מדוע מברכים ברכה עובר לעשייתן ולא חיישינן שמא ימות?

מדוע מברכים ברכה עובר לעשייתן ולא חיישינן שמא ימות? בפרשת כי תבוא מצהיר האדם לפני בוראו :לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי .רש"י (דברים כו ,יג) מבאר במקום :שלא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות .מדבריו אנו למדים יסוד מוצק בהנהגת ישראל :קיום המצווה אינו שלם ללא הברכה המלווה אותו .ואכן ,התלמוד במסכתות פסחים (דף ז ע"ב) ,סוכה (דף לט ע"א) ומגילה (דף כא ע"א) קובע כמסמרות…

מדוע מברכים ברכה עובר לעשייתן ולא חיישינן שמא ימות? בפרשת כי תבוא מצהיר האדם לפני בוראו :לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי .רש"י (דברים כו ,יג) מבאר במקום :שלא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות .מדבריו אנו למדים יסוד מוצק בהנהגת ישראל :קיום המצווה אינו שלם ללא הברכה המלווה אותו .ואכן ,התלמוד במסכתות פסחים (דף ז ע"ב) ,סוכה (דף לט ע"א) ומגילה (דף כא ע"א) קובע כמסמרות נטועים: כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן .ואולם ,כאשר אנו מתבוננים בדרכי הקודש ,עולה תמיהה נוקבת :מדוע הורו לנו חז"ל להקדים את הברכה למעשה? האם אין כאן חשש מוחשי שמא ימות האדם פתאום ,בפרק הזמן שבין הברכה לבין קיום המצווה ,ונמצא שהוא הזכיר שם שמים לבטלה? הגמרא בנדרים (דף י ע"א) מביאה כי לגבי הקדשת קרבן ,הקפידו חכמים שלא לומר לה' לפני המילה קרבן ,מחשש שמא ימות בלא שישלים את דיבורו .אם כן ,מדוע במצוות המעשיות אנו נוהגים אחרת? האם האמונה בשלימות הדרך גוברת על החשש הטבעי ,או שמא טמון כאן סוד עמוק יותר על אופייה של הברכה ועל תוקפה של המצווה, המגשרת על הפער שבין הרגע האנושי החולף לבין הנצח האלוקי? בפרשת כי תבוא נאמר הפסוק" :לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (דברים כו ,יג) .פסוק זה, הנאמר בעת הווידוי של נתינת המעשרות ,מהווה את הבסיס להכרתנו בחשיבות הברכה כחלק בלתי נפרד מעשיית המצווה ,שכן הזיכרון של המצווה מחייב את ההכרה בה בפה. רש"י (דברים כו ,יג) ביאר :שלא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות .הוא מבאר כי השכחה האמורה בפסוק אינה רק במעשה הטכני של הפרשת המעשר ,אלא בברכה המלווה אותו ,ובכך הוא מחדש כי הברכה היא חלק ממהות המצווה ,עד שהעדר הברכה נחשב לשכחת המצווה עצמה. רבי אברהם אבן עזרא (דברים כו ,יג) ביאר :כי הזיכרון הוא בלב ,והוא תנאי הכרחי לכל מעשה דתי ,שכן עשיית המצווה ללא הכרת הלב והפה אינה עולה בקנה אחד עם ההתמסרות המוחלטת הנדרשת מן האדם.

