נעלי עור ביום הכיפורים, מה דין סוליה קרועה? הוכח מפרשת השבוע!

נעלי עור ביום הכיפורים, מה דין סוליה קרועה? הוכח מפרשת השבוע! בלילה הבהיר של יום הכיפורים ,כשהעולם כולו כטרקלין פתוח לחסד ,אנו עומדים יחפים מן החטא ומלאי לב .חמשת העינויים מצרים את הגוף כדי לרומם את הנשמה ,וכף הרגל,

נעלי עור ביום הכיפורים, מה דין סוליה קרועה? הוכח מפרשת השבוע! בלילה הבהיר של יום הכיפורים ,כשהעולם כולו כטרקלין פתוח לחסד ,אנו עומדים יחפים מן החטא ומלאי לב .חמשת העינויים מצרים את הגוף כדי לרומם את הנשמה ,וכף הרגל,

הנוגעת בעדינות באדמת החיים ,נעשית לפתע סמל דק בין חומר ורוח .דווקא שם ,על סף הנגיעה באדמה ,מתלקחת השאלה העתיקה בלב חדש :מהו מנעל ,מהי יחפות ,ומה מלמד אותנו המדבר של ארבעים שנה על המנעל של היום הקדוש ביותר? אם במדבר נאמר ולא בלו שמלותיכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך ,והרי במקום אחר נשמעת לחישה אחרת על רגל שלא בצקה כדרך הולכי יחף ,מהי שפת הפסוקים ומהי הגדר המדויקת שממנה נולדת ההלכה? האם סוליה קרועה משיירת שם מנעל או שמא הפכה את הלובש ליחף מבחינת הדין? ביום שבו אנו מבקשים להפשיט מעצמנו את העור העבה של ההרגל ,לעמוד זכים ונכונים, מתברר כי גם שאלת הנעל אינה פרט טכני ,אלא שיעור עדין במפגש שבין פסוק להלכה ,בין דריכה על הקרקע לבין הליכה לפני ה' .הלב מבקש לפתוח את השער אל תוך מהות העינוי וההתמסרות ,ולבחון כיצד הפרט הקטן ביותר ,שלמותה של הסוליה ,יכול להעיד על גודל כניעתנו ביום הקדוש .האם נעל שנפגמה היא עדיין כלי המגן עלינו מפני העולם ,או שהיא כבר חלק מן היחפות הטהורה המבקשת כפרה? התורה בפרשתנו חושפת בפנינו את סוד ההליכה במדבר ,ומתוך כך אנו למדים על המציאות המופלאה של הלבוש והנעלה שניתנו לבני ישראל .בפרשת כי תבוא נאמר" :ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שמלותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך" (דברים כט ,ד). פסוק זה מעיד על הנס הגדול שהתלווה למסעם של ישראל ,בו הנעליים נשמרו בשלימותן ולא ניזוקו מן ההליכה הממושכת על קרקע המדבר הקשה. לעומת זאת ,בפרשת עקב נאמר :שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה (דברים ח ,ד) .רש"י שם ביאר :לא בצקה -לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות .מפרשים אלו מעמידים אותנו בפני סתירה לכאורה :מצד אחד הנעליים היו קיימות ושלמות ,ומצד שני רגלי ישראל לא נפחו כדרך מי שסובל מן ההליכה ביחפות ,מה שמעורר את השאלה מהי הגדרת הנעל ומהו הגבול בינה לבין היחפות. הספורנו (דברים ח ,ד) ביאר :רגלך לא בצקה -אף על פי שהלכתם ברגליים ,הרי שהייתה לכם הגנה שמונעה מכם את ייסורי ההליכה .הוא מדגיש כי הנס היה בכך שגם במקום שבו נדרשה הליכה מאומצת ,ההשגחה העליונה מנעה את הצער המלווה בדרך כלל את ההולכים יחפים ,מה שמחדד את ההבנה שאיסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים מכוון כנגד הנוחות הזו שנועדה להגן על האדם מפני האדמה. האברבנאל (דברים כט ,ד) העמיק :כי אלו הנעליים שניתנו לישראל במדבר לא היו כנעליים רגילות המגינות על הגוף ,אלא היו כמין שכבה ששמרה על כף הרגל שלא תינזק ,ומכאן שהתורה מכנה "נעל" כל דבר שחוצץ בין כף הרגל לבין הקרקע .דבריו אלו פותחים פתח להבנה כי גם נעל שאינה שלמה ,אם היא עדיין מהווה חציצה בין הרגל לקרקע ,עשויה להיחשב תחת הגדרת "נעילת הסנדל" האסורה ביום הקדוש. כדי להעמיק בהבנת היסודות של איסור נעילת הסנדל ,אנו פונים אל דברי חז"ל בתלמוד, המגדירים לנו את גדרי המצווה ואת מהות העינוי.

