ויקרא, איך מותר להקריב בהמות למזבח והרי דבר שהשתמש בו הדיוט אסור לגבוה?

ויקרא, איך מותר להקריב בהמות למזבח והרי דבר שהשתמש בו הדיוט אסור לגבוה? בלב מלא יראה אנו קרבים אל פתחה של קושיה עצומה ,הנוגעת בשורש המפגש שבין עולמנו הגשמי לבין מזבח השם .הנה עומדים אנו בפתח חומש ויקרא ,ומהדהדת הקריאה :אדם כי יקריב מכם קרבן לה' .אך מיד מזדקרת השאלה המרעידה את הלב: איך ייתכן להעלות על המזבח בהמה ששימשה לצרכי חול? הרי למדנו יסוד ברור בהלכות…

ויקרא, איך מותר להקריב בהמות למזבח והרי דבר שהשתמש בו הדיוט אסור לגבוה? בלב מלא יראה אנו קרבים אל פתחה של קושיה עצומה ,הנוגעת בשורש המפגש שבין עולמנו הגשמי לבין מזבח השם .הנה עומדים אנו בפתח חומש ויקרא ,ומהדהדת הקריאה :אדם כי יקריב מכם קרבן לה' .אך מיד מזדקרת השאלה המרעידה את הלב: איך ייתכן להעלות על המזבח בהמה ששימשה לצרכי חול? הרי למדנו יסוד ברור בהלכות המקדש – כל דבר שהשתמש בו הדיוט ,אסור להשתמש בו לגבוה .אם אבנים וקורות שחצבן להדיוט פסולות לבנין בית הבחירה ,איך נביא את השור שחרש בשדה

ארקיו תשרפ

ואת האיל ששימש לצמר להדיוט ,ונעלה אותם כריח ניחוח לפני מלך מלכי המלכים? האם אין בזה פגם בכבוד שמיים? שאלה זו אינה רק טכנית ,אלא היא נוגעת במהות היכולת שלנו להפוך את המציאות היום-יומית שלנו לקדושה ,ומבקשת להבין את סוד השינוי והטהרה המאפשרים לחולין להיהפך לקודש קודשים. ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר .דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א' א-ב) .בפסוקים אלו פותחת התורה את סדר העבודה ,ומזמינה כל אדם מישראל להביא מתוך רכושו הפרטי ,מן הבהמה והבקר שברשותו ,מנחה לה' .אולם ,כאן מתעוררת התמיהה ההלכתית המרתקת מתוך דברי חז"ל. בתוספתא (מסכת מנחות פרק ב' הלכה י') כתב וביאר את היסוד האוסר שימוש חולין בקודש: כלים שנעשו מתחילתן להדיוט ,אין עושים אותן לגבוה; אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט ,אין בונים אותן בהר הבית .וביאר שם שהקדושה דורשת ראשוניות והקדשה מראשית היצירה ,וכל מגע של צורך חול פוגם ביכולת הדבר לשמש לפני השכינה. מרן רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קמ"ז) כתב ופסק מעין זה לגבי תשמישי מצווה ,והמגן אברהם (שם ס"ק ה') הקשה על כך קושיה עצומה :אם אכן דבר שהשתמש בו הדיוט פסול לגבוה ,איך מקריבים למזבח בהמות ששימש בהן הדיוט? והרי השור חרש והאיל גזזו את צמרו לצרכי חול ,ואיך יבואו כעת אל שולחן גבוה? רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם ,בהלכות בית הבחירה (פרק א' הלכה כ') כתב וביאר את הדין להלכה :אבנים וקורות שחצבן מתחילה לבית הכנסת ,ומכל שכן להדיוט ,אין בונים אותם בהר הבית .וביאר שם שהאיסור חל על כל מרכיבי בניין המקדש ,דבר המעצים את השאלה על הבהמות ,שהן גוף הקרבן עצמו. מתוך סערת הקושיא המהדהדת בין כתלי בית המדרש ,אנו פוסעים אל עבר פתרונו המאיר של בעל המגן אברהם ,המעניק לנו מפתח רב עוצמה להבנת תהליך ההתקדשות של החומר. המגן אברהם (או''ח סימן קמ''ז ס''ק ה') כתב וביאר יסוד נפלא בחילוק שבין חפץ העומד בעינו לבין דבר המשתנה :שכל מה שאמרו חכמים שכל דבר שהדיוט השתמש בו אסור למזבח ,זהו דווקא כמות שהן ,שאז נשאר עליהם רישמו של החול .וחידש בזה ,שאם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר ,הרי זה מותר לגבוה ,שכן הפנים החדשות מבטלות את העבר של החולין. המגן אברהם (שם) כתב והביא ראיה ניצחת מהמשכן :שהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות של נשות ישראל ,ואף שהשתמשו בהן הדיוט לצורך נוי ,מכל מקום כיוון שהתיכו אותן ושינו את צורתן לכיור ,הרי הן קודש קודשים .וביאר בזה את היתר הקרבנות ,שהבהמה בעודה

