כיצד ניתן ליישב את העובדה שמשה רבנו, שמלך ארבעים שנה בכוש והתנהל בענייני העולם, נחשב כמי שמעולם לא הוציא מפיו דברי בטלה? וכיצד מדרגה זו, שבה הדיבור והמחשבה נותרים דבוקים בבורא גם בעיסוקי חולין, היא המפתח להבנת הפסוק הפותח את ספר דברים?

כיצד ניתן ליישב את העובדה שמשה רבנו, שמלך ארבעים שנה בכוש והתנהל בענייני העולם, נחשב כמי שמעולם לא הוציא מפיו דברי בטלה? וכיצד מדרגה זו, שבה הדיבור והמחשבה נותרים דבוקים בבורא גם בעיסוקי חולין, היא המפתח להבנת הפסוק הפותח את ספר דברים? אנו עומדים בפתח ספר דברים ,בספר הדיבורים .משה רבנו ,מנהיג הדור ,אוסף את ישראל ומזכיר להם את מסעם ,את נפילותיהם ואת תקוותיהם…

כיצד ניתן ליישב את העובדה שמשה רבנו, שמלך ארבעים שנה בכוש והתנהל בענייני העולם, נחשב כמי שמעולם לא הוציא מפיו דברי בטלה? וכיצד מדרגה זו, שבה הדיבור והמחשבה נותרים דבוקים בבורא גם בעיסוקי חולין, היא המפתח להבנת הפסוק הפותח את ספר דברים? אנו עומדים בפתח ספר דברים ,בספר הדיבורים .משה רבנו ,מנהיג הדור ,אוסף את ישראל ומזכיר להם את מסעם ,את נפילותיהם ואת תקוותיהם ,החל ממדבר ועד ערבה .אך הפתיחה הזו" ,אלה הדברים אשר דבר משה" ,טומנת בחובה תעלומה אדירה המעסיקה את עולם המחשבה והמוסר .האור החיים הקדוש מבאר כי פסוק זה הוא עדות על משה – שכל דבריו, לאורך כל ימיו ,היו דברי תורה ויראה ,ולא נמצא בהם שמץ של דיבור בטל .הקושיה זועקת: הרי משה היה אדם ,הוא מלך בכוש ארבעים שנה ,הוא עסק בניהול ממלכה ,בצרכי אדם, בשיחות עם שרים ומדינאים .כיצד ניתן לומר שלא דיבר דברי חולין מעולם? האם מדרגת האדם הופכת את שיחת החולין שלו לתורה? היכן עובר הגבול בין דיבור האדם לבין הדיבור האלוקי? בשאלה זו ננסה לצלול אל עומק מדרגתו של משה רבנו ,וללמוד על סוד הדבקות שמאפשרת לאדם לחיות בתוך העולם ,לדבר עם בני אדם ,ובכל זאת לא להפסיק לרגע את דיבורו עם בוראו. כעת ניגש אל מפתן הפסוקים ,אל המילים המדויקות של התורה המונחות לפנינו כבסיס לכל בנייננו ,ונבאר את הקשר ההדוק שבינם לבין שאלתנו על מדרגתו של משה רבנו. בתחילת ספר דברים נאמר" :אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב" (דברים א ,א). רש"י (בפירושו על התורה שם) ביאר" :לפי שהן דברי תוכחה ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן ,לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז משום כבודן של ישראל" .רש"י מבאר כאן כי הדיבור של משה הוא דיבור של תוכחה ,דיבור המכוון כלפי מעלה וכלפי מטה כאחד ,וכל מילה בו מדודה ומחושבת. רבי אברהם אבן עזרא (בפירושו שם) כתב" :אלה הדברים – הם המצות הנזכרות בספר הזה,

