ויקרא, אדם שנדר להקריב את בנו או בתו קרבן לה' האם יש בזה איזה חלות? הוכח מפרשת השבוע!

ויקרא, אדם שנדר להקריב את בנו או בתו קרבן לה' האם יש בזה איזה חלות? הוכח מפרשת השבוע! בלב פועם ובחרדה פנימית אנו ניגשים אל אחת השאלות המרטיטות ביותר בתולדות עמנו, שאלה שבה מצטלבים גבולותיה של מסירות הנפש עם תהומותיה של הטעות האנושית. הנה ,עומדים אנו בפתח ספר ויקרא ,ספר הקרבנות ,ושומעים את הקריאה העתיקה: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' .אך מה יתרחש כאשר האדם ,מתוך…

ויקרא, אדם שנדר להקריב את בנו או בתו קרבן לה' האם יש בזה איזה חלות? הוכח מפרשת השבוע! בלב פועם ובחרדה פנימית אנו ניגשים אל אחת השאלות המרטיטות ביותר בתולדות עמנו, שאלה שבה מצטלבים גבולותיה של מסירות הנפש עם תהומותיה של הטעות האנושית. הנה ,עומדים אנו בפתח ספר ויקרא ,ספר הקרבנות ,ושומעים את הקריאה העתיקה: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' .אך מה יתרחש כאשר האדם ,מתוך סערת נפש או רצון עז להודות על ניצחון במלחמה ,נודר להקריב לה' את היקר לו מכל – את בנו או את בתו? האם לאמירה כה נוראה יש חלות הלכתית? האם המזבח ,שנועד לקדש את החיים ,יכול לקבל קרבן אדם? סיפורו הטראגי של יפתח הגלעדי ובתו הבוכה על ההרים מציב בפנינו מראה נוקבת ,המאלצת אותנו לבחון את דברי התורה בפרשתנו מזווית שלא הכרנו – האם הפסוק "אדם כי יקריב מכם" בא ללמדנו לא רק את "איך" להקריב ,אלא בעיקר את "מה" לעולם לא להקריב? "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר .דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא

א' א-ב) .בפסוקים אלו פותחת התורה את סדר העבודה ,ומזמינה כל אדם מישראל להביא מתוך רכושו הפרטי מנחה לה' .אולם ,כאן בוקעת ועולה חקירה הלכתית מרעידה :אדם שנדר להקריב את בנו או בתו קרבן לה' ,כפי שמצאנו אצל יפתח הגלעדי שנדר "והיה היוצא