בגמרא במסכת יומא (דף עד ע"ב) נמנו חמשת העינויים האסורים ביום הכיפורים ,ובתוכם: אסור בנעילת הסנדל .חז"ל הציבו את נעילת הסנדל כפעולה המנוגדת למגמת העינוי ,שכן הנעל היא כלי המעניק נוחות והגנה לאדם. בגמרא במסכת יומא (דף עח ע"א) הובאה סוגיה לגבי סוגי מנעלים :אמר רב נחמן :מנעל של בגד מותר ,של עור אסור .סוגיה זו מלמדת אותנו כי האיסור אינו גורף לכל כיסוי רגל ,אלא מתמקד במנעל המעניק תחושת הנאה ועונג ,ועל כן מנעל העשוי עור ,שהיה מקובל כנעל משובחת ,הוא האסור. בתלמוד ירושלמי במסכת יומא (פרק ח הלכה א) נאמר :מהו שיצא בסנדל מסומר? אסור. במנעל של בגד? מותר .במנעל פחות? נחלקו .כאן אנו מוצאים את שורש השאלה לגבי מנעל שאינו שלם; התלמוד מברר מהו הגבול שבו מנעל פגום מפסיק להיקרא "מנעל" לעניין איסור יום הכיפורים. בתלמוד ירושלמי במסכת מגילה (פרק א הלכה יא) הובא מעשה באנטונינוס שנראה יוצא ביום הכיפורים במנעל פחות ,ומתוך כך רצו להוכיח שלא נתגייר .הגמרא דחתה :אפילו יראי שמים יוצאין במנעל פחות .דברי הגמרא הללו מעידים כי מנעל פחות ,דהיינו מנעל פגום או חסר ,אינו נחשב לנעל לעניין האיסור ,ועל כן ניתן לצאת בו גם ביום הקדוש. נפתח את היריעה אל דברי רבותינו הראשונים ,אשר ברוחב בינתם הניחו את היסודות לבירור ההגדרה של שם מנעל לעניין יום הכיפורים. האור זרוע בהלכות יום הכיפורים (סימן שמט) כתב :ונראה דמותר לצאת במנעל קרוע, ושיעור הקריעה איני יודע .הוא מבאר כי ברגע שהנעל מאבדת את שלמותה ,היא מאבדת את הגדרתה ההלכתית כמנעל האסור בעינוי ,אלא שהוא מותיר פתח לבירור לגבי המידה הנדרשת כדי שייחשב הדבר כקרע המבטל את שם המנעל. הנמוקי יוסף על מסכת יומא (דף ד עמוד ב בדפי הרי"ף) ביאר :כל איסור נעילת הסנדל הוא דווקא במנעל של עור ,אבל אם אינו מנעל שלם שמגן על הרגל מותר .הוא מדגיש כי שם מנעל מותנה ביכולת המגן של הכלי ,ואם חסרה יכולת זו ,הרי שהאדם אינו מוגן ואינו נחשב כנעול סנדל. בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קמט) כתב :הנראה דהיכא שנפחת המנעל מלמעלה מותר, דלא מקרי מנעל .אבל מלמטה עדיין בכלל מנעל הוא .הוא מבחין בחדות בין פגיעה בחלקו העליון של המנעל ,שמשנה את מהותו ,לבין פגיעה בחלקו התחתון ,שבו הוא ממשיך לשמש כחוצץ ועדיין שומר על שמו כנעל. אנו מעמיקים כעת אל תורתם של גדולי האחרונים והפוסקים ,המבררים את גבולות ההגדרה ההלכתית של נעל שנפגמה ביום הכיפורים. מרן הבית יוסף בשולחן ערוך (או"ח סימן תריד) הביא את דברי האור זרוע שהתיר מנעל קרוע ,אולם נמנע מלהכריע מהו בדיוק שיעור הקרע המכשיר את הנעל למותר בשימוש.

