האם ייתכנו רצח והריגה בשוגג בימות המשיח, ולמה התורה מצווה להוסיף ערי מקלט לעתיד?

האם ייתכנו רצח והריגה בשוגג בימות המשיח, ולמה התורה מצווה להוסיף ערי מקלט לעתיד? בנתיבי הגאולה המצפים לביאת המשיח ,נפרסים חזיונות של עולם מתוקן ,עולם שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" .אך בתוך דפי התורה בפרשתנו ,עולה שאלה נוקבת המבקשת את פשר המציאות העתידית אל מול הציווי על ערי המקלט" :והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש…

האם ייתכנו רצח והריגה בשוגג בימות המשיח, ולמה התורה מצווה להוסיף ערי מקלט לעתיד? בנתיבי הגאולה המצפים לביאת המשיח ,נפרסים חזיונות של עולם מתוקן ,עולם שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" .אך בתוך דפי התורה בפרשתנו ,עולה שאלה נוקבת המבקשת את פשר המציאות העתידית אל מול הציווי על ערי המקלט" :והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה" (במדבר לה ,יא) .והרי התורה היא תורת אמת ,הנצחית בכל דור ודור ,ואם יבוא המשיח ויחלו ימות הגאולה ,האם תיוותר אחיזה למציאות של רציחה ,מזיד או שגגה ,הדורשת את קיומן של ערי המקלט? הלב עורג אל השלמות המוחלטת ,אך המחשבה ההלכתית נדרשת לרדת לעומק הדין ולברר האם המציאות העתידית היא מציאות נסית שבה יתבטלו כוחות ההרס ,או שמא שורשיה של המציאות האנושית יישארו נטועים גם באותם ימים נשגבים. בנתיבי ההיסטוריה והעתיד הניצבים לפנינו ,אנו פונים אל דברי רבותינו המבקשים לפענח את סוד נצחיות התורה מול חזון הגאולה .הפסוק בפרשתנו (במדבר לה ,יא) פותח פתח רחב ליריעה זו :והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה. הציווי נראה לכאורה קבוע ויציב ,אולם מנגד ניצבת הבטחת הנביאים (ישעיה ב ,ד) על עולם

משוחרר ממלחמות ומאיבה ,כפי שנאמר :וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ,לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. ספר חסידים (סימן תתרנ"ד) נדרש לסתירה זו מתוך הפסוק בספר דברים (יט ,ט) וכי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך והוספת לך עוד שלש ערים .הקשה בספר חסידים וביאר כיצד ייתכן ציווי להוספת ערים לעתיד לבוא ,והרי יצר הרע יתבטל ,וממילא לא יהיה עוד צורך במקלט לשוגגים? מתוך קושייתו עולה כי פשיטא ליה לבעל ספר חסידים שעצם מושג הרציחה שייך גם בימות המשיח ,שאילולא כן היה מקשה מפסוק אחר המתאר את ביטול המוות ,אלא על כרחך שהמציאות האנושית והאפשרות לרציחה ,מזיד או שגגה ,נותרות על מכונן. רבינו בחיי (דברים כא ,ט) ביאר את הבטחת הנביאים כמעידה על שינוי עמוק בטבע האנושי, שבו תתבטל הנטייה להרס ורצח .מפרשים אחרים ,ובתוכם המגדים חדשים (שם) ,ביארו כי דברי הנביאים הם בגדר נס ,ואין מצוות ערי מקלט ראויה להתבטל על סמך ציפייה לנס .כמו כן ,הובא בשם רבנו האר"י כי לא תתרבה הדעת בישראל מיד בביאת הגואל ,אלא בהמשך הזמן ,ובינתיים יהיה צורך בערי מקלט ,ואף הוסיף האר"י כי אם נזכה לביאה מוקדמת ,ייתכן שעדיין יהיו נשמות שתיקונן בהריגה בשוגג ,ועל כן הערים תהיינה נחוצות. אנו צוללים אל היכלי התלמוד ,שם נפרסו היסודות המגדירים את גבולות העולם הזה מול עולם המשיח ,ואת האפשרות לקיומה של מציאות מורכבת גם בימים ההם. בגמרא במסכת שבת (דף ס"ג ע"א) אמרינן :כל הנביאים נתנבאו לימות המשיח ,אלא דכתיב לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה .