אדם שמסרב לעלות להגבהה, האם הוא בכלל ארור אשר לא יקים?

אדם שמסרב לעלות להגבהה, האם הוא בכלל ארור אשר לא יקים? דמיינו את הרגע הזה בבית הכנסת ,כאשר ספר התורה מונח על הבימה ברוב הוד והדר, הציבור עומד כאיש אחד בלב פועם של יראת שמים ,וכל העיניים נשואות אל הדמות שזכתה להגביה את התורה .השקט שורר ,שקט של רגע נשגב שבו השמים נפתחים ,והאוויר רוטט מציפייה דרוכה למראה האותיות הקדושות .והנה ,דווקא ברגע זה של התעלות ,כאשר…

אדם שמסרב לעלות להגבהה, האם הוא בכלל ארור אשר לא יקים? דמיינו את הרגע הזה בבית הכנסת ,כאשר ספר התורה מונח על הבימה ברוב הוד והדר, הציבור עומד כאיש אחד בלב פועם של יראת שמים ,וכל העיניים נשואות אל הדמות שזכתה להגביה את התורה .השקט שורר ,שקט של רגע נשגב שבו השמים נפתחים ,והאוויר רוטט מציפייה דרוכה למראה האותיות הקדושות .והנה ,דווקא ברגע זה של התעלות ,כאשר הקהל כולו דרוך לקום ולומר וזאת התורה אשר שם משה ,האיש שנקרא אינו ניגש .הוא נותר במקומו ,מסרב .אולי מחמת בושה צורבת שמרעידה את גופו ,אולי מחמת פחד פנימי שמא ידיו לא יחזיקו את כובד המשקל הקדוש ,ואולי מחמת ריחוק בלב .השאלה המרחפת בחלל

האוויר היא נוקבת ומסעירה :האם אדם כזה ,שברגע המכריע שבו התורה מבקשת להקים את עצמה בתוך הקהל משיב את פני הציבור ריקם ,נכלל בכלל האזהרה החמורה והנוראה בפרשת השבוע :ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם? האם יש כאן עקירה של יסוד התורה ,או שמא לפנינו חטא של ביזוי המצווה בלבד ,אך ללא אותה קללה עתיקה המלווה את מי שאינו מעמיד את דבר ה' בעולם? הפסוק בפרשת כי תבוא מציב מול עינינו חובה שאין בה פשרות :ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ,ואמר כל העם אמן (דברים כז ,כו) .פסוק זה ,המהדהד באוזני כל ישראל כציווי על קיומה של התורה בכל עוזה ,עומד כסלע איתן בלב עולמנו ומחייב אותנו לבחון את שורש היחס שלנו למצוות התורה. רש"י (דברים כז ,כו) פירש :לא יקים -לא יקיים את התורה בכלל .נראה להסביר מתוך דבריו כי החומרה הגדולה היא על עצם ההימנעות מעשיית דברי התורה ,וכי הקללה אינה פרטית למצווה אחת אלא על המגמה הכוללת של העמדת התורה בעולם. הרמב"ן (שם) כתב על דרך הדרש :זה החזן שאינו מקים ספר תורה להראות פני כתיבתו לכל העם ,כי על ידי ההגבהה מקיימים וזאת התורה אשר שם משה .מבואר כאן כי ההגבהה היא האקט הציבורי שבו התורה מתקיימת בפועל לפני הקהל ,ומי שנמנע מכך הרי הוא מחליש את כוחה הציבורי של התורה ,וממילא הוא נכנס תחת גדרי הפסוק העוסק במי שאינו מקים את דברי התורה. רבי יעקב בעל הטורים (שם) רמז :ארור אשר לא יקים -רמז להגבהת התורה .הכוונה היא כי בהגבהה ישנו כוח להקים את התורה בלב העם ,ומי שמתרשל בכך הרי הוא מונע את ההקמה הזו. הספורנו (שם) ביאר :לא יקים -שלא יתחזק לקיים מצוות התורה .מתוך דבריו נראה כי עניינה של התורה הוא בחיזוק ובהקמה מתמדת ,וסירוב לעלות ולפעול למען גילוי כבוד התורה הוא היפך ההקמה הנדרשת. כלי יקר (שם) כתב :לקיים מצוות התורה ,ומי שאינו מקיים הרי הוא מבזה את התורה. נראה להסביר כי הביזוי הוא היסוד שבו האדם הופך את הקמת התורה למעשה של קללה, שכן הוא אינו נותן לתורה לעמוד במקומה הראוי לה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קלט) הביא את עניין ההגבהה כחלק מסדר הקריאה ,ומשמעותה המעשית היא פרסום הכתב ברבים כדי שכל העם יראו את התורה ויוכלו לומר וזאת התורה. האור החיים הקדוש (שם) כתב :שלא יסייע בהעמדת התורה או בהחזקתה ,ודרשו רז"ל - זה החזן שאינו מקים ספר תורה .מכאן נלמד כי הביזוי של ההגבהה הוא רחב ,ונוגע לכל מי שמונע את העמדת התורה בפועל לעיני הציבור ,והרי הוא כמי שאינו מקיים את דברי התורה. כעת נבוא בשערי דברי חז"ל והגמרות הקדושות ,המאירים את הדרך ומבארים כיצד היחס המעשי של האדם אל ספר התורה משליך באופן ישיר על מסלול חייו ועל מעמדו לפני קונו, ונראה כיצד הסוגיות הללו מקימות את התשתית להבנת חומרת הדברים.