הפרי חדש (או"ח סימן תריד) כתב :ואף נעל שנפרם שאין חופה רוב הרגל ,וסנדל שנפחת שאין מקבל את רוב הרגל מותר לצאת בו ,דלא הוי מנעל כלל .הוא מחדש כי הקריטריון הקובע הוא כיסוי רוב הרגל ,וכל עוד הנעל אינה חופה את רוב כף הרגל ,היא מאבדת את שמה המקורי. הכף החיים (או"ח סימן תריד ס"ק כט) הרחיב :נעל שנקרע ואינו חופה רוב הרגל מותר ,דלאו מנעל הוא .אבל כל זמן שהוא חופה את רוב הרגל ,אף שנפחת קצת מלמטה אסור .הוא מבאר כי השלמות ההלכתית של המנעל תלויה בכיסוי האזור המשמעותי של כף הרגל ,וכל עוד רוב הרגל מכוסה ,האיסור בעינו נותר. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה ימים נוראים (עמוד שעח) פסק :נעל עור שנפחת למטה ,אם עדיין חופה את רוב הרגל אסור ,דקרוי מנעל .ואם אינו חופה רוב הרגל מותר ,דאין זה מנעל כלל .הוא מכריע להלכה כי המדד המכריע לכל אורך הדרך הוא כיסוי רוב הרגל ,ורק בהיעדר כיסוי זה ניתן להגדיר את הנעל כפגומה וכמותרת ביום הכיפורים. אנו ניגשים כעת אל דברי גדולי הדורות האחרונים ,המחדדים את ההבנה כיצד המציאות הטכנית של הנעל משפיעה על איסור העינוי המהותי ביום הקדוש. המשנה שכיר בספרו על פרשת השבוע (פרשת כי תבוא) הקשה על דברי התרומת הדשן: מפורש בירושלמי במסכת מגילה שגם מנעל שנפחת מלמטה מותר ביום הכיפורים ,ואפילו יראי שמים יוצאים בו .הוא תמה כיצד ניתן לאסור נעל שנפגמה בחלקה התחתון אם היא אינה מגנה עוד על כף הרגל ,ומסקנתו היא שאם הקריעה היא משמעותית ,הרי זה נחשב מנעל פחות שמותר. הט"ז בספרו דברי דוד (על פרשת עקב) חידש בהבנת המציאות במדבר :שכן היו לישראל נעליים במדבר ,אלא שלמטה ממש במקום מדרך כף הרגל לא היה שולי מנעל ,ועל גב הרגל היה להם כיסוי .הוא מסביר שעיקר שם מנעל תלוי בכיסוי העליון ,ולכן גם אם הנעל קרועה מלמטה ,כל עוד נותר הכיסוי העליון ,היא עדיין נחשבת למנעל לעניין האיסור. האדמו"ר מרדכי יוסף מאיזביצא בספרו מי השילוח (חלק א ,דברים) ביאר :איסור נעילת הסנדל הוא כנגד ההתעטפות בחיצוניות .כאשר אדם נועל נעל שלמה ,הוא מפריד את עצמו מן האדמה ,אך נעל קרועה מלמדת על האדם שהוא מבקש הגנה אך היא חסרה .ביום הכיפורים ,התביעה היא למסירות נפש שאינה תלויה בכלים חיצוניים ,ולכן כל מה שיוצר את אשליית ההגנה נכלל במידה מסוימת בתוך האיסור. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה ההלכתית למציאות ימינו ,אנו מגלים נפקא מינות מעשיות המשפיעות על הנהגתנו ביום הכיפורים ,מתוך הבנה ברורה של גדרי הנעל והעינוי. נעל עור שקרועה בסוליה עד כדי כך שהסוליה עצמה חסרה או פגומה באופן משמעותי, הדין תלוי במידת הכיסוי שנותרה על גב הרגל .אם למרות הקרע בסוליה ,הנעל עדיין חופה את רוב כף הרגל ,הרי שהיא נחשבת למנעל לכל דבר ועניין ,והלובש אותה עובר על איסור נעילת הסנדל.

