האם אפשר לפסוק הלכה על סמך חלום, בת קול או תשובה מאליהו הנביא?

האם אפשר לפסוק הלכה על סמך חלום, בת קול או תשובה מאליהו הנביא? אלה המצוות והמשפטים אשר ציווה ה' ביד משה (ל"ו י"ג) .אל מול הפסוק הזה ,המחתים את התורה בחותם הנצחי של נבואת משה רבנו ,ניצבת שאלה שמרעידה את אמות הסיפים של עולם הפסיקה :מה גורלה של הלכה כאשר היא מגיעה לא מתוך עיון בספרים ,לא מתוך פלפול בבית המדרש ,אלא מתוך קול שמימי מרטיט ,מתוך תשובה שהגיעה…

האם אפשר לפסוק הלכה על סמך חלום, בת קול או תשובה מאליהו הנביא? אלה המצוות והמשפטים אשר ציווה ה' ביד משה (ל"ו י"ג) .אל מול הפסוק הזה ,המחתים את התורה בחותם הנצחי של נבואת משה רבנו ,ניצבת שאלה שמרעידה את אמות הסיפים של עולם הפסיקה :מה גורלה של הלכה כאשר היא מגיעה לא מתוך עיון בספרים ,לא מתוך פלפול בבית המדרש ,אלא מתוך קול שמימי מרטיט ,מתוך תשובה שהגיעה בדרך נס מאליהו הנביא ,או מתוך חלום שפקד את האדם בלילה? האם השמיים פתוחים להכריע ספקות בתיקו ,או שמא מרגע שניתנה התורה ,השערים ננעלו וההכרעה הופקדה ביד חכמי ישראל בלבד? תארו לכם רגע של שקט בבית המדרש ,שאלת סבוכה שעומדת על הפרק, ופתאום ,משב רוח מסתורי ,האוויר נעשה דליל וטעון ,וגילוי שמימי נחת אל החדר .האם עלינו לכרוע ברך בפני הגילוי ,או שמא עלינו להישאר נאמנים לכללי הפסיקה האנושיים שלנו ולומר בתוקף :לא בשמים היא? השאלה הזו ,שנדמה שהיא שייכת לעולמות רחוקים, הופכת למעשית וגורלית כאשר אנו פוגשים את שו"ת מן השמיים ,ומגלים כיצד גדולי הדורות נחלקו בשאלה אם כוחו של חלום או של נבואה יכול לשנות את פסיקת ההלכה למעשה. נאמר בתורה בפרשתנו ביחס לחתימת המצוות :אלה המצוות והמשפטים אשר ציווה ה' ביד משה אל בני ישראל בהר סיני (ויקרא כז ,לד) .פסוק זה מהווה את שורש היסוד לכך שהתורה נמסרה בשלימותה ומאז ואילך האחריות על ביאורה נתונה ביד חכמי ישראל ,כפי שמבואר בגמרא במסכת שבת (דף קד ע"א) :אלה המצוות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה .המפרשים עומדים על כך שהנבואה מוגבלת לתחום העברת דבר ה' ,אך הכרעת הדין אינה בסמכות הנביא אלא בידי השופטים וחכמי התורה. רש"י (ויקרא כז ,לד) ביאר :אשר ציווה ה' ביד משה – אין לך רשות לחדש בה דבר מעתה, שכן משה רבנו חתם את התורה ואין נביא שבא אחריו יכול לשנות או להוסיף ,וזהו עמוד התווך של תורתנו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :והמשפטים – שציווה ה' ביד משה בסיני ,שכל הדינים נמסרו לחכמים להוציאם לפועל לפי כללי העיון ולא על ידי נבואה. הרמב"ן (דברים ל ,יב) ביאר :לא בשמים היא – שאין אנו משגיחים בבת קול ,אלא אחרי רבים להטות ,וכך התורה ניתנה לאדם ולא למלאכים או לנביאים כדי להכריע במחלוקות. הכלי יקר (ויקרא כז ,לד) ביאר :שבא ללמדנו כי אף על פי שאין הנביא רשאי לחדש ,הרי שכל הדינים צפונים בתוך התורה שביד משה ,והחכמים הם המגלים אותם בדרכי העיון, ולא על ידי התגלות חדשה. בתרגום אונקלוס (שם) ביאר :אילין פקודיא ודיניא דפקיד ה' ית משה לבני ישראל בטורא דסיני ,שזהו המוקד של העברת התורה מן המקור העליון אל האדם על ידי משה רבנו. האוקיינוס התלמודי מציב את היסודות לדיון על כוחה של הנבואה מול החכמה האנושית

