האם לגואל הדם יש סמכות לפעול לפני גמר דין בבית דין?

האם לגואל הדם יש סמכות לפעול לפני גמר דין בבית דין? בנתיבי המשפט של התורה הקדושה ,אנו ניצבים בפני שאלה המהדהדת מתוך הדינים הנוקבים של פרשת מסעי .התורה מצווה :גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו (במדבר לה, יט) .הפסוק מציב את דמותו של גואל הדם כמי שנושא על כתפיו את משא הנקמה והצדק בעבור דם קרובו שנשפך .אולם ,בעודנו מתבוננים במציאות של רצח במזיד ,מתעוררת חקירה…

האם לגואל הדם יש סמכות לפעול לפני גמר דין בבית דין? בנתיבי המשפט של התורה הקדושה ,אנו ניצבים בפני שאלה המהדהדת מתוך הדינים הנוקבים של פרשת מסעי .התורה מצווה :גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו (במדבר לה, יט) .הפסוק מציב את דמותו של גואל הדם כמי שנושא על כתפיו את משא הנקמה והצדק בעבור דם קרובו שנשפך .אולם ,בעודנו מתבוננים במציאות של רצח במזיד ,מתעוררת חקירה יסודית: האם הכוח שניתן ביד גואל הדם הוא כוח מוחלט ובלתי מוגבל ,כזה המאפשר לו ליטול את הדין לידיו בכל עת ובכל שעה ,או שמא הכוח הזה מותנה ומוגבל במערכת משפטית סדורה? האם מותר לגואל הדם להקדים את פסק הדין של בית הדין ולהוציא להורג את הרוצח טרם עמדו לפני העדה למשפט ,או שמא העובדה שלא נגמר דינו בבית הדין חוסמת את ידו מלהושיט חרב? בצלילה אל נבכי ההלכה בפרשת מסעי ,אנו פוגשים את הפסוק המכונן את סמכותו של גואל הדם ,פסוק המהווה ציר מרכזי בהבנת האיזון שבין הרגש האנושי לדין התורה" :גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו" (במדבר לה ,יט) .מול פסוק זה ניצבת אזהרת התורה המגבילה את הוצאת הדין לפועל :ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט (שם ,יב) .כאן נפתחת היריעה לשאלה האם גואל הדם הוא כוח מבצע העומד בפני עצמו ,או שמא הוא חלק בלתי נפרד ממערכת הדיינות. הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ה) ביאר ופסק להדיא :רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לבית דין וידינוהו למיתה ,שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט .הרמב"ם הדגיש כי דין זה אינו מיוחד לרוצח בלבד ,אלא הוא הדין לכל מחויבי מיתת בית דין שעברו ועשו – אין רשות לאדם להוציא את הדין לפועל עד שיגמר דינם בבית דין. הרלב"ג (בפירושו לתורה ,מסעי) ביאר אף הוא כי סמכותו של גואל הדם אינה בלתי מוגבלת .הוא הוכיח מן הפסוקים כי אין לגואל הדם רשות להרוג את הרוצח אלא רק לאחר שנתברר המקרה ונגמר הדין בבית דין ,כפי שנאמר :ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה. מתוך כך ,האורים ותומים (סימן ב סק"ב) הסיק בבירור מדברי הרמב"ם כי אין רשות ביד גואל הדם להרוג את הרוצח קודם שנגמר דינו. בתוך דפי הדיונים של עולם הפסיקה ,אנו ניצבים בפני נקודת מחלוקת מרתקת ,שבה הקצות החושן (סימן ב) מאיר באור חדש את כוונת הרמב"ם ומערער על ההבנה הפשוטה שעלתה מדברי האורים ותומים .הקצות החושן הקשה בחוזקה :כיצד ניתן לומר שגואל הדם מוגבל רק לאחר גמר דין ,והרי מצאנו בדברי רש"י במסכת סנהדרין (דף מה עמוד ב) שגואל הדם רשאי להרוג אפילו רוצח בשוגג ,מקום בו אין כלל חיוב מיתה בבית דין? מתוך כך ,ביאר הקצות החושן את שיטת הרמב"ם בפרק ו מהלכות רוצח ,שם מבואר כי ישנם מצבים שהם בבחינת קרוב לפשיעה ,אף על פי שאינם נהרגים בבית דין משום העדר התראה או עדות מספקת .הרמב"ם פסק שם במפורש :לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור.

