ויקרא, האם לעבודת הקרבנות של כל ימות השנה צריך שהכהן יהיה נשוי?

ויקרא, האם לעבודת הקרבנות של כל ימות השנה צריך שהכהן יהיה נשוי? בלב לבה של פרשתנו ,פרשת ויקרא ,אנו ניצבים נפעמים מול הדרכותיו המדויקות של הבורא יתברך ,המשרטטות את נתיב הקרבנות אל המזבח .אך הנה מתעוררת שאלה כבירה ומסעירה ,המטלטלת את כל הבנתנו בדמותו של המשרת בקודש ,הכהן המקרב את דורון הנברא אל היוצר .האם ייתכן ששלמותו האישית והמשפחתית של הכהן איננה רק עניין…

ויקרא, האם לעבודת הקרבנות של כל ימות השנה צריך שהכהן יהיה נשוי? בלב לבה של פרשתנו ,פרשת ויקרא ,אנו ניצבים נפעמים מול הדרכותיו המדויקות של הבורא יתברך ,המשרטטות את נתיב הקרבנות אל המזבח .אך הנה מתעוררת שאלה כבירה ומסעירה ,המטלטלת את כל הבנתנו בדמותו של המשרת בקודש ,הכהן המקרב את דורון הנברא אל היוצר .האם ייתכן ששלמותו האישית והמשפחתית של הכהן איננה רק עניין פרטי ,אלא תנאי בל יעבור לעצם כשרות העבודה? אנו מתבוננים בכהן הניגש אל המזבח ,טהור ומקודש ,ולפתע נזרקת לחלל בית המדרש תמיהה עוצמתית: האם כהן שטרם בנה את ביתו ,שאין לו עזר כנגדו ,רשאי בכלל לעמוד ולשרת? האם חסרון הנישואין נחשב כמום גמור הפוסל את עבודתו מיסודה? השאלה הופכת נוקבת שבעתיים כאשר אנו מגלים כי יסודה נעוץ במעמקי הסוד ובזוהר הקדוש ,הקושרים בין השראת השכינה לבין היות האדם שלם בביתו .אנו יוצאים למסע מרתק בין מילים של אש המלמדות על דמותו של הכהן האידיאלי ,ותוהים האם אכן ניתן ללמוד מפסוקי הפרשה ומדברי רבותינו כי הכהן הפנוי ,השרוי בלא אשה ,נדחק אל מחוץ לכותלי העבודה במקדש. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריב את קרבנו "ויקרא א' ב'" בפסוק זה הפותח את פרשיות הקרבנות טמון הרמז העמוק ליסוד השלמות הנדרשת מן המקריב והעובד .הביטוי אדם המופיע כאן אינו רק הגדרה ביולוגית אלא תואר המבטא מציאות רוחנית שלמה. רש"י (שם א' ב') כתב למה נאמר אדם כשיקריב מכם וגו' לומר מה אדם הראשון לא הקריב

