האם מותר להניח תפילין של ראש עם המכסה והאם חייב להניחם עוד הפעם אם הניח עם המכסה?

האם מותר להניח תפילין של ראש עם המכסה והאם חייב להניחם עוד הפעם אם הניח עם המכסה? בפרשת כי תבוא שזורה הבטחה עתיקה ,המלווה את היהודי ככתר על מצחו :וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך .מילים אלו ,המהדהדות באוזנינו ביראת קודש, הפכו בבית המדרש לסימן זיהוי מובהק ,שכן הגמרא במסכת ברכות מלמדת כי אלו הם תפילין שבראש .המראה של אדם עטוף בתפילין ,כשהבית…

האם מותר להניח תפילין של ראש עם המכסה והאם חייב להניחם עוד הפעם אם הניח עם המכסה? בפרשת כי תבוא שזורה הבטחה עתיקה ,המלווה את היהודי ככתר על מצחו :וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך .מילים אלו ,המהדהדות באוזנינו ביראת קודש, הפכו בבית המדרש לסימן זיהוי מובהק ,שכן הגמרא במסכת ברכות מלמדת כי אלו הם תפילין שבראש .המראה של אדם עטוף בתפילין ,כשהבית השחור והמרובע נח על מצחו כעדות חיה לנוכחות האלוקית ,הוא המראה המשדר את הקשר הבלתי אמצעי שבין ישראל לאביהם שבשמיים .אך מה קורה כאשר העדות הזו נסתרת? מהו דינו של אדם שהניח את תפילין של ראש בעוד המכסה התיק המגן עליהם נותר עליהן ,ומתוך טרדות היום או היסח הדעת הלך והתפלל כשחציצה מפרידה בינו לבין העולם? האם אותו כיסוי ,שנועד לשמור על כבודן של התפילין ,הפך למחיצה המפרידה בין הלב לבין מצוותו ,או שמא בתוך הבית הצר והמיוחד הזה ,התפילין נותרות נוכחות גם מתחת למכסהן? האוויר בחדר מתמלא בשאלה, והלב מבקש לדעת – האם המצווה התקיימה ,או שמא נדרשת כעת הנחה נוספת ,טהורה וגלויה ,שתחזיר את האור למקומו? בפרשת כי תבוא נאמר הפסוק המכונן :וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח ,י) .פסוק זה אינו רק הבטחה לעתיד ,אלא עדות נצחית למעמדו של יהודי העוטה על ראשו את סימני הקדושה ,כאשר הראייה הפיזית של העמים את הציון הקדוש הזה היא המעידה על הקשר המיוחד בין העם הנבחר לבין בוראו. רש"י (דברים כח ,י) ביאר :אלו תפילין שבראש .הוא מפרש כי המעמד הנשגב של וראו כל עמי הארץ מתממש דווקא על ידי הופעת התפילין בגלוי ,באופן שהעולם כולו חוזה בסימן הקדושה המונח על ראשו של היהודי ,ובכך הוא מבהיר כי השלימות של המצווה דורשת את חשיפת הבית לעיני כל. רבי אברהם אבן עזרא (דברים כח ,י) ביאר :כי שם ה' נקרא עליך ,הוא רומז לשם המפורש הכתוב בתוך התפילין ,אשר מכוחו חלה היראה על הבריות ,שכן התפילין מהווים כלי שרת להופעת שם ה' בעולם דרך דמותו של האדם המניחן. הרמב"ן (דברים כח ,י) ביאר :שהתפילין הם עדות לשעבוד הלב והמוח לבורא ,ודווקא