ארקיו תשרפ

אשר יצא מדלתי ביתי ...והעליתיהו עולה" ,האם יש באמירה נוראה זו איזו שהיא חלות? האם נוצר כאן חיוב להביא דבר מה אל המקדש ,או שמא האמירה בטלה ומבוטלת מעיקרה כחסרת כל תוקף משפטי ורוחני? רבנו חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א ,בספרו חומת אנך (על הפרשה) ,כתב וביאר את דברי הרב הגדול מהר"ם בן חביב ז"ל בדרשותיו :דאם נדר להקריב בנו או בתו כיפתח, ייתן דמיו וייקח בדמיו בהמה לעולה .וחידש בזה ביאור נפלא בפסוקנו "אדם כי יקריב מכם" – כלומר ,אם נדר להקריב "מכם" ,את בנו או בתו שהם חלק ממנו ,דע כי הדרך היחידה לממש זאת היא "מן הבהמה ...תקריבו את קרבנכם" ,שייתן דמי הערך של האדם ויקנה בהמה להקרבה. מנגד ,אנו מוצאים במדרש רבה (חיי שרה סימן ס') מחלוקת אמוראים יסודית בנדרו של יפתח :רבי יוחנן אמר הקדש דמים היה חייב ,כדעת מהר"ם בן חביב ,אך ריש לקיש אמר אפילו הקדש דמים לא היה חייב .וביאר ריש לקיש את שיטתו מהמשנה הקובעת כי האומר על בהמה טמאה "הרי זו עולה" – לא אמר כלום ,שכן אין חלות לנדר על דבר שאינו ראוי למזבח .מכאן עולה השאלה :האם בן אדם נחשב כ"דבר טמא" לעניין קרבן שאין נדרו חל כלל ,או שמא יש כאן התחייבות כספית שחובה לפדותה? מתוך בירור מחלוקת האמוראים על חלות נדרו של יפתח ,אנו צוללים אל עומק דברי המהרש"א המקשה קושיה אדירה על עצם הגדרת האדם כקרבן ,ואל יישובו המאיר של המהר"י אסאד המבחין בין זכר לנקבה. בגמרא במסכת תענית (דף ד' ע''א) ,כתב וביאר כי יפתח הגלעדי היה אחד משלושה ששאלו שלא כהוגן ,באומרו "והיה היוצא ...והעליתיהו עולה" .הגמרא הקשתה :וכי אם היה יוצא דבר טמא ,האם גם אותו היה מעלה לעולה? והשיבו לו שלא כהוגן – שנזדמנה לו בתו .והקשה המהרש"א (שם בח"א) ,דלמה ליה לגמרא לומר "יכול אפילו דבר טמא" ,והרי היה לה לומר בקיצור "יכול אפילו בתו או שאר בני אדם"? וביאר המהרש"א בתירוצו ,שאדם נחשב "דבר טמא" לעניין הקרבה למזבח ,שכן התורה צווחת "אשר לא ציוויתי" ,ועל כן נדר על אדם דינו כנדר על בהמה טמאה שאינו חל כלל ,ואפילו הקדש דמים לא היה יפתח חייב לשיטת ריש לקיש. המהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חלק ב' חו"מ סימן רמ''ט) ,כתב וביאר את קושיית המהרש"א באופן נפלא :הרי הכתוב מספר כי בתו של יפתח הייתה יחידה לו" ,אין לו ממנו בן או בת". וביאר המהר"י אסאד על פי דברי האברבנאל ,שכיון שנדר יפתח "והעליתיהו עולה" ,והלכה היא ש"עולה זכר הוא" ולא נקבה ,הרי יפתח לא העלה על דעתו שבתו תצא לקראתו ,שכן נקבה אינה ראויה לעולה כלל .וביאר בזה את לשון הש"ס "יכול אפילו דבר טמא" ,שכן אם היה יוצא אדם זכר – היה יפתח סבור בטעותו שיש כאן חלות נדר ,אך בבת נקבה ,שאינה ראויה לעולה מצד עצמה ,היה פשיטא ליה שאין כאן נדר.

גם לנשמה מגיע אוכל

הכהן הגדול מאחיו ,רבנו ישראל מאיר הכהן ,בעל החפץ חיים ,כתב וביאר בביאור הלכה כי חומרת הנדרים מצריכה זהירות יתרה בלשון האדם .וביאר בזה שדווקא הטעות בלשון "עולה" היא שגרמה ליפתח את המבוכה הנוראה ,שכן אם היה מדקדק בלשונו היה מבין שאין בדבריו ממש ,אך חוסר ידיעת התורה גרם לו לסבור שנדרו חל למרות שאין אדם ראוי למזבח. מתוך דממת ההרים שבהם התבודדה בת יפתח ,אנו זוכים לשמוע את קולה המהדהד של הנשמה היהודית ,העומדת על משמר התורה אל מול הטעות האנושית הנוראה. במדרש רבה בפרשת בחקותי (פרשה כ''ז) ,כתוב וביאר באריכות דברים נוראים ומרגשים את מסכת פיתוייה ותחנוניה של בתו של יפתח ,המנסה להאיר את עיני אביו באור התורה. המדרש כתב ופירש כי יפתח ,מפני שלא היה בן תורה ,אבד את בתו; שכן באותה שעה שנדר את נדרו ,כעס עליו הקדוש ברוך הוא ואמר" :אם היה יוצא כלב אחד או חזיר אחד, היית מקריב אותו לשמי?!". בתו של יפתח ,בחוכמת נשים ובטהרת לב ,החלה להתחנן לפניו וללמדו את פרשת השבוע שלנו .היא אמרה לו" :הא אבא ,יצאתי לקראתך ,שמחתי בך שאתה ניצחת אויבי ה' ,ואתה שוחטני?! וכי כך כתוב בתורה ,שיהיו ישראל מקריבים לפני הקדוש ברוך הוא בני אדם?!". המדרש ביאר והרחיב את טענתה מתוך הפסוק בפרשתנו :והלא כתוב בתורה בפרשת ויקרא "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" – ולא מבני אדם! היא זעקה אליו כי טעות בידו, והתורה עצמה מגדירה את גבולות הקרבן שאינו יכול להיות אדם. עוד הוסיפה בתו של יפתח והביאה לו ראיות מן האבות והנביאים :היא אמרה לו כי יעקב אבינו נדר "כל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך" ,ונתן לו הקב"ה שנים עשר שבטים ודינה בתו ,ושמא הקריב מהם אחד לה'? וכן חנה הצדקת שנדרה "ונתתיו לה' כל ימי חייו" ,שמא הקריבה את בנה שמואל על המזבח?! המדרש כתב וביאר שכל דבריה היו כדי למצוא פתח לנדרו ,אך יפתח בעקשנותו ובחוסר ידיעתו לא קיבל את דבריה .ורוח הקודש צווחת ואומרת" :נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני?! אשר לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי!". מתוך זעקתה המהדהדת של בת יפתח אל מול אביה ,אנו שבים אל שולחן העיון כדי להעמיק בדבריו המאירים של המהר"ם בן חביב ,המעניקים פשר הלכתי ורעיוני לפסוקי פרשתנו. בדרשותיו (כתב יד) ,כתב וחידש המהר"ם בן חביב ביאור נפלא בפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" :שכל מטרת הפסוק היא לתקן את טעותם של טועים כדוגמת יפתח .וביאר בזה, שאם נדר אדם להקריב "מכם" – כלומר ,להקריב את בנו או בתו שהם חלק מ"מכם" – אל יחשוב חלילה שיש קרבן אדם בישראל .אלא ,התורה מיד מגבילה ומורה" :מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".