והכרעת הרוב ,ובוחן האם גילויים שמימיים יכולים לחדור אל בית המדרש ולהכתיב את ההלכה: בגמרא במסכת שבת (דף ק"ד ע"א) ביארה :אלה המצוות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה .הגמרא קובעת מסמרות כי נבואה מיועדת להעברת דבר ה' ,אך ברגע שהתורה ניתנה ,מושכות הפסיקה עברו אל החכמים ,ואין לנביא סמכות להוסיף או לגרוע .זהו יסוד שורשי שבא למנוע את טשטוש גבולות התורה והפיכתה לדינמית באופן שיהיה נתון לשינויי נבואה רגעיים. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נ"ט ע"ב) ביארה :בת קול שיצאה להכריע במחלוקת רבי אליעזר וחכמים ,ורבי יהושע עמד על רגליו ואמר 'לא בשמים היא' .הגמרא שם מחדדת את הכלל הגדול שאין משגיחין בבת קול בענייני הלכה ,שכן התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים ,וההכרעה מצויה בידי החכמים המשתמשים בכללי העיון והסברא .ביאור זה מרחיב את המושג שהתורה הופקדה בידי חכמים ,וכל פנייה אל מעבר לכללי העיון האנושי המקובלים פוגעת במעמדה החופשי של התורה. בגמרא במסכת יבמות (דף קט"ו ע"ב) ביארה :דאפקא בת קול דהלכה כבית הלל ,וקיימא לן הכי בכל דוכתא .התוספות שם דנים כיצד בת קול מכריעה הלכה ,והאם זהו כלל מחייב או שמא מדובר בגילוי מילתא בלבד .דיון זה מעורר קושי עצום כנגד דברי הרמב"ם השוללים כל הכרעה שמימית ,שכן אם התורה קבעה שאין משגיחים בבת קול ,כיצד היא משמשת להכרעה בפועל במקומות מסוימים. בגמרא במסכת יומא (דף ע"ה ע"א) ביארה :המן שירד במדבר היה מגיד לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין ,ושימש ככלי להכרעה בדיני ממונות ואישות לפני משה רבנו .זהו המוקד המורכב ביותר ,שכן כאן אנו רואים הכרעה בדרך שמימית ונסית ששימשה בבית דינו של משה .עובדה זו מעלה שאלות נוקבות האם זהו היתר גורף לכל דור ,או שמא מדובר במציאות ייחודית של דור המדבר שזכה להנהגתו של משה רבנו ,מנהיג שכל פעולותיו היו מחוברות להנהגה שמימית גלויה. בבואנו לפתחו של הדיון ההלכתי ,אנו ניצבים מול המגדלור הגדול ,מרן הרמב"ם ,המציב גבול ברור וחד בין עולם הנבואה לעולם הפסיקה ,תוך שהוא נועל את שערי השמיים בפני כל ניסיון לחדש או להכריע הלכה באמצעות גילויים שמימיים: הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות ביאר :ובזה בלבד נבדל הנביא משאר בני אדם בתורה ,אבל בעיון ובדין ובחקירה בדיני התורה הרי הוא כשאר החכמים הדומים לו שאינם נביאים .ואם יפרש איזה פירוש ,ויאמר הנביא אמר לי ה' כי פירושי הוא הנכון אין שומעין לו .הרמב"ם מחדד כי נבואה מיועדת להוראת הדרך ולא להכרעה במחלוקות תורניות ,שכן התורה ניתנה לבני אדם וכל כוחה טמון ביכולת האנושית לחקור ,להבין ולהכריע על פי כללי התורה.

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ט הלכה ד) ביאר :וכן אם אמר הנביא שה' אמר לו כי הפסק במצוה פלונית כך ,ושדינו של פלוני הוא הנכון ,הרי אותו הנביא נהרג לפי שהוא נביא שקר ,לפי שאין תורה אחרי השליח הראשון ואין תוספת ואין גרעון .הרמב"ם מחמיר ביותר וקובע כי הניסיון להכריע הלכה באמצעות נבואה אינו רק טעות ,אלא התחזות שמימית המערערת על שלימות התורה שניתנה למשה ,ולכן דינו של נביא כזה הוא חמור כנביא שקר.

