האם השמחה שוכנת באוהלי יעקב אשר בארץ ישראל, או שמא דווקא בני הגולה הם הזוכים למנוחת הנפש? הוכח מפרשת השבוע!

האם השמחה שוכנת באוהלי יעקב אשר בארץ ישראל, או שמא דווקא בני הגולה הם הזוכים למנוחת הנפש? הוכח מפרשת השבוע! השמש שוקעת מעל הרי ירושלים ,צובעת את אבני העיר בגוון זהב עמוק ,ובשעה זו של דמדומים ,כשהרוח הקרירה מנשבת בין סמטאות העתיקה ,עולה ותוהה הלב :מהו מקור השמחה האמיתית של בן ישראל? האם היא נולדה מתוך השקט והמרחב ,או שמא היא תוצר של מציאות אחרת לגמרי? אנו…

האם השמחה שוכנת באוהלי יעקב אשר בארץ ישראל, או שמא דווקא בני הגולה הם הזוכים למנוחת הנפש? הוכח מפרשת השבוע! השמש שוקעת מעל הרי ירושלים ,צובעת את אבני העיר בגוון זהב עמוק ,ובשעה זו של דמדומים ,כשהרוח הקרירה מנשבת בין סמטאות העתיקה ,עולה ותוהה הלב :מהו מקור השמחה האמיתית של בן ישראל? האם היא נולדה מתוך השקט והמרחב ,או שמא היא תוצר של מציאות אחרת לגמרי? אנו מביטים אל עבר אלו החיים כאן ,בארץ החמדה ,ואל אלו הנמצאים מעבר לים ,בנכר .האם ייתכן כי דווקא בין הטרדות ,העמל והקושי המלווים את ישיבת הארץ ,חבויה שמחה גדולה ועמוקה יותר מזו של מי שחי בשלווה ובנוחות בגלות? השאלה הזו איננה מניחה לנפש .היא מלווה אותנו מן הרגע שבו אנו דורכים על אדמת הקודש ,וממשיכה להדהד גם בתוך השגרה הכי פשוטה .האם ארץ ישראל היא רק מקום גיאוגרפי שבו אנו חיים ,או שהיא זרז מופלא המוליד שמחה פנימית שאינה תלויה בדבר? התחושה היא שמשהו עמוק במבנה הנשמה שלנו מחפש את השמחה הזו ,מחפש את החיבור שבין אדמה ,מצווה ורגש ,ומבקש לדעת :היכן נמצא המקום שבו הלב מתרחב ושר? בהמשך לדברים שפתחנו בהם ,בבואנו אל פרשתנו ,אנו מוצאים כי התורה מגלה לנו טפח מהסוד הטמון בחיבור העמוק שבין עם ישראל לארצו ,וכיצד חיבור זה הוא המפתח לשמחה העילאית .נבוא ונתבונן בכתובים: והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה (דברים כו ,א). האור החיים הקדוש (שם) ביאר :אמר והיה לשון שמחה ,להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ .ומבאר האור החיים כי השמחה הזו אינה תלויה במאורעות חיצוניים ,אלא היא תכונה פנימית שמתעוררת רק כאשר האדם מגיע אל מנוחתו ונחלתו בארץ הקודש .הוא מוסיף ומקשר זאת אל הפסוק בתהלים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה ,ומבאר שזוהי השמחה השלמה שאין לה אח ורע בגלות ,שכן היא נובעת מעצם הקשר של ה' אל ארצו ואל עמו. הרמב"ן (שם) פירש :לא ניתנה מצוה זו אלא בארץ אשר ה' נותן לך .הביאור הוא שקדושת הארץ היא המצע שעל גביו מתקיימות המצוות בשלימותן ,וכאשר אדם מקיים מצווה בתוך מרחב זה ,הוא חש בנפשו סיפוק ושמחה שאינם אפשריים במקום אחר .השמחה כאן היא תוצאה ישירה של קיום רצון ה' במקומו המיועד. רש"י (שם) כתב :ירושתה וישבת בה ,בזכות שתירש תשב .ומבארים המפרשים כי הישיבה בארץ היא הביטוי הממשי של הברכה האלוהית .עצם הידיעה שהאדם יושב במקום שה' בחר בו מעוררת בקרבו תחושת שייכות וביטחון ,וזהו הבסיס לשמחה העמוקה שאין בה כל דאגה מן החוץ. הספורנו (שם) ביאר :והיה ,לשון עתיד מתמשך ,כלומר :בכל פעם שישראל יושבים בארץ, חלה עליהם שמחה תמידית .ומבאר הספורנו כי הישיבה בארץ היא תכלית המתנה שה' נתן לעמו ,וכשאדם חי בתוך תכלית חייו וייעודו ,השמחה הופכת לחלק מאורח חייו ,ואינה תלויה עוד בתנודות של מזל או הצלחה חומרית.