ומה יעשה זה ישב וישמור עצמו מגואל הדם .הקצות החושן דייק מכאן שגואל הדם רשאי להרוג את הרוצח גם כאשר לא נגמר דינו בבית דין ,וכי לשון הרמב"ם בפרק א – שאסר להמית את הרוצח עד שיבוא לבית דין – אינה מכוונת כלפי גואל הדם אלא כלפי העדים והרואים ,ואילו גואל הדם רשאי לפעול גם במצבים שבהם אין בית הדין יכול להוציא את העונש אל הפועל. דברים אלו משנים את התמונה מקצה לקצה .על פי ביאור זה ,סמכותו של גואל הדם אינה כפופה בהכרח לתהליך הפורמלי של בית הדין ,אלא היא מבטאת מציאות שבה הצדק נתבע גם במקומות שבהם המערכת המשפטית הרשמית אינה יכולה לתת מענה ,כגון ברוצח שלא בהתראה .נמצא שגואל הדם ממלא תפקיד של מוציא לפועל במקום שבו הדין הציבורי נבלם, ובכך הוא משמר את הרתעת החוק ואת התביעה לדם הנקי שנשפך. בהמשך למסענו אל עומקי הסוגיה ,אנו פוגשים את המנחת חינוך (מצוה תט ,אות א) ,המבקש לעשות סדר בדברים וליישב את הדעת בין החובות השונות המוטלות על גואל הדם לבין האיסור הכללי להרוג ללא משפט. המנחת חינוך ביאר כי דברי ספר החינוך ,האוסרים להרוג חוטא קודם הבאתו לבית דין, אמורים בשאר חייבי מיתות שבתורה ,שבהם אין לאדם הפרטי כל סמכות לפגוע במי שלא נגמר דינו בבית דין .ברם ,ברוצח ,המצב שונה בתכלית .המנחת חינוך הוכיח מתוך דברי הרמב"ם שגם במקרה של עדות מיוחדת – שבה אדם אינו חייב מיתת בית דין בשל פגמים טכניים בעדות – גואל הדם פטור מהריגתו .ומכאן הסיק המנחת חינוך בקל וחומר :אם גואל הדם רשאי להרוג רוצח במקרה כזה ,בוודאי שהוא רשאי להרוג במקרים של מזיד ודאי ,אף אם לא הספיקו להביאו לבית דין. הכסף משנה בביאורו על הרמב"ם חידד עוד יותר את ההבחנה הזו .הוא לימדנו כי עדות מיוחדת ,שאינה מאפשרת לבית דין להוציא להורג ,אינה גורעת מחומרת מעשה הרצח .התורה נתנה בידי גואל הדם את הכוח להשיב דם נקמות ,מתוך הכרה כי החוק אינו יכול להפקיר את דמו של הנרצח רק בשל מגבלות פרוצדורליות של דיני עדות .נמצא שהאיסור להרוג לפני בית דין נכתב כהגנה על החפים מפשע וכסייג למערכת המשפט הציבורית ,אך גואל הדם ,במציאות של רצח ,פועל במסלול משלים ומיוחד שנועד להשיב את האיזון המוסרי שנפגע. בכך מתווסף נדבך חשוב להבנת תפקידו של גואל הדם :אין הוא דיין ,ואין הוא מתיימר להחליף את בית הדין במקום שבו הדין יכול להתברר .תפקידו מתמקד באותן פרצות שבהן הדין הציבורי נותר חסר אונים מול עובדת היותו של הרוצח שופך דם ,ובכך הוא מהווה כוח מרתיע ומוציא לפועל במצבים שבהם הצדק דורש מענה מיידי ,גם ללא גמר דין פורמלי. בצעדנו אל מחוזות הפסיקה של גדולי האחרונים ,אנו נחשפים לאופן שבו מושגי היסוד הללו משתלבים בהנהגה ההלכתית ,גם כאשר מציאות ערי המקלט אינה קיימת בפועל כפי שהייתה בימי הבית. האור שמח (בהלכות רוצח ושמירת הנפש) עמד על כך שסמכות גואל הדם אינה תלויה רק בקיומו של בית דין סנהדרין ,אלא היא תלויה בהגדרת המציאות של הרוצח .הוא ביאר כי גואל הדם