בגלל שהם עדות גלויה ,יש בהם את הכוח לעורר יראת שמיים אצל הסובבים ,שכן הראייה המוחשית של המצווה משפיעה על המציאות כולה ויוצרת רטט של קדושה. הספורנו (דברים כח ,י) ביאר :כי הראייה של עמי הארץ אינה רק במובן של מבט חולף ,אלא בהבנה פנימית שלמעלה מן הטבע ,שכן הם רואים כיצד כוח אלוקי מלווה את האדם הזה, והדבר מחייב אותם להכיר בהנהגת ה' בעולמו. אונקלוס (דברים כח ,י) ביאר :דשם ה' מתקרי עלך ,ובכך הוא מדגיש את החלות של השם הקדוש על גופו וראשו של האדם ,כביכול האדם הופך להיות כלי קיבול לשם ה' בזכות המצווה המונחת עליו. כלי יקר (דברים כח ,י) ביאר :כי הראייה צריכה להיות כזו שתשפיע על המהות ,ולכן התפילין בראש הם בבחינת המחשבה המזוקקת שכולם רואים אותה ,שכן היא מקרינה מתוך דמותו של האדם את יראת השמיים העמוקה ביותר. אנו נדרשים אל דברי חכמינו זיכרונם לברכה ,המתווים עבורנו את יסודות הלכות תפילין, ומבהירים את החשיבות של המצווה בגלוי ובהופעתה הטהורה. בגמרא במסכת ברכות (דף ו ע"א) נאמר :תניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. הגמרא כאן מקשרת באופן ישיר בין הפסוק וראו כל עמי הארץ לבין החפצא של תפילין של ראש ,ומלמדת אותנו כי התפילין אינם רק מצווה שבין אדם למקום ,אלא הם עדות חיצונית וגלויה שחייבת להימצא במקום שבו העין יכולה לתפוס את קדושתם ,מה שמעורר את השאלה האם כיסוי המונע ראייה זו מהווה הפרעה לעצם החלות. בגמרא במסכת מנחות (דף לז עמוד ב) נאמר :גבי תפילין של יד ,מקום יש לו לאות ,ואם נתגלה זרועו שפיר דמי .רש"י שם ביאר :דלא בעינן שיהיו תפילין של יד מונחים על בשר ערום ממש ,אלא על מקום שמונח שם אות ,ואם נתגלה זרועו שפיר דמי .מתוך דברי הגמרא והסבר רש"י עולה כי קיימת הבחנה בין הגילוי הנדרש בתפילין של יד לבין תפילין של ראש, שכן בתפילין של יד המקום הוא העיקר ,ואילו בתפילין של ראש הראייה היא לב המצווה, מה שמוביל אותנו לבחון את שאלת הכיסוי באור שונה. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ב הלכה ג) נאמר :רבי אליעזר אומר תפילין שבראש הרי הן כאותן שאמר וראו כל עמי הארץ .מפרשי הירושלמי במקום מבארים :כי הגדר של תפילין שבראש הוא להיות כלי עדות ,וכל דבר המסתיר אותם פוגע בייעודם .נראה ליישב כי גם אם לשיטת הבבלי הגילוי נלמד מדרשות מסוימות ,הירושלמי מדגיש את העיקרון הפנימי של הופעת הקדושה ,וכי תפילין שאינן גלויות מאבדות את הגדרתן הבסיסית כסימן של שם ה' הנקרא על האדם. רבותינו הראשונים התחקו אחר גדרי מצוות תפילין ודנו בשאלה האם הראייה המדוברת בתורה מעכבת את המצווה ,או שמא מדובר בהנחיה למעלה לכתחילה בלבד. התשב"ץ (שו"ת תשב"ץ חלק א סימן ל) ביאר :שמותר להניח הטלית על תפילין של ראש,