לאחר שביארנו את יסודות הדברים מתוך מפרשי התורה ,נבוא בשערי בית המדרש ונשמע את דברי רבותינו בש"ס ,המגלים לנו את עומק השפעתה של ארץ ישראל על נפש האדם ועל שמחת הלב הפנימית. בגמרא במסכת כתובות (דף קי ע"ב) אמר רבי אלעזר :כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה ,וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה .רש"י שם מבאר כי השכינה שורה בארץ ישראל ,ועל כן מי שדר בה זוכה לקרבת אלוהים שאין דוגמתה .מתוך כך אנו למדים ביסוד ישיבתי כי השמחה אינה יכולה להגיע לשלימותה אלא במקום שבו השכינה נמצאת, ורק בארץ ישראל ,מקום השראת השכינה ,האדם חווה את השמחה כדבר טבעי ומהותי שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות ,שכן הוא חי תחת כנפי השכינה. בגמרא במסכת מגילה (דף יד ע"א) דרשו חז"ל על הפסוק בתהלים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה ,כי בעוד שנביאים רבים ניבאו על העתיד הרחוק ,הרי שהשמחה הרוחנית המבטאת את השבת ישראל אל גבולם היא שמחה מוחשית וקיימת .רש"י מבאר כי השמחה הזו היא פועל יוצא של הגאולה והחזרה אל מנוחת הארץ ,דבר המלמדנו כי עצם המעבר מהגלות לארץ הוא המוליד את השמחה הטהורה בלב היהודי ,שמחה שפורצת מאליה כשנשמת האדם חוזרת אל המקום המיועד לה. בגמרא במסכת בבא קמא (דף פ ע"ב) נאמר :הקונה בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת .רש"י מבאר שם כי הטעם הוא משום מצות ישוב הארץ ,שחביבה היא עד שדוחה גזירות חכמים .מתוך דברים אלו מתבאר כי החיבה לארץ ישראל גדולה ומרטיטה, והיא כה עמוקה עד שהיא יוצרת אצל האדם תחושת שמחה והתלהבות לקיים את המצווה בכל מחיר ,גם במקום שבו ההלכה דורשת ריחוק .עצם העובדה שמצוות הארץ גוברת על גזירות חכמים ,מלמדת כי החיים בארץ הם עצמם מקור בלתי פוסק של התעלות וחדווה, המושכים את הלב אל השמחה בחיק האדמה. בגמרא במסכת פסחים (דף קיז ע"א) נאמר :שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון שירא דבעי למימריה בדיחא .כלומר ,שירה זו שעניינה חזרת ישראל לארצם חייבת להיאמר מתוך שמחה וחדווה גדולה .מפרשי הגמרא מבארים כי החזרה לארץ אינה מאורע טכני ,אלא מהלך רוחני עמוק המשנה את כל אופן השירה וההלל של האדם ,מתוך תחושת השמחה שפורצת מלב השב אל ביתו ומכיר בכך שחייו השתנו מן הקצה אל הקצה בהיותו בארץ. לאחר שסללנו את הדרך בדברי התורה וחז"ל ,נצלול אל דברי הראשונים ,המעמיקים לחשוף את המקור הרוחני לשמחה הייחודית של היושבים בארץ ,ומבארים כיצד הקדושה הטבועה באדמה משפיעה על השלמות הנפשית. הרמב"ן (השגות לספר המצוות ,מצוות עשה ד) כתב :שנצטווינו לרשת את הארץ ולישב בה ...ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה .מדברי הרמב"ן עולה כי החיים בארץ הם מצווה מתמדת ,וביארו מפרשיו כי אדם המקיים מצווה בדרך קבע ,לבו מתמלא שמחה ושלווה, שכן פיקודי ה' ישרים משמחי לב .השמחה כאן אינה מגיעה ממקור חיצוני ,אלא מתוך ההכרה כי האדם נמצא בתוך רצון ה' ופועל למען נצחיות האומה.