חכמי הישיבה מבארים כי חזון זה מבטא את השלום המוחלט שישרור בין האומות ,אולם עדיין יש לבחון האם שלום זה שולל לחלוטין כל אפשרות של הריגה אישית ,או שמא הגבלה זו נוגעת למלחמות של מלכות במלכות. בגמרא במסכת פסחים (דף ס"ח ע"א) ובסנהדרין (דף צ"א ע"ב) דנו חכמים בסתירה שבין הנבואות :רמי עולא קראי אהדדי ,דכתיב ובלע המות לנצח וכתיב כי הנער בן שנה ימות. ומשני :כאן בישראל ,כאן בעכו"ם .ביאור הדברים ,שגם כאשר המיתה הטבעית על ידי מלאך המוות תתבטל בעם ישראל ,עדיין ייתכן שמוות יתרחש מסיבות אחרות ,כגון רציחה ,ובכך נשאר מקום לדיון הלכתי במעמדו של הרוצח גם בעולם שבו המוות אינו שולט כבעבר. חכמים במסכת אבות (פרק ד' משנה כ"ב) הוסיפו נדבך יסודי :הילודים למות והמתים להחיות. תוספות יו"ט בדקדוקו המופלא ביאר כי תחיית המתים אינה חלק ממהלך הטבע הרגיל ,אלא פעולה נסית מיוחדת .מכאן נלמד שגם בעולם שבו יזכו לתחיית המתים ,אין הדבר מבטל את חוקי הבחירה החופשית של האדם ,ואדם שקם לתחייה עדיין נותר בן חורין לבחור בטוב או ברע ,ומשכך ,האפשרות שיהרוג את חברו – כשם שהיה לפני חטא אדם הראשון – נותרת מציאותית גם בימות המשיח. אנו פוסעים אל משכנם של הראשונים ,אשר ברוחב בינתם הניחו את היסודות לפתרון הסתירה שבין חזון הגאולה לבין המציאות ההלכתית של דיני נפשות והצורך במקלט. הרמב"ן (בסוף שער הגמול) ביאר את מהות העולם הבא ותחיית המתים ,ומתוך דבריו עולה

כי אף בעולם שבו יזכו לחיי עד ,אינו מן הנמנע שיוכל אדם להרוג את חברו ,כדרך שהיה אפשרות זו קיימת קודם חטא אדם הראשון .לשיטתו ,הבחירה החופשית היא נשמת אפו של האדם ,והיא עומדת לעולם ,ולכן גם בימות המשיח המציאות האנושית על סיכוניה הטבעיים אינה מתבטלת לחלוטין. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בספרו יביע אומר) עמד על דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (פרק חלק) שכתב :והמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו ובן בנו .רבנו מבאר כי מתוך דברי הרמב"ם עולה שמשיח עצמו כפוף לחוקי הטבע ,ומכאן שהמוות והמציאות האנושית המוכרת לנו אינם מתבטלים בביאת הגואל .דברים אלו סותרים את דעת רבינו בחיי (בראשית יא ,י) שפירש על הפסוק חיים שאל ממך נתת לו ,שמשיח יחיה לעולם ועד ,אך להלכה נפסק כדברי הרמב"ם ,המבחין בין הגאולה הרוחנית לבין המשכיות העולם הפיזי. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בספריו) הוסיף וביאר כי אפילו לפי דעת הרמב"ן הסובר כי עולם התחייה הוא עולם שכולו ארוך ,עדיין יש מקום להבחין בין ביטול מלאך המוות לבין אפשרות ההריגה .שהרי הפסוק ובלע המות לנצח מורה על ביטול המיתה הטבעית והמלאכית ,אך אין הוא כולל את המיתה הנגרמת מפעולת אדם ,שהיא תלויה בבחירתו של הרוצח ובנסיבות החיים .משכך ,הצורך בערי מקלט נותר בעינו ,כחלק מהמערכת המשפטית הנצחית של התורה ,שאינה תלויה בשינויי הזמנים. במעלה הדרך אל משכנם של האחרונים ,אנו פוגשים את גדולי הדורות אשר העמיקו בסוגיה זו ,ובתוך דבריהם מתבהרת התמונה בדבר נחיצות ערי המקלט גם באותם ימים נשגבים של הגאולה. הערוך לנר (בפירושו למסכת מכות דף ט' ע"ב) פירש בביטחון גמור שגם בימות המשיח המושג רציחה הוא מושג מציאותי ,ועל כן הצורך בערי מקלט עומד בעינו .