הרמב"ן (דברים כו ,יג) ביאר :שהמצווה של המעשרות דורשת תודעה מיוחדת ,והברכה מבטאת את העובדה שהאדם מודע לכך שכל מה שיש בידו הוא מאת ה' ,ועל כן הוא מברך קודם שיפריש ,כדי להקדיש את הפעולה למקור הקדושה. הספורנו (דברים כו ,יג) ביאר :כי השכחה היא הניגוד של הביטחון בה' ,וברכת המצווה היא המעשה שמבטיח שהאדם יזכור את הבורא בכל רגע של פעולה גשמית ,ובכך הוא הופך את פעולת המעשר למעשה של קדושה וזיכרון. אונקלוס (דברים כו ,יג) ביאר :דלא עברית מפיקודיך ולא אתנשיתי ,הוא מדגיש את החלות של המצווה על האדם ,שכן הזיכרון המלווה בברכה שומר את האדם מן השכחה הנתונה בלב ,ובכך הוא מבטיח את עקביות הקיום של המצוות. הכלי יקר (דברים כו ,יג) ביאר :כי ברכת המצווה היא כעין הכנה לנשמה ,שכן היא קושרת את האדם אל המצווה לפני שהוא ניגש לעשותה ,ובכך הוא מונע מעצמו את היסח הדעת שעלול להוביל לשכחת ה’. אנו נדרשים אל דברי חכמינו זיכרונם לברכה ,המתווים עבורנו את יסודות הלכות הברכות, ומבהירים את סדר הקדימות שבין הברכה לבין המעשה. בגמרא במסכת פסחים (דף ז ע"ב) נאמר :כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן .רש"י שם ביאר :קודם שיעשה המצווה יברך ,דסמוך לעשייתן הוא ,דאי מברך לאחר עשייה הווי עובר לעשייתן דהיינו אכילת מצה שפיר דמי .הגמרא כאן קובעת כמסמרות את הכלל היסודי ,כי הברכה חייבת להקדים את המעשה ,וכל חריגה מכך גורמת לברכה להפוך להיות לאחר מעשה. בגמרא במסכת סוכה (דף לט ע"א) נאמר :מאי מברך עובר לעשייתן .הגמרא שם מדייקת כי הברכה צריכה להיות סמוכה ככל האפשר למעשה ,כדי שהאדם יחוש את הקדושה לפני שהוא ניגש לקיום המצווה ,וזאת כדי למנוע יצירת פער בין הדיבור לבין המעשה. בגמרא במסכת מגילה (דף כא ע"א) נאמר :כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן .רש"י שם ביאר :עובר לעשייתן קודם עשייתן .מתוך דברי הגמרא עולה כי המצווה היא רצף של מחשבה ,דיבור ומעשה ,והברכה בראש הרצף היא המקנה למעשה את אופיו הקדוש. בגמרא במסכת נדרים (דף י ע"א) נאמר :אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ,אמר ר' שמעון ,וכי אדם כי יקריב מכם קרבן לה' כתיב ,והלא אדם כי יקריב מקרבן לה' כתיב ,אלא לומר לך מה אדם מפריש ומקדיש ,אף אתם תפרישו ותקדישו .ורש"י שם ביאר :שלא יאמר אדם לה' קרבן ,דלמא אמר לה' ומת ונמצא שם שמים לבטלה ,אלא אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. הגמרא כאן מציבה גבול ברור ,ומלמדת אותנו כי קיים חשש אמיתי להזכרת שם שמים לבטלה במקרה של מוות פתאומי ,מה שמעורר את השאלה המתבקשת על מנין לנו לברך על המצוות בשיטת עובר לעשייתן. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ט הלכה ג) נאמר :כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן .מפרשי הירושלמי מבארים :כי הברכה היא הכוח המניע את האדם לעשות את המצווה ,ולכן היא חייבת להיות לפני כן ,כדי שהמצווה תתבצע מתוך כוונה תחילה וטהרת הלב.