אינו פועל כדיין ,אלא כמי שיש לו זכות דם מול שופך דם ,ומכאן שהתנאי לגמר דין בבית דין אינו מחייב בכל מקרה ומקרה שבו ברור שנעשה רצח במזיד .הוא חידש כי במקום שבו אין אפשרות להוציא לפועל את דין המלך או דין הסנהדרין ,נותרת סמכותו של גואל הדם ככוח שומר מוסר בסיסי ,כפי שהיה בראשית ימי האנושות לפני מתן תורה. מו"ר הגר"א וייס בספריו העמיק בסוגיית הסמכות הזו וביאר כי בימינו ,בהיעדר ערי מקלט וסנהדרין ,אין לאדם פרטי רשות ליטול את הדין לידיו .הוא מבחין בין התקופה שבה היה לגואל הדם תפקיד מוגדר במערכת ההלכתית ,לבין זמננו ,שבו כל הריגה בלא גמר דין של ערכאה מוסמכת מוגדרת כרצח לכל דבר ועניין .הוא מחדש כי התורה נתנה את הכוח לגואל הדם דווקא במערכת משפטית שבה התורה שורה בכל ,וכאשר המערכת הזו אינה מתפקדת במלואה ,הרי שהכוח הזה נסוג מפני האיסור הכללי של שפיכות דמים. החפץ חיים הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן הדגיש בספריו כי הזהירות בדם הנפש היא המצווה העליונה שאין עליה עוררין .הוא ביאר כי סמכות גואל הדם היא כלי הלכתי מצומצם מאוד ,שנועד להגן על קדושת החיים ,ואסור לפרשו בצורה שתאפשר פריצת גדרים .מכאן אנו למדים שגם לפי דעת הקצות החושן והמנחת חינוך ,הסמכות הזו אינה היתר כללי להריגה ,אלא היא מקרה קצה שבו הדין פוגש את המציאות ,וגם שם הלב והדעת חייבים להיות מלאים ביראת שמיים ובפחד מהחטא. אנו ניגשים אל היכלי המחשבה של גדולי החסידות ,המבקשים לגלות את האור הפנימי הגנוז מאחורי דמותו המורכבת של גואל הדם ,וכיצד הוא משמש ככלי לתיקון רוחני בעולם. השם משמואל מבאר כי פעולתו של גואל הדם אינה מהווה רק נקמה פיזית ,אלא היא בחינה של ניקוי הרשעה מן העולם .כשם שהנפש שואפת להיטהר מכל פגם וכתם ,כך גם המציאות הכללית של העולם דורשת ניקוי מדם הנקי שנשפך ,המכביד על רוחניותו של העולם .לפי שיטתו ,הכוח שניתן ביד גואל הדם הוא הכוח להסיר את המחיצות שיצרה הרציחה בין הנברא לבוראו ,שכן דם הנרצח זועק מן האדמה ומבקש את השבת הסדר האלוהי למקומו. האדמו"ר מראדזין ,בעל התכלת ,הוסיף וחידש כי תפקידו של גואל הדם מקביל לעבודת התשובה שבלב האדם .כשם שהאדם נדרש להעמיד את חטאיו בפני הכרתו ,להכיר בחומרתם ולהסירם מעליו בתהליך של חרטה וקבלה לעתיד ,כך גואל הדם מסיר את הנגע שדבק באדמה בגין הרצח .הוא מבאר כי גואל הדם הופך להיות השלוח שדרכו יוצא אל הפועל הדין האלוהי ,המשיב את הטומאה שהוטלה בבריאה אל מקומה ,ובכך הוא מאפשר לאור הקדושה לשוב ולשכון. גדולי החסידות הדגישו כי גם הכוח הזה ,המופעל במצבי קצה ,חייב להיות מונחה על ידי דעת וביטול עצמי מוחלט .גואל הדם אינו פועל ממניעים אישיים של כעס או שנאה ,אלא הוא הופך לצינור של צדק ,שבו דעת הנקמה מתמזגת עם הרצון האלוקי להחזיר את העולם לתיקונו .בכך, עבודת גואל הדם הופכת למעין טבילה באש ,שבה הוא לוקח על עצמו את האחריות המוסרית הכבדה ביותר – להשיב את החיים למסלולם על ידי מחיקת מקור הרשע ,וזאת מתוך הכרה עמוקה בערכו הנצחי של כל דם שנשפך.