בגמרא במסכת ברכות (דף נה ע"ב) נאמר :אמר רבי יהודה :שלושה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם :מי שנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא ,כוס של ברכה לברך ואינו מברך ,והמנהיג עצמו ברבנות .מבואר בגמרא שהטעם הוא על פי הפסוק כי הוא חייך ואורך ימיך ,ומי שנמנע מלקרוא הרי הוא מראה על זלזול בתורה שממנה יניקת חייו. רש"י (שם ד"ה לקרות) ביאר :ונותנים לו ספר תורה לקרות -כלומר שקורין אותו לעלות וקורא בתורה ואינו רוצה ,מבזה הוא את התורה .מתוך דבריו עולה כי השורש לקיצור הימים אינו רק ביטול הקריאה הטכני ,אלא עצם הביזוי של כבוד התורה המתגלם בסירוב לעלות. בגמרא במסכת מגילה (דף לב ע"א) נאמר :אמר רבא :מצוה להגביה ספר תורה ולהראות פני כתיבתו לכל העם .בגמרא מובא כי כל הציבור עומד ואומר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל .מכאן יסוד מוסף :הגבהת התורה היא מצוה אקטיבית וציבורית שנועדה לפרסם את כבוד התורה ברבים ,ומי שנמנע ממנה מונע את פרסום כבוד זה. בתלמוד ירושלמי (מגילה פרק ד הלכה א) נאמר :המגביה ספר תורה מראה הכתב לישראל, והעם רואים וכופפים ואומרים וזאת התורה .מכאן נלמד כי המגביה פועל כנציג של הציבור להעמדת התורה במרכז ,וסירוב לעשות כן הוא פגיעה באותה הקמה של התורה לעיני הציבור. התוספות (ברכות שם ד"ה שלשה) מבארים כי החומרה הגדולה היא על מי שמתנהג בדרך של התנשאות או בדרך המבזה את כבוד הציבור ואת כבוד התורה .נראה לבאר מתוך דבריהם כי ככל שהמצווה נעשית בפרהסיה ובציבור ,כך החומרה של הסירוב לעשותה גדולה יותר, שכן בזה הוא משדר לציבור מסר של זלזול בתורה. עתה נעפיל אל דברי עמודי ההוראה ,הראשונים זכרונם לברכה ,אשר פרסו בפנינו את היריעה ההלכתית וההשקפתית ,וביארו את חומרת ההימנעות מכיבוד התורה ,כל אחד לפי דרכו המאירה ,כדי שנבין את כובד המשקל המונח על כתפי מי שנקרא לעלות ואינו עולה. הרא"ש (ברכות פרק ח סימן ג) העתיק את לשון הגמרא בברכות (נה ע"ב) ופסק להלכה שמי שניתנה לו תורה לקרוא ואינו קורא ,הרי הוא בכלל אותם דברים המקצרים את ימיו ושנותיו של אדם .נראה לבאר מתוך דבריו כי הוא ראה בכך דין הלכתי ברור ומחייב ,המבוסס על כך שהתורה היא מקור החיים ,ומי שמתרחק ממנה כשהיא ניתנה בידו ,הרי הוא פוגע בעצם יסוד הקיום שלו. הרי"ף (ברכות דף כח ע"ב בדפי הרי"ף) הביא את הסוגיה כפשוטה ,להלכה ולמעשה ,וכתב שמי שנקרא ואינו קורא ,חטאו גדול .מתוך דבריו עולה כי אין כאן עצה טובה בלבד ,אלא חובה הלכתית שאין להתעלם ממנה ,שכן הקריאה בתורה היא הביטוי הממשי לקשר שבין העם לבין התורה הקדושה. הרוקח (סימן שצג) חידש :הנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא -הרי הוא כמבזה את התורה .נראה להסביר מתוך דבריו כי היסוד החמור בסירוב לעלות הוא עניין ביזוי התורה. כל מקום שבו ישנה אפשרות לכבד את התורה ולפרסם את כבודה ברבים ,והאדם נמנע מכך, הרי הוא נחשב כמבזה את התורה ,ואין הבדל בין קריאה לבין כל מעמד אחר שיש בו משום כיבוד התורה ,כגון הגבהה.