הריטב"א (חידושיו למסכת כתובות ,דף קי ע"ב) ביאר על דברי הגמרא כי הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה :שזהו משום שהשכינה אינה זזה ממנה לעולם .הוא מבאר כי השמחה היא תוצאה של קרבת השכינה ,שכן כאשר האדם יודע שהוא שרוי במקום שבו השכינה נוכחת, הוא מגיע לשלימות פנימית שאינה קיימת בגלות .השמחה לפי זה היא שמחה מהותית, שמחה של מי שמרגיש את הקדושה עוטפת את כל הווייתו ואינו צריך לחפש אותה בחוץ. בעל ספר החינוך (מצווה תצז) כתב :כי תכלית מצוות יישוב הארץ היא שנחיה חיי תורה בארץ הקודש ,כי אין השכינה שורה אלא על מקומה המוכן לה .מתוך דבריו אלו נלמד כי האדם המבקש שלמות ושמחה אמיתית ,חייב להשתכן במקום שבו השכינה שורה .כאשר האדם מבין שהוא שותף למגמת הבורא להשרות את שכינתו בארץ ,הרי שהוא מרגיש את עצמו כחלק ממערכת נצחית ,ותחושה זו מולידה בו שמחה פנימית עמוקה ,גם אם נסיבות חייו הגשמיים אינן מרווחות. רבנו בחיי (ויקרא כה ,לח) ביאר :כי ארץ ישראל היא מקום של שלימות הברכה ,והיא נחלת ה' .הוא מבאר כי השמחה בארץ ישראל היא מיוחדת ,משום שמי שחי בה יונק מהברכה הנסתרת המצויה בה .הביאור הוא שגם כאשר הפרנסה דחוקה ,האדם שוכן בתוך סביבה שקדושתה מעניקה לו חוסן נפשי ושמחה שלמעלה מהשגת התבונה ,שכן הוא חי בתוך השפע הרוחני של ה' המיועד ליושבי ארצו. לאחר שהנחנו את היסודות בראשונים ,נצעד אל מרחבי האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו לבחון את המציאות ההלכתית והרוחנית של השמחה בארץ ישראל ,והוציאו ממנה מסקנות מעשיות המאירות את דרכנו בחיים. האור החיים הקדוש (דברים כו ,א) ביאר :אמר והיה לשון שמחה ,להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ .הוא מחבר זאת לפסוק אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה ,ומבאר כי בעוד שבגלות עיקר עבודת ה' היא ביראה ,הרי שבאותה השעה שזוכים ישראל לשוב לארצם, הם נכנסים למדרגה חדשה של עבודה בשמחה .הביאור הוא שקדושת הארץ היא המצע המאפשר לרגש השמחה להפוך למצב קבוע בלב האדם ,ולא רק לחוויה חולפת. בשו"ת יד אפרים (סימן יז ס"ק יא) נדרש לשאלה מדוע נושאים כפים בארץ ישראל בכל יום ,ואילו בחוץ לארץ רק בימים טובים ,למרות שגם בארץ הקודש לא תמיד היתה הרווחה חומרית גדולה .הוא ביאר כי עצם הישיבה בארץ ישראל מולידה שמחה פנימית תמידית, שמחה המאפשרת לכהנים לברך את העם מתוך לב מלא ,דבר שאינו קיים בגלות ,ששם השמחה תלויה במועדים שהתורה קבעה. בספר אמרי מנחם (פרשת כי תבוא) חידש על פי המהר"ל בנתיב השלום כי השמחה היא תוצאה הכרחית של שלימות .בארץ ישראל ,מקום שבו עם ישראל חי את חייו הלאומיים על פי תורתו ,קיימת שלימות של דבקות בה' ,וממילא השמחה צומחת שם באופן טבעי מתוך המציאות עצמה ,ללא צורך בגורמים חיצוניים שיעוררו אותה. החיד"א (דבש לפי ,מערכת ש ,אות י) כתב :כי קדושת ארץ ישראל פועלת על יושביה מעלה