גם לנשמה מגיע אוכל

חיה ומשמשת להדיוט היא בבחינה אחת ,אך בשעה שהיא נשחטת ודמה נזרק על המזבח, היא עוברת שינוי מהותי מצורת חי לצורת קרבן ,ושינוי זה מתיר אותה לגבוה. הכהן הגדול מאחיו ,רבנו ישראל מאיר הכהן ,בעל החפץ חיים ,במשנה ברורה (שם ס"ק כ"ב)

כתב וביאר את דברי המגן אברהם :שהשינוי המהותי פועל כאן כלידה חדשה .וביאר בזה שהתורה שביקשה "אדם כי יקריב מכם" ,ידעה שהבהמה מגיעה מתוך עולם המעשה ,אך כוחה של ההקרבה הוא להפוך את היש הישן לישות חדשה של רצון ודבקות ,ובכך נפקע ממנה איסור "תשמיש הדיוט". מתוך יסודו המאיר של המגן אברהם בדבר השינוי המבטל את החולין ,אנו זוכים לפתוח פתח ליישוב תמיהה עתיקה על מעשיהם של אבות האומה ,כפי שביאר בטוב טעם רבנו החתם סופר. בספרו תורת משה (פרשת ויצא) ,כתב וביאר החתם סופר קושיה נפלאה שהקשו הראשונים והאחרונים :איך עשה יעקב אבינו מזבח עם האבנים ששם תחת מראשותיו וישן עליהם בלילה? והרי האבנים שימשו להדיוט ,ואיך הופכות הן להיות דבר קדוש המוקדש לגבוה? וביאר בזה את הקושי המוסרי וההלכתי בכך שדבר שהיה למראשות האדם יהפוך להיות בסיס להשראת השכינה. החתם סופר (שם) כתב וחידש בתירוצו על פי המדרש :שהרי כל האבנים נעשו לאבן אחת כפי שהובא בחז"ל .וביאר בזה נפלאות ,שכיוון שנעשה בהן נס והשתנתה צורתן המקורית מאבנים בודדות לישות אחת מאוחדת ,הרי שחל בהן הכלל של המגן אברהם – שאם השתנתה הצורה ,פקע ממנה דין "תשמיש הדיוט" .השינוי הנסיי הפך אותן לכלי חדש שנוצר לצורך קודש ,ועל כן היו ראויות לשמש כמזבח בבית אל. בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן מ') ,כתב והוסיף ביאור נוסף לגבי בעלי חיים :שהרי אפילו באיסור עבודה זרה החמורה ,לא נאסרו בעלי חיים להשתמש בהם אף שעבדו בזה לעבודה זרה ,משום שבעל חיים אינו נאסר בתקרובת אלא רק בשינוי מעשה .וחידש בזה שאף שלגבוה אנו מחמירים לעלות דרגה אחת ולאסור דבר שנעבד ,מכל מקום לגבי איסור "תשמיש הדיוט" ,שהוא קל הרבה יותר ,יש לומר שבעלי חיים כלל לא נאסרו על ידי תשמיש כזה ,שכן גופם חי ומתחדש ואין תשמיש החול נדבק בהם. מתוך בירורו המקיף של החתם סופר בדין שינוי הצורה ,אנו פוסעים אל עבר היכלו של בעל המחנה חיים ,המציע זווית ראייה מחודשת ומקורית על מהות ההקרבה והתשמיש. בשו''ת מחנה חיים (או''ח חלק א' סימן י''ד בסופו) ,כתב וחידש חילוק יסודי בין כלים לבין בעלי חיים :שדווקא כלי אשר נעשה לשימוש ,הרי כל מהותו היא התשמיש שלו ,ולכן שימוש הדיוט מעכב שלא ישמש עוד לגבוה כמות שהוא .וביאר בזה שהכלי מוגדר על פי התועלת שבו ,ואם תועלתו הייתה לחול ,הוא נשאר "כלי חול". המחנה חיים (שם) כתב וביאר את ההבדל בבהמה :אך בבהמה ,הלא הקרבן אינו בעבודה