הכסף משנה בהלכות יסודי התורה (פ"ט ה"ד) ביאר :אבל קשה לי דאמרו בגמרא במסכת יבמות דנפקא בת קול לומר דהלכה כב"ה וקיי"ל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וצ"ע .הכסף משנה מציב קושיה נוקבת מול שיטת הרמב"ם ,שכן אם אנו פוסקים הלכה כבית הלל על סמך בת קול ,הרי שבת קול היא סוג של גילוי שמימי שמשפיע על ההלכה בפועל ,ודבר זה סותר את דברי הרמב"ם השוללים מכל וכל קבלת הכרעה שמימית בבית המדרש.

לאחר שהנחנו את היסודות לשיטת הרמב"ם ,אנו פוגשים את קולו של המהר"ם בן חביב, המציב סימני שאלה עוצמתיים כנגד הגישה השוללת נבואה ,ומאיר את הקושי הגדול מתוך מעשי משה רבנו במדבר עצמו:

המהר"ם בן חביב בספרו תוספת יום הכיפורים ביאר :את הקושי העצום מגמרא מפורשת במסכת יומא ,העוסקת במעלותיו של המן במדבר שהיה מגיד לישראל את יוחסין ודין של אנשים שבאו לדין לפני משה רבנו .המהר"ם בן חביב מקשה שתי קושיות יסוד :הראשונה היא כיצד בכלל היה מותר למשה רבנו להורות הלכה על פי גילויים שמימיים של המן ,הלא לא בשמים היא .השנייה היא מדיני נפשות ,שהרי אם הכרעת הדין של ממזרות או עונש מיתה התבססה על נבואה או גילוי שמימי ,היאך ניתן להרוג אדם ללא עדים וראיות המקובלים בבית דין.

רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו בן יהוידע על מסכת יומא (דף ע"ה ע"א) ביאר :יש מי שתירץ שהיות ועם ישראל הכיר בכוח הנבואה של משה רבנו ע"ה ,לכן קיבלוהו עליהם כדיין .כמו שאדם יכול לקבל על עצמו עדות קרובים או פסולים שאינם קבילים בבית דין ,כך בני הדור ההוא קיבלו מרצונם את נאמנותם של הגילויים השמימיים של משה רבנו כראיה מחייבת.

רבנו יוסף חיים הבן איש חי בספרו בן יהוידע (שם ד"ה זה אומר עבדי גנבת) ביאר :שמשה רבנו הכריע את הדין מדעתו לפי כללי הפסיקה הרגילים ,אלא שהשתמש במן לאחר מכן רק כדי להסיר פקפוקים וחששות שמא טעה .הסבר זה מנסה לצמצם את המופת לשוליים ,כדי שלא ייווצר תקדים של פסיקה מוחלטת על פי נס.

רבנו עובדיה ספורנו בפירושו לתורה (דברים לד ,י) ביאר :את ההבדל העצום בין משה רבנו לשאר הנביאים .בדבריו הוא מבאר שטעם הדין שנביא לא יכול לחדש דבר הוא מפני שמשה הוא הגדול שבנביאים ,ואין נביא קטן ממנו יכול להשיג על דבריו .לפי ספורנו ,הכלל לא