ודן בקושיא :ואע"ג דכתוב וראו כל עמי הארץ ודרשינן אלו תפילין שבראש ,א"כ צריכים לראות את זה? ומתרץ :כיון שהוא במקום וראו כל עמי הארץ שפיר דמי ,כדאמרינן בגמ' מנחות ל"ז ע"ב בתפילין של יד דמקום לך לאות ואם נתגלה זרועו שפיר דמי ,ועוד תירץ :אין הקב"ה מבטיח לישראל שיבואו האומות בארצם לראות תפילין שעל ראשם ,אלא שישמעו, וראו כל עמי הארץ הוא ושמעו ,כמו כל העם רואים את הקולות .התשב"ץ פותח פתח רחב לדיון ,ומבקש ללמדנו כי הראייה אינה בהכרח במובן האופטי הפשוט ,אלא במובן של הכרה והשפעה ,ובכך הוא ממעיט מחומרת הכיסוי בעת המצווה. גדולי האחרונים והפוסקים המשיכו ללבן את דברי הראשונים ,תוך שהם בוחנים האם הכיסוי המודרני ,העשוי בדיוק לפי מידת התפילין ,דינו כחציצה המבטלת את המצווה. השערי תשובה (באורח חיים סימן כז ס"ק ז) ביאר :את דברי התשב"ץ (שם) ,ומסביר דכוונתו דפשטא דקרא על שמיעה נאמר ,ומפיק ליה בלשון ראיה לדרשא ,והכי נמי בהא דוראו כל עמי הארץ ,שיהיה השמיעה ברור אצלם כאלו ראו בעיניהם ממש .הוא מבאר כי הראייה היא סימן להכרה ולידיעה עמוקה ,ובכך הוא מחזק את הדעה שאין בכיסוי חסרון עצמי בעצם המצווה. הגאון מהרש"ם מברעזאן בדעת תורה (אורח חיים סימן כז) ביאר :דממה שכתב רש"י בפרשת מקץ (מב א) על הפסוק וירא יעקב כי יש שבר במצרים ,הקשה רש"י מהיכן ראה ,והלא לא ראה אלא שמע שנאמר להלן (מב ב) הנה שמעתי וגו' ,חזינן מדברי רש"י דראיה לא הויא שמיעה. הוא מבקש לדחות את דברי התשב"ץ (שם) מכל וכל ,אך לאחר מכן מחדש :דיש להחזיק פסק התשב"ץ מהא דאיתא בגמ' מנחות (צח ע"א) גבי ראשי הבדים ,יש לומר כיון דבולטין תחת הסודר הוי כנראה בחוץ ,יש לומר גם בתפילין כן. השיח יצחק (סימן טו) ביאר :דלפי דברי התשב"ץ (שם) בודאי שאין צריך להניח עוד הפעם, אך כתב דיש לחלק בין פרס סודר עליהם שאינו אדוק ודבוק בהם ,דלא נקרא כיסוי כל כך, כהבית הזה למשמרת אשר נעשה בדיוק כמידת ארכו ורחבו של התפילין ודבוק על הקציצה, דזה יותר חשוב כיסוי .הוא מעלה ספק נוסף :ויש גם לחקור דנימא דכליין בטל לגבייהו כיון דמיוחד להן ולא נחשב כיסוי כלל .ומסיק :דכיון דיש צדדים לכאן ולכאן ,אמרתי מהיות טוב יניח עוד הפעם תפילין בברכה ויאמר בהם פרשת קריאת שמע ,כבסימן כה סעיף יב כל אימת שמניחן מברך עליהן אף כמה פעמים ביום. המחזה אברהם (חלק א סימן ד) ביאר :נסתפק בזה בשאלה האם הכיסוי הייחודי המכסה את הבית מהווה חציצה גמורה ,ומתוך הספק הוא נוטה להחמיר ,שכן מדובר במצווה שחיוב הראייה שבה הוא יסוד מרכזי בהגדרת המצווה ,וכל היטשטשות של עדות זו דורשת בירור מחודש. האבן יקרה (מהדורא תליתא סימן קמ) ביאר :כי במצווה שגדר הראייה בה הוא כל כך מוחשי, אין להקל ראש בכיסויים המסתירים את התפילין מעיני הרואים ,ומסכים לשיטה שמן הראוי להסיר את החציצה ולקיים את המצווה בשלמותה כפי שנצטוונו.