ארקיו תשרפ

מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל .הנה מבאר רש"י שהשימוש בלשון אדם בא להשוות את המקריב לאדם הראשון בראשית יצירתו. רבי אברהם אבן עזרא (שם א' ב') כתב אדם מלת אדם כוללת זכר ונקבה .הרי שהדיוק במילה זו מוביל אותנו אל המקום שבו האנושות היא יחידה אחת המורכבת משני חלקי השלם. הרמב"ן (שם א' ב') כתב אמר אדם כי יקריב מכם ולא אמר איש כי יקריב לרמוז אל החטא הקדמוני של אדם הראשון שחטא בקרבן ואנו באים לכפר על חטאיו. הכלי יקר (שם א' ב') כתב ומה שנאמר אדם לפי שאמרו רבותינו ז"ל שכל השרוי בלא אשה אינו נקרא אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם .הנה הוא מביא אל הפסוק את המבט שהשלמות האנושית תלויה בחיבור שבין איש לאשתו ובלעדי זה אין השם אדם חל עליו במילואו. הספורנו (שם א' ב') כתב אדם כי יקריב מכם ראוי שתדעו כי כאשר יקריב מכם איזה אדם קרבן לאל יתברך הנה לא לרצון יהיה הקרבן מצד עצמו כי לא יחפוץ השם בעולות .הספורנו מדגיש כי המוקד הוא האישיות של המקריב ולא רק הפעולה הטכנית של הקרבן. בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם א' ב') כתב בר נש ארי יקריב מנכון קורבנא קדם ה' .התרגום משתמש בלשון בר נש המקבילה לאדם ומדגיש את המעמד האישי של העומד לפני השם. מילות השיר המהדהדות בהיכלי התורה מובילות אותנו אל בירור דברי חז"ל הקדושים, המעמיקים לחקור בגדרי השלמות הנדרשת מן הניגש אל הקודש ,ומגלים לנו כיצד המושג אדם שזור בקשר בל ינתק עם בניין הבית והשראת השכינה. בגמרא במסכת יבמות (סג ע"א) ,כתב רבי אלעזר :כל אדם שאין לו אשה אינו אדם ,שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם .הנה למדונו חז"ל בבהירות כי השם אדם המופיע בפרשתנו אינו חל על האיש לבדו ,אלא רק בהתאחדו עם אשתו הופך הוא לישות שלמה הראויה לתואר זה. בגמרא במסכת יבמות (סב ע"ב) ,כתב עוד :כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה ,בלא ברכה ,בלא טובה .ומכאן עולה התמיהה על כהן העובד במקדש ,שמצד הדין עבודתו צריכה להיות מתוך שמחה וברכה ,וכיצד יוכל לעמוד לפני השם כשהוא חסר את יסודות הברכה הללו בנפשו. בגמרא במסכת יומא (ב ע"א) ,כתב לגבי עבודת יום הכפורים :וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו .מכאן למדו חז"ל שכהן גדול ביום הכפורים חייב להיות נשוי ,ואם מתה אשתו ביום הכפורים היו מתקינים לו אשה אחרת ,שכן ללא אשה אין כפרתו כפרה ואין עבודתו עבודה. בתלמוד ירושלמי במסכת יומא (פרק א הלכה א) ,כתב וביאר את דעת רבי יהודה ,שאף אם יש לו אשה אחת צריך להתקין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו ,והביאור בזה הוא שכל

גם לנשמה מגיע אוכל

כפרת המקדש והקודש נשענת על היות הכהן בעל בית ובעל אשה ,שכן השכינה שורה על הבית השלם. עוברים אנו כעת אל היכלי הראשונים ,מאורי העיניים ,אשר ביררו את גדרי השלמות האנושית והכהנתית ,ודלו ממעמקי הפסוקים והזוהר את הקשר הפנימי שבין הבית הפרטי לבין עבודת הקודש. רבי אברהם אבן עזרא (שמות א א) כתב :כי האיש ואשתו הוא האדם .וביאר בזה כי שם אדם אינו נופל על הפרט הבודד ,אלא על היחידה השלמה המורכבת מדכר ונוקבא ,ומכאן שהתורה בפנותה אל ה"אדם" כי יקריב ,מכוונת אל מי שהגיע לכלל שלמות זו. בזוהר הקדוש (ח"ג קמה ע"א) כתב :כל כהן דלא אשתכח דכר ונוקבא לא יקרב למדבחא, בגין דשכינתא לא שריא עליה ,ודא אקרי בעל מום .וביאר בזה שהכהן שאינו נשוי נחשב כבעל מום רוחני ,שכן השכינה שהיא בחינת נוקבא אינה שורה אלא על מי שהוא בחינת דכר ונוקבא יחד ,ולכן עבודתו פגומה ואינה רצויה. בזוהר הקדוש (ח"ג ה ע"א) כתב :כהן דלא אשתכח ביה דכר ונוקבא לאו איהו אדם ,ואינו ראוי לברך את העם ולעמוד בעבודה .וחידש בזה שאף כהן הדיוט בשאר ימות השנה, ולא רק כהן גדול ביום הכפורים ,זקוק להיות נשוי כדי שיוכל להמשיך את הברכה והשפע ממרומים אל העם. המרדכי (סוף מגילה רמז תתטו) כתב :ויש אומרים דאינו נושא כפיו דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה והמברך יש לו להיות בשמחה .וביאר בזה שהעדר האשה מביא לחסרון בשמחת הלב ,ושמחה זו היא תנאי הכרחי לעמידה לפני השם בברכה ובעבודה. מתוך דברי הראשונים ואור הזוהר הקדוש ,אנו צוללים אל ים דברי האחרונים והפוסקים, אשר במאזני הלכה שקלו את דברי הסוד מול מציאות החיים ,וביררו האם השלמות המשפחתית היא תנאי מעכב בעבודת הכהנים. מרן רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח קכח סעיף מד) כתב :כהן אף על פי שהוא פנוי נושא את כפיו .וביאר בזה כי מעיקר הדין אין חסרון הנישואין פוסל את הכהן מלהשפיע ברכה על ישראל ,שכן קדושת כהונתו עומדת לו מצד עצמו. המגן אברהם (סימן קכח סקס"ד) כתב :נפלאתי על האומר כן שבשביל נשיאת כפיים בעינן שיהא כהן נשוי ,דומיא דעבודה במקדש .והעמיק לבאר כי ייתכן שדברי הזוהר המצריכים כהן נשוי נאמרו דווקא על כהן גדול ביום הכפורים ,שעבודתו זקוקה לכפרה "בעדו ובעד ביתו" ,אך בשאר ימות השנה ובכהן הדיוט ,אין הנישואין מעכבים את העבודה או את הברכה. המגן אברהם (שם) כתב עוד :ומשמע בזוהר הקדוש שאף כהן הדיוט צריך שיהא נשוי לכתחילה .וחידש כי אף אם אין הדבר מעכב בדיעבד ,הרי שלכתחילה ראוי