סנדל או נעל שרצועותיהם או חלקם העליון קרועים באופן שאינו מכסה את רוב כף הרגל, דינם כמנעל פחות ,ומותר לצאת בהם ביום הכיפורים .הכלל המנחה הוא מבחן הכיסוי ,וכל עוד הנעל אינה מהווה חיץ משמעותי המגן על רוב הרגל ,היא מאבדת את תוקפה ההלכתי כסנדל האסור. סנדלים מודרניים המורכבים מרצועות עור דקיקות בלבד ,אף אם הם נוחים להליכה, ייתכן ודינם כמנעל פחות מאחר שאינם חופים את רוב כף הרגל .עם זאת ,יש להבחין בין נעליים המיועדות להגנה והליכה לבין כאלו שאינן משיגות את מטרת ההגנה המלאה ,וביום הכיפורים ראוי להחמיר בכל סוג של נעילת עור שיש בה משום נוחות. אדם הנמצא בבית הכנסת או במקום שבו נדרשת הליכה ,וחשש שמא נעליו אינן תקניות או שמא נפגמו ,צריך לבחון האם הנעל עדיין מספקת הגנה ונוחות כנעל רגילה .אם הנעל מעניקה את תחושת הנוחות המלאה של מנעל תקין ,הרי שהיא בכלל האיסור ,ללא קשר לקרע טכני כזה או אחר בסוליה שאינו פוגע בכיסוי הרגל. כרים וכסתות של עור המשמשים לעמידה אינם נחשבים כמנעל ,ועל כן מותר להשתמש בהם כדי להימנע ממגע ישיר עם הקרקע ,שכן אין כאן נעילה של סנדל על הרגל .עם זאת, המחמיר להימנע מכך תבוא עליו ברכה ,שכן השאיפה ליום הכיפורים היא להסיר כל תיווך המפריד בינינו לבין רחמי שמים. כשאנו נכנסים אל עובי הקורה של ההרחבה הרעיונית ,אנו מגלים כי הנעל ביום הכיפורים היא הרבה מעבר לפריט לבוש ,היא סמל למחסום שבין האדם לבין הקרקע ,בין הגשמיות לרוחניות .ביום שבו אנו עומדים לפני ה' כעין מלאכים ,כל חציצה נבחנת במידת השפעתה על התודעה שלנו .הנעל ,המעניקה הגנה ונוחות ,משמרת את תחושת העצמאות והביטחון של האדם בעולם הזה .כאשר אנו מתבקשים להסיר את הנעליים ,אנו מתבקשים למעשה לוותר על תחושת הכוח וההגנה העצמית הזו ,ולהכיר בכך שקיומנו תלוי ברצונו יתברך ,ללא תיווך וללא אמצעי הגנה חומריים. נראה לבאר כי המדבר של ארבעים שנה היה המקום שבו למדו ישראל לחיות בתוך ההשגחה הישירה .הנעליים שלא בלו היו אמצעי ששמר על שלמות הגוף ,אך העובדה שהם הלכו במדבר השומם ,שבו כל צעד היה תלוי בחסד ה' ,הפכה את ההליכה עצמה למסע של התקדשות .ביום הכיפורים ,אנו משחזרים את החוויה הזו ,את ההתייצבות החשופה .הדיון ההלכתי בשאלה האם נעל קרועה עדיין נקראת נעל ,נוגע בשורש העניין :מתי האדם נחשב כמי שזקוק להגנה חיצונית ,ומתי הוא כבר עומד במצב של יחפות פנימית. הנעל הקרועה היא בבחינת מצב ביניים ,בבחינת אדם המבקש לשמר את עולמו המוגן אך המציאות חושפת את סדקיו .