במעבר אל שולחן המעשה וההנהגה הציבורית ,אנו מגלים כי השאלות העיוניות סביב גואל הדם מהוות בסיס להבנת האחריות המוטלת על הנהגת הציבור בעיצוב סדרי המשפט והצדק. הנפקא מינא הראשונה נוגעת לחובת הממסד המשפטי והציבורי ליצור מערכת שאינה מותירה דם נקי ללא מענה ,ובכך למנוע מצבים שבהם יתפתה היחיד ליטול את הדין לידיו .אם התורה נתנה כוח לגואל הדם במקומות שבהם הדין הרשמי חסר אונים ,הרי שהלקח לזמננו הוא על חשיבות היותה של מערכת המשפט יעילה ,נגישה וצודקת .מנהיגות ציבורית שאינה מבטיחה צדק לקרבנות ,מסכנת את הסדר החברתי ומעודדת במישרין את השחתת המידות ,שכן היעדר תחושת צדק בסיסית מוליד דחף אנושי לפעולה אלימה. נפקא מינא נוספת מתגלה ביחס לשיקול הדעת המוענק לערכאות שונות במצבי קצה .למדנו כי גואל הדם פעל מתוך צורך בהגנה על המציאות המוסרית גם בהיעדר תנאים פורמליים ,ודבר זה מלמד כי בעתות חירום ,או כאשר המערכת הרגילה אינה מצליחה להתמודד עם פשיעה חמורה ,מוטלת חובה על שומרי הסף ועל גורמי האכיפה לפעול בנחישות ,תוך איזון בין שמירה על זכויות הפרט לבין ההגנה הקריטית על שלום הציבור וקדושת החיים. עוד נפקא מינא עולה ביחס לחינוך הציבורי לאחריות אישית .בעוד שאנו מתפללים למציאות של סדר ומשפט צדק ,עלינו לחנך את הלבבות לכך שחוסר אחריות או התעלמות מסבלו של הזולת הם שורש הבעיה .התובנה שגואל הדם הוא חלק ממערכת של איזונים מלמדת כי האחריות המוסרית לשלום הציבור אינה מונחת רק על כתפי הדיינים ,אלא היא אחריות משותפת של הקהילה כולה – לזהות את הסכנה ,להתריע בפניה ולמנוע את שפיכות הדמים בטרם תתרחש. במחוזות ההרחבה הרעיונית ,אנו מעמיקים אל הקשר השורשי שבין דיני הדם לבין השראת השכינה בעולם ,מתוך תפיסה שהעולם כולו נברא כדי להיות משכן מכובד לנוכחות האלוקית. התבוננות מעמיקה מגלה כי דם האדם ,אשר בו הנפש ,אינו חומר גשמי בלבד אלא כלי שדרכו הקדושה מתגלה במציאות .רציחה אינה רק פגיעה באדם אחר ,אלא היא שבירת הכלי שבו ה' בחר להופיע בעולם הזה ,וכאשר נשפך דם נקי ,השכינה מסתלקת מן הארץ .המערכת המשפטית ,ובכלל זה תפקידו של גואל הדם ,אינה באה רק כדי להעניש את הרוצח ,אלא כדי להשיב את האיזון ולהסיר את המחיצה שנוצרה בין שמיים לארץ ,ובכך להכשיר שוב את הקרקע להשראת השכינה. יתרה מכך ,הרעיון העולה מתוך סוגייתנו הוא כי המעבר לעולם שבו השכינה שורה בגלוי, תלוי ביכולתנו להוציא את הרע אל מחוץ למחנה .גואל הדם ,הפועל בשם הצדק והאמת ,מבטא את התביעה הפנימית של העולם כולו להיטהר מכל פגם של שפיכות דמים .החיבור שבין הדין לבין המציאות הטבעית מלמדנו כי הקדושה אינה נמצאת רק בבית הכנסת או בלימוד התורה, אלא היא תובעת את ביטויה המלא גם במערכות המשפט ,בדרכים ובשדות ,במקום שבו החיים נבחנים ביומיום. המתח שבין החסד לדין ,המשתקף בתפקידו של גואל הדם ,הוא המפתח להבנת המציאות הנסית והטבעית .ככל שאנו משכילים להבין כי הדין אינו סותר את הרחמים אלא מעניק להם