ארקיו תשרפ

לכהן המשרת בקודש להיות שלם בביתו ,כדי שתשרה שכינה על ידי עבודתו בצורה המושלמת ביותר. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן קכח ס"ק קסד) כתב :ומה שכתב הרמ"א דנהגו שנושא כפיו אף על פי שאינו נשוי ,היינו משום דבזמן הזה נשיאת כפיים היא מצווה בפני עצמה ואינה תלויה בעבודה ממש .וביאר כי אף שיש מחמירים על פי הסוד ,המנהג הפשוט הוא שאין מעכבים את הברכה בשל היות הכהן רווק. רבי אברהם גומבינר בחידושי אנשי שם (על המרדכי שם) כתב :המקור לזה הוא מדברי הזוהר שאדם שאינו נשוי פסול לעבודה ,ויש לומר שכמו שפסול לעבודה פסול גם לנשיאת כפים .והסביר כי הקשר בין המזבח לדוכן הוא קשר מהותי ,ומי שחסר את שם "אדם" לעניין הקרבה ,ייתכן שחסר הוא גם לעניין ברכה. אורם של גדולי הדורות האחרונים וצדיקי דורנו מאיר באור יקרות את שבילי הסוגייה, כשהם דולים פנינים ממעמקי מחשבת ההלכה ורזי תורת הסוד ,ומבררים בדעת עליון את מקומו של הכהן העומד לשרת בקודש פנימה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (יחוה דעת חלק ד סימן ח) כתב :אף על פי שמדברי הזוהר הקדוש נראה להחמיר בכהן פנוי ,מכל מקום פשט ההלכה בכל הפוסקים ומרן השולחן ערוך הוא שאין הנישואין מעכבים כלל .וביאר בזה שמעלת נשיאת כפיים והעבודה היא קדושה עצמית של זרע אהרון ,ואין כוחו של המנהג או דברי הסוד לבטל מצווה דאורייתא המוטלת על הכהן באשר הוא כהן. מו"ר הגרש"ה וואזנר (שבט הלוי חלק ג סימן טו) כתב :חקירה גדולה יש בדבר אם חסרון הנישואין בכהן הדיוט הוא מום בכהן עצמו או רק חסרון בהכשר העבודה .וחידש כי לפי דברי המגן אברהם המבאר את הזוהר ,אין זה פסול גופני אלא מניעה של "לכתחילה" כדי שהעבודה תעלה לרצון בתוך שמחה ושכינה ,אך אין בידינו כוח לפסול עבודה בדיעבד בשל כך. מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר ויקרא סימן א) כתב :יש להבחין בין כהן גדול ביום הכפורים שהתורה התנתה בו במפורש "ובעד ביתו" ,לבין שאר הכהנים .וביאר כי בלשון התורה "אדם כי יקריב" הכוונה היא לכל איש מישראל ,וההקבלה לאדם הראשון שבאה בזוהר היא לעורר את המקריב והעובד לשלמות המידות והשראת השכינה ,אך אין היא בגדר תנאי הלכתי המעכב את הקרבן. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (עין יצחק חלק ג דף רח) כתב :אף שנהגו להעלות כהנים פנויים לדוכן ,ראוי לכהן למהר ולישא אשה כדי לצאת ידי כל השיטות ולהיות "אדם" שלם לפני ה' .וביאר בזה שהחיבור שבין עבודת המקדש לברכת הכהנים הוא חיבור של המשכת שפע, והשפע זורם בצינורות שלמים בלבד. הגר"ש ברזמסקי (חידושי הלב על ויקרא) כתב :הטעם שעונשם של נדב ואביהוא נקשר