ארקיו תשרפ

בחיים ,אלא עיקר הקרבתו היא בשחיטה אשר לוקח בה את הדם והחלב לצורך גבוה .וחידש בזה תובנה עמוקה ,שהבהמה בעוד היא בחיים אינה משמשת לפני גבוה במובן של "כלי", אלא היא רק החומר המכין את הקרבן .וביאר שאם כן ,אין הבהמה משמשת לפני גבוה באותו אופן שבו שימשה לפני הדיוט; הדיוט השתמש בגופה החי למלאכה ,ואילו גבוה משתמש בדמה ובחלקיה לאחר מיתה ,ולכן אין כאן תשמיש הדיוט הפוגם בקודש. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (פרשת ויקרא) כתב ודן ביסוד זה :שיש להבחין בין חפצא של מצווה לבין אמצעי להשגת המצווה .וביאר שהבהמה היא יצור חי שכל הווייתו משתנה בשעת ההקדשה והקרבנות ,ועל כן אין תשמיש המלאכה שנעשה בה בעבר יכול להטיל פגם בקדושה הנזרקת על המזבח ,שהיא התחלה חדשה וטהורה לגמרי. מתוך בירורי ההלכה והחילוקים שבין גוף הבהמה לבין מהות הקרבן ,אנו זוכים להביט אל האור המחשבתי המרצד בין המילים ,כפי שהאירו לנו גדולי הדורות את היכולת המופלאה של האדם לקדש את הגשמיות ולהפוך חולין לקודש קודשים. הכהן הגדול מאחיו ,רבנו ישראל מאיר הכהן ,בעל החפץ חיים (בספרו תורת הבית) ,כתב וביאר את העומק הטמון בפסוק "אדם כי יקריב מכם" :שהתורה לא ביקשה קרבן ממלאכים, אלא מהאדם החי בתוך עולם של מלאכה ובהמות השדה .וחידש בזה שהיכולת לקחת דבר ששימש להדיוט ולקרב אותו למזבח ,היא המעלה הגדולה ביותר של עם ישראל ,המעלים את כל הבריאה כולה לדרגת קדושה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (במאמרותיו על התורה) כתב וביאר את סוד הטהרה המתחדשת :שכל מהות התשובה והקרבנות היא השינוי .וביאר בזה על פי יסוד המגן אברהם ,שכפי שהבהמה משתנה בצורתה ונהפכת לריח ניחוח ,כך האדם המקריב משנה את צורתו הרוחנית ,וכל מעשיו שהיו עד כה להדיוט ולחולין ,נהפכים להיות קודש לה'. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (פרשת ויקרא) כתב והעמיק ביסוד של "דבר שנשתנה": שהשינוי אינו רק חיצוני ,אלא הוא מבטא את כוח ההתחדשות שבבריאה .וביאר שדווקא בבעלי חיים ,שהם יצורים חיים ומשתנים בכל רגע ,אין "תשמיש הדיוט" נדבק בהם לעולמים ,שכן החיות שבהם מנקה את העבר ומאפשרת להם להיות מוקדשים מחדש בכל עת לרצון בוראם. מתוך בירורי ההלכה והמחשבה על אודות התחדשות החומר ,אנו דולים כעת את הפנינים המעשיות ואת הנפקא מינות המאירות את דרכנו בעבודת השם וביחסנו לחפצי המצווה שסביבנו. נפקא מינא ראשונה עולה בעניין היכולת למחזר ולהפוך חפצי חולין לחפצי קדושה .למדנו מיסודו של המגן אברהם כי "שינוי צורה" הוא המפתח להתקדשות .התובנה המעשית היא שאין דבר בעולמנו שהוא "אבוד" מבחינה רוחנית; גם חפץ ששימש לצרכים הפשוטים והנמוכים ביותר של הדיוט ,אם יעבור תהליך של עיבוד מחדש ,זיקוק ושינוי ייעודו ,הוא