עם בואנו אל חצרות האחרונים וגדולי הפוסקים ,אנו מוצאים כיצד הם מתמודדים עם המציאות המשתנה ,ומלבנים את הסוגיה החמורה של ביזוי התורה בדרכם הסלולה ,תוך שהם מעמיקים בבירור דברי קדמונינו למעשה. העולת תמיד (או"ח סימן קלט סעיף ה) הקשה :מדוע מרן בשולחן ערוך לא הביא את דברי הגמרא במסכת ברכות (נה ע"ב) ,שמי שנקרא לקרוא בתורה ואינו קורא מקצר ימיו ,והלא זה דין חמור? נראה לבאר מתוך דבריו כי החיפוש אחר הטעם להשמטה זו מעיד על הצורך להבדיל בין תקופות ,שכן ייתכן שבימיהם של חז"ל היה הדין חמור יותר. האליה רבה (סימן קלט ס"ק ב) תמה כדבריו ,והוסיף לשאול :אם כן ,גם הרמב"ם השמיט הלכה זו ,ומדוע? ותירץ :בימיהם של חז"ל ,העולה היה קורא בתורה בעצמו ,ומי שנמנע מלקרוא ביטל קריאת הציבור ולכן נענש .אבל בזמננו ,שאין העולה קורא אלא הבעל קורא ,אין בכך ביטול הקריאה ,ולכן לא הביאוהו הפוסקים .נראה לבאר לפי דבריו כי השאלה היא האם קיים כאן ביטול של מצווה ציבורית או רק מניעת כבוד. המגן אברהם (סימן קלט ס"ק ז) כתב שהעולה צריך לקרוא בפיו יחד עם הבעל קורא ,כדי שלא תתבטל מצוות קריאתו .מזה נראה שגם כיום יש מידה מסוימת של אחריות לקריאת התורה ,ואם כן יש צד להחמיר במי שמסרב לעלות. המשנה ברורה (סימן קלט ס"ק יג) העתיק את דברי האליה רבה ,והכריע שכיום אין הקללה במי שאינו עולה ,כי הקריאה מתקיימת גם בלעדיו .אבל אם היה בכך ביזוי תורה -כגון שמסרב בזלזול -ודאי שחטאו חמור .נראה להסביר מתוך דבריו כי עיקר החומרה בימינו עבר מביטול הקריאה אל עצם היחס המבזה כלפי המצווה. כעת אנו ניגשים לשמוע את קולם של גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,אשר ירדו לעומקם של דברים וליבנו את הסוגיה בעיניים פקוחות אל המציאות של ימינו ,תוך שהם משלבים את דברי הראשונים עם גודל האחריות של דורנו. הכף החיים (או"ח סימן קלט ס"ק טז) כתב :מי שנקרא לעלות לתורה וימאן -אף שאין בזה ביטול קריאה בזמן הזה ,מכל מקום נחשב כמבזה מצווה ,ויש לגעור בו .נראה לבאר מתוך דבריו כי היסוד המכריע הוא עצם הביזוי של התורה בציבור ,וגם אם טכנית אין כאן ביטול של הקריאה ,הרי שהיחס המזלזל הוא עילה מספקת להגדיר את האדם כמבזה תורה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (יחוה דעת חלק ה סימן נב) כתב :אם נקרא לעלות לספר תורה ,בין לקריאה ובין להגבהה ,מן הראוי שיעלה ,ואין לסרב אלא מחמת אונס גמור ,שאם לא כן הרי זה כמבזה התורה .והוסיף כי במקום מנהג להחמיר ,יש לחשוש אפילו לקיצור ימים שנאמר בגמרא .נראה לבאר מתוך דבריו כי החומרה אינה רק עניין של ראוי ,אלא שיש בה משום סיכון רוחני ופיזי ממש. מו"ר הגר"א וייס (שו"ת מנחת אשר חלק ג סימן ט) ביאר :המגביה ספר תורה אינו עושה מצווה פרטית בלבד ,אלא מקיים מצווה שכל הציבור יוצא בה ידי חובת ראיית הכתב ,ולכן מי שמסרב עושה מעשה שמקפח את זכות הציבור .נראה להסביר מתוך דבריו כי גודל החטא בסירוב להגבהה נובע מהפגיעה בקהל שאינו זוכה לקיים את המצווה כתיקונה.