ארקיו תשרפ

מרן רבנו חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א ,בספרו חומת אנך (על הפרשה) ,כתב וביאר את שיטת המהר"ם בן חביב להלכה :שגם אם אדם ביטא בשפתיו נדר להקריב אדם ,אין האדם קרב ,אלא חל עליו חיוב "הקדש דמים" .וביאר בזה את דברי הפסוק כציווי מעשי – "ייתן דמיו ויקנה בהמה ויקריבנה" .זוהי הדרך היחידה שבה נדר כזה יכול לקבל ביטוי בעולם הקדושה ,על ידי המרת הדמים בבהמה כשרה למזבח. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (במאמריו לחומש ויקרא) כתב ודן בשיטה זו :שיש כאן מסר חינוכי כביר .וביאר שהתורה פותחת ב"אדם כי יקריב מכם" כדי לומר לנו שהקב"ה חפץ במסירות הנפש של האדם ("מכם") ,אך את הביטוי המעשי לכך יש לתעל אך ורק לאפיקים שהתורה התירה – אל עולם החי והצומח ,ולא לפגיעה בחיי אדם .בכך הופכת הפרשה ממדריך טכני להקרבה ,למחסום מוסרי המגן על קדושת החיים. מתוך בירור טעותו הנוראה של יפתח הגלעדי בפרשנותו לפסוקי הקרבנות ,אנו צוללים אל עומק הטרגדיה ההלכתית שנגרמה בשל העדר לימוד והתבוננות ,כפי שביארו גדולי הדורות בחומרת הדברים. המדרש בבראשית רבה (פרשה ס') כתב וביאר את דברי רש"י המביא את הזעקה" :הצרי אין בגלעד?!" .וביאר בזה קושיה עצומה – וכי לא היה שם פנחס בן אלעזר שהיה יכול להתיר את נדרו של יפתח?! והרי נדר שנעשה בטעות ובתנאי שלא כהוגן ,מצווה וחיובה על חכמי הדור להתירו למען הצלת נפש .המדרש כתב וגילה כי גאווה גדולה נפלה בין השניים :יפתח אמר "אני מלך וראש קצין ,וכי אלך אצל פנחס?" ,ופנחס אמר "אני כהן גדול ובן כהן גדול ,וכי אלך אצל עם הארץ זה?" .וביאר בזה המדרש שבין "זה לזה" אבדה אותה עלובה ,בת יפתח. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (פרשת ויקרא) כתב והעמיק בטרגדיה הזו :שכל הסוגייה באה ללמדנו שהתורה היא המגינה על האדם מפני סערות רגשותיו .וביאר בזה את טעותו של יפתח ,שחשב כי "קדושת הדיבור" וחוזק הנדר גוברים על ציווי התורה המפורש "לא תרצח". המדרש בפרשת בחקותי כתב והוסיף כי הקדוש ברוך הוא העלים מהם את ההלכה כדי להעניש את יפתח על נדרו שלא כהוגן ,ועל כך שביקש להקריב לשמי דבר שאינו ראוי. הכהן הגדול מאחיו ,רבנו ישראל מאיר הכהן ,בספרו חפץ חיים ,כתב וביאר את גודל האחריות המוטלת על מנהיגי הדור :שפנחס נענש ונסתלקה ממנו רוח הקודש על שלא מחל על כבודו להציל את בת יפתח .וביאר בזה מסר נורא לדורות – שתלמיד חכם ואיש תורה חייב לרדוף אחרי השלום ואחרי החיים ,ואין כבודו של אדם נחשב אל מול דם נקיים, ובפרט כשמדובר בטעות בהבנת פשט המקרא בפרשתנו. מתוך דמעותיה של בת יפתח ובירור גדולי הדורות על הטרגדיה הנוראה ,אנו דולים כעת את הפנינים המעשיות ואת הנפקא מינות המאירות את דרכנו בהנהגת התורה ובכוח הדיבור האנושי.