וטעם אשר דבר משה – בעבור השם ,כי משה היה כשליח" .הפירוש כאן מדגיש כי כל דיבורו של משה הוא שליחות אלוהית ,מה שמלמדנו כי אין מקום לדיבור שאינו מיושר עם רצון הבורא. הרמב"ן (בפירושו שם) כתב" :והנה אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל ,להגיד כי כל הספר הזה הוא דברי משה מפי עצמו ,על פי הדבור" .הרמב"ן מבאר כי גם כאשר משה מדבר ,הדיבור נשאר בתחום ה"על פי הדיבור" ,דבר המאיר את מדרגתו שכל דיבורו הוא קודש. הספורנו (בפירושו שם) ביאר" :אלה הדברים אשר דבר משה – הודיע כי כל דבריו היו על פי ה' ובלב שלם" .הפירוש מדגיש את השלמות שבה משה רבנו פעל ,כאשר לבבו ודיבורו מאוחדים ביראת שמיים תמידית. תרגום יונתן בן עוזיאל (על התורה שם) תרגם" :אלין פתגמיא די מליל משה עם כל ישראל". התרגום מדגיש את הפתגמים ,את הדיבור הישיר ,מה שמעיד על כך שהדיבור של משה היה מלא תוכן ותכלית ,ולא דבר שאין בו ממש. הכלי יקר (בפירושו על דברים שם) כתב" :אלה הדברים – שכל דיבור ודיבור של משה היה מכוון אל התכלית ,ולא מצאנו בדבריו דבר בטל" .הפירוש הזה סולל את הדרך להבנה כי המציאות של משה רבנו ,גם בניהול ממלכות וגם בשיח עם בשר ודם ,הייתה מדרגה של דיבור מכוון ומזוקק. כשאנו צוללים אל הים התלמודי ,אנו מוצאים שם את המקורות המכוננים את תפיסת הדיבור של האדם בכלל ,וממילא את המדרגה העליונה בה חי משה רבנו. בגמרא במסכת יומא (יט ע"ב) אמרו :אמר רבא – השח שיחת חולין עובר בעשה ,שנאמר: 'ודברת בם' – ולא בדברים בטלים .מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה .רש"י שם ביאר :דברים בטלים – כגון שיחת דברים בטלים של עולם .תוספות שם כתבו :דמכל מקום צריך ליזהר שלא להרבות דברים. בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק א ,הלכה א) אמרו :אמר רב יהודה בר פזי ,בכל שעה ושעה שאדם מהרהר בדברי תורה – הקדוש ברוך הוא כותב לו זכות .וכל שכן כשאדם מדבר ומשיח בהם ,שכל דיבור ודיבור הוא בבחינת בניין עולם. בגמרא במסכת ברכות (סג ע"א) אמרו :הוי זהיר בדבריך ,שמא תתחייב בנפשך .מכאן למדנו כי הדיבור הוא כלי רב עוצמה ,ומי שזוכה להיות דבוק בבורא ,מילתו תהיה סדורה ומקודשת, ללא כל פנייה לדיבור בטל. כשאנו ניגשים לדברי הראשונים ,אנו מגלים כיצד הם יישבו את המורכבות של חיי המעשה של משה רבנו עם העובדה שכל הווייתו הייתה מוקדשת לתורה. ספר החינוך (מצווה תלז) כתב :כל דבריו של אדם צריכים להיות מיוסדים על יסודות התורה, שהרי הדיבור הוא הכלי שבו האדם מתקשר עם סביבתו .משה רבנו ,שהיה השליח הנאמן