בשמים היא חל רק לאחר שנחתמה התורה עם מותו של משה ,אך כל עוד משה רבנו התהלך בעולם ,הכל היה ניתן משמים ואין לדמות זאת לשום בית דין מאוחר יותר. ועתה נעמיק את הבירור ההיסטורי והתיאולוגי ,תוך שאנו בוחנים את שיטתו המבריקה של החת"ס ,המציבה את משה רבנו לא רק כמנהיג ,אלא כמציאות שמימית המאפשרת את מה שנחסם לאחר מכן עבור כלל הדורות: החת"ס בחיבורו המופלא תורת משה (פרשת פינחס) ביאר את היסוד שהכלל לא בשמים היא ואיסור הנביא לחדש הלכה ,הוא יסוד ושורש כל התורה כולה .ללא הגבלה זו ,אין כאן תורה כלל ,שהרי מן היום שגלו ישראל וניתנה תורה אחריתי ,עלול כל אדם לטעון כי חלם חלום או שקיבל גילוי שחלב זה אסור וזה מותר ,ותפוג תורה .על כן כללא כייל הקב"ה שאין הנביא רשאי לחדש שום מצווה מהישנות ,ומשום הכי אין זה נוהג אלא אחר מיתת משה רבנו ע"ה, אבל אצל משה רבנו ע"ה בעצמו לא היה שייך חשש זה .החת"ס ביאר כי התורה נחתמה עם עליית משה למרום ,ומאז חלה ההגבלה המוחלטת שלא להישמע לגילויים חדשים ,כדי לשמור על יציבותה של התורה ככזו שניתנה לבני אדם ולא למלאכים. החת"ס בספרו תורת משה (פרשת פינחס) ביאר עוד את ההבחנה בין משה לשאר הנביאים מתוך מה שמצינו ברש"י (ויקרא כד ,י) בפרשת המגדף :ויצא בן אשה ישראלית .מהיכן יצא? ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב .בא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן ,אמרו לו מה טיבך לכאן ,אמר להם מבנות דן אני .אמרו לו :איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב ,עמד וגידף .והקשה החת"ס :יש לעיין מהיכן ידע משה שהלה הוא בן איש מצרי ,הרי רוב בעילות אחר הבעל ,ובעלה של שלומית ישראל כשר היה, ואם כן הוולד הולך אחר האב! ומכאן שמשה ידע זאת ברוח הקודש ,ויכול היה לפסוק על פי רוח הקודש ,מה שמוכיח שמשה רבנו פעל במישור אחר של ידיעה שאינה כפופה לכללי הראיות המוגבלים של בית הדין הרגיל .העובדה שמשה הכריע כנגד הכלל המקובל ברוח קדשו ,מלמדת שסמכותו הייתה מוחלטת ועל-טבעית בזמן קיום התורה בהתהוותה. המהר"ץ חיות בספרו תורת הנביאים (עמוד קפה) ביאר בתגובה לראיית החת"ס ,כי המקרה של המגדף שונה ,שכן מדובר היה בבירור מציאותי גרידא ולא בחידוש דין הלכתי .לשיטתו, כשם שהמן גילה למי שייך העבד במקרה של גנבה ,כך בירור ייחוסו של המגדף היה עניין של מציאות ,ובזה ודאי שניתן להסתמך על גילוי שמימי ,אך אין בכך היתר לפסוק הלכה חדשה בניגוד לכללי התורה .הדיוק כאן הוא קריטי :נבואה יכולה להאיר את המציאות המעלמה מעין בשר ,אך היא אינה יכולה לשנות את חוקי התורה. התרגום יונתן (במדבר טו ,לב) ביאר כי המקושש יצא למסעו בשבת מתוך כוונה לשם שמים, כדי שעל ידי מעשה העבירה שלו יתברר וייפסק הדין לפני משה רבנו ,וכך תתגלה ההלכה לכל ישראל .החת"ס בפרשת פינחס ביאר את דברי בנות צלפחד על פי דברי חז"ל שהמקושש הוא צלפחד (שבת צו ,ב) וכוונתו לשם שמים הייתה בכדי לחזק את שמירת השבת .דברים אלו מלמדים כי אפילו בבית דינו של משה ,נעשו בירורים שמימיים דרך אירועים מוחשיים