גם לנשמה מגיע אוכל

בהיותם לא נשואים הוא משום שהם נכנסו להקטיר קטורת שהיא קודש קדשים ועניינה חיבור עולמות ,ומי שאינו מחובר בביתו למטה אינו יכול לחבר עולמות למעלה .וחידש בזה שעומק דברי הזוהר הוא שדווקא בעבודה שיש בה פנימיות והתקשרות גבוהה ,שם מעכב חסרון הנישואין יותר מבשאר עבודות. מתוך ים הפלפול והעיון שבין כתלי בית המדרש ,אנו דולים כעת את הפנינים המעשיות, את אותן נפקא מינות המתרגמות את סוד ה"אדם" למציאות החיים וההלכה הפסוקה, ומגלות כיצד משפיע מצבו האישי של הכהן על עבודתו ביומיום. נפקא מינא ראשונה עולה בעניין סדר קדימה בנשיאת כפיים ,כאשר ישנם שני כהנים שאחד מהם נשוי והשני פנוי ,והמנהג בקהילה הוא שרק כהן אחד עולה לדוכן .הרי שלפי דברי המגן אברהם המביא את הזוהר ,ודאי שיש להעדיף את הכהן הנשוי שהוא "אדם" שלם והשכינה שורה עליו יותר ,ויש לו שמחה בלב הנדרשת לברכה. נפקא מינא שנייה מתייחסת לכהן המשרת בבית הכנסת שבו נוהגים כדעת המרדכי והרמ"א ,שכהן פנוי אינו נושא כפיו .במקרה כזה ,על הכהן להקפיד לצאת מבית הכנסת קודם הקריאה לכהנים ,כדי שלא ייראה כמזלזל במצווה ,ובכך הוא מכבד את השיטה הסוברת שברכתו חסרה את השלמות הנדרשת מן המברך. נפקא מינא שלישית נוגעת לכהן המבקש לשמש כשליח ציבור בימים נוראים או באירועים מרכזיים .אף על פי שמעיקר הדין הוא כשר ,הרי שמתוך לימוד פרשתנו אנו למדים כי הניגש אל הקודש ואל המזבח צריך להיות במדרגת "אדם" .לכן ,לכתחילה יש להעדיף שליח ציבור נשוי ,שביתו עמו ותפילתו עולה מתוך יישוב הדעת ושמחה של מצווה. נפקא מינא רביעית מתבררת בהנהגת הכהן עצמו ,שכן עליו לדעת שכל עוד אינו נשוי, ישנו פגם מסוים בייצוגו את השראת השכינה בעולם .ידיעה זו צריכה להביא אותו לידי זריזות והשתדלות יתרה בבניין ביתו ,לא רק משום מצוות פריה ורביה ,אלא כחלק בלתי נפרד מהכשרתו האישית לעבודת השם וליכולתו להמשיך שפע וברכה על עם ישראל. ההרחבה הרעיונית המשתפכת מתוך סוגיה זו מגלה לנו כי עבודת המקדש איננה מערכת של טקסים חיצוניים בלבד ,אלא היא שיקוף מדויק של פנימיות האדם והרמוניית החיים .כאשר התורה פותחת את פרשת הקרבנות במילה אדם ,היא מבקשת ללמדנו כי המזבח אינו מקבל פעולות חסרות נשמה ,אלא הוא מקבל את האדם כפי שהוא במילואו. העומק הרעיוני הטמון בדברי הזוהר הקדוש ,הרואה בכהן שאינו נשוי בעל מום ,אינו מכוון למום פיזי הנראה לעין ,אלא לחיסרון מהותי ביכולת להוות צינור להשראת השכינה .השכינה ,שהיא גילוי השם בעולם הזה ,זקוקה לכלי קיבול שלם ,וכלי זה נבנה רק כאשר שני חצאי הנשמה ,הדכר והנוקבא ,מתאחדים לישות אחת .מכאן אנו למדים שהקרבן אינו רק בעל החיים המועלה על המזבח ,אלא הוא הקרבת הרצון של האדם השלם המבקש להתקרב אל קונו .השמחה והברכה שהן תנאי לעבודה ,אינן רק רגשות