להנחיל תורה לישראל ,הגיע למדרגה שבה כל דיבורו היה כעין תורה ,שכן לבבו היה משועבד למצוות ה' תמיד. רבינו בחיי (במדבר יא ,יג) ביאר :כי הדיבור המיוחס למשה רבנו בספר דברים אינו רק דיבור של הוראה ,אלא דיבור שכולו גילוי של השכינה .משה ,שהיה מחובר לשורש התורה בכל עת ,גם בעת שהיה מלך בכוש ,הצליח להפוך כל צורכי המלוכה לכלים שבהם השכינה שורה, וממילא אין בזה גדר של שיחת חולין כלל. ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו (מאמר ג ,פרק כה) ביאר :כי מעלתו של משה הייתה כל כך נעלית ,עד שהדיבור שלו לא היה דבר חיצוני לו ,אלא ביטוי של התורה עצמה .כשם שהתורה נצחית ,כך דיבורו של משה ,גם בענייני העולם ,היה דיבור נצחי ,שכן תמיד נשא בחובו מסר של יראה ושל עבודת השם. האחרונים התמודדו עם השאלה כיצד אדם יכול לחיות חיים מלאים בעשייה גשמית ,ועם זאת לשמור על טהרת הדיבור והמחשבה ברמה כזו שכל שיחתו תיחשב לתורה. השל"ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (מסכת חולין ,נר מצווה) ביאר :כי אדם שמגיע למדרגה שבה מחשבתו אינה פוסקת מן הבורא ,הרי שגם דיבורו בענייני העולם אינו הופך לשיחת חולין .הוא מבאר כי משה רבנו היה במדרגה הזו כל ימיו ,גם כאשר ישב על כס המלוכה בכוש, שכן כל פעולותיו ומילותיו היו כלי שרת להנהגת הבריאה על פי רצון ה’. בעל הבית הלוי בספרו על התורה (פרשת דברים) ביאר :כי הדיבור האנושי נמדד על פי התכלית שלו .אם האדם מכוון את כל דיבורו לשם שמיים ,הרי שאין כאן "דברים בטלים". הוא מוסיף כי אצל משה רבנו המושג "דברים בטלים" לא היה קיים כלל ,כיוון שמהותו הייתה תורה ,וכל הווייתו הייתה מבוטלת לאור ה’. הפרי צדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין (פרשת דברים) ביאר :כי הקדושה ששרתה על משה רבנו הפכה את הדיבור הגשמי שלו לחלק בלתי נפרד ממעמד הר סיני .הוא מדגיש כי לא מדובר רק בתוכן הנאמר ,אלא בכוח הפנימי של הדובר .מאחר שמשה היה מחובר לשורש התורה ,כל דיבור שיצא מפיו – גם בענייני המלוכה בכוש – ינק מהקדושה הזו והפך לדיבור של אמת. רבי חיים פלאג'י בספרו תוכחת חיים (פרשת דברים) ביאר :כי אדם צריך להיזהר בדבריו ,אך משה רבנו היה המופת לאדם שצלח את כל מדרגות החולין ללא פגם .הוא ביאר כי היכולת לדבר בענייני העולם בלי לסטות מדרך התורה היא המבחן הגדול של האדם השלם ,ומשה רבנו הוא שעמד בו בצורה המלאה ביותר. כשאנו מאזינים לקולם של גדולי הדורות האחרונים ,אנו פוגשים את העומק הפנימי של התודעה הקשורה בבורא ,המאפשרת לאדם לפעול בעולם החומר מבלי להתנתק לרגע מהמקור. החפץ הגדול ,הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בספרו שמירת הלשון (חלק א ,פרק