הוא מבאר כי אין בתורה נבואה על ביטול הצורך במערכות הדין והמשפט ,אלא הבטחה על התעלות הרוח והשלום העולמי ,אך כל עוד יש בחירה חופשית לאדם ,המציאות של שגגה ומזיד שרירה וקיימת. הרדב"ז (חלק א' סימן תתל"ט) ביאר חילוק יסודי בין המתים שיקומו לתחיה קודם ביאת המשיח ,לבין אלו שיהיו חיים בדורו .הוא כתב שאלו שיזכו לימות המשיח ואלו שיוולדו בתוכם ,יחיו חיים ארוכים וטובים אך עדיין יטעמו טעם מיתה ,ומשכך מציאותם היא מציאות אנושית רגילה הכפופה לדיני תורה .לעומתם ,אותם שיקומו בתחיית המתים הראשונה והשנייה לא ימותו כלל וייכנסו אל האלף השביעי בגוף ובנפש ,אך גם לגביהם אין ראיה שהם פטורים מכל סדר עולמי ומערכת משפטית מתוקנת. החתם סופר ביאר כי גם אפר פרה אדומה יידרש לעתיד לבוא ,כפי שפסק הרמב"ם בהלכות פרה אדומה ,ומכאן שהטומאה אינה מתבטלת מן העולם .ואם הטומאה שייכת ,ככל שכן שדיני נפשות ושאר מערכות התורה נשארים בתוקפם ,וכל שכן לשיטת הרמב"ן שדיני רציחה שייכים גם בימים אלו .נמצא שכל מציאותנו כאן ,על דיניה ומצוותיה ,היא תשתית נצחית שאינה מתבטלת ,אלא מזדככת ומקבלת משמעות נעלה יותר בתקופת המשיח.

אל מול היכלי המחשבה של גדולי החסידות ,אנו פוסעים לבירור ההיבט הפנימי של ערי המקלט ,המקבלים אור חדש ונוצץ לקראת ימות המשיח ,עת שורש הנשמות מתגלה במלוא תפארתו. השם משמואל (במאמריו על ענייני הגאולה) מבאר כי ערי המקלט בימות המשיח אינן מקומות של הגנה מפני אלימות פיזית גרידא ,אלא מקום של תיקון הנשמות .לשיטתו ,גם כשיבוא המשיח ,כל עוד האדם נתון בתהליך של עלייה ובירור ,ייתכנו מצבים של נפילה או שגגה, כחלק מההתמודדות עם תיקון הכלים הנדרש בעולם הזה .ערי המקלט הופכות להיות בתי מדרש של נשמות ,שבהם השוגג זוכה לזיכוך פנימי באמצעות התורה והקדושה המקרינה מאותם המקומות ,ובכך הוא משלים את התיקון שחסר לו קודם לכן. האדמו"ר מרדזין (בעל התכלת) הוסיף וחידש כי המקלט לעתיד לבוא הוא בחינת סתר עליון, שבו הנשמה מוצאת מחסה מפני הבלבולים העדינים שעדיין קיימים גם בעולם מתוקן .הוא ביאר כי הרציחה בשוגג שלעתיד לבוא אינה מתוך איבה ,אלא מתוך דבקות יתרה שגרמה לניתוק מן הגוף ,ובכך עיר המקלט הופכת למקום שבו הנשמה לומדת לאזן את העוצמות הרוחניות שלה בתוך הגוף הפיזי .הרי שהדין נותר במקומו ,אך תוכנו הפנימי משתנה משפוט של עונש לחינוך של השלמה וקדושה. גדולי החסידות הדגישו כי גם בזמן שבו העולם יכיר במלכות ה' ,הצורך במקלט מלמד אותנו על גודל האחריות של האדם על רעהו ,גם כשהוא פועל מתוך טעות .האפשרות הזו, שעדיין נדרש תיקון לאחר מעשה ,היא היא המעידה כי המשיח בא להביא את העולם לשלמותו ,אך לא לביטול מהות הבחירה שבה נברא האדם .בדרך זו ,ערי המקלט משמשות כעדות חיה לכך שגם בעידן הגאולה ,העבודה העצמית והשמירה על גבולות הקדושה הם הדרך שבה האדם צועד אל מול קונו. בתרגום היסודות הללו אל שולחן המעשה וההנהגה הציבורית ,אנו מגלים כי השאלה על ימות המשיח אינה נותרת כעיון עיוני בלבד ,אלא משליכה על האופן שבו אנו בונים את חיינו כעת ,בהכנה לקראת הגאולה. הנפקא מינא הראשונה מתגלה בחשיבות שימור הכללים ההלכיים של ערי המקלט כמודל לכל מערכת משפטית מתוקנת .אם אנו מבינים כי גם בימות המשיח תיוותר המציאות של שגגה וצורך במקלט ,הרי שהלקח הוא שאין לבטל מערכות של אחריות ציבורית וסעד לאלו שנכשלו בתום לב .הנהגה ציבורית תורנית אינה צריכה לשאוף לחיסול מוחלט של מערכות המשפט בשם אידיאולוגיות רחוקות ,אלא לבנות מסגרות המשלבות בין חסד לרחמים לבין שמירה על קדושת החיים והגנה על זכויות הפרט ,כפי שהתוותה לנו התורה בערי המקלט. נפקא מינא נוספת עולה בניהול הקהילות בדרך של גאולה ,שבה התפקיד שלנו הוא לייצר בתוך הקהילה מרחבים של הגנה והדרכה לשוגגים .במקום לדחות את מי שנכשל ,עלינו לראות בו כמי שזקוק למקלט רוחני שבו יוכל לזכך את מעשיו ולשוב אל המסלול ,כפי שדרשו חכמים שחייו של השוגג תלויים בשהותו בעיר המקלט .תובנה זו מלמדת את מנהיגי