גם לנשמה מגיע אוכל

נפקא מינא ראשונה עולה בעניין האחריות על מוצא פינו .למדנו מנדרו של יפתח כי הדיבור אינו רק רגש מתפרץ ,אלא כלי בעל השלכות משפטיות והלכתיות מרחיקות לכת. התובנה המעשית היא שעל האדם להיות "בן תורה" בטרם ידור נדרים; היינו ,שחובה ללמוד את גדרי ההלכה בטרם מקבלים התחייבויות רוחניות .המצפן כאן הוא האיזון שבין הלהט הפנימי לבין המסגרת ההלכתית המדויקת ,כדי שלא נגיע חלילה למצב של "שאל שלא כהוגן". נפקא מינא שנייה נוגעת ליחס שבין כבוד התורה לכבוד הבריות .מהעונש שקיבלו יפתח ופנחס על שלא הלכו זה אצל זה להציל את הנפש ,אנו למדים שיעור נורא במידות :כאשר מדובר בהצלת חיים או במניעת עוול נורא ,על האדם למחול על כל שמץ של כבוד אישי. הנפקא מינא היא שאין "כבוד" לתלמיד חכם או למנהיג אם הוא עומד מנגד בשעה שניתן למצוא פתח של היתר ושל חיים. נפקא מינא שלישית עולה מהבנת הפסוק "אדם כי יקריב מכם" .למדנו כי התורה בפרשתנו אינה רק מדריך להקרבה ,אלא תריס בפני טעויות מוסריות .התובנה למעשה היא שהקב"ה חפץ ב"מכם" – במסירות הנפש הפנימית ,בנכונות להקריב את האגו ואת התאוות ,אך לעולם לא את האדם עצמו .עלינו לתעל את רצון ההתקרבות לה' אך ורק דרך הצינורות שהתורה התוותה ,בבחינת "מן הבהמה ...תקריבו" ,ולא לחפש דרכים זרות של חומרה מעוותת. נפקא מינא רביעית מתגלה בכוחו של הלימוד למנוע טעויות בנפש .יפתח אבד את בתו "מפני שלא היה בן תורה" .מכאן אנו למדים כי ידיעת התורה היא המגן היחיד של האדם מפני יצריו ומפני פרשנויות מוטעות של רצון ה' .הלימוד בפרשת ויקרא אינו עיסוק תיאורטי בקרבנות העבר ,אלא הוא בניית התשתית המוסרית שמונעת מהאדם להפוך את עבודת השם למקור של הרס במקום למקור של חיים. ההרחבה הרעיונית המשתקפת מתוך פרשתנו וסיפורו של יפתח ,חושפת בפנינו את המתח האדיר הקיים בנפש המבקשת קרבה לאלוקים – המתח שבין מסירות נפש לבין ציווי התורה .אנו למדים כי הרגש הדתי ,עז ככל שיהיה ,אינו יכול לעמוד בפני עצמו ללא הדרכתה של ההלכה .יפתח הגלעדי ביקש לבטא מסירות נפש עילאית ,הוא רצה לתת לה' את ה"יוצא מדלתי ביתו" ,אך הוא טעה לחשוב שהקרבה היא אובדן החיים. עומק המושג הטמון כאן מלמדנו שקדושת החיים היא הערך העליון שדרכו מתגלה רצון ה' .כאשר התורה אומרת "אדם כי יקריב מכם ...מן הבהמה" ,היא משרטטת קו גבול נצחי: מסירות הנפש האמיתית אינה במוות ,אלא בחיים המוקדשים לשמיים .הקב"ה אינו חפץ בדם אנוש ,אלא בלב נשבר ונדכה ובנכונות של האדם להקריב את רצונותיו ואת ממונו. הטעות של יפתח הייתה בכך שהפך את ה"קרבן" למטרה בפני עצמה ,ושכח שהמטרה היא "ריח ניחוח לה'" ,ואין ניחוח לפני המקום בדבר שנעשה בניגוד לרצונו המפורש ולמוסר התורה הבסיסי.