עצמית של שמחה ודבקות בה' .גם כאשר האדם אינו מודע לכך במודעותו הגלויה ,אווירה של הארץ משפיעה עליו ומחדירה בלבו שמחה נסתרת ,שהיא הכוח הנפשי המאפשר לו לעמוד בכל הקשיים ולדבוק בה' בשמחה. לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים והאחרונים ,נבוא בשערי דברי גדולי הדורות האחרונים ,אשר חיו את קדושת הארץ בנפשם והעמיקו להסביר את החיבור שבין החיים בארץ לבין שמחת הלב הפנימית ,בבחינת דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. מרן הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק א ,יו"ד סימן יג) כתב :כי בארץ ישראל קיימת שמחה פנימית הנובעת מן הידיעה שאדם חי במקום אשר עליו השכינה שורה .נראה לבאר כי גם כאשר האדם ניצב מול דוחק וקשיים חומריים, הרי שקיים בקרבו סיפוק רוחני עמוק ,שכן השהייה בארץ היא כשלעצמה תעודת זהות של שייכות למקום שה' דורש אותו תמיד ,שמחה שאין דוגמתה בחוץ לארץ. הרב קוק זצ"ל בספרו אורות (אורות ישראל פרק ו) ביאר בהרחבה :כי החיים בארץ ישראל מחברים את ישראל לשורש חייהם ,ומתוך חיבור זה מתעוררת שמחת חיים טבעית .נראה להסביר כי השמחה בארץ אינה נובעת מחיצוניות ,אלא משום שהחיים הלאומיים בארץ ישראל הם עצמם קודש ,והנשמה מוצאת את מקומה האמיתי ,מה שמביא את האדם לידי ביטוי של שמחה טהורה שאינה זקוקה לגירויים חיצוניים. החזון איש באיגרות חזון איש (חלק א ,איגרת קעד) כתב :כי כל ישיבה בארץ ישראל היא עצם קיום מצוה מתמדת ,ומי שזוכה לשכון בה חי חיים אחרים של קרבת אלקים .אף שלא הוזכרה שם במפורש המילה שמחה ,מבואר בדבריו כי עצם החיים בתוך קיום מצוה מתמדת, כשהאדם חש כי כל צעד שלו הוא מצווה ,יוצרים בלב שלוות נפש עמוקה ושמחה פנימית, הממלאת את האדם בחוסן מול כל טרדות העולם. הסטייפלר בקריינא דאיגרתא (חלק א ,איגרת קלח) כתב :כי קדושת האוויר של ארץ ישראל משפיעה על הלומדים בה זוך פנימי ושמחת הלב בלימוד .יש לבאר כי מי שחווה את לימוד התורה בארץ ,יודע לומר בבירור כי אין הדבר דומה כלל ללימוד בחוץ לארץ ,שכן האוויר של ארץ ישראל עצמו מעורר את הנפש לשמחה של תורה ,שמחה שמחיה את האדם ונותנת לו כוח להמשיך בעבודת ה' ביתר שאת. מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ד ,סימן מט) הדגיש :כי נשיאת כפיים בכל יום בארץ ישראל נובעת משמחה פנימית מתמדת שיש לכהנים ולעם היושבים בארץ ,גם כאשר מצבם החומרי דחוק .ועוד הוסיף כי זו שמחה עצמית של מציאות ,שכן עצם הישיבה בארץ חמדה ,אשר עליה נשבע ה' לאבותינו ,מולידה שמחה פנימית עמוקה שאין לה דוגמה בחוץ לארץ ,והיא זו שמאפשרת את הברכה היומיומית. הרב בן ציון אבא שאול באור לציון (חלק ג ,פרק ד) כתב :כי בארץ ישראל יש חיות רוחנית מיוחדת ,ובגללה אפילו מעשים קטנים מקבלים ערך עצום .ומכאן נלמד כי נובעת גם שמחת הלב ,שכן האדם חש שהקב"ה חפץ במעשיו כאן יותר מכל מקום אחר ,והתחושה הזו שה' רוצה במעשינו היא השורש של השמחה האמיתית המלווה את האדם בכל דרכיו.