הציבור בימינו לאמץ גישה מחבקת ותומכת ,שבה גם טעויות העבר מנוהלות מתוך ראייה של תיקון וצמיחה ,ולא מתוך תיוג קבוע שמונע מהאדם את היכולת להשתקם ולעלות מעלה. עוד נפקא מינא למעשה נוגעת להכרה בערך המעשה וההשתדלות שלנו כהכנה לימות המשיח .ההבנה שגם לעתיד לבוא לא הכל יהיה נס ,אלא המערכות האנושיות תישארנה על מכונן ,תובעת מאיתנו להשקיע בחינוך למידות ,לריסון עצמי ולזהירות בדרכים ובחיי היום- יום כבר עכשיו .כאשר אנו מתייחסים לעולם הזה כאל תשתית שעליה נבנה עולם הגאולה, כל פעולה שלנו – החל מזהירות בנסיעה ועד לשמירה על כבוד הזולת – מקבלת משנה תוקף והופכת לחלק מבניית המציאות העתידית ,שבה כבוד האדם וחייו הם נר לרגלינו. במעלה ההרחבה הרעיונית ,אנו מתייצבים אל מול המתח העדין שבין הטבע לנס ,ומגלים כי גדלותה של תורתנו היא דווקא בחיבור שבין שניהם ,בדרך שבה הקדושה מחלחלת אל תוך מציאות החולין ומרוממת אותה. ההסתכלות המעמיקה מורה כי הטבע אינו כוח נפרד מהאלוקות ,אלא הוא הלבוש שבו מתלבשת ההנהגה האלוהית בעולם .כאשר אנו מתבוננים על ימות המשיח ,אנו רואים כי הנס אינו בא לבטל את הטבע או להעלימו ,אלא להאיר אותו ולהראות כיצד גם תחת חוקי הטבע שוכנת האמת האלוהית .ערי המקלט ,המיוסדות על פי דין והלכה טבעיים ,מהוות את ההוכחה המוחשית לכך שגם בעידן של גאולה ,השילוב בין המערכת המשפטית האנושית לבין ההשגחה העליונה נותר כציר המרכזי של הקיום. יתרה מכך ,הרעיון העולה מתוך סוגייתנו הוא כי המעבר לעולם הגאולה אינו דורש מאיתנו לנטוש את המציאות הפיזית או את התמודדויותיה ,אלא לשנות את המבט שדרכו אנו חווים אותן .הצדיק ,שחי את חייו מתוך הכרה מתמדת בנוכחות ה' ,רואה בכל מקרה של שגגה או מציאות של חוסר ,הזדמנות לבנות תיקון וקדושה .העולם העתידי שבו הנס והטבע יתמזגו, יהיה עולם שבו כל פעולה אנושית – החל מהליכה לעיר מקלט ועד למעשי חסד פשוטים – תהיה חדורה בהכרה שאין אלו פעולות מקריות ,אלא ביטויים של רצון השם המבקש להדריך את האדם אל מנוחתו הנכונה. החיבור בין הטבע לנס מתבטא אפוא בידיעה כי כל מה שנבנה כאן בתורה ובמצוות, אינו הולך לאיבוד ,אלא הופך להיות אבן הבניין לעולם שבו השכינה שורה באופן גלוי .ערי המקלט שהיו קיימות בעבר ,והצורך בהן שיישאר גם בעתיד ,מלמדים אותנו שהאדם אינו משתנה בטבעו הבסיסי ,אלא מתעלה במודעותו; וככל שהאדם מתקרב אל השלמות של ימות המשיח ,כך הוא מגלה שדווקא בתוך המסגרות שקבעה התורה בטבע העולם ,מסתתר האור הגדול שמאיר את הדרך אל הגאולה השלמה. בנתיבי ההרחבה המחשבתית ,אנו מגלים כי המבט אל ימות המשיח אינו מעמיד את האדם מול מציאות רחוקה וחיצונית ,אלא מהווה בבואה ישירה לעבודת הנפש הפנימית הנדרשת מכל אחד מאיתנו כבר היום .התיקון הגדול של העולם ,עליו אנו מתפללים בכיסופים, מושתת על התיקון הפרטי של כל נפש ונפש ,כשהגאולה הכללית היא למעשה הצטברותן של כל גאולות הפרט.