כעת נרד אל קרקע המציאות ,אל נפקא מינות למעשה ,כדי לתרגם את ההלכה המורכבת שלמדנו אל חיי היום יום ,ולראות כיצד הסוגיה העמוקה הזו משפיעה על הכרעותינו בשעת מעשה בבית הכנסת. לדעת הראשונים כגון הרמב"ן שראו בהגבהה חלק מקיום מצוות התורה ברבים ,הרי שמי שאינו מקיים את מצוות ההגבהה כפי שנתבקש ,עלול להיכנס תחת הגדרת הפסוק של ארור אשר לא יקים .לכן סירוב לעלות להגבהה ,בפרט אם הוא נעשה מתוך זלזול ,הוא דבר חמור מאוד שאין להקל בו ראש. לעומת זאת ,לדעת האחרונים כאליה רבה וסיעתו ,בזמננו שאין ביטול קריאה בסירוב לעלות ,אין הקללה חלה באופן ישיר ,אך עדיין הדבר נחשב לביזוי תורה חמור וראוי לנזיפה. בשאלה שבין אונס לזלזול ,אם הסירוב נבע מאונס גמור ,כגון מחמת חולשה פיזית או פחד ממשי שמא יפול ספר התורה ,אין בזה ביזוי כלל ועיקר .אבל אם הסירוב נבע מתוך גאווה, עצלות או זלזול ,הרי שזה חמור ביותר ,וראוי שהציבור יביע את מורת רוחו על כך. בדין קריאה לעומת הגבהה ,בעוד שבקריאה לתורה יש שכתבו שמי שסירב עלול להיחשב כמקצר ימיו ,בהגבהה עיקר הדין הוא שאין בה ביטול של עצם הקריאה לציבור ,אך עצם הסירוב מוגדר כביזוי התורה בפרהסיה. עתה נפתח צוהר אל מעמקי הרעיון העולה מן הסוגיה ,ונברר מהו אותו שורש פנימי המקשר בין מעשה טכני של הרמת ספר תורה לבין החומרה הנוראה של ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ,שכן הסוגיה כאן אינה עוסקת במעשה בלבד אלא במהות הקשר שבין האדם לבין התורה. הפסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם אינו מצטמצם רק למי שאינו מקיים מצווה פרטית בחדרי חדרים ,אלא הוא מבטא יסוד מהותי בתפיסת עולמו של יהודי :התורה זקוקה לקיום אקטיבי בעולם .הקב"ה נתן תורה לישראל ,אך הוא הטיל עליהם את האחריות להקים אותה ,להעמיד אותה על תילה ,ולתת לה מקום של כבוד בתוך הוויית החיים הציבורית והפרטית. הגבהת ספר התורה היא הסמל המובהק ביותר להקמת התורה הזו .כאשר המגביה נושא את ספר התורה ,פותח אותו ומראה את אותיותיו לכל הקהל ,הוא אינו מבצע פעולה של מה בכך ,אלא הוא מכריז קבל עם ועדה :התורה הזו היא החוק ,היא המנהיג ,והיא המקור לכל חיינו .ברגע הזה ,שבו הקהל קם ועומד וקולו נשמע באמירת וזאת התורה אשר שם משה ,התורה אינה עוד מגילה סגורה בתוך ארגז ,אלא היא הופכת להיות חיה ונוכחת בלבם של ישראל. נראה ליישב כי הסירוב להגביה את התורה הוא ביטוי של ניתוק פנימי .אדם שנקרא להגביה את התורה ואומר אינני רוצה ,או מתעלם ,משדר בכך מסר סמוי אך עוצמתי :התורה אינה מספיק חשובה כדי שאטריח את עצמי עבורה .בזלזולו הוא יוצר סדק בהקמה הציבורית של התורה ,שכן הקהל מסביב חווה את הרגע הזה כרגע של רפיון ידיים .כוחה של התורה