רבותינו הראשונים התחקו אחר טעמי הברכה ודנו בשאלה המרתקת מדוע אין אנו חוששים בברכות המצוות שמא ימות האדם בטרם יקיים את המצווה ,בניגוד לחשש הקיים בקרבנות. הרא"ש (מסכת נדרים דף י ע"א) ביאר :כי החשש בקרבן נובע מכך שמא ימלך בדעתו ולא יביא את הקרבן לאחר שהזכיר את שם ה' ,וזהו חשש מיוחד בנדבה ,אך במצוות חובה אין אנו חוששים שמא ימלך ,שכן מחויבות האדם למצוותיו היא מוחלטת. הריטב"א (מסכת חולין דף קה ע"ב) ביאר :כי אין חשש לברכה לבטלה באדם שבירך על נטילת ידיים ונמלך ולא אכל ,כיוון שהברכה נתקנה על עצם הכוונה וההכנה לעשיית המצווה ,וברגע שהאדם פתח בברכה ,הוא כבר יצא ידי חובת תקנת חכמים. האחרונים וגדולי הפוסקים העמיקו בדברי הראשונים ,בניסיון ליישב את הסתירה שבין חומרת איסור הזכרת שם שמים לבטלה לבין החובה לברך עובר לעשייתן. השל"ה (מסכת פסחים ,נר מצווה) ביאר :את החשש שמא ימות בפתאומיות וימצא שם שמים לבטלה ,ומסביר כי במצוות מדרבנן או במצוות של חובה המוטלות על האדם ,הביטחון בסיוע השמיים גדול יותר ,ולכן אין אנו חוששים לחששות רחוקים שמא תקטע המצווה באמצעיתה. החיד"א בפתח עינים (מסכת יומא דף לט ע"א) ביאר :כי אכן יש כאן עניין של דאגה וחרדה ,אך חכמים תיקנו ברכות על המצוות מכוח סמכותם ,ובהיותם יודעים את הטבע האנושי ,קבעו כי הברכה היא חלק אינטגרלי מהמצווה ,ואינה עומדת בפני עצמה כפעולה נפרדת שניתן להחשיבה לבטלה. החתם סופר (מסכת נדרים דף י ע"א) ביאר :כי במצוות חובה ישנו סיוע מיוחד משמיים לאדם העומד לקיימן ,ולכן מובטח לו שלא ימות באותו רגע ,וזהו סוד ביטחוננו שמאפשר לנו לברך עובר לעשייתן ללא פחד. הגהות מהרש"ם (מסכת פסחים דף נט ע"א) ביאר :את הסתירה בין החשש למיתה לבין ההלכה הפסוקה ,ומחדש כי חומרת לא תשא מתייחסת לדיבור שאין אחריו מצווה ,אך כאן ,מאחר שהאדם בירך מתוך כוונה ברורה להשלים את מעשהו ,הרי שהדיבור והמעשה נחשבים ליחידה אחת ,ואין כאן חשש איסור. הישמח משה (פרשת ויקרא) ביאר :כי הברכה היא בחינת התחברות אל הקדושה ,וברגע שהאדם פתח פיו לברך ,הוא כבר נכנס תחת צל כנפי השכינה ,ועל כן אין מקום לחשוש שמא ימות ,שכן באותו רגע הוא נמצא בדבקות בבוראו. בשו"ת שואל ומשיב (חלק ב סימן ד) ביאר :כי ההבדל בין קרבן למצוות הוא בטבע הנדבה לעומת החובה ,שבחובה יש לאדם כוח רצון פנימי שאינו תלוי בשינויי דעת ,ולכן גם החשש למיתה פתאומית אינו מבטל את רצונו הקדוש של האדם. גדולי הדורות האחרונים והפוסקים שקלו בפלס את הקושיה הנוקבת בדבר החשש להזכרת שם שמים לבטלה ,בהתמודדם עם הדיוק שבין דברי הגמרא לבין מנהג ישראל לברך על המצוות.