עומק הסוגיה מלמד אותנו כי המקלט אינו רק מרחב פיזי ,אלא מצב תודעתי שבו האדם זוכה להכיר בשגגותיו וללמוד מטעויותיו .במציאות של גאולה ,שבה האור האלוקי יאיר בגלוי ,כל פעולה תהיה חשופה למבט האמת ,והצורך במקלט יהיה צורך בבירור עמוק של כוונות הלב .היחיד המבקש להתקרב אל התיקון ,נדרש לבנות בתוך תוכו עיר מקלט רוחנית – מקום שבו הוא מתכנס אל מול בוראו ,מנתח את מניעיו ,ומשיל מעליו את שכבות האנוכיות כדי להיטהר ולהתחדש. עוד מתגלה כי עבודת הגאולה היא תהליך של הפיכת החושך לאור ,שבו גם כוחות הנפש המוגדרים כנפילה – השגגה והטעות – הופכים לנקודות זינוק לצמיחה .כאשר אדם פועל בתוך עולמו הפנימי מתוך הכרה שכל מציאותו נועדה לשרת את הקדושה ,הוא מפסיק לפחד מטעויותיו ומתחיל להשתמש בהן ככלי לבניית האישיות שלו .התיקון הכללי של עולם המשיח ,שבו הרציחה והאלימות יתבטלו מן הארץ ,מתחיל ברגע שבו היחיד מכריע בנפשו לרסן את כוחות ההרס הפנימיים ולנתב אותם לבנייה ,לאהבה ולנתינה לזולת. כך הופכת העבודה הפנימית של האדם למנוע של הגאולה הכללית .כאשר כל יהודי ויהודי משקיע בבירור המידות ,בריסון היצר ובבניית פנימיות עשירה של תורה ויראת שמיים, הוא למעשה מקדים את בוא המשיח ומכין את הכלים לקבלת פניו .הגאולה אינה רק אירוע קוסמי ,אלא מהפכה רוחנית שמתחילה בלב פנימה ,בשעה שאדם בוחר במודע לשכון בתוך מקלט של אמת ,שבו כל טעות היא שלב נוסף בדרך אל השלמות המיוחלת. במעלה המצפן המוסרי ,אנו פוגשים את האמת המזוקקת המנחה את האדם בדרכו אל הגאולה ,מתוך הכרה כי העוצמה המוסרית נבנית מתוך הדיוק שבמעשים והערנות שבלב. היסוד המוסרי העומד לנגד עינינו הוא כי האחריות אינה בורחת מן הטעות ,אלא צומחת מתוכה .אדם השואף למדרגת גאולה יודע כי כל צעד שהוא עושה בחייו נושא עמו משקל נצחי ,וכי שגגה שקרתה תחת ידו אינה פוטרת אותו מאחריות ,אלא תובעת ממנו תהליך עמוק של תשובה ותיקון .המצפן הפנימי מורה לנו כי מי שאינו נרתע מלהתבונן בחסרונותיו ,ואינו מחפש הקלות בדרכו ,הוא זה שבונה בנפשו את היכולת לשאת את אור הגאולה ,שכן הגאולה דורשת נפש רחבה המסוגלת להכיל את האמת ללא כחל וסרק. מוסר השכל נוסף ונישא מתגלה בדרך שבה אנו מתייחסים לזולת .המקלט שאנו נותנים לאחר ,גם כשהוא שוגג ,הוא ביטוי למידת הרחמים המאזנת את מידת הדין .מוסר זה מלמד אותנו כי הגדלות האנושית באה לידי ביטוי ביכולת להעניק מרחב של צמיחה לכל אדם, גם כשנדמה כי נכשלו מעשיו .אדם חי מתוך מודעות לכך שכולנו שותפים למסע של תיקון, וכי הכבוד שאנו רוחשים לכל נשמה – גם אם היא פצועה או טועה – הוא הדרך שבה אנו מכשירים את הלבבות לקבלת פני משיח. האחריות המוסרית שלנו להוות מגדלור של אמת ולפעול ביושרה גמורה ,אינה מטרה לעצמה ,אלא כלי שבו אנו מעצבים את דמותנו כבני גאולה .המצפן הפנימי מנחה אותנו לבחור בטוב בכל רגע ורגע ,מתוך ידיעה שהעולם כולו תלוי במעשה אחד של חסד ,בדיבור