הראשל"צ הרב מרדכי אליהו במאמרי הראשל"צ (דרשות לחגי תשרי) אמר :כי עצם ההליכה ברחובות ירושלים היא סיבה לשמחה ,שכן היא מעוררת את הזיכרון של קיום ההבטחה האלוקית ונתתי לכם את ארץ חמדה .יש להסביר כי השמחה איננה תלויה במצב הכלכלי או הפוליטי ,אלא בעצם העובדה שאנו נמצאים במקום שבו ה' עיניו בו תמיד ,וזהו כוח רוחני המזין את השמחה בלב בכל עת. לאחר שסללנו את הדרך בדברי הפוסקים והוגי הדורות ,הגיעה העת לראות כיצד כל היסודות הללו מתרגמים את עצמם הלכה למעשה בחיים שלנו .אנו ניגשים אל השטח ,אל המקום שבו תורתנו הופכת למעשה של יום-יום. נשיאת כפיים היא דוגמה חיה להבדל שבין מקום למקום .בארץ ישראל נושאים כפים בכל יום ,ואילו בחוץ לארץ נהגו לעשות כן רק בימים טובים .ביררו הפוסקים כי הטעם לשינוי זה טמון בכך שעצם הישיבה בארץ ישראל מולידה בלב השבים שמחה פנימית מתמדת, ודווקא מתוך אותה שמחה אפשר לקיים את ברכת הכהנים בכל יום .בגלות ,בה חסרה אותה שמחה טבעית ,נזקקים אנו לזמני קדושה מיוחדים כיום טוב כדי לעורר את הלב לשמחה זו. בהלכות שמחת יום טוב אנו מוצאים השלכה נוספת .בארץ ישראל ,עצם החיים בארץ נחשבים לקיום מצווה המביאה לשמחה פנימית ,ולכן גם אדם המצוי במצב של דוחק בפרנסתו יכול לחוש בתוכו שמחה מהותית של מצווה .בחוץ לארץ ,לעומת זאת ,השמחה מותנית לעיתים קרובות בגורמים חיצוניים ,ולכן לעיתים נדרשת השקעה יתרה בסעודות ובתענוגים גשמיים כדי להגיע לאותה תחושת שמחה של יום טוב. בתחום החינוך ,מי שזוכה לחנך את בניו בארץ ישראל נושא עמם אווירה של שמחה מתמדת .קל יותר להטמיע את אהבת ה' ואת שמחת המצוות בלב הילד כשהוא צועד על אדמת הקודש וחש שהקב"ה חפץ בו .בארץ ישראל החינוך הופך לחיבור טבעי למציאות, לעומת החיים בגלות ,שבהם נדרש האדם למאמץ יתיר כדי לייצר אקלים של שמחת מצווה. אף בהנהגת החיים היומיומית ,אדם בארץ ישראל ,גם בעת שהוא טרוד בפרנסתו או מתמודד עם קשיים ,יכול להישען על הידיעה ששהותו כאן היא מצווה תמידית .משמעות זו מעניקה תוכן לכל פעולה ,והופכת את השגרה לסיבה לשמחה .בחוץ לארץ ,אותם קשיים עצמם עלולים לעיתים להכביד על שמחת החיים ,שכן חסרה בהם אותה תחושת שליחות ושייכות עמוקה לבית השם. בדרכנו המשותפת אל תוך נבכי הסוגיה ,הגענו אל נקודת המפגש שבין המציאות לבין הרעיון ,אל המקום בו התורה שבה והופכת לנשמת אפינו .העיון בשאלה האם השמחה המפעמת בלב היא תולדה של הצלחה חומרית או שמא היא סוד הטמון בעצם השייכות למקום הקדוש ,חושף לפנינו יסוד עמוק ומרטיט בדרכה של תורה. העיון במושגים הללו מגלה יסוד איתן :שמחה ,בלשון הקודש ,איננה מצב רוח גרידא, אלא ביטוי של שלימות .וכפי שביאר המהר"ל בנתיב השלום (פרק א) ,השלום הוא השלימות בעצמה ,ומתוך השלימות ,בהכרח צומחת השמחה .חסרון ,במושגי התורה ,הוא המוליד את