ז) ביאר :כי מדרגת משה רבנו היא השאיפה העליונה של כל אדם .הוא ביאר כי הדיבור הוא בבואה של המחשבה ,ומי שזכה שמחשבתו תהא דבוקה בתורה בכל רגע ,גם בעת עיסוק בצרכי העולם ,הרי שדיבורו מזדכך מאליו .הדיבור אינו נמדד בתוכן החיצוני בלבד ,אלא במעיין הנובע ממנו – משה ,שהיה מחובר לשורש הנשמה ,הזרים את קדושת התורה לתוך כל מילה ,ובכך לא הניח מקום לבטלה. הרה"ק רבי שלמה מרדומסק בספרו תפארת שלמה (דברים ,ד"ה אלה) ביאר :כי אדם שמחשבתו דבוקה בהשם יתברך ,הרי שכל תנועותיו ודיבוריו הופכים לביטוי של רצון ה'. משה רבנו ,שהיה "איש האלוהים" ,חי במדרגה שבה הגשמי נטמע ברוחני .בכך הוא מיישב את הקושיה כיצד מלך בכוש לא דיבר דברים בטלים – הוא לא היה מלך רגיל ,אלא שליח השם שהמלוכה הייתה עבורו רק כלי לביצוע רצון הבורא ,ודיבורו היה חלק בלתי נפרד משיחתו עם הקדוש ברוך הוא. המגיד לבית יוסף בספרו מגיד מישרים (פרשת ויקרא) ביאר :תדיר תהא מחשבתך דביקא באורייתא ,אוף בעידן דאת ממלל עם בני נשא ,ובעידן דאת אכיל ושתי .ביאור העניין הוא שהמדרגה הזו היא המפתח להבנת הפסוק "אלה הדברים" – משה חי בתודעה של "שויתי ה' לנגדי תמיד" ,ועל כן לא היה יכול להוציא מפיו דבר שאינו טבול בקדושת התורה. הגאון רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער א ,פרק ח) ביאר :שגם באותו העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה ,כדי הצורך וההכרח לחיות נפש ,עכ"פ ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בדברי תורה .משה רבנו היה במדרגה זו של שלמות ,שבה כל פנייה לענייני העולם הייתה חיצונית בלבד ,בעוד פנימיותו הייתה דבוקה בתורת השם ,ולכן לא היה שייך אצלו כלל מושג של דברים בטלים. רבי דוד לוריא (בהקדמה לפירושו לפרקי דרבי אליעזר) ביאר :כי הקדוש ברוך הוא חנן אותו בכוח פלאי ,שגם בעת שהיה עוסק בחסד ,בצרכי הכלל ,ובדברי שלום עם גדולי הדור ,היו מחשבותיו עסוקות בענייני התורה .הוא מוסיף כי משה רבנו הוא שורש הכוח הזה ,שמחשבת התורה אינה פוסקת לרגע ,והיא המעניקה לדיבור האנושי את כוחו האלוקי הנצחי. השפת אמת (פרשת דברים ,תרנ"ו) ביאר :משה רבנו היה כל כולו תורה .גם בעת ששתק – היה שותק מתוך דבקות התורה .וכל מעשה ודיבור שלו היה גילוי של דבר ה' .בכך הוא מיישב את כל הקושיות על משה – שכל הווייתו ,גם כשהיה מלך ,הייתה ביטוי של התורה. השאלה על מדרגתו של משה רבנו בדיבורו ובהנהגתו ,אינה רק נחלת העבר או עיון בשיעור כללי ,אלא מציבה בפנינו מראה מוחשית לחיים המעשיים ,ומלמדת אותנו כיצד להוציא אל הפועל עבודת ה' בכל רגע ובכל מצב. נפקא מינה ראשונה נוגעת לאדם העוסק בצרכי פרנסתו או בענייני העולם המטרידים אותו ביומיום .לענ"ד נראה לבאר ,כי מתוך ההתבוננות במדרגת משה רבנו ,אדם שנדרש לעסוק בעסקי העולם יכול לקדש את הדיבור שלו .הנפקא מינה היא שאין צורך לפרוש מן העולם כדי לא לעבור על איסור דברים בטלים ,אלא עלינו לאמץ את דרך המחשבה הדבוקה

