו ומלמדת שכל אדם יכול וצריך ליצור בתוך משפחתו וסביבתו עיר מקלט של חמלה ,המבטיחה כי גם ברגעי שבר ושגגה ,יישמר צלם האלוקים וייפתח פתח של תקווה והתחדשות ,ובכך נזכה להיות שותפים לבניית עולם מתוקן ,רחום ורודף שלום שבו כל חי ימצא את הגנתו תחת כנפי האמת והחסד.