העצב והדאגה ,שכן הנפש חשה בחוסר השלמות .ארץ ישראל ,בבחינת היותה נחלת ה' ,היא המרחב שבו מתגלה השלימות האלוקית בעולם .כאשר עם ישראל שוכן בה ,מקיים את מצוותיה וחי את חייו תחת השראת השכינה ,הוא נמצא במצב של שלימות מהותית .גם אם ברובד החיצוני חסר מעט ,או שהפרנסה דחוקה ,השורש הנשמתי נטוע במקום של שלימות, וממילא השמחה ,שמחה היא ,טבעית ופנימית. העומק שבמשנת האור החיים הקדוש (דברים כו ,א) מתחדד כאן לעילא :אין לשמוח אלא בישיבת הארץ .וכי יעלה על הדעת שיהודי בגלות חלילה אינו רשאי לשמוח? אלא שאין הכוונה לשמחה רגעית ,אלא למהות השמחה .השמחה האמיתית ,זו שאינה דועכת עם חלוף השעה ,היא אותה השמחה הנובעת מתוך חיבור לנקודת האמת .בארץ ישראל ,עצם הקיום היומיומי ,הנטיעה ,העמל על הלחם ,והחינוך לתורה ,הם עצמם מצוות או סיוע למצוות. כאשר האדם יודע שכל צעד שלו הוא חלק ממערכת נצחית של "וישבת בה" ,הוא חי בתוך משמעות שאינה תלויה בשום גורם חיצוני .הוא איננו רודף אחרי השמחה ,היא נובעת מתוך חייו כמעיין המתגבר. לעומת זאת ,בחיים בחוץ לארץ ,גם כאשר השפע החומרי מרובה וההצלחה מוחשית ,חסר אותו עמוד שדרה של שלימות רוחנית המאפשר לשמחה להפוך לטבעית .שם ,עבודת ה' נבנית על יסודות של יראה ,של התגברות ושל שמירה על הגחלת לבל תכבה בתוך סביבה זרה .השמחה שם ,מתוך כורח הנסיבות ,הופכת ל"אירוע" ,היא מגיעה במועדים ובזמנים המקודשים שבהם התורה מצווה עלינו לשמוח .אבל בארץ ישראל ,השמחה היא האוויר שאנו נושמים ,היא מציאות של חיים שבהם הקודש והחול מתמזגים ,שכן הארץ עצמה היא קודש. זהו הבירור העמוק :השמחה בארץ ישראל אינה מוגדרת על פי כמות ההצלחות ,אלא על פי איכות השייכות .מי שבוחר לחיות כאן ,בוחר לחיות במרחב שבו השכינה לעולם אינה זזה .השמחה הזו היא היא השמחה השלמה שעלתה במחשבה העליונה בעת שקיבץ ה' את בניו אל ארץ חמדה. בדרכנו המחשבתית אל תוך מעמקי הנפש ,אנו מגלים כי הסוגיה איננה עוסקת רק במקום מגורים ,אלא בעיצובו של האדם המאמין ובאופן שבו הוא תופס את מציאות חייו .העיסוק בשמחת ישיבת הארץ נוגע בנקודה העדינה ביותר שבלב :היכן היא המנוחה האמיתית של הנשמה? האמונה הפשוטה מלמדת כי הנפש היהודית נבראה עם כמיהה טבעית לשלמות ,והיא אינה מוצאת מרגוע אלא במקום שבו היא מרגישה את קרבת בוראה בגלוי .כשאדם חי בארץ ישראל ,הוא חש בתת-מודע שהסביבה שלו שותפה לאמונתו .השדות ,האבנים ,השמיים הבהירים ,כולם נושאים עמם ניחוח של נצח .בנפש האדם נוצרת הרמוניה :הוא אינו מרגיש כזר ,כמי שצריך להצדיק את קיומו ,אלא כבן השב אל בית אביו .שמחת הנפש הזו היא הכוח המניע את האדם לעבודת ה' מתוך פשטות ,ללא צורך במאבקים מיותרים או בחיפוש מתמיד אחר משמעות חיצונית. ההנהגה היומיומית נגזרת מתוך הבנה זו :אדם החי בארץ ישראל מפתח מבט עמוק על