גם לנשמה מגיע אוכל

יכול להפוך לכלי שרת בקודש פנימה .זהו לימוד עצום על היכולת של האדם לקחת את מרכיבי חייו הגשמיים ולבנות מהם משכן לשכינה. נפקא מינא שנייה נוגעת להנהגה בחפצי מצווה שאינם קדושים מצד עצמם .מעצם העובדה שבעלי חיים אינם נאסרים בתשמיש הדיוט משום שגופם "חי ומתחדש" ,אנו למדים על מעלת ההתחדשות .אדם שמרגיש שמעשיו עד כה היו רק "לצרכי הדיוט" ושקע בחולין, הנפקא מינא עבורו היא הידיעה כי הנשמה ,בדומה לבעל החיים ,היא "דבר חי" שאינו נאסר בשימוש העבר .בכל רגע של "שינוי צורה" רוחני ,של הקדשה מחדש ,האדם יכול להפוך את כל ישותו לקרבן לה' בלי שהעבר יעכב את הקדושה החדשה. נפקא מינא שלישית מתגלה בדיני בניית בתי כנסת ותשמישי קדושה .בעוד שבמקדש החמרנו מאוד שלא להשתמש באבנים שחצבן להדיוט ,הרי שבבית כנסת יש מקום להקל אם נעשה שינוי בגוף החפץ .התובנה כאן היא האיזון שבין כבוד השמיים המצריך ראשוניות, לבין הרצון להעלות את ניצוצות הקדושה מתוך החולין .עלינו לשים לב תמיד שהכלים שבהם אנו עובדים את השם יהיו בעלי "פנים חדשות" ,המבטאים את ההשקעה וההתחדשות שלנו במצווה. נפקא מינא רביעית עולה מדברי המחנה חיים בעניין המטרה הסופית .הבהמה נכשרת למזבח משום שעיקר המצווה הוא ב"דם ובחלב" ולא בעבודה בחיים .מכאן אנו למדים מצפן לחיים :לעיתים האמצעים שלנו נראים חולין גמורים ,אך אם ה"תכלית" – השחיטה והזריקה של המעשה למען שמיים – היא טהורה ,הרי שכל התהליך מתקדש למפרע .אין להירתע מכך שהתחלנו ב"הדיוט" ,כל עוד הסיום הוא "לגבוה". ההרחבה הרעיונית המשתפכת מתוך היסוד של "פנים חדשות באו לכאן" מגלה לנו את סוד כוחו של המהפך .אנו למדים כי המציאות אינה קפואה וסטטית; חפץ או בהמה אינם אסירים של עברם .המושג "שינוי צורה" אינו רק תהליך טכני של התכה או שחיטה ,אלא הוא מייצג את היכולת המטאפיזית של האדם ליצור יש מאין בתוך עולם החומר .כאשר המגן אברהם מלמדנו שהתכת המראות לכיור מתירה אותן לגבוה, הוא מגלה לנו שחום האש של הקדושה והרצון מסוגל להמיס את סיגי החולין ולברוא מהות חדשה לחלוטין. הרעיון הטמון כאן הוא שהקדושה אינה "מתחרה" בחולין ,אלא היא "גואלת" אותו. העולם נברא כך שדברים יתחילו כ"תשמיש הדיוט" – בתוך השדה ,בתוך המלאכה ,בתוך הגשמיות – ודווקא מתוך המקום הזה הם נקראים לעבור את כור המצרף של השינוי .ה"פנים החדשות" הן ההוכחה שהרוח גוברת על החומר; שגזירת העבר של ה"הדיוט" אינה מוחלטת, וכי בכוחה של מסירות הנפש – המיוצגת בשינוי צורת הבהמה לקרבן – לפתוח שערים חדשים של דבקות שבהם כל מה שהיה חול נהפך לאור גדול. ההרחבה המחשבתית הנחשפת לפנינו ביסוד של "שינוי צורה" נוגעת בנימים העמוקים