בתורה .כאשר אדם נדרש לשוחח עם בריות בענייני חולין ,עליו להשתדל שמחשבתו תהיה עסוקה בדברי תורה ,ובכך הוא הופך את הדיבור לשיח קודש .זו אינה רק עצה טובה ,אלא דרך פעולה של ממש :להפוך את המילים שיוצאות מן הפה לכלי של יראת שמיים ,גם כשהן עוסקות בניהול עסק או בצרכים גשמיים. נפקא מינה נוספת עולה מן היחס שלנו אל השתיקה .למדנו שמשה רבנו היה במדרגה שבה גם השתיקה שלו הייתה מתוך דבקות .אנו נוטים לחשוב שדיבור הוא הדרך היחידה להפגין עבודת ה' ,אך בחיים המעשיים ,היכולת לשתוק בתוך מחלוקת או בתוך רגעים של כעס ,מתוך דבקות פנימית בתורה ,היא עבודת ה' גדולה לא פחות .הנפקא מינה היא שעל האדם לבנות לעצמו "פנימיות" של תורה ,כך שגם כשהוא שותק ,שתיקתו תהיה משמעותית וקדושה ,ולא שתיקה של ריקנות. נפקא מינה שלישית היא החובה לתת לכל מילה משקל של אמת .אם משה רבנו ,שהיה עסוק בניהול ממלכות ,הקפיד שכל דיבור שלו יהיה תורה ,הרי שגם אנו צריכים לנהוג משנה זהירות בדיבורנו .זה אומר להפסיק לדבר לשון הרע ,רכילות או סתם דיבורים שאין בהם צורך ,מתוך הבנה שהדיבור הוא כלי שרת של הנשמה .המציאות שלנו אולי אינה מדרגת משה ,אך המאמץ להביא את הדיבור למדרגת ה'דברים' שאין בהם בטלה ,הוא המפתח לחיים מלאים ומשמעותיים. לבסוף ,נפקא מינה המלווה אותנו היא ביכולת למצוא את ה'תורה' בתוך העיסוקים הכי פשוטים .כאשר אדם לומד לראות את יד ה' בכל פרט מחייו ,כפי שמשה ראה את ה' בכל רגע ,הרי שגם העיסוק הגשמי ביותר הופך להיות דברי תורה .זו העבודה המעשית :לקחת את המציאות המדברית והארצית שלנו ,ולרומם אותה על ידי הדיבור והמחשבה שלנו אל הקודש פנימה. העובדה שמשה רבנו הגיע למדרגה שבה גם שיחתו בענייני העולם נחשבה לתורה ,מציבה בפנינו בירור עמוק על גבולות הקדושה ועל יכולתו של האדם להשפיע על המציאות .אם אנו מקבלים את דברי האור החיים הקדוש שכל דיבורו של משה ,גם מה שהיה "מעצמו", היה דברי חכמה ויראה ,עלינו להבין כיצד ניתן לגשר על התהום שבין חיי המלוכה בכוש לבין עבודת ה' הטהורה. לענ"ד נראה לבאר ,כי משה רבנו לא רק חי בתוך הקדושה ,אלא הוא בעצמו הפך להיות "מרכבה לשכינה" .כאשר אדם מגיע למדרגה זו ,כל תנועה שלו ,כל מילה וכל הילוך ,הם גילוי של האור האלוקי .בבחינה זו ,אין הבדל בין עיסוק בבניית ממלכה לבין לימוד תורה בבית המדרש ,כי הכל נעשה בתוך אותו קשר של דבקות אינסופית בבורא .הקושיה של התפארת שלמה ,כיצד מלך בכוש לא דיבר דברי בטלה ,מתיישבת לא על ידי כך שמשה נמנע מלדבר בענייני מלוכה ,אלא על ידי כך שהדיבור עצמו השתנה; הוא הפך לדיבור של הנהגה אלוהית. עוד נראה ליישב ,כי השתיקה של התורה מפירוט הדיבורים של משה בימי כוש אינה מעידה על חסרון ,אלא על העובדה שדיבורים אלו היו "דברי תורה" במובן הרחב ביותר .משה

רבנו לא היה צריך ללמוד תורה מתוך ספרים בלבד ,כי הוא עצמו היה ספר תורה חי .לכן, כל מילה שיצאה מפיו ,גם אם היא נשמעה כשפת העולם ,הייתה טעונה באמת הפנימית של התורה .הדברים שנאמרו בעבר הירדן ,בסוף ימיו ,היו רק חתימה וגילוי גלוי של מה שהיה חבוי בתוך משה כל ימי חייו ,משחר נעוריו.

יתירה מזו ,נראה להוסיף ,כי הדיבור הוא כוח הבריאה ,כפי שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו". משה רבנו ,שזכה להגיע למדרגה שבה פיו כפיו של הקדוש ברוך הוא ,הפך את הדיבור שלו לכוח יוצר מציאות .בשיחותיו בכוש ,בממלכתו ,הוא לא רק ניהל עניינים מדיניים ,אלא הוא תיקן את העולם במילים שלו .הדיבורים האלה ,שלא היו דברי בטלה ,היו פעולות של תיקון ושכלול המציאות .זוהי השלמות של אדם המגיע לדבקות ,שבה כל מילה שלו היא פעולה רוחנית ,וכל שיחה שלו היא חלק ממגמת התורה להביא את העולם לתיקונו השלם.