שנועדו להביא את ההכרעה האלוהית אל המציאות האנושית ,מתוך הבנה שהכול מכוון מלמעלה כדי להוריד את התורה אל העם בצורה הברורה ביותר. המרגליות הים על מסכת סנהדרין (דף עח ע"ב אות ד) ביאר את הפסוק :וירגמו אותו באבנים וימות כאשר ִצוה ה' את משה ,כי היה מקום להטיל ספק בדינו של צלפחד בשל כוונתו הטהורה לשם שמים .החכמה העליונה גזרה לעשות אות לדורות הבאים שעיני בשר להם ולמראה עיניים ישפטו ,ומשה רבנו הוכרח לפסוק על פי המראה והעדים ,גם כשהכיר את מצפוני הלב הטהור של צלפחד ,כדי לקבע את ההלכה כפי שהיא צריכה להתנהל בעולם הזה. ההכרעה של משה לא נבעה מבורות ,אלא מתוך דבקות בציווי האלוקי שקבע כי המציאות הגלויה היא הקובעת את הדין ,גם כשבידו הידיעה הפנימית על טוהר הכוונות. הסוגיה שלפנינו מציבה בפנינו אתגר מחשבתי והלכתי מורכב ,המבקש לגשר בין עולם הגילויים השמימי לבין עולם העיון האנושי המעצב את ההלכה .לאחר שסקרנו את שיטת הרמב"ם והסתייגות הכסף משנה ,את תמיהות המהר"ם בן חביב ואת הבחנת החת"ס בין משה רבנו לבין הדורות הבאים ,אנו מגיעים אל נקודת המפגש המעשית של הדברים בחיי בית המדרש המאוחרים. רבנו החיד"א בספרו שו"ת יוסף אומץ (סימן פב) דן בשאלת ברכתן של נשים על מצוות לולב, וקבע כי יש להורות להן לברך על סמך המובא בשו"ת מן השמים לרבינו יעקב ממרוויש. רבנו החיד"א כתב :ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרוי"ש כמו שהבאתי בספר הקטן ברכי יוסף (סימן תרנ"ד אות ב') נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב .וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה"ק ירושלם ת"ו .והגם דמרן ז"ל פסק שלא יברכו .נראה ודאי דאילו מרן ז"ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבנו יעקב ממרוי"ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ,ודאי כך היה פוסק ומנהיג .ביאור הדברים הוא כי רבנו החיד"א לא ראה בזה סתירה לכלל לא בשמים היא ,שכן כאשר אין הכרעה ברורה בפוסקים, הרי שהגילוי משמיים מהווה הכרעה המצטרפת לדעות החכמים שסברו כן ,ובכך הוא הופך לסיעתא דשמיא המכוונת את ההלכה אל הדרך הנכונה. רבנו החיד"א בספרו שם הגדולים (מערכת גדולים אות י') ביאר את שיטתו המורחבת מדוע ניתן לפסוק כרבי יעקב ממרוויש ,וכתב :הנה נכון לומר כדשנין דסברי דלא כהרמב"ם דאם ועד ממהר דקי"למשמיא מיהב יהבי אמירה נעימה על הודע בדין אחד כהלכה ,צייתינן להֵ , כבית הלל משום בת קול וככל אשר דיברנו .עוד הוסיף כי בנדון שנחלקו החכמים בזמן הסנהדרין ולא נתבררה הלכה לא כמר ולא כמר ,אם באה בת קול או רוח הקודש לומר שסברת פלוני אמת ,הרי ששומעים לה ,שכן אין בזה הפרה של כללי התורה ,אלא הכרעה במקום שאין בו הכרעה אנושית .יתר על כן ,בזמן הזה ,כאשר סדרי הלימוד של התנאים והאמוראים אינם בנמצא ,הרי כאשר זוכים שמופיעה רוח הקודש על גדול הדור ,שומעים לה שכן אין בידינו כוח כחכמי הדורות הקודמים להכריע במחלוקות הגדולות בכוחות עצמנו. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק א' או"ח סימן מ"א) ביאר וחלק על