מסגרת של אמת ,כך אנו בונים עולם שבו הנס והטבע מתמזגים .כאשר האדם פועל מתוך דבקות באמת האלוהית ,כל פעולה שלו – גם אם היא כרוכה בהכרעה קשה – הופכת להיות חלק מבניין העולם .התורה מלמדת אותנו כי גם במקומות שבהם הדין נראה כסותר את הרגש האנושי ,השכינה שורה דווקא שם ,מתוך הדבקות המוחלטת ברצון ה' ,ומתוך ההכרה כי החיים עצמם הם המתנה היקרה ביותר שניתן לשמר. בנתיבי ההרחבה המחשבתית ,אנו מגלים כי המבט אל דיני שפיכות הדמים וגואל הדם אינו מעמיד את האדם מול מציאות משפטית מרוחקת ,אלא מהווה בבואה ישירה לעבודת הנפש הנדרשת מכל אחד מאיתנו .תיקון העולם ,המשתוקק להשראת שכינה גלויה ,מושתת על התיקון הפנימי של כל נפש ,שכן הרציחה והאלימות הן ביטוי חיצוני של ריקנות פנימית ואובדן הקשר עם צלם האלוקים שבזולת. עומק הסוגיה מלמד אותנו כי גואל הדם המקראי אינו רק דמות חיצונית ,אלא סמל לכוח הדין והאמת שבנפש האדם .עבודת היחיד היא להפוך את האנרגיות הבוערות בקרבו לכיוון של תיקון ובנייה .אדם השואף לגאולה נדרש לזהות בתוכו את המקומות שבהם הוא עלול לשפוך דם – אם בדיבור פוגעני הממית את כבודו של חברו ,אם באדישות לסבל הזולת ,ואם בכעס פנימי המחסל את היכולת לראות את האור שבנשמת האחר .עבודת הנפש היא להציב את הדין הפנימי בפתח, לעצור את הדחפים ההרסניים ולהמיר אותם בבירור עמוק של כוונות הלב. עוד מתגלה כי תהליך הגאולה הוא היפוך המגמה מן ההרס אל הבניין .כאשר אדם בוחר במודע לרסן את יצרו ,הוא פועל כגואל הדם במובן הרוחני :הוא גואל את החיים שבתוכו ובסביבתו מידי כוחות הפירוד והאלימות .התיקון הכללי של עולם המשיח ,שבו לא יישא גוי אל גוי חרב ,מתחיל באותה נקודה שבה היחיד מחליט להוציא את החרב מן הלב שלו ,להשליך את הקנאה והשנאה, ולהתמסר לבניית עולם של חמלה וחסד. כך הופכת העבודה הפנימית של כל אחד מאיתנו למנוע עוצמתי של תיקון העולם .כאשר יהודי משקיע בבירור המידות ובפיתוח רגישות עליונה לערך החיים ,הוא למעשה מקדש את המציאות והופך אותה למשכן ראוי לשכינה .הגאולה אינה אירוע חיצוני בלבד ,אלא מהפכה רוחנית שמתחילה עמוק בפנים ,בשעה שהאדם מבין שכל נשמה שנבראה בצלם היא עולם מלא ,וכי שמירה על דמו וכבודו של הזולת היא המשימה הנשגבת ביותר שניתנה לאדם בדרכו אל השלמות. במעלה המצפן המוסרי ,אנו נפגשים עם התביעה האנושית הגבוהה ביותר :האחריות על החיים ,לא כסיסמה ,אלא כעובדת חיים מחייבת המעצבת את אישיותנו בכל רגע ורגע. המצפן המוסרי מורה לנו כי מי שמחפש את האמת ,חייב להבחין בין כוח לבין סמכות .היכולת להזיק קיימת באדם ,אך הסמכות לפעול מתוך תביעת דין נתונה רק למי שפועל ביראת שמיים טהורה ,מתוך חשבון נפש מדויק .האדם השלם מבין כי גם במקום שבו נדמה שצדק דורש פעולה חריפה ,המדד האמיתי הוא היכולת להבחין בין יצר הנקמה לבין רצון התיקון .מי שמבקש לבנות מצפן פנימי ,נדרש לפתח רגישות דקה מן הדקה ,המונעת ממנו מליפול למלכודת של קלות דעת כלפי חייו של האחר ,גם כאשר זה האחרון נכשל או חטא.