כשאנו מעמיקים במדרגתו של משה רבנו ,אנו נחשפים לשורש האנושי העמוק ביותר – היכולת של האדם להיות שלם עם בוראו בתוך הסתרת הפנים של העולם הזה .השאלה אינה רק מה משה אמר ,אלא כיצד הייתה בנויה האישיות שלו ,שגם בשיא הפעילות הגשמית – כמלך בכוש – לא איבדה את הקשר החי והפועם עם ריבונו של עולם.

לענ"ד נראה להסביר ,כי מדרגת "אלה הדברים" מלמדת אותנו על האחדות המוחלטת של הנפש .אצל אדם רגיל ,הדיבורים מחולקים למדורים :כאן אני מדבר תורה ,וכאן אני עוסק בענייני העולם .הפיצול הזה יוצר לעיתים תחושת ריקנות או חולין .אצל משה רבנו ,המחיצות הללו בטלו .הוא לא חילק את חייו לרשויות .הנפש שלו הייתה כלי שקוף ,מעבירה אור ללא הפרעה .המחשבה שלו לא הייתה "צריכה" להתאמץ כדי להישאר דבוקה בה' ,כי היא לא ידעה מציאות אחרת .זוהי רמת התודעה שאליה אנו שואפים :להבין שאין דבר בעולם הזה שהוא מחוץ לתחום האלוהות.

עוד נראה ליישב ,כי השתיקה מול תלאות המדבר ,מול המלוכה בכוש ,היא שתיקה של ביטחון .משה רבנו ידע שכל מילה היא כוח חיים .כשאדם מבין את ערך המילה ,הוא לא מבזבז אותה .במחשבה הזו ,כל דיבור של משה היה פעולת העלאה .הוא לא דיבר "על" העולם ,אלא הוא דיבר "לתוך" העולם כדי להעלות אותו .זוהי דרגת העבודה של הנשמה: לא רק ללמוד תורה ,אלא להיות כזה שהדיבור שלו מאיר את העולם ,שהנוכחות שלו משנה את הסביבה ,שגם כשהוא נדרש לעסוק בגשמיות – הוא משתמש בה כדי לחשוף את האור הגנוז בתוכה.

נראה להוסיף ,כי הקשר שבין הדיבור למחשבה הוא המבחן של האדם בעולם הזה .אנו חווים לעיתים תסכול משום שהדיבור שלנו מנותק מהכוונה ,או שהמעשים שלנו מנותקים מהמחשבה .משה רבנו מראה לנו שזה אפשרי אחרת .הוא מלמד אותנו שהשאיפה הגדולה של האדם היא שהדיבור יהיה ביטוי אמיתי ושקוף של המחשבה הדבוקה בה' .זהו התיקון הפרטי של כל אחד מאיתנו :לאט לאט ,מילה אחר מילה ,להביא את הפנימיות שלנו החוצה,