ארקיו תשרפ

חולפים ,אלא הן תוצאה של שלמות הקיום ,ורק מי שחווה את בניית ביתו הפרטי יכול להיות שותף בבניית הבית הגדול ,בית הבחירה ,ולהמשיך ממנו ברכה לכלל ישראל. ממעמקי המחשבה אנו למדים כי הקשר שבין הכהן לאשתו אינו רק עניין הלכתי או חברתי ,אלא הוא יסוד אמוני עמוק הנוגע בשורש הנשמה .האדם נברא בצלם אלוקים, וצלם זה מתגלה בעולם דווקא מתוך הדינמיות שבין הניגודים ,בין המשפיע למקבל ,בין האיש לאשה .כאשר אדם חי בבדידותו ,הוא עלול לשקוע בתוך עולמו הצר ,בתוך ה"אני" המצומצם ,אך עבודת הקרבנות דורשת יציאה מהעצמי והתחברות אל האינסוף .הנישואין הם בית הספר הראשון והחשוב ביותר לביטול האגו ולמסירות נפש למען הזולת ,ורק מי שעבר את כור ההיתוך הזה בביתו שלו ,יכול לעמוד לפני המזבח ולייצג את כלל ישראל .הנפש כמהה להשראת שכינה ,אך השכינה בורחת ממקום של עצבות וחסרון, והיא נמשכת אל מקום של שלמות ושמחה המצויים בחיבור הזוגי .האמונה היהודית מלמדת אותנו שהקב"ה אינו שוכן ביחידים כפי שהם לעצמם ,אלא הוא שוכן "ביניהם", באותו מרחב של קשר ואהבה .הכהן המבקש לקרב את העם לאביהם שבשמים חייב להיות בעל ניסיון חיים של חיבור ,של בנייה ושל נשיאה בעול עם חברו ,כי רק מתוך הנפש השלמה בביתה הפרטי יכולה לצמוח העבודה הטהורה המאחדת את העולם כולו עם בוראו. ההרחבה המוסרית העולה מתוך דברי חז"ל והזוהר הקדוש מעמידה בפנינו מצפן פנימי של ענווה ואחריות אישית .אנו למדים כי אין אדם ,ואפילו יהיה זה כהן המשרת בקודש, שיכול לראות את עצמו כאי נפרד העומד בזכות עצמו בלבד .המוסר הגנוז כאן מלמדנו ששלמותו הרוחנית של האדם תלויה באופן ישיר ביחסיו עם סביבתו הקרובה ביותר, ובאחריות שלו להקים בית ולהיות חלק מיחידה שלמה .כאשר אנו שומעים שהכהן שאינו נשוי נחשב כבעל מום רוחני ,זהו קול מוסרי הקורא לנו לא להסתפק בהישגים אישיים ,אינטלקטואליים או דתיים ,אלא לבחון את עצמנו במבחן החיים האמיתי – מבחן הביתיות והזוגיות .אין עבודה שבקודש שיכולה לחפות על חסרון בבניין האישי ,והתורה תובעת מאיתנו להיות אדם במלוא המובן של המילה לפני שאנו ניגשים להקריב קרבן או לברך את הזולת .המצפן הזה מכוון אותנו להבין שהשכינה אינה שורה על רעיונות מופשטים ,אלא על חיים של מחויבות ,של הקרבה ושל חיבור אמיתי בין איש לאשה, ובכך הוא מנקה את ליבנו מגאווה רוחנית ובדידות מזהרת ,ומנחה אותנו אל הדרך בה החול והקודש מתאחדים ליחידה מוסרית אחת ושלמה. מתוך בירור הסוגייה העמוקה של מעמד הכהן בעבודתו ,אנו שואבים תובנות יקרות מפז המלוות אותנו בנתיבות חיי היום יום ,ומלמדות אותנו כי השלמות הרוחנית אינה שוכנת במרומים המנותקים מן הארץ ,אלא היא פועל יוצא של בניין הבית והחיבור האנושי .אנו למדים כי לכל פעולה של קדושה נדרש כלי קיבול שלם ,וכי האחריות שלנו היא לדאוג שהכלים האישיים שלנו – המידות ,היחסים והבית – יהיו מתוקנים כדי שהשכינה תוכל לשרות במעשי ידינו .עלינו להבין כי ה"אדם" ש בנו נמדד ביכולתנו