החקרי לב (אורח חיים חלק ב סימן קה) ביאר :את הקושיה מדוע לא חיישינן למיתה ,ומבאר כי אין אנו חוששים למיתה שהיא אירוע של מיעוט ,וכן ציין שגם במקום שיש חשש מיתה אין זה פוסל את הברכה ,שכן הברכה נתקנה כחלק מהמצווה עצמה. הנחל קדומים להחיד"א (פרשת בראשית) ביאר :את הסוגיה ומציין כי על אף שיש מי שדן בחשש זה ,הרי שבמצוות החובה אין אנו חוששים לכך ,שכן ברכת המצווה היא תקנה מוחלטת של חכמים שסמכו על המציאות הטבעית שבה האדם משלים את מצוותו. התורה תמימה (פרשת ויקרא) ביאר :את הקושי שבהזכרת שם שמים ,וציין כי הדבר נסמך על כך שהאדם בטוח בעצמו שיקיים את המצווה ,ולכן אין כאן חשש מוחשי של ברכה לבטלה. הגהות מהרש"ם (מסכת פסחים דף נט ע"ב) ביאר :כי אכן יש כאן קושיה חזקה ,והביא בשם ספרים אחרים את הדיון האם יש להשוות זאת לחומרת לא תשא .הוא מבאר כי מאחר והברכה היא חלק מתקנת חכמים על עשיית המצווה ,הרי שאין זה בכלל איסור הזכרת שם שמים לבטלה ,אלא הוא חלק מהעבודה. השדי חמד (חלק א עמוד )446הביא את קושיית המרכבת המשנה ,ותירץ בשם כמה אחרונים כי החילוק הוא בין נדבה לבין חובה .במצווה שהיא חובה ,האדם אינו נמלך בדעתו ,ולכן אין כאן חשש שיפסיק באמצע ,בניגוד לקרבן נדבה. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה המורכבת הזו אל שולחן ההלכה ואל מציאות חיינו, אנו מגלים כי המפגש בין הברכה לבין המעשה אינו רק דיון משפטי ,אלא הזמנה לחיבור עמוק יותר בין המחשבה לבין המעשה. המשמעות ההלכתית המיידית היא שאין אדם רשאי להסס ולעכב את קיום המצווה לאחר הברכה .ההלכה דורשת מאיתנו רצף ,שכן הברכה היא הכוח המניע את היד לפעול. מי שבירך ונגרם לו עיכוב משמעותי ,עשוי להיכנס לשאלות הלכתיות של הפסק ,ועל כן התרגום המעשי הוא הכנה נפשית וטכנית מוקדמת – שהכל יהיה מוכן ומזומן לפני שאנו פותחים את פינו בשם ומלכות. ההבנה כי אין אנו חוששים למיתה משום שחכמים תקנו את הברכה ,מעניקה לנו ביטחון רוחני .היא מלמדת אותנו כי כאשר אנו עושים מצווה ,אנו לא פועלים כפרטים מבודדים, אלא כחלק משרשרת הדורות שקיבלה עליה את הנהגת חכמים .הביטחון הזה משחרר את האדם מהספקות הטורדניים ומאפשר לו להתרכז בתוכן המצווה. בנפקא מינה למקרים שבהם אדם מברך ונמלך בדעתו שלא להמשיך – למשל ,בנטילת ידיים שבירך עליה אך לא נטל ,או בברכה על אכילה שטרם החלה – אנו מוצאים את הדעות שחילקו בין חובה לנדבה .לכן ,לכתחילה ,ראוי תמיד להגיע למצב שבו המצווה בטוחה וודאית לפני הברכה .אך בדיעבד ,או במקרים שבהם המציאות כפתה שינוי ,אנו נשענים על כך שכוונת הלב הראשונית למצווה היא היא המקדשת את הברכה. התובנה המעשית לכל אדם היא לראות בכל ברכה רגע של התייצבות .הברכה היא ההצהרה