גדולי הדורות האחרונים והפוסקים שקלו בפלס את משקל הראייה כנגד מציאות הכיסוי המונח על התפילין ,בהתמודדם עם השינויים שחלו בדרכי השימוש וההגנה על תשמישי הקדושה. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בהליכות שלמה (תפילין פרק ד) ביאר :כי אף שפסק השולחן ערוך הוא לכתחילה ,הרי שבזמננו שהכיסויים הללו נועדו רק להגן על קדושת התפילין ואינם מכוונים להסתרה ,אין לראות בכך ביטול של מצוות הראייה .הוא מחדד כי העיקר הוא שהתפילין מונחות במקומן כראוי ,ואין הכיסוי משנה את מהות המצווה ,אלא רק משמש כאמצעי שמירה ,ולכן במקום צורך אין לחוש לזה כלל. הגאון רבי עובדיה יוסף בחזון עובדיה (הלכות תפילין) ביאר :כי הציפייה שכל עמי הארץ יראו את התפילין היא אידיאל של קדושה ,אך אין היא מעכבת את חלות המצווה במידה ונוצרה חציצה .הוא מוסיף כי אדם שהניח עם המכסה ,אינו צריך לחזור ולהניח בברכה ,שכן העיקר הוא עצם הנחת התפילין על הראש ,והכיסוי אינו נחשב לחציצה המבטלת את החיוב ,שכן הוא אינו חוצץ בין הקציצה לבין הראש. הגאון רבי אשר וייס במנחת אשר (על התורה פרשת כי תבוא) ביאר :כי הראייה הנדרשת אינה דווקא ברמה הפיזית של העין ,אלא ברמה של ההכרה במלכות שמיים הנקראת על האדם. הוא מחדש כי אם התפילין עומדות במקומן כראוי ,הרי שגם אם הן מכוסות ,שם ה' נקרא עליהן ונוכחותן ניכרת בנשמת האדם ,ולכן אין כאן פגם במצווה שמחייב הנחה חוזרת. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (סימן כז) ביאר :את סוגיית החציצה של הכיסוי המיוחד ,ומכריע כי מכיון שיש צדדים לכאן ולכאן ,לכתחילה יש להקפיד להסיר את הכיסוי, אך אם כבר הניח ,לא יחזור להניח בברכה .הוא מבאר כי אין כאן דין של ברכה לבטלה, ודי בכך שהאדם ממשיך בתפילתו משהסיר את הכיסוי או אף אם נותר עליו ,שכן המצווה התקיימה בשעה שהניח את התפילין על מקומן. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה המורכבת הזו למציאות חיינו ולהלכה למעשה ,אנו מגלים כי המפגש בין כבוד המצווה לבין דרישותיה הפורמליות דורש מאיתנו עין חדה וזהירות מוקפדת. הנחת תפילין ללא הסרת הכיסוי ,על פי המסקנה ההלכתית המצטיירת מתוך הדברים ,אין בה משום חציצה המבטלת את עיקר המצווה ,שכן הכיסוי אינו חוצץ בין התפילין לראש .עם זאת ,לכתחילה ,מצוות התפילין מחייבת את היותן גלויות ונראות ,כביטוי לעדות החיה על הקשר שבין האדם לבוראו .לכן ,מי שמבחין בכך במהלך התפילה ,ראוי שיסיר את הכיסוי, אך אין צורך לחזור ולהניח את התפילין שוב בברכה. העמקת היראה והמודעות בעת ההנחה ,הנפקא מינה המעשית העמוקה היא השימת לב האישית של האדם .הלימוד מלמדנו כי גם כאשר הטכניקה של המצווה התקיימה ,הרי שאיכותה ושלמותה מושפעות מהיחס שלנו אליה .ההקפדה על גילוי התפילין משקפת את השאיפה של האדם להיות עדות מהלכת לקדושת ה' ,ולא רק לצאת ידי חובה במינימום הנדרש. הכרעה במצבי ספק ,כאשר אדם מסיים את תפילתו ורק אז מבחין כי הכיסוי היה מונח