אחריות מוסרית זו מתבטאת ביושרה שאנו מפגינים כלפי המציאות .אין אנו מניחים לרגשות רגעיים לנהל את דרכנו ,אלא אנו כפופים לחוק המוסר האלוקי המבקש להרבות חיים בעולם. גם כאשר המציאות מציבה בפנינו שאלות כבדות משקל ,המצפן מורה לנו תמיד על הכיוון של חמלה מושכלת ,של חיפוש אחר התיקון ושל הימנעות מנקיטת צעדים שאין בהם ודאות מוחלטת או הכוונה הלכתית ברורה .אנו נדרשים להיות שומרי חיים ,גם בעולם שבו לעיתים נדמה שהכוח הוא הקובע. לבסוף ,בניית המצפן הזה היא מלאכת חיים של התבוננות .ככל שאנו מעמיקים בערכו האינסופי של כל אדם ,כך אנו מבינים כי גואל הדם האמיתי הוא זה שפועל כדי למנוע את השפיכות מלכתחילה ,על ידי בניית חברה שבה לכל נשמה יש מקום ,הגנה והזדמנות לצמוח מתוך טעויותיה .המוסר הזה אינו חולשה ,אלא העוצמה הגדולה ביותר של האדם ,המאפשרת לו להחזיק בחרב מבלי להפוך לאלים ,ומבלי לאבד את צלם האלוהים שבו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,אנו מבקשים לתרגם את הסוגיה המורכבת של גואל הדם אל המציאות העכשווית שלנו ,כדי לשאוב ממנה כוחות של אמת וחיים. התובנה המרכזית היא שסמכות ,גם כשהיא מוגדרת כצדק ,מחייבת את האדם להיצמד למערכת של איזונים .בחיים האישיים ,אנו לומדים כי לפני כל החלטה חריפה או פעולה המשפיעה על אחרים ,עלינו לעצור ולבחון האם כוונתנו טהורה ואם היא נתונה במסגרת של ערכים שאינם אישיים ורגעיים .אנו נדרשים לפתח יראת שמיים המרסנת את היד מלהושיט חרב ,גם כשיש לנו את הצידוק המלא לכך .החיים המודרניים מציבים בפנינו לא פעם מצבים שבהם אנו מרגישים נפגעים או חשים צורך לתקן עוול ,והתורה מלמדת אותנו כאן שעלינו לפעול רק בדרכים סדורות ,בדרך של דעת ,בירור וסבלנות ,תוך הימנעות מאימפולסיביות העלולה להפוך אותנו למזיקים במקום למתקנים.

עיקר העניין: בבירור העמוק שעלה מתוך דברי הפוסקים ,מראשונים ועד אחרונים ,נתברר כי סמכותו של גואל הדם אינה היתר פרוץ להריגה ,אלא היא תפקיד הלכתי מוגדר ומצומצם שנועד להגן על קדושת החיים ולהוות מענה למקום שבו הדין הציבורי אינו יכול לפעול .ראינו בשיטת הרמב"ם והסבר הקצות החושן ,כי גואל הדם רשאי לפעול אף ללא גמר דין פורמלי במצבי קיצון של רצח בזדון או קרוב לפשיעה ,אך בד בבד הדגישו גדולי הפוסקים כי בזמננו ,ובהיעדר סנהדרין ומערכת משפט המבוססת על תורה בגלוי ,אין לאדם פרטי רשות ליטול את הדין לידיו כלל וכלל .הסוגיה מלמדת אותנו כי התורה מציבה גבולות ברורים בין הצורך במיגור הרשע לבין השמירה הקפדנית על איסור שפיכות דמים ,כאשר כל פעולה חייבת לעבור דרך מסננת ההלכה ויראת השמיים .העיקרון הנצחי שנותר בידינו הוא המחויבות המוחלטת לערך החיים ,וההכרה שכל תיקון בעולם ,ובפרט בתחומי נפשות ,חייב להיעשות מתוך ביטול עצמי ,אחריות מוסרית ודבקות בדרכי ה' המבקש לקיים את יצירי כפיו.

עיקר העניין -המשך: גואל הדם אינו דמות של נקמה ,אלא דמות של גאולת הערך שנפגע .בתוך עולם שבו הטעויות האנושיות עלולות להוביל להרס ,תפקידנו הוא להציב סייגים ללב ולפעולה .כאשר אנו בוחרים בבירור ,באחריות וברגישות לחייו של הזולת ,אנו הופכים לשומרי חיים המכינים את העולם לקראת הופעת הצדק האלוקי השלם, שבו הרשעה תימחה והחיים יפרחו באור גנוז ומרגיע.