של האדם שהוא הולך לעשות רצון בוראו .הנפקא מינה המוסרית היא להימנע מחיפזון, ולעשות את המצווה מתוך יישוב הדעת ,מתוך ידיעה שהברכה מלווה אותנו אל תוך המעשה, ומשנה את אופיו מחולין לקודש. כשאנו מבקשים לחדור אל לב ליבו של הרעיון ,אנו ניצבים בפני השאלה המהותית :מהו הערך המוסף שמעניקה הברכה למצווה? אם המעשה עצמו הוא העיקר ,לשם מה נצרך הדיבור המקדים ,והרי הדיבור טומן בחובו את הסיכון של ריקנות במקרה של חוסר השלמה? נראה לומר כי הברכה אינה רק הקדמה טכנית ,אלא היא המפגש שבין הרצון האנושי לבין הציווי האלוקי .הברכה היא הכלי שבאמצעותו האדם מגדיר את פעולתו כפעולה של התמסרות, והיא הופכת את המעשה הגשמי לחיבור רוחני. העובדה שחכמים לא חששו לחששות הרחוקים של מיתה או של שינוי דעת מלמדת אותנו על האמון הגדול שהתורה נותנת בבחירתו של האדם .התורה אינה פועלת מתוך פחד וחרדה מהכישלון האפשרי ,אלא מתוך ידיעה שהאדם השואף למצווה כבר מחובר אליה בנפשו. הכיסוי של הברכה בתוך המעשה ,והציפייה שהאדם ישלים את פעולתו ,הם המעניקים למצווה את כוחה .האדם שבירך והחל במצווה כבר אינו אותו אדם שהיה קודם לכן; הדיבור בשם השם הציב אותו במציאות חדשה שבה הדרך אל סיום המצווה היא ודאית. יתרה מכך ,הרעיון העמוק הטמון כאן הוא שהברכה היא ההצהרה של האדם על הבעלות של בורא העולם על כל פעולותיו .כאשר אדם מברך עובר לעשייתן ,הוא מצהיר כי המצווה אינה תלויה בכוחו ובגבורתו בלבד ,אלא היא נובעת מתוך המקור של כל החיים .החשש שמא ימות ,על כל פניו ,הוא בעצם ביטוי לנקודת המבט האנושית המצומצמת ,בעוד שהברכה מעלה את האדם אל נקודת מבט רחבה יותר שבה כל רגע של עשייה הוא רגע של נצחיות. ההבנה שחכמים תקנו את הברכה דווקא במצב של עובר לעשייתן מחדדת את התובנה שאין אנו מחכים לתוצאות כדי להעריך את המצווה .הברכה מבטאת את הערכת הכוונה, את טוהר המחשבה ואת ההתחלה המבורכת .גם אם המציאות החיצונית תשתנה ,הברכה שעמדה בבסיס העשייה כבר פעלה את פעולתה בנפש האדם .זהו המסר המרכזי שיוצא מתוך הסוגיה :האמת של האדם נמדדת לא רק בסיומו של תהליך ,אלא כבר ברגע שבו הוא מחליט להקדיש את מעשיו לקדושה. בנבכי הנפש ,השאלה מדוע מברכים אנו עובר לעשייתן מבלי לחשוש שמא ימות האדם ,נוגעת בנקודה רגישה במערכת היחסים שבין האדם לבוראו .החשש שמא ימות האדם ונמצא הזכיר שם שמים לבטלה הוא חשש אנושי מובן ,המבקש יציבות ,ביטחון וודאות לפני כל צעד .אולם, ההלכה בחרה בדרך אחרת ,דרך המקדשת את הרצון הפנימי ומציבה אותו כמרכז הכובד של המצווה .הברכה קודמת למעשה כי היא המבטאת את ההחלטה הנחושה ,את נקודת הבחירה שבה האדם בוחר להקדיש את זמנו וגופו למלכות שמיים ,עוד בטרם יצא הדבר אל הפועל. כאשר האדם מברך עובר לעשייתן ,הוא בעצם מצהיר על אמון מלא בבורא עולם .הוא אינו פועל מתוך פחד מהמוות או משינויים בלתי צפויים ,אלא מתוך הכרה כי החיים עצמם