על התפילין ,אין לו להטיל ספק במצוותו .המגמה ההלכתית היא להקל ולראות את העיקר – נוכחותן של התפילין על המקום המיועד – ולא להרבות בברכות שאינן נצרכות ,שהרי המצווה התקיימה בשעה שהניחן .מנגד ,אדם המבקש להתעלות ביראת שמים ,ימצא בטעות זו תזכורת להוסיף דריכות ויישוב הדעת בכל מעשיו ,בבחינת ללמוד מן השגגה לחיזוק הקדושה בעתיד. כשאנו צוללים אל עומק הרעיון הטמון בסוגיית כיסוי התפילין ,אנו ניצבים בפני פרדוקס עדין :המתח שבין הרצון להגן על הקדושה לבין הצורך לחשוף אותה .לכאורה ,כיסוי הוא פעולה של שמירה ,של הגנה על הבית הצר שבו טמונות פרשיות התורה ,אך כנגד זה עומד הציווי המקראי של הראייה .נראה לבאר כי הראייה כאן אינה רק חובה הלכתית ,אלא השתקפות של רצון האדם להפוך את פנימיותו למראה גלויה של רצון השם. ההמתנה וההכנה לקראת הנחת התפילין הן הזמן שבו האדם אוסף את מחשבותיו .הכיסוי המונח על התפילין משמש במציאות היומיומית כבית מגן ,והצורך להסירו ברגע ההנחה הוא טקס של חשיפת האור .כאשר אדם שוכח להסיר את הכיסוי ,הוא יוצר חיץ ,גם אם הלכתית הוא אינו חוצץ בין העור לראש .הרעיון כאן הוא שהתפילין הן בבחינת דיבור ,והדיבור צריך להיות גלוי ונוכח .ברגע שהאדם מניח את התפילין ,הוא מצהיר על קבלת מלכות שמיים, וקבלת מלכות אינה יכולה להישאר מוסתרת בחדרי חדרים .היא חייבת להקרין כלפי חוץ, אל עמי הארץ ,אל המציאות הסובבת. ההבנה כי ראייה היא שמיעה ,כפי שביארו הראשונים ,פותחת לנו צוהר עמוק יותר .אם השמיעה של עמי הארץ היא כעין ראייה ,הרי שהתפילין יוצרות סביבן הילה של נוכחות אלוקית. הכיסוי ,במובן הרעיוני ,מייצג את הנטייה האנושית להסתיר את האמונה ,להשאיר אותה במקום בטוח ומוגן מפני מבטי הסביבה .אך המצווה תובעת מאיתנו את האומץ לחשוף ,להוציא את הקדושה מהכיסוי האישי ולהניח אותה על הראש – המקום שבו המחשבה פוגשת את המציאות. הספק שעולה בשיקולי האחרונים ,האם הכיסוי בטל לגבי התפילין או שהוא מהווה חציצה, אינו רק דיון משפטי על 'חפצא' ,אלא בירור עמוק על הקשר שלנו למצווה .אדם שמרגיש שהתפילין שלו מכוסות עלול להרגיש ניתוק פנימי .הביאור הרעיוני מלמדנו שהתפילין הן תמיד שם ,גם בתוך הכיסוי ,אך כדי שהאדם ירגיש את כובד המשקל של המצווה על ראשו, הוא זקוק למגע הישיר ,לחשיפה ,להסרת המחיצות .ההתמודדות עם השאלה הזו מזכירה לנו שהמצווה אינה תלויה רק במעשה הטכני ,אלא בתודעה שהיא נושאת עמה. בנבכי הנפש ,השאלה על כיסוי התפילין משקפת את המאבק התמידי שבין האדם לבין המחיצות שהוא מציב בינו לבין בוראו .הנחת התפילין היא רגע של התייצבות ,של גילוי הדעת החשוב ביותר בחייו של היהודי – כי המוח ,המחשבה והלב משועבדים למלכות שמיים .כאשר האדם מניח את התפילין כשהן מכוסות ,הוא אינו רק עובר על פרט טכני, אלא הוא נוגע בנקודה פנימית של הסתר ,של רצון לא מודע להגן על האמונה שלו ,לשמור אותה לעצמו ,אולי מפני פחד מהסביבה ,אולי מחשש מלהיות גלוי וחשוף במלוא אמונתו. האדם ,בטבעו ,נוטה לבנות לעצמו מחיצות .הפחד מלהיות 'ראוי' לראייה של עמי הארץ,