ביום הכיפורים ,שבו השמיים פתוחים ,הסדקים הללו בנעל אינם רק פגם טכני אלא קריאה להשליך את שארית ההגנה החיצונית .אם הנעל עדיין מגינה על רוב הרגל ,הרי שעדיין קיים החיץ; אם היא כבר אינה חופה את רוב הרגל ,האדם מוזמן להתמודד עם המגע הישיר עם הקרקע .זהו השיעור הגדול של היום הקדוש :להפסיק לסמוך על החומר כחוצץ ,ולהתחיל להישען על הנשמה הטהורה המבקשת קרבת אלוקים.

מכאן אנו למדים שכל פרט בחיינו ,כל שכבת הגנה שאנו עוטים על עצמנו ,הוא כלי שיכול לשמש כעזר או כמכשול .האדם נדרש לבדוק את עצמו :האם הנעל שלי היא רק כדי ללכת בדרך ,או שהיא הפכה למעטפת שמרחיקה אותי מן האמת? הדיוק ההלכתי שאנו עוסקים בו משקף את העידון הפנימי שנדרש ממי שרוצה לעמוד לפני המלך .ביום זה ,המטרה היא להגיע למצב שבו אפילו החיץ העדין ביותר המפריד בינינו לבין העולם יוסר ,ונוכל להרגיש את כובד משקלו של החטא ואת גודל השאיפה לטהרה. כשאנו מבקשים לחבר את סוד המנעל והיחפות ביום הכיפורים אל נפש האדם ,אנו נדרשים לצלול אל המפגש שבין חומריות הגוף לבין שאיפות הנשמה .הנפש שואפת תמיד אל האינסוף ,אל מקום שבו אין עוד צורך בחציצות ובמגנים ,מקום שבו האדם חש את מציאות ה' ללא שום אמצעי .אולם הגוף ,המורכב מעפר ,מבקש תמיד את הביטחון של החומר .הנעל היא בבחינת הביטחון הזה ,היא הבטחת הגוף כי הוא מוגן מן האדמה ,כי הוא אינו נפגע ,כי הוא בשליטה .ביום הכיפורים ,הקב"ה תובע מאיתנו לשמוט את יסוד השליטה הזה .להסיר את הנעל פירושו להצהיר :אני מוותר על ההגנות המלאכותיות שלי ,אני מסכים להיות פגיע וחשוף לפני בוראי. החיבור לאמונה מתבטא ביכולת להבין שההגנה האמיתית אינה נובעת מן החומר .אדם הסבור כי הנעל שלו מגנה עליו ,חי באשליה שקטה .אך ביום שבו הנשמה עולה ומתעלה מעל הצרכים הגופניים ,אנו מגלים שהאמונה היא המגן האמיתי .היחפות אינה סימן של חולשה ,אלא של התמסרות עמוקה .היא הביטוי המוחשי ביותר לכך שהאדם תלוי בחסדו של ה' .כאשר אנו דנים בשאלה של נעל קרועה ,אנו בעצם בוחנים את מידת האמונה שלנו: האם אני נאחז בשארית ההגנה החומרית שלי ,או שאני מעז לעמוד חשוף ,מתוך ידיעה שרק האמונה שלי היא זו שתעמוד לי ביום הדין? ברמה המחשבתית ,הנעל הקרועה היא משל לאדם שמתחיל להכיר בסדקים שבחייו. כל אחד מאיתנו בונה לעצמו "נעליים" של הגנה ,סגנון חיים ,מעמד חברתי ,השקפת עולם, שנועדו להגן עלינו מפני תלאות המציאות .לעיתים החיים פוגעים בנו ,ה"סוליה" של הביטחון העצמי שלנו נסדקת .