רבנו החיד"א ,בסברו כי אין להסתמך על הספר שו"ת מן השמים להלכה למעשה .מרן רבנו הגר"ע יוסף כתב :ונראה לעניות דעתי שיש חילוק גדול בין מתנבא בשם ה' דרך נבואה ,דבהא הוא דאמרינן שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ,לחולם חלום ,שאינו אלא אחד מששים בנבואה (ברכות נז .):ומשום הכי אין איסור זה נוהג בחלום ,שאינו תוקע עצמו לדבר הלכה, להכריח להאמין בו כנבואה ,אלא כגילוי מילתא בעלמא ,וכל מי שאינו רוצה לסמוך עליו הרשות בידו ,ולא הוי כמוותר על דברי נביא .מרן רבנו הגר"ע יוסף הסביר כי החלום אינו מחייב ,שכן אין בו את ודאות הנבואה שניתן לחייב את הכלל לפעול לפיה ,ולכן אין לראות בו מקור לפסיקת הלכה שיש לנהוג על פיו. עוד הוסיף מרן רבנו הגר"ע יוסף בספרו שם כי יש לתמוה על רבנו החיד"א שהניח שמרן רבנו יוסף קארו היה פוסק כרבי יעקב ממרוויש אילו ראה את תשובותיו .מרן רבנו הגר"ע יוסף ביאר :דמנ"ל ודאות זו ,והרי לרמב"ם הוי כנביאות שקר ,ואין לשמוע אל הנביא או אל חולם החלום ההוא .וכן נראה דעת הרמב"ן שלא חשש למ"ש הראב"ד שהופיעה רוה"ק על מדרשו. וממילא הרי ידוע דמרן ז"ל נוטה תמיד אחר הרמב"ם .ועל כן אין שום ודאות שמרן היה משנה את פסיקתו ,שכן הוא היה נצמד לדרך הרמב"ם גם במקומות בהם היו דעות אחרות שנבעו מהופעת רוח הקודש .המסקנה של מרן רבנו הגר"ע יוסף היא ששו"ת מן השמים הוא אסמכתא בעלמא ,ואין לנו שום חובה הלכתית לשנות את מנהגינו על פיו ,ובפרט שקיימים מקומות רבים בהם הפוסקים הכריעו שלא כדברי רבי יעקב ממרוויש ,מה שמוכיח שאין לראות בו סמכות מחייבת. הדיון המרתק שאנו מנהלים ,ששורשיו בנבואת משה וסופו בהכרעות הפוסקים האחרונים, מוביל אותנו לבחון את המציאות שבה האדם נמצא בתוך עולם של מחלוקת ,והשאלה היא כיצד להכריע במקום שבו אין לנו כלים אנושיים ברורים. מרן הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק א' או"ח סימן מ"א) הוסיף וביאר את דעתו בנוגע למעמדם של החלומות בספרי האחרונים ,וכתב כי החלום הוא גילוי מילתא בעלמא ,ואין חלום בלא דברים בטלים ,ולכן אין שום חיוב לקבל כל מה שיכתוב בשו"ת מן השמים .מרן רבנו הגר"ע יוסף הביא כראיה לדבריו את דברי הבית יוסף (בסימן תרנ"א) בשם מהר"ם ריקאנטי (פרשת אמור) ,שסיפר על חסיד שהתארח אצלו בחג הסוכות וראה בחלומו שהחסיד כותב את השם הקדוש בצורה לא שלמה ,ולאחר מכן כשראה את החסיד נוטל את הלולב ללא אתרוג ,הבין שהחלום משקף מציאות אך אין בו חובה או הכרח הלכתי .מרן רבנו הגר"ע יוסף הדגיש כי מהסיפור הזה למדנו שאין כאן דבר שיחייב כנבואה ממש ,ולכן אין שום חיוב לקבל את דברי שו"ת מן השמים כפסיקה מחייבת לכלל ישראל. מרן רבנו הגר"ע יוסף המשיך וביאר כי ראינו למרן רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך (סימן תר"מ) בדין ההדס שנקטם ראשו ,שנשאר לפסוק כדעת הרמב"ם ,אף על פי שהראב"ד כתב כי הופיעה רוח הקודש בבית מדרשו לפסול את ההדס .מרן רבנו הגר"ע יוסף ביאר כי מרן רבנו יוסף קארו לא נרתע מפני הופעת רוח הקודש שבבית מדרשו של הראב"ד ,ואפילו