עד שגם הדיבורים הכי יומיומיים שלנו יהיו חדורים ביראת שמיים ובקדושה ,כפי שחווה משה רבנו בכל ימי חייו. כשאנו ניגשים אל הרבדים המוסריים של סוגייתנו ,אנו פוגשים את האדם לא בשיא מדרגתו כמשה רבנו ,אלא כמי שמתבונן במראה ומבקש לתקן את דרכיו .ההבנה שכל דיבור וכל הוויה יכולים להיות מלאים בתוכן אינה מיועדת רק ליחידי סגולה ,אלא היא קריאת כיוון מוסרית לכל אדם החפץ לחיות חיים של אמת. לענ"ד נראה לבאר ,כי היסוד המוסרי הגדול הטמון כאן הוא האחריות על המילה .אם משה רבנו ,שכל חייו היו קודש ,נדרש לדיוק כה מופלא בכל הברה שיצאה מפיו ,על אחת כמה וכמה שאנו ,בתוך חיי החולין שלנו ,צריכים להכיר בכוחו של הדיבור .המוסר כאן מלמד אותנו שאין "סתם" מילים .כל דיבור שלנו הוא בניין או חורבן .כשאדם מרגיל את עצמו לשקול את מילותיו ,הוא בונה את אישיותו מחדש .זו אינה רק הימנעות מלשון הרע או דברים בטלים ,אלא יצירה של אישיות שאמת היא נר לרגליה ,אישיות שבה הפנימיות מתאימה לחיצוניות. עוד נראה ליישב ,כי השלמות המוסרית מתגלה ביכולת לשמור על ערכים גם בתוך מערכות המנהלות ענייני חול .אנו נוטים לחיות בפיצול :בעבודה אני אדם אחד ,בבית הכנסת אני אדם אחר .משה רבנו בכוש מלמד אותנו מוסר של שלמות :גם כאשר הנסיבות מחייבות עיסוק בגשמיות ,המצפן הפנימי חייב להישאר מכוון לקודש .המוסר כאן הוא להביא את ה"תורה" לתוך כל מקום – לתוך המשרד ,לתוך העסק ,לתוך הבית .לחיות תורה זה לא אומר להפסיק לחיות בעולם ,אלא לחיות בעולם בצורה כזו שנוכחות ה' תהיה מורגשת בכל מילה ובכל פעולה. נראה להוסיף ,כי מידת הזהירות בדיבור ,כפי שהובא בגמרא ,היא הביטוי המעשי לענווה. אדם שמרבה דברים ,שלעיתים הם דברי בטלה ,מראה על חוסר מודעות לנוכחותו של הקדוש ברוך הוא בכל רגע .כשאדם מכיר בכך שהוא עומד לפני המלך ,הוא בוחר את מילותיו בקפידה .משה רבנו ,שהיה "עניו מכל אדם" ,היה מודע תמיד למי שמקשיב לדיבורו ,ולכן דיבורו היה תמיד טהור .המוסר כאן הוא פשוט אך תובעני :לזכור ,בכל רגע של שיחה ,את הנוכחות האלוקית ,ובכך להפוך את הדיבור לכלי שמרומם את הנשמה ולא לכזה שמוריד אותה לדיוטא התחתונה של דברים בטלים. ההתבוננות במדרגתו של משה רבנו מותירה אותנו עם תובנות מעשיות המאירות את שגרת יומנו באור חדש .המסקנה העולה היא כי הקדושה אינה נמדדת רק בזמן המוקדש ללימוד ,אלא ביכולת להשריש את דברי התורה עמוק בתוך תודעתנו ,עד שיהפכו לחלק בלתי נפרד ממי שאנחנו .התובנה לחיים היא לעולם לא להרגיש שמקום העבודה ,הדרך או השיחה עם הבריות הם זמן "מת" או זמן של חולין .בכל רגע ,בכל מחשבה ובכל דיבור ,יש לנו את האפשרות לבחור :האם להעביר את הזמן ,או להפוך אותו למעשה של קדושה .גם כשאנו שקועים בענייני העולם ,עלינו לתרגל את הנחת המחשבה על דברי תורה ,ובכך להפוך

את כל חיינו לרצף אחד של דבקות ,כפי שהדגישו גדולי הדורות ,שגם בעת עיסוק בפרנסה אפשר וצריך להרהר בתורה.

עיקר העניין: השאלה כיצד משה רבנו מלך בכוש ולא דיבר דברי בטלה ,מביאה אותנו לליבת העבודה האנושית .על פי האור החיים הקדוש ,העדות על משה היא שכל דבריו היו דברי תורה ויראה ,כי מחשבתו הייתה דבוקה בשורש הקדושה תמיד .התפארת שלמה והנפש החיים מחדדים כי מדרגה זו אינה רק נחלת משה ,אלא אידיאל לכל ירא ה' :השאיפה שמחשבת התורה תהיה דבוקה בלב גם בעת עיסוק גשמי הכרחי .משה רבנו לא היה צריך "להפסיק" את התורה כדי למלוך ,כי הוא הביא את התורה אל תוך המלוכה .הוא מלמד אותנו ששיחה עם בני אדם ,עסק ,ואכילה ,אינם נחשבים לדברים בטלים אם הלב והמחשבה נותרים קשורים באלקותו יתברך ,שכן הדיבור אינו נמדד רק בתוכנו החיצוני אלא ביושר ובדבקות של הדובר .הסוד הוא להפוך את הלב למשכן ,שבו התורה נוכחת בכל רגע נתון .האדם אינו נדרש לברוח מן העולם ,אלא להאיר את העולם מבפנים דרך הדיבור.