יום הכיפורים מלמד אותנו שזהו רגע של חסד .דווקא כשהנעל נקרעת, כשההגנה החיצונית מתערערת ,נפתחת האפשרות להביט פנימה ולגלות את הנשמה הטהורה המסתתרת תחתיה .הניסיון לאחוז בנעל קרועה הוא הניסיון הנואש לשמר את עולמנו הישן; הסכמתנו להיות יחפים היא תחילת הדרך אל התחדשות אמיתית. בהיבט של הנהגה ,העומק המחשבתי הזה תובע מאיתנו כנות רדיקלית .אדם שבוחר להדר ביום הכיפורים ולהימנע מנעילת סנדל ,אפילו במצבים שהיה יכול להיתלות בהיתרים כאלו ואחרים ,הוא אדם שבוחר בחיים של אמת .הוא מבין שהתחמקות מן העינוי ,גם אם היא נשענת על פרצה הלכתית כזו או אחרת ,היא אובדן של רגע נדיר שבו ניתן להיפגש עם ה' ללא תיווך .הנהגה של קדושה פירושה להעדיף את החשיפה על פני הנוחות ,את האמת על פני ההגנה ,את ההתמסרות על פני השליטה. כשאנו מבקשים לזקק מתוך הסוגיה מצפן מוסרי המלווה את האדם בנתיבי החיים ,אנו

פוגשים את האמת המטלטלת כי היחס שלנו לפרטים הקטנים מגלה את היחס שלנו למהות העמוקה של החיים .המצפן הזה מלמד אותנו כי אדם אינו יכול למדוד את קדושתו על פי כוונות נעלות בלבד ,אלא על פי יכולתו להפגין כבוד למציאות הסובבת אותו ולגופו שלו. המוסר הנלמד כאן הוא מוסר של תשומת לב :היכולת להבחין בין מצב של עבדות לחומר לבין מצב של חירות ,ולבחור בדרך שמשדרת כבוד ,יציבות ועדינות. נראה לבאר כי המצפן הפנימי דורש מאיתנו לעשות סדר בתוך הבית .אדם המאפשר לעצמו להתנהל בזלזול ,בטענה של פשטות או חוסר אכפתיות ,מסתכן בכך שהוא מאבד את היראה הפנימית .המצפן מורה לנו לתרגל עמידה נוכחת וקשובה; לא כזו שמדכאת את הנוחות ,אלא כזו שמציבה לה גבולות של כבוד .כאשר אדם בוחר לנהוג כבוד בעצמו ,הוא הופך את הילוכו למסר של אצילות .הוא לומד לסמוך על כך שהבחירה בנעימות ובכבוד ,גם אם היא נראית כפרט שולי ,היא כלי המיועד לבנות את אישיותו כאישיות מלכותית שאינה נכנעת לטרדות החול. העומק המוסרי העולה מכאן נוגע ביחס שלנו לזולת .לעיתים אנו סבורים כי עונג הוא עניין פרטי שביני לבין עצמי ,אך המצפן הפנימי מזכיר לנו כי הופעתנו משפיעה על סביבתנו. מוסר של אצילות נבנה כאן :אדם שאינו פועל מתוך פיזור ואינו מוריד את ערך היום בהליכה יחפה וחסרת כבוד ,אלא בוחר להדר בכל פרט ,משדר סביבו שלווה ומלכותיות .הוא מבין שדווקא העידון שבו הוא מנהל את גופו הוא זה שיוצר אדם אמין ,עקבי ושלם ,שכל רואיו יכירו בו כי הקדושה שורה בתוכו. בסופו של דבר ,המוסר שאנו לומדים הוא מוסר של אינטגרציה בין החומר לרוח .