בהקמתה הציבורית תלוי בנכונות של כל אחד ואחד מאיתנו להרים אותה ,ומי שמונע את עצמו מלהיות שותף במעמד הזה ,פוגע בעצם האפשרות של התורה לעמוד בראש המחנה. עומק הרעיון נעוץ בכך שהחיים של האדם נגזרים מהיחס שלו לתורה .חז"ל לימדונו שהתורה היא כי הוא חייך ואורך ימיך ,ומי שאינו מקיים אותה הרי הוא כמי שמוותר על החיים עצמם .המגביה ספר תורה מקים את התורה בעיני הציבור ,ובכך הוא מקים את עצמו, הוא מרומם את חייו אל על ,אל המקור שבו נכתבה התורה .לעומתו ,המסרב להגביה נשאר במקומו ,הוא נמנע מלהתרומם ,הוא בוחר להישאר בקרקע המציאות הארצית ,ובכך הוא מקצר מעצמו את החיים המחוברים לנצח. כעת נתחבר אל הנפש פנימה ,אל המקום שבו האמונה פוגשת את הנהגת החיים ,וננסה להבין מהי התנועה הנפשית הנדרשת מאתנו כאשר אנו ניצבים מול התורה ,ומדוע הסירוב להגביה הוא ביטוי של תהליך פנימי עמוק יותר המשפיע על האדם ,על נשמתו ועל אמונתו. האדם אינו רק גוף המבצע מצוות ,אלא הוא עולם ומלואו של רצונות ,פחדים ותקוות, והמפגש עם ספר התורה הוא רגע של חשיפה .כאשר אדם נקרא לעלות להגבהה ,הוא נקרא לא רק אל פעולה טכנית ,אלא אל ביטוי של הזדהות עם האמת המוחלטת .מי שנענה לקריאה ,גם אם הוא מרגיש קטן או חלש ,הוא מצהיר בזה שהוא מוכן להרים את התורה מעל לשיקולים האישיים שלו ,מעל לבושה ומעל לתחושת הלא-מתאים .הוא מוותר על האני המצומצם שלו למען משהו גדול ממנו. נראה לבאר כי הסירוב לעלות ,המונע לרוב ממניעים של בושה או של פחד ,משקף רפיון באמונה .האדם המפחד להגביה את התורה חושש לא רק מנפילת הספר ,אלא מנפילת המעמד שלו בעיני עצמו ובעיני הבריות .הוא עסוק בנראות שלו ובמקום שלו ,במקום להיות עסוק בהעלאת התורה .האמונה צריכה להביא את האדם לידיעת אמת כי כאשר הוא מניף את התורה ,הוא בעצם מניף את המקור של נשמתו .ככל שהאדם מחובר יותר לאמונה ,כך הוא מבין שההגבהה אינה כבוד אישי שניתן לו ,אלא שליחות שניתנה לו ,ואין בה מקום לבושה. החיבור לנפש בא לידי ביטוי בכך שהתורה היא המצפן שמכוון את הלב .אדם שמסרב להרים את התורה מחמיץ את הזכות להרגיש את כובד המשקל הקדוש על כתפיו .הרעד שבידיים בשעת ההגבהה אינו רעד של פחד ,אלא רעד של התרגשות ,של מפגש עם מה שמעבר לזמן .מי שנמנע מכך מנתק את החוט המקשר בינו לבין השכינה .הקב"ה נתן לנו את התורה כדי שנוכל להעלות את חיינו אל הרמה של תורה ,ומי שבורח מהתפקיד הזה, הופך את חייו לחיים חסרי השראה ,שבהם התורה היא משהו חיצוני ולא משהו שחי בתוכו. הנהגה של אמונה היא הנהגה של לקיחת אחריות .לא רק להחזיק את הספר ,אלא להחזיק את התורה בחיים .אדם שמרגיל את עצמו לומר כן למצוות ,גם כשזה קשה ,גם כשזה מביך, הוא אדם שבונה לעצמו עמוד שדרה רוחני .הסירוב להגבהה הוא מבחן קטן ,יומיומי ,אך הוא מעיד על הלך נפש .אדם שמתגבר על רצונותיו הפרטיים ובוחר לכבד את התורה ,הוא אדם שהאמונה שלו הופכת לחלק מהדם שזורם בעורקיו .הוא אדם שמבין שהחיים הם הגבהה מתמדת של הטוב ,של הקודש ,ושל האמת.