ארקיו תשרפ

ביותר של נפש האדם ,ומעניקה פתח של תקווה לכל מי שמרגיש שחייו נצבעו בצבעי החולין .כאשר אנו מתבוננים בבהמה שהעבירה ימיה בחרישה ובמלאכת כפיים פשוטה, ולפתע היא נבחרת לעלות כליל על המזבח ,אנו לומדים שיעור באמונת ההתחדשות. הנפש מבקשת לדעת :האם ימיי שעברו עליי בעיסוקי "הדיוט" פוסלים אותי מלהיות קרבן לה'? האם המילים שדיברתי בחולין והמעשים שעשיתי בשוק פוגמים ביכולת שלי להפוך לקודש קודשים? החיבור לנפש האדם מלמד אותנו כי התשובה היא "פנים חדשות באו לכאן" .המחשבה היהודית מלמדת שהאדם אינו נמדד רק על פי העבר שלו ,אלא על פי הצורה שהוא בוחר להעניק לעצמו ברגע זה .כפי שהבהמה משנה את ייעודה והופכת מחיה גשמית לקרבן רוחני ,כך האדם ,ברגע אחד של הקדשה מחדש ,ברגע אחד של "אדם כי יקריב מכם" ,יכול להתיך את כל חוויות החול שלו ולהופכן לחומר גלם של קדושה .האמונה בתשובה היא למעשה היישום הגבוה ביותר של יסוד המגן אברהם – היכולת להשתנות היא המכשירה אותנו לעמוד לפני המלך ,והיא זו שמוחקת את רישום ה"הדיוט" והופכת אותנו לראויים לגבוה. ההרחבה המוסרית העולה מתוך היכולת להקריב בהמה ששימשה להדיוט ,מעמידה בפנינו מצפן חינוכי נוקב המלמדנו על ערכו של ה"חומר הגלם" האנושי .אנו למדים כי אין דבר בעולם המעשה שאינו ראוי להתעלות .המצפן הזה מורה לנו כי בבואנו לחנך את עצמנו או את הדור הבא ,עלינו להביט מעבר ל"שימוש ההדיוט" הנוכחי .לעיתים אנו פוגשים נער או אדם הנראה כטבוע כולו בעולם החולין ,במלאכת השדה ובשיח הרחוב ,והמצפן המוסרי לוחש לנו :אל תאמר שזהו חפץ הדיוט שאינו ראוי לגבוה .להיפך ,דווקא מתוך המראות הצובאות נבנה הכיור ,ודווקא מהשור שחרש נבנה הקרבן. התביעה המוסרית כאן היא לראות בכל רגע הזדמנות ל"שינוי צורה" .המצפן החינוכי מחנך אותנו להבין שהעבר אינו גזר דין ,אלא הוא המצע שעליו נבנית הקדושה .כפי שהמחנה חיים לימדנו שעיקר הקרבן הוא ב"דם ובחלב" – כלומר במיצוי הפנימי והלוהט של החיים למען השם – כך בחינוך עלינו לחפש את הנקודה הפנימית הזו .האחריות המוסרית המוטלת עלינו היא להעניק לכל "בהמה" – לכל כוח גשמי שבידינו – את האפשרות להפוך ל"אדם כי יקריב מכם" .זהו מוסר של תקווה אינסופית ,המאמין שגם מה שהחל כחולין גמור ,יכול להסתיים כריח ניחוח לפני השם ,אם רק נדע להעניק לו את ה"פנים החדשות" של הקדושה. מתוך בירור הסוגייה המופלאה של התקדשות החומר ,אנו שבים אל המציאות כשאנו מצוידים בתובנות המאירות את סדר יומנו .למדנו כי אין חפץ גשמי או מעשה יום-יומי שאינו יכול להיהפך לכלי שרת בקודש .התובנה המעשית העולה עבורנו היא החשיבות של ה"הקדשה מחדש" :בכל פעם שאנו לוקחים חפץ ששימש אותנו לצרכי חול ,או כשאנו ניגשים לעבודת השם מתוך עולם של מלאכה ,עלינו ליצור את אותו "שינוי צורה" – אם

גם לנשמה מגיע אוכל

על ידי כוונה חדשה ואם על ידי מעשה המייחד את הדבר למצווה .עלינו לזכור כי המזבח אינו מקום המנותק מהשדה ,אלא הוא המקום שבו השדה עצמו מקבל פנים חדשות ונהפך לריח ניחוח.

עיקר העניין: השאלה כיצד מותר להקריב בהמות ששימשו להדיוט ,למרות הכלל שדבר ששימש הדיוט אסור לגבוה ,מובילה אותנו ליסודות עמוקים של התחדשות ושינוי צורה. המגן אברהם והחתם סופר מבארים כי כאשר דבר משנה את צורתו המהותית – כמו הפיכת מראות נחושת לכיור או הפיכת בהמה חיה לקרבן – הוא נחשב לבריאה חדשה ,ושימושו הקודם פוקע ממנו .המחנה חיים מוסיף כי בבעלי חיים ,שעיקר הקרבתם הוא הדם והחלב ולא העבודה בחיים ,אין תשמיש ההדיוט נחשב לסתירה לעבודת הגבוה .כל אלו מלמדים אותנו כי בכוחו של האדם לקחת את החומר הגשמי ביותר ,ובאמצעות שינוי פנימי וייעוד חדש ,להופכו לקודש קודשים המקובל לפני המקום.