המצפן מראה לנו שכל פעולה של הקפדה על כבוד ,כל ויתור על הליכה יחפה ומיותרת ,וכל בחירה בדרך של עידון במקום של צער ,הם המגנטים שמושכים אלינו את ההשפעה האלוקית. המצפן אינו מבקש מאיתנו סיסמאות על צדיקות ,אלא תובע מאיתנו אורח חיים שבו אנו חיים בתודעה שאנו מובלים על ידי המלכה .ככל שהאדם מחובר יותר למקור האצילות, כך הוא מסוגל לראות את כל הפרטים הגופניים כגורמים המשרתים מטרה אחת גדולה של כבוד שמים. בסיומו של מסע הלכתי ומחשבתי זה ,אנו אוספים אל הלב את התובנות המעשיות המדריכות אותנו ביום הקדוש ביותר בשנה ,והופכות את ההלכה למנוף של התעלות הנשמה. ראשית ,נלמד כי גדרי איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים אינם רק טכניים .המטרה המרכזית היא להסיר את החציצה המגינה על האדם מפני הקרקע ,ובכך להכיר בשבריריותנו ובקשר הישיר שלנו אל רחמי השמיים .כל נעל שעדיין מכסה את רוב כף הרגל נחשבת כמיגון האסור ביום זה. שנית ,נדייק את הדין למעשה :נעל עור שנפגמה או נקרעה בסוליה ,אם היא עדיין חופפת את רוב כף הרגל ,דינה כנעל שלמה ואסור ללובשה .רק במידה והקרע משמעותי כל כך עד שהנעל אינה חופפת עוד את רוב הרגל ,הרי היא נחשבת כנעל פחות ,ומתירים בה הפוסקים.

שלישית ,נבין כי עומק האיסור נעוץ בהפשטת החיצוניות .בעוד שאנו עשויים לחפש היתרים הלכתיים כדי להקל על נוחותנו הגופנית ,האדם המבקש אמת בוחר בחשיפה. השימוש בנעל קרועה כפרצה הלכתית הוא החמצה של מהות היום ,שבו התביעה היא למסירות נפש נקייה. לבסוף ,נזכור כי הנעל היא סמל לשכבות ההגנה שאנו בונים לעצמנו ביומיום .כפי שאנו נדרשים להשיל את הנעל ביום הכיפורים ,כך אנו נקראים להסיר את המסכות והמגנים הפנימיים שלנו ,ולהופיע לפני ה' כפי שאנו באמת.

עיקר העניין: מצוות העינוי ביום הכיפורים מחייבת הימנעות מוחלטת מכל דבר המעניק נוחות והגנה לכף הרגל כדרך נעליים .הדין המעשי הוא שנעל עור שנפחתה למטה באופן שעדיין מכסה את רוב כף הרגל נחשבת כנעל לכל דבר ואסורה ,ורק בהיעדר כיסוי לרוב הרגל הדין הוא להתיר. התובנה המרכזית היא שהנעל היא הדימוי לחומריות המנתקת אותנו מן האדמה ומן ההכרה בתלות המוחלטת בבורא .הוויתור על הנעל ביום הכיפורים הוא השער לכפרה; הוא הרגע שבו אנו חדלים מלהגן על עצמנו באמצעים חומריים ומתחילים להישען על רחמי ה' .הדקדוק בפרטים הללו ,מהו מנעל ומהו פגם ,אינו עיסוק טכני, אלא ניסיון להגדיר מתי אנו זקוקים להגנה עצמית ומתי אנו מוכנים לעמוד יחפים, כבני אדם המבקשים קרבה טהורה.