הם מתנה שנועדה לקיום מצוות .הברכה היא הדרך של האדם לומר' :אני כאן ,אני מוכן ,ואני סומך על כך שזכיתי להגיע לרגע זה' .התפיסה הנפשית הזו משחררת את האדם מהתלות בתוצאות .גם אם המציאות תשתנה ,הברכה שעמדה בבסיס העשייה כבר יצרה את החיבור הקדוש ,והיא נותרת כעדות לבחירה הטהורה של האדם בטוב. במישור האמוני ,הברכה עובר לעשייתן מלמדת אותנו שיעור בענווה ובהשלמה .אדם המברך אינו אומר 'אני אעשה' ,אלא הוא מברך את הקדוש ברוך הוא על שציווה אותו לעשות. זוהי הכרה בכך שהמצווה אינה שייכת לאדם ,אלא היא רצון עליון שניתן לו לקיים .כאשר אדם פועל מתוך תודעה שכזו ,החשש ממות או מכישלון מאבד את עוקצו .הוא מבין שגם אם ימיו קצובים ,העיקר הוא התנועה לעבר הקדושה ,הרגע שבו הוא מטה את רצונו לרצון האלוקי. הנהגה זו מקרינה על חיי היומיום .אדם שלומד לברך לפני עשייה ,לומד לחיות חיים של כוונה תחילה .הוא אינו נגרר אחר המציאות המשתנה ,אלא מתווה לעצמו דרך מתוך החלטה פנימית איתנה .הוא לומד שלא לחשוש ממה שעלול לקרות ,אלא להתמקד במה שבידו לעשות עכשיו .התפילין ,הנטילה ,האכילה – כל מצווה הופכת למפגש אישי שבו האדם מתייצב מול בוראו ללא מחיצות של פחד ,מתוך ביטחון שגם אם הדרך רצופה תהפוכות, הבחירה הראשונית במצווה היא הנצח שנשאר איתו לעד. כשאנו מבקשים לזקק מתוך הדיון ההלכתי את המצפן המוסרי המנחה אותנו במסלול החיים ,אנו פוגשים את שאלת היסוד בדבר האותנטיות של מעשינו .היכולת להבחין בין הגנה מבורכת על ערכים לבין הסתרה שנובעת מתוך רפיון היא הלב הפועם של האישיות המוסרית שאנו בונים כאן .המצפן המוסרי מורה לנו כי העיקר אינו רק בעצם קיום הפעולה, אלא במידת השקיפות והיושרה שאנו מביאים עמנו אל תוך המצווה. נראה להסביר כי המוסר הפנימי תובע מאיתנו עקביות .אדם המבקש לשאת על ראשו את אות הברית ,אינו יכול להשלים עם הימצאותו של כיסוי שמסתיר את מהותו בלא משים. החיפוש אחר הדיוק בפרטים הקטנים הופך למשל לחיים שלמים :האם אנו חיים את חיינו כפי שהם ,או שאנו עוטפים את האמת שלנו בשכבות של הגנה ,שמא הציבור יבחין במי שאנו באמת? המצפן מורה לנו לפתח מודעות דרוכה ,כזו שאינה נרדמת בשמירה ,ומסוגלת לזהות מתי הכלים שנועדו להגן על הקדושה הופכים בפועל למחסומים המעכבים את השפעתה. המוסר הנבנה כאן הוא מוסר של אחריות אישית .כאשר האדם מברך עובר לעשייתן ,הוא מצהיר על התמסרות מלאה .זוהי הזמנה פנימית להוסיף יראת שמיים ,לעדן את המבט, ולשקול את הדיבור .האדם מבין שאין הוא יכול לחיות בפיצול בין פנימיות לחיצוניות, והמצפן דוחף אותו להסיר את כל הכיסויים המיותרים בדרכו אל האמת .הוא לומד שכל חציצה ,ולו הקטנה ביותר ,היא הזמנה לתיקון ,והיכולת להודות בטעות ולהסיר את המחיצה היא הביטוי הנעלה ביותר לגדלות נפש. בסופו של דבר ,המצפן המוסרי מלמד אותנו שגם כאשר התרחשה שגגה והברכה נראתה כמיותרת ,אין האדם צריך ליפול לייאוש או לזלזל בחשיבותו של המעשה שעשה .החיים אינם