גם לנשמה מגיע אוכל

להתאחד עם הזולת ולבנות יחידה שהיא מעבר ל"אני" הפרטי ,וכי רק מתוך שמחה ושלמות פנימית ניתן להשפיע ברכה וטובה על הסובבים אותנו.

עיקר העניין: כאשר אנו מתבוננים בדמותו של הכהן הניגש אל המזבח ,אנו רואים את תמצית השאיפה האנושית לדבקות בבורא ,אך פרשתנו מלמדת אותנו כי הדרך אל הקודש עוברת דרך הבית פנימה .הסוד הנורא של אדם כי יקריב מגלה כי הקרבן אינו מתקבל אלא מידיו של מי שהגיע למדרגת אדם ,מדרגה שאינה מושגת אלא בחיבור שבין איש לאשתו ,כפי שלימדונו רבותינו ואור הזוהר הקדוש .הכהן הפנוי, השרוי בלא אשה ושרוי בלא שמחה ,מזכיר לנו כי הקדושה זקוקה לחיים ,והברכה זקוקה לבית .ובסופו של יום ,כאשר השכינה מחפשת לה מעון בתחתונים ,היא אינה מחפשת רק קרבנות ועולות ,אלא היא מחפשת את הלב השלם ,את הנפש המחוברת ,ואת אותה אחדות מופלאה שבין דכר ונוקבא ההופכת את המציאות הגשמית למשכן של אש קודש וריח ניחוח להשם. צללנו אל מעמקי פרשת ויקרא כדי לברר את השאלה המרתקת :האם כהן שאינו נשוי כשר לעבודת המקדש ולנשיאת כפיים? מתוך עיון בלשון התורה "אדם כי יקריב" ובדברי הזוהר הקדוש ,גילינו כי השלמות המשפחתית איננה רק עניין אישי אלא תנאי להשראת שכינה ,שכן מי שאינו נשוי אינו נקרא "אדם" שלם .המסע עבר דרך פסקיו של מרן השולחן ערוך המכשיר כהן פנוי לנשיאת כפיים ,אל מול דברי המגן אברהם והאחרונים המפלפלים בדעת הסוד .בסופו של דבר ,עלינו אל פסגות המחשבה והמוסר ,שם למדנו כי הכהן המשרת בקודש חייב להיות סמל לחיבור ולשמחה ,וכי בניית הבית הפרטי היא היסוד שעליו נשענת עבודת המקדש כולה, בבחינת "וכיפר בעדו ובעד ביתו" – שאין כפרה ואין ברכה אלא במקום שיש בו שלמות הבית.