להחמיר לא חשש ,ובוודאי בספקא דאורייתא ,וקל וחומר במקום שהברכות כולם מדרבנן ואינן מעכבות .מכאן הסיק מרן רבנו הגר"ע יוסף כי השערת החיד"א שמרן רבנו יוסף קארו היה פוסק כרבי יעקב ממרוויש לו היה רואה את תשובותיו ,היא השערה רחוקה מאוד ,שכן הנהגתו של מרן הייתה תמיד להיצמד להלכה הפסוקה ולא לגילויים מעין אלו. עוד ביאר מרן רבנו הגר"ע יוסף כי ישנם דברים שבהם הכריעו הפוסקים דלא כדעת מהר"י ממרוויש ,כגון מה שהכריע מהר"י ממרוויש (בסימן ב') כדעת הרי"ף שאין לברך על תפילין של ראש כלל אלא אם כן שח ,בעוד שנהגו ישראל לברך ,ולא חששו לדברי מהר"י ממרוויש, אף על פי ששם היה כדאי להחמיר יותר בשל ספק ברכות ,ושב ואל תעשה עדיף .מכל אלו למדנו כי אין הכרח לפסוק כדברי מהר"י ממרוויש אלא כשהדברים נכונים בטעמם מצד עצמם על פי סברות הפוסקים ,ולא מצד הגילוי השמימי. ואם כן דעתו של מרן רבנו הגר"ע יוסף היא ברורה וחדה :שו"ת מן השמים יכול לשמש כאסמכתא למנהגים שנהגו כבר ,אך אין בו כדי להכריע את ההלכה במקום שבו הפוסקים נחלקו ,ואין בו כדי לחייב את הלומד או הפוסק לזנוח את דרכי העיון המקובלות .הדרך היא דרך התורה ,שניתנה לבני אדם ,והכרעתה נעשית בכלים שהעניק לנו הקב"ה בתורתו ,מתוך עמל ויגיעה ולא מתוך גילויים שאינם בני בחינה הלכתית. הדיון שלנו מגיע לשיאו בשאלה הגדולה :כיצד אנו מתמודדים עם המציאות שבה החיפוש אחר האמת נוגע לעיתים ברוח הקודש ,ומהו המצפן המנחה את חיינו בעולם של הכרעות. החיד"א בספרו שם הגדולים (מערכת גדולים אות י') ביאר את יסוד ההכרעה בדורות האחרונים וכתב :אז כאשר שמיים לו זכו והופיע רוח הקודש על גדול הדור ,איהו גופיה שפיר שומעניה אזניו תשמענה כאשר יורו משמים ,וכל אשר נגע א-להים בלבו באלו אמרו לסמוך מאחר דאין בידינו כח כחכמי הדור להכריע .החיד"א מבאר שבדורות השפלים ,שבהם אבדו סדרי הלימוד של התנאים והאמוראים ,יש מקום לסמוך על הופעת רוח הקודש על גדול הדור, שכן אין בידינו הכלים העצמאיים להכריע במחלוקות המורכבות .כאן ,החיד"א אינו מציע לבטל את התורה ,אלא מוצא את הנתיב לחיבור אל האמת במציאות שבה נחסמה בפנינו הדרך הישירה להכרעה עצמית. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק א' או"ח סימן מ"א) ביאר מנגד כי הדרך היחידה היא עמל התורה והיצמדות לשיטות הפוסקים המקובלות ,תוך שהוא מזהיר משינוי מנהגים מבוססים על סמך דברי חלומות .הוא מדגיש כי גם במקום שיש גילויים שמימיים ,הרי שהם אינם יכולים להוות תחליף לשיקול דעתם של חכמי התורה ,וכי אין זה מדרכה של תורה לבסס הכרעות על חוויות שאינן ניתנות לבירור הלכתי משותף .עבור רבנו הגר"ע יוסף ,התורה היא נחלת הכלל ,והיא פתוחה לכל מי שמוכן לעמול בה ,לנתח את השיטות ולהגיע להכרעה המבוססת על יסודות מוצקים וגלויים. מתוך מכלול הדעות הללו ,עולה תמונה מורכבת של קדושת ההלכה .מצד אחד ,השאיפה

לסיעתא דשמיא היא הלב הפועם של כל לומד תורה ,שמבקש שהקב"ה יאיר את עיניו להבין את האמת .מנגד ,המסגרת שקבעו חז"ל והרמב"ם שומרת על התורה כחטיבה אחת ,השייכת לעולם הזה ,לדיון האנושי המפרה ולסמכותם של חכמים .ההבנה שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אינה באה להחליש את הקשר לשמיים ,אלא להיפך – היא מעצימה את האחריות האנושית לבנות את עולם התורה מתוך עומק ההבנה ,מתוך דבקות במקורות ,ומתוך הכרה כי בתוך עמל התורה שוכן השם יתברך ומכוון את דרכנו.

סופו של דבר ,הכרעת ההלכה אינה נקבעת על ידי גילויים חיצוניים ,אלא על ידי ליבון הסוגיות בבית המדרש ,מתוך יראה ואהבה ,ובביטחון מלא שכל מי שעוסק בתורה לשמה, סופו שהאמת תתברר על ידו .הכוח שניתן לנו אינו לבקש את השמיים שיכריעו עבורנו, אלא להביא את השמיים ארצה ,דרך תורה ,חסד ופסיקה המבוססת על יסודות רבותינו הראשונים והאחרונים.

ועתה ,אנו מבקשים לזקק את התובנות המעשיות העולות מן הסוגיה המרתקת הזו ,ולעמוד על המשמעות העמוקה של הכלל לא בשמים היא עבורנו כיום.