הפחד מהאחריות שנובעת מכך ששם ה' נקרא עליך ,הוא לעיתים הגורם המסתיר .הנפש שצמאה לאמת לומדת מהסוגיה הזו שיעור בביטחון עצמי רוחני :עלינו להסיר את הכיסוי. המעשה הפשוט של הסרת התיק הוא סמל להסרת הבושה ,להסרת הספקות ,ולהסכמה להיות גלוי לפני ה' ,מבלי לחשוש מהמבטים של העולם סביבנו .זהו ביטוי לעוצמה פנימית שאינה צריכה הגנה או הסתרה ,כי היא בטוחה באמיתותה. במישור האמוני ,החיבור למצווה שאינה חבויה מעיד על נפש ששואפת לאחדות .המניח תפילין גלויות הוא אדם שאומר' :הנה אני לפניך ,ללא מחסומים ,ללא מתווכים ,ללא ניסיונות לעדן או להצניע את אמונתי' .התחושה של התפילין על הראש ,במגע ישיר ,היא תזכורת תמידית לכך שהקדושה אינה משהו שאפשר לעטוף ולשים בתיק .היא צריכה לבעור בתוך הראש ,להשפיע על המחשבות ,על ההחלטות ועל סדר היום כולו .כל רגע של תפילה עם תפילין גלויות הוא רגע של שקיפות פנימית. הנהגה עצמית מול השגרה ,אדם שמתרגל הסרת מחיצות במצווה ,לומד להסיר מחיצות גם בחיים האישיים .הוא לומד שלא להתחבא מאחורי מילים מליציות או מאחורי התנהגות שנועדה לרצות את הסביבה .הוא מחפש את המגע הישיר עם האמת ,גם אם היא דורשת אומץ .כאשר אנו מבינים שהתפילין הן כתר של יראת שמיים ,אנו לא נותנים להן להישאר בתוך כיסוי .אנו מוציאים אותן אל האור ,משתמשים בהן ככוח מניע לכל פעולותינו ,מתוך ידיעה שדווקא הגילוי הזה הוא המקנה לנו את העוז לעמוד מול כל קושי בחיים ,מתוך ביטחון מלא בבורא המלווה אותנו בכל צעד ושעל. כשאנו מבקשים לזקק מתוך הדיון ההלכתי את המצפן המוסרי המנחה אותנו במסלול החיים ,אנו פוגשים את שאלת היסוד בדבר האותנטיות של מעשינו .היכולת להבחין בין הגנה מבורכת על ערכים לבין הסתרה שנובעת מתוך רפיון ,היא הלב הפועם של האישיות המוסרית שאנו בונים כאן .המצפן המוסרי מורה לנו כי העיקר אינו רק בעצם קיום הפעולה, אלא במידת השקיפות והיושרה שאנו מביאים עמנו אל תוך המצווה. נראה להסביר כי המוסר הפנימי תובע מאיתנו עקביות .אדם המבקש לשאת על ראשו את אות הברית ,אינו יכול להשלים עם הימצאותו של כיסוי שמסתיר את מהותו בלא משים .החיפוש אחר הדיוק בפרטים הקטנים של ההנחה הופך למשל לחיים שלמים :האם אנו חיים את חיינו כפי שהם ,או שאנו עוטפים את האמת שלנו בשכבות של הגנה ,שמא הציבור יבחין במי שאנו באמת? המצפן מורה לנו לפתח מודעות דרוכה ,כזו שאינה נרדמת בשמירה ,ומסוגלת לזהות מתי הכלים שנועדו להגן על הקדושה הופכים בפועל למחסומים המעכבים את השפעתה. המוסר הנבנה כאן הוא מוסר של אחריות אישית .כאשר התפילין גלויות ,הן תובעות מן האדם התנהגות שמתאימה לתוכנן הקדוש .זוהי הזמנה פנימית להוסיף יראת שמיים ,לעדן את המבט ,ולשקול את הדיבור .האדם מבין שאין הוא יכול לחיות בפיצול בין פנימיות לחיצוניות ,והמצפן דוחף אותו להסיר את כל הכיסויים המיותרים בדרכו אל האמת .הוא לומד שכל חציצה ,ולו הקטנה ביותר ,היא הזמנה לתיקון ,והיכולת להודות בטעות ולהסיר את המחיצה היא הביטוי הנעלה ביותר לגדלות נפש.