עלינו כעת להביט אל תוך המצפן הפנימי שלנו ,אל אותו קול דק ודומם הנבנה בתוך נפשנו מתוך המפגש עם התורה ,ולהבין כיצד המעשים הקטנים שאנו עושים בבית הכנסת מעצבים את דמותנו המוסרית ,בלי סיסמאות ובלי הטפות ,אלא מתוך דרישה לעמידה ישרה וברורה מול האמת. המוסר האמיתי אינו נמדד בשעות שבהן אנו עומדים בראש הציבור ,אלא ברגעים שבהם אנו נדרשים להכריע בין נוחות לבין חובה ,בין רצון הלב לבין כבוד התורה .אדם המסרב לעלות להגבהה מתוך עקשנות או מתוך רצון לשמור על פרטיותו ,עלול בלא יודעין להחליש את המצפן הפנימי שלו .המוסר דורש מאיתנו לצאת מעצמנו ,להבין שהזמנה לכבד את התורה היא קריאה מאת הציבור ומאת שמים ,ושהסירוב לה הוא ויתור על תביעה מוסרית לשרת את הכלל ואת דבר ה'. נראה להסביר כי האדם הבונה את מצפונו בונה אותו על יסוד של נאמנות .התורה היא הפיקדון היקר ביותר שהופקד בידינו ,והנאמנות לערכים אלו נמדדת בנכונותנו להיות חלק מהשרשרת .מי שמסרב לקבל על עצמו את עול ההגבהה ,גם אם הוא מרגיש שאינו מוכשר לכך מספיק ,חסר את הענווה המוסרית הנדרשת כדי להבין שחשיבות התורה גדולה מהתחושות האישיות שלו .המוסר כאן אינו על המעשה הטכני ,אלא על העמדה הנפשית :האם אני מציב את עצמי ואת נוחותי במרכז ,או שמא אני מציב את התורה וצרכי הציבור במרכז? המוסר נבנה מתוך הכרה בחולשתנו אך גם מתוך דרישה להתעלות מעליה .אדם שיודע שהוא חלש וחושש להגביה ,יכול לבקש עזרה ,יכול לשתף ,יכול להתכונן ,אלו פעולות של אדם מוסרי שלוקח אחריות .אך אדם הבוחר לסרב מתוך זלזול ,הרי הוא מעיד על עיוורון מוסרי לערך של מה שהוא דוחה .הוא מבזה את האמת הציבורית ,ובו בזמן הוא מאבד את היכולת לראות את התורה ככוח חי .אדם מוסרי הוא אדם שמרגיש את כובד האחריות גם כשהיא קלה ,ורואה בכל מצווה הזדמנות לשכלל את יחסו אל הקודש ואל הזולת. המצפן הפנימי הזה מלמד אותנו שכל סירוב קטן משאיר צלקת של אי-נאמנות בלב .אם נתרגל לומר לא למשימות פשוטות שבהן התורה נדרשת להיראות לעיני כל ,נמצא את עצמנו אומרים לא גם במקומות שבהם האמת והמוסר נדרשים הרבה יותר .לכן ,התיקון המוסרי מתחיל בנכונות לומר כן ,לקחת את האחריות ,ולעמוד בקומה זקופה מול הספר הפתוח, מתוך הבנה שהמעשה הקטן הזה הוא אבן בניין בנשמה שאינה מוותרת על כבוד התורה. כעת הגיע הזמן לאסוף את כל הקצוות ,לגבש את התובנות המעשיות לחיים ,ולסגור את הסוגיה בראייה כוללת המחוברת למציאות היום-יומית שלנו ,כדי שנוכל לצאת מכאן עם מטען של ממש. מן הסוגיה שלמדנו עלינו לקחת תובנות לחיי היום יום :בראש ובראשונה ,אל תסרב לכבוד התורה .גם אם אינך מרגיש מוכשר ,חזק או מתאים ,כשמזמינים אותך להגביה את ספר התורה ,עליך לראות בכך שליחות ולא כבוד אישי בלבד .קבל את המשימה בהכנעה ,וכך תצהיר לעצמך ולסובבים אותך שהתורה עומדת מעל לשיקולי הנוחות והבושה .עלינו להבין