העולם .הוא לומד לראות כי השמחה היא לא פרס על הצלחה ,אלא זכות קיום .גם ביום שבו הוא חווה ירידה או קושי ,הוא יודע לומר לנפשו :אני עומד בתוך מרחב שהקב"ה הבטיח להשרות בו את שכינתו .ההבנה הזו משנה את סדר העדיפויות ,החומר הופך לטפל ,והרוח הופכת לעיקר .האמונה הופכת להיות אמונה מוחשית ,חיה ,כזו שלא זקוקה להוכחות ,שכן האדם חי בתוך "הוכחה" מתמדת של הבטחות התורה. במקום הזה ,שבו הנפש מחוברת לשורשיה ,נבנית הנהגה של יציבות .אדם כזה אינו נסחף בקלות אחר רעשי העולם ,אינו נבהל מתהפוכות המזל ,שכן ליבו אחוז בקרקע הקודש. הוא מבין שגם אם עליו לעמול קשות לפרנסתו ,הרי שזהו חלק מעבודתו כעובד ה' בארצו. השמחה הופכת למצפן פנימי .היא מנחה אותו לראות את היופי שבדברים הפשוטים ,את הקדושה שבחולין ,ואת השכינה שרויה בין האדם לחברו בארץ הקודש. זהו התיקון הגדול של הנפש :לעבור משמחה תלויה ,שמחה שנבנית על הישגים וקניינים, לשמחה של חיבור .זהו הכוח שמעניקה ארץ ישראל לבניה ,כוח שבונה קומה של אמונה, של אמון בטוב ,ושל שמחה ששורשיה נטועים בנצח. במבטנו אל השלב המוסרי ,אנו מתבקשים להתבונן פנימה ,אל המצפן שמניע את תנועות הנפש שלנו ביום-יום .השיעור המוסרי הגדול שעולה מתוך הדיון על שמחת ישיבת הארץ נוגע בשאלת הכנות של השאיפות שלנו .אנו ניצבים מול המציאות ושואלים ,האם הלב שלנו באמת מבקש את הטוב הפנימי ,או שמא אנו שבויים בתכתיבים חיצוניים המודדים הצלחה במונחים של נוחות ורווחה? המוסר של ארץ ישראל מלמד אותנו את ענוות הרוח .אדם שחי במודעות לכך שהוא דורך על אדמה קדושה ,מפסיק לראות את עצמו כמרכז העולם שסביבו הכל אמור להסתובב .הוא מבין שתפקידו הוא לשרת ,להשפיע ,ולבנות את הקודש בתוך מרחב שכבר מלא בקדושה עתיקה .השמחה ,בראי מוסרי זה ,היא ביטוי של ביטול עצמי בריא .ככל שאדם מחובר יותר למקור הגדול ממנו ,כך הוא מוצא בקרבו פחות מקום לדאגות קטנות ויותר מקום לחדווה של נתינה .הוא לומד שהדרישה ל"שמחה" אינה דרישה לחיים נטולי צער ,אלא דרישה למבט רחב ,כזה שיודע להכיל גם את הקושי בתוך מסגרת של שליחות. כאשר אנו מדברים על מצפן פנימי ,אנו מכוונים אל היכולת להבדיל בין רעש לבין מהות. החברה הסובבת אותנו מבקשת מאיתנו לרוץ ,להשיג ,לצרוך ,ולמדוד את אושרנו במספרים. המצפן המוסרי של יושבי ארץ ישראל מורה כיוון אחר לגמרי :הוא מכוון את האדם אל ה'ביחד' ,אל האחריות ההדדית של העם היושב בארצו .