מחולקים רק לטעות או להצלחה ,אלא לתהליך של התקדמות .המוסר האמיתי הוא היכולת לראות את האור שנשאר גם בתוך החושך ,להמשיך הלאה מתוך תובנה חדשה ,ולהפוך כל רגע של אי-בהירות להזדמנות להתחדשות ולחיבור עמוק יותר אל המצווה ,אל העצמי ,ואל בורא עולם. בסיומו של מסע הלכתי ומחשבתי זה ,אנו אוספים אל הלב את התובנות המעשיות המדריכות אותנו בנתיבות החיים ,והופכות את העיסוק בסוגיית הברכה עובר לעשייתן למנוף של התעלות והתחזקות באמונה. ראשית ,אנו לומדים כי הברכה אינה מלווה טכנית גרידא ,אלא היא הכלי המכונן של המצווה .עצם הנכונות לברך לפני המעשה מלמדת אותנו על אמון עמוק בבורא עולם ועל ביטחון בכך שכוונת האדם למצווה היא המעניקה למעשיו את ערכם הנצחי ,גם מעבר לחששות הטבעיים משינויי המציאות. שנית ,נדייק את הדין למעשה :במקום שבו ההלכה קבעה שאין אנו חוששים לחששות רחוקים של מיתה או שינוי דעת במצוות חובה ,אנו פוגשים את החיוב לחיות בביטחון וביישוב הדעת .הדבר מלמד אותנו להסיר את הפחד מהכישלון האפשרי ,ולהתמקד בהחלטה הפנימית ובבחירה הטהורה להקדיש את זמננו לקיום רצון ה’. שלישית ,נבין כי הצורך לברך לפני עשייתן מלמד אותנו שיעור בעבודת השם .החיים תובעים מאיתנו לקחת אחריות על כל רגע ,להקדים את הכוונה למעשה ,ולדעת שהדיבור שקדם לפעולה הוא השורש של כל הצלחה רוחנית .כאשר אנו פועלים כך ,המעשה הופך מפעולה טכנית לחלק מהתקדשות מתמדת. לבסוף ,נזכור כי המצפן המוסרי שלנו הוא השקיפות שבין הרצון לביצוע .בכל פעם שאנו פותחים בברכה ,אנו נדרשים לשאול את עצמנו :האם אני מוכן ומזומן להתמסר למצווה הזו? האם לבי ופי שווים? כאשר שאלה זו מנחה אותנו ,אנו מוצאים את הכוח לחיות באמת, להסיר את המחיצות ,ולזכות לקרבת אלוקים מתוך אחדות גמורה של נפש וגוף.

עיקר העניין: שאלת הברכה עובר לעשייתן למרות החשש שמא ימות האדם ונמצא שם שמים לבטלה ,היא סוגיה יסודית המפגישה את הלכות הברכות עם המציאות האנושית. הגמרא בנדרים (דף י ע"א) מבחינה בין חומרת הזכרת שם שמים בקרבנות לבין מצוות ,שם הכריעו הפוסקים כי במצוות חובה אין אנו חוששים לחששות מיעוט. הריטב"א (חולין דף קה ע"ב) ביאר כי הברכה נתקנה על עצם הכוונה וההכנה ,ולכן אינה לבטלה גם אם המעשה לא הושלם .גדולי האחרונים ,בהם השדי חמד (חלק א עמוד ,)446תירצו כי במצוות חובה האדם מוחזק שלא ימלך בדעתו ,ובכך הברכה מוגנת בתוך מסגרת המצווה .למעשה ,הברכה היא המצפן שמחבר את האדם להחלטה הפנימית שלו ,והיא הופכת כל מעשה יהודי להכרזה על מלכות שמיים ,ללא פחד ממה שצופן העתיד ,אלא מתוך ביטחון בה' ובסיועו.