אחד של אמת ,ובחשבון נפש אחד שנעשה בכנות .כאשר אנו חיים כך ,מתוך נאמנות לערכים הנצחיים של התורה ,אנו הופכים את העולם הזה לראוי לגאולה ,ומבטיחים כי גם בבוא הימים הגדולים ,נהיה מוכנים להוביל את המציאות אל מנוחתה הנכונה ,בשלווה ובבטחה. בתום המסע המרתק בסוגיית הרציחה והצורך בערי מקלט לימות המשיח ,אנו ניגשים אל שלב התובנות המעשיות לחיים ,כדי להטמיע את הדברים בלבבות בדרך של קדושה ויישוב הדעת. אנו לומדים כי הציפייה לגאולה אינה גוררת הפחתה באחריות המוסרית שלנו בהווה ,אלא מחייבת אותנו לחיות בזהירות ובדיוק רב יותר .אנו מבינים כי כל פעולה שלנו ,גם זו הנעשית בטעות או בשגגה ,דורשת הכרה ואחריות ,שכן העולם הזה הוא המקום שבו אנו מעצבים את דמותו של הנצח .כאשר אנו משתדלים לחיות ביושר ,לשקול את צעדינו ולדאוג לשלום הסובבים אותנו ,אנו למעשה בונים כבר עכשיו את עיר המקלט הפרטית שלנו ,מקום שבו הקדושה והדין נפגשים ויוצרים הרמוניה של תיקון וצמיחה.

עיקר העניין: בבירור העמוק שעלה מתוך דברי חז"ל ,הראשונים והאחרונים ,נחשפה התובנה המטלטלת כי גם בימות המשיח ,בהם יתבטל המוות על ידי מלאך המוות ,עדיין תיוותר המציאות האנושית על מכונה ,ובה האפשרות לבחירה חופשית ולמעשי רציחה ,מזיד או שגגה .ראינו לדעת כי הצורך בערי מקלט אינו סותר את חזון הגאולה ,אלא משלים אותו ,שכן הוא מעיד על כך שהתורה נצחית והמבנה המוסרי של העולם – שבו הטעות דורשת תיקון – הוא תשתית שאינה מתבטלת .כפי שלימדונו גדולי הדורות ,גם מלך המשיח יהיה כפוף לדין התורה ,ואפר פרה אדומה עוד יידרש ,מה שמלמדנו כי הגאולה אינה מבטלת את חוקי הטבע והבחירה ,אלא מזככת אותם ומרוממת אותם אל מקורם הרוחני .תובנה זו מהדהדת עד ימינו ומלמדת שכל אדם נדרש לקחת אחריות על מעשיו ,לפתח רגישות לזולתו ,ולראות בדרכו בחיים מסע מתמיד של זיכוך ועלייה ,שבו גם השגיאות הופכות לאבני בניין בדרכנו אל השלמות השלמה ,תחת כנפי האמונה והחסד המלווים את עמנו בכל דור ודור. הגאולה אינה קסם המבטל את הטבע ,אלא רגע שיא שבו האמת האלוקית פורצת מתוך עמל חיינו .בתוך עולם שבו הטעויות עדיין אפשריות ,האחריות שלנו היא להפוך כל נפילה למנוף לצמיחה .כאשר אנו בונים בתוכנו עיר מקלט של חמלה, תורה וחשבון נפש ,אנו הופכים לשותפים פעילים ביצירת מציאות שבה האדם בוחר בטוב .בכך ,אנו מכינים את הקרקע לעולם שבו השלום אינו רק היעדר מלחמה, אלא נוכחות חיה של אור ,הממלאת את כל הנשמות בתקווה ,שלווה ותיקון נצחי.