מתוך כך נולדת רגישות מוסרית גבוהה יותר .אדם ששמח בחיבורו לארץ אינו יכול להישאר אדיש לסובב אותו ,שכן השמחה שלו היא שמחה של חיבור לכלל .היא אינה שמחה מבודדת המסתגרת בדלת אמותיו ,אלא כזו שקורנת החוצה אל חבריו למסע. זהו המצפן האמיתי :לב טהור המבקש את האמת .בדרך זו ,המוסר אינו גזירה חיצונית שנכפית על האדם ,אלא הליכה טבעית בדרך שנסללה מראש .כשאדם מבין שכל רגע של

ישיבה בארץ הוא ביטוי של אהבת ה' ,הוא נעשה רגיש יותר ,עדין יותר ,ואכפתי יותר .השמחה הופכת לכלי עבודה מוסרי ,כי אדם שמח הוא אדם שפחות עסוק בעצמו ויותר פנוי להקשיב, להבין ולהיטיב לאחרים. בסיומו של מסע רוחני זה ,לאחר שצפינו בכתובים ,בדברי הראשונים והאחרונים ,וביקשנו לגעת באותה שמחה חבויה הפועמת בלב הארץ ,נלקט את התובנות המעשיות לחיים ,ונזקק את הדברים למהותם הצרופה .השמחה כבחירה פנימית .אנו למדים ששמחה אינה תגובה נסיבתית לאירועים חיוביים ,אלא בחירה מודעת לחיות בתוך משמעות .מי שבוחר לראות את חייו כחלק ממהלך קדוש ,מוצא שמחה בכל רגע. הארץ כמשענת לנפש .החיים בארץ ישראל אינם רק מגורים גיאוגרפיים ,אלא נתינה של כוח נפשי .ההכרה בכך שאנו יושבים בארץ שה' דורש אותה תמיד ,מעניקה לנו פרופורציות אחרות לטרדות היומיום. הגדרת השמחה .השמחה האמיתית היא ביטוי של שלימות .גם כאשר חסר לנו משהו במישור הגשמי ,במישור הרוחני אנו מחוברים לשורש השלמות ,וחיבור זה הוא המקור לשלוות הנפש. חינוך לערכים של חיבור .בבואנו לחנך את הדור הבא ,עלינו להנחיל להם את הידיעה שחיים של תורה בארץ ישראל הם זכות גדולה ,ולא רק התמודדות עם אתגרים .השמחה צריכה להיות השפה שבה אנו מספרים על החיים כאן.

עיקר העניין: השמחה של יושב ארץ ישראל איננה תוספת חיצונית אלא מהות פנימית .עצם הישיבה בארץ חמדה היא שמחה .זהו ההבדל הגדול :בגלות עבודת ה' מונעת מיראה ,ואילו בארץ ישראל השמחה היא טבעית ומובנית ,כי היא נובעת מחיבור לשלמות השכינה .שמחת ארץ ישראל היא מתנה אלוקית לעם היושב בארצו ,והיא הסוד המאפשר לחיות חיים של שמחה תמידית ,גם בעת קושי ודוחק. הפסוק "והיה כי תבוא אל הארץ" מלמדנו ש"והיה" הוא לשון שמחה ,שאין שמחה אמיתית אלא בישיבת הארץ .כפי שביאר מרן רבנו עובדיה יוסף ,השמחה נובעת ממציאות חיינו בארץ הקודש ,מתוך הידיעה שאנו חיים במקום שה' נשבע לאבותינו .השמחה בארץ היא נחלת הלב ,כי הנשמה מצאה את מקומה ,ובמקום המנוחה והנחלה ,נולדת השירה ,השחוק והרנה .זו איננה שמחה של רגע ,אלא שמחה של שייכות נצחית ,המאירה את החיים ומעניקה משמעות לכל עשייה וכל צעד על אדמת