העובדה שחכמי ישראל לא נרתעו מבת קול ,ולא נתנו לרוח הקודש או לחלומות לשנות את הכרעות הדין ,מלמדת על האמון האדיר שהקב"ה נתן בבני האדם .ההכרעה ההלכתית אינה נתפסת כגזירת גורל חיצונית שנחתה מן המרום ,אלא כביטוי לרצון השם המתגלה בתוך עמלם של החכמים .כאשר אנחנו ניגשים להכריע ספק או מחלוקת ,עלינו לזכור כי כלים כמו הגיון ,בקיאות במקורות ,ושיקול דעת מושכל ,הם הכלים הקדושים ביותר שקיבלנו. התובנה המרכזית היא שגם אם אדם זכה להארה פנימית או להרגשה ברורה בלב ,הוא נדרש להעביר אותה במסננת של הפוסקים והחכמים ,שכן התורה היא נחלת הכלל ולא נחלת הפרט שזכה לגילוי.

הסוד הגלום בכך הוא שהאחריות האמיתית שלנו היא לבנות את עולם ההלכה כבית מקלט של יציבות .כאשר אנו נצמדים למסורת הפסיקה של גדולי הדורות ,אנו מבטיחים שהתורה תישאר חטיבה אחת ,מאוחדת ונגישה ,שאינה נתונה לטלטלות של חוויות אישיות .החיים בתוך גבולות התורה ,תוך כבוד לדעות הפוסקים גם כשאינן תואמות את תחושתנו הפנימית, הם הם המקום שבו שורה השכינה .זהו האתגר הגדול של לומד התורה – לחתור לאמת בכל כוחו ,להתפלל לסיעתא דשמיא ,ובסופו של דבר לסמוך על הכלים שחכמי ישראל העמידו לרשותנו ,מתוך ידיעה שהקב"ה חפץ בעמלנו ובהכרעותינו האנושיות.

באופן זה ,אנו הופכים את העולם למקום שבו השמים והארץ נפגשים :לא על ידי פריצה של גבולות ,אלא על ידי קיום מצוות השם מתוך מודעות מלאה לכללי המשחק שנקבעו בסיני. כאשר השכל מיושב ,הלב נקי מנגיעות אישיות ,והעיון הוא עמוק ומקיף ,הרי שההכרעה המתקבלת אינה רק של האדם ,אלא הופכת להיות דבר ה' בעצמו ,המנחה אותנו בנתיבות החיים בבטחה ובשלום.

המסע שלנו בנבכי הסוגיה הזו מותיר אותנו עם תובנות עמוקות שמלוות את האדם בדרכו היומיומית בחיפוש אחר האמת .הלמידה כי התורה ניתנה לאדם כדי שיכריע בה מתוך עמל ויגיעה ,מעניקה לנו כלים להתמודדות עם רגעי אי-ודאות בחיינו .אנו למדים שגם כאשר אנו מרגישים שחסרה לנו הכרעה ברורה ,השאיפה לאמת צריכה לעבור דרך המסננת של המקורות ,העיון המושכל והתייעצות עם חכמי הדור ,ולא דרך חיפוש אחר הארות חיצוניות שעשויות להטעות .החיים הופכים למקום של אחריות ,שבו אנו מבינים שדווקא העיסוק האנושי המאומץ בתוך גבולות התורה ,הוא המקום שבו הקדושה שורה באמת.

עיקר העניין: העובדה שהתורה אינה בשמים מלמדת אותנו סוד גדול על חירותו של האדם ועל כוחו של הבית המדרש .הכוח להכריע אינו טמון בבת קול המרעידה את השמים, אלא בקולו הצלול והעמל של הלומד המבקש את האמת בתוך סבך הסוגיות .כאשר אנו מוותרים על הציפייה להתגלויות ומחליפים אותן בעמל תורה ,אנו הופכים לשותפים מלאים בקיום התורה בעולם .בסופו של יום ,האמת אינה נכפית עלינו מלמעלה ,היא מתגלה דרך הלבבות המחוברים זה לזה ודרך העיניים הצופות אל דברי הראשונים והאחרונים .זהו היופי המרהיב של התורה שניתנה לנו כנחלה – התורה שייכת לנו ,היא נכתבת על ידינו בכל דור מחדש ,והיא מזמינה אותנו להוציא אל הפועל את כל הטוב והחוכמה הטמונים בתוכנו. כאשר אנו בוחרים להכריע על פי הכללים ולא על פי תחושות רגעיות ,אנו מעניקים ליציבות של חיינו משמעות נצחית .האמת אינה נחלת מי שזכה לניסים ,אלא נחלת מי שמוכן לעמול ,לחקור ,ולהכניע את דעתו לפני דרך הפסיקה המקובלת על כלל ישראל.