בסופו של דבר ,המצפן המוסרי מלמד אותנו שגם כאשר התרחשה שגגה והמצווה בוצעה מתוך הסתר ,אין האדם צריך ליפול לייאוש או לזלזל בחשיבותו של המעשה שעשה .החיים אינם מחולקים רק לטעות או הצלחה ,אלא לתהליך של התקדמות .המוסר האמיתי הוא היכולת לראות את האור שנשאר גם בתוך החושך ,להמשיך הלאה מתוך תובנה חדשה ,ולהפוך כל רגע של אי-בהירות להזדמנות להתחדשות ולחיבור עמוק יותר אל המצווה ,אל העצמי ,ואל בורא עולם. בסיומו של מסע הלכתי ומחשבתי זה ,אנו אוספים אל הלב את התובנות המעשיות המדריכות אותנו בנתיבות החיים ,והופכות את העיסוק בסוגיית כיסוי התפילין למנוף של התעלות והתחזקות באמונה. ראשית ,נלמד כי למרות שמעיקר הדין הנחת תפילין עם המכסה אינה מבטלת את המצווה בדיעבד ,הרי שלכתחילה מצוות תפילין של ראש דורשת גילוי מוחלט .הראייה המדוברת בתורה אינה רק טכנית ,אלא היא ביטוי להופעת הקדושה בחייו של היהודי ובסביבתו. שנית ,נדייק את הדין למעשה :אדם ששכח להסיר את כיסוי התפילין בעת ההנחה ,אינו צריך לחזור ולהניחן בברכה ,שכן עצם הנחת התפילין על הראש היא העיקר ,והכיסוי אינו מהווה חציצה הפוסלת את המצווה .עם זאת ,ברגע שהדבר נודע לו ,נכון להסיר את הכיסוי כדי לקיים את המצווה בצורתה השלימה והראויה. שלישית ,נבין כי הצורך בגילוי התפילין מלמד אותנו שיעור בעבודת השם .החיים תובעים מאיתנו להסיר את המחיצות ,לא להסתיר את אמונתנו ,ולהיות עדות חיה לבורא עולם בכל מקום ובכל עת ,גם כאשר נדמה לנו שהסתרת האור היא בבחינת שמירה עליו. לבסוף ,נזכור כי המצפן המוסרי שלנו הוא תמיד השקיפות .בכל מעשה ובכל מצב עלינו לשאול :האם אני פועל מתוך יושרה מלאה ,או שמא אני עוטף את פעולותיי בכיסויים שמסתירים את כוונותיי האמיתיות? כאשר שאלה זו מנחה אותנו ,אנו מוצאים את הכוח לחיות באמת ,להסיר את החציצות ,ולזכות לקרבת אלוקים אמיתית וגלויה.

עיקר העניין: בסוגיית כיסוי התפילין נפגשים שני צדדים .מצד אחד ,חובת הראייה המרומזת בפסוק וראו כל עמי הארץ (דברים כח ,י) המובא בגמרא במסכת ברכות (דף ו ע"א) ,המלמדת כי תפילין של ראש צריכות להיות גלויות .מצד שני ,מציאות הכיסויים המודרניים, שנתנו פתח לדיון בפוסקים האם הם נחשבים לחציצה או בטלים לגבי התפילין. בשו"ת תשב"ץ (חלק א סימן ל) נטה להקל ,וכן הכריעו רבים מהפוסקים ,ביניהם הגאון רבי עובדיה יוסף בחזון עובדיה ,שאין זו חציצה המעכבת את המצווה ואין צריך לחזור ולהניח בברכה .מנגד ,השיח יצחק (סימן טו) והמחזה אברהם (חלק א סימן ד) נטו להחמיר בספק כזה ולהמליץ על הנחה נוספת ללא ברכה כדי לצאת ידי כל הדעות .למעשה, ההכרעה המקובלת היא שאין כאן פגם המבטל את המצווה ,אך לכתחילה יש להסיר כל כיסוי כדי לזכות לקיים את המצווה כפי שציוונו רבותינו ,בגלוי ובשלמות.