ארקיו תשרפ

מתוך בירור הגבול הדק שבין מסירות נפש לטעות מרה ,אנו פוסעים אל היכל המחשבה כדי לגלות כיצד פרשה זו נוגעת בנפתולי הנפש של כל אחד ואחד מאיתנו. ההרחבה המחשבתית העולה מתוך זעקתה של בת יפתח ומתוך הפסוק "אדם כי יקריב מכם" ,מגלה לנו את סוד היחס שבין האדם לבוראו .לעיתים ,האדם מרגיש בתוכו דחף עז להקריב הכל ,להשליך את כל הווייתו אל תוך להבת האמונה ,מתוך תחושה שרק הקרבה כואבת ומוחלטת תרצה את פני המלך .כאן באה הנפש היהודית ,כפי שביטאה אותה בתו של יפתח בחכמתה ,ומלמדת אותנו את סוד האיפוק הקדוש .האדם המבקש התחדשות ותקווה צריך לדעת שאלוקים אינו מבקש את חורבננו ,אלא את בנייננו. החיבור לנפש האדם מלמדנו שה"קרבן" האמיתי הוא היכולת של האדם למצוא את ה"מכם" בתוך ה"בהמה" .כלומר ,לקחת את הכוחות היצריים ,הבהמיים והחומריים שבו ,ולהקריב אותם לשמיים .התקווה הגדולה הטמונה בפרשה היא שהאדם לעולם אינו נדרש לאבד את צלמו כדי להתקרב לה' .להיפך ,הקרבה נכונה היא כזו המרוממת את האדם ומחברת אותו לחיים .בתו של יפתח מלמדת אותנו שאפילו במצבים שנראים כגזירה שאין לה הופכין ,יש תמיד לחפש את "בית הדין" – את מקום התבונה וההלכה – שכן התורה היא המעניקה לאדם את הכוח להשתחרר מכבלי נדריו ומטעויותיו ולהתחיל מחדש בדרך של חיים ושלום. בחרדת קודש ובהתבוננות מעמיקה אנו קרבים אל השלב שבו המחשבה ההלכתית הופכת למצפן מוסרי וחינוכי ,המאיר את דרכנו בבואנו לעצב את דמותו של הדור הבא ואת אישיותנו שלנו. ההרחבה המוסרית המזדקרת מתוך הטרגדיה של יפתח ופנחס ,מעמידה בפנינו תמרור אזהרה חינוכי מן המעלה הראשונה .אנו למדים כי "חסד" ו"מסירות" שאינם מודרכים על ידי בינה ותורה ,עלולים להפוך למקור של הרס וחורבן .המצפן החינוכי כאן מורה לנו כי תפקידו של המחנך אינו רק לעורר את הרגש ואת הלהט בעבודת השם ,אלא בראש ובראשונה להכפיף את הרגש הזה אל השכל וההלכה .יפתח ,כפי שביאר המדרש ,אבד את בתו "מפני שלא היה בן תורה" – ללמדנו שבורות היא האויב הגדול ביותר של המוסר. התביעה המוסרית העולה כאן היא כנגד הגאווה והקפדנות על הכבוד האישי .העובדה שיפתח ופנחס לא הלכו זה אצל זה בגלל כבודם ,ובכך אבדה נפש מישראל ,מהווה שיעור נוקב לכל הנהגה חינוכית .המצפן החינוכי מלמדנו שאין כבוד לתורה במקום שיש בו חילול חיי אדם .עלינו לחנך את עצמנו ואת תלמידינו שהענווה והנכונות למחול על ה"אני" למען הזולת ,הן הן הקרבן האמיתי והנעלה ביותר .המוסר של פרשת ויקרא ,כפי שמשתקף בסיפור זה ,הוא מוסר של אחריות :האחריות ללמוד ,האחריות להקשיב לזעקת הנפש (כפי שזעקה בת יפתח) ,והאחריות להבין שרצון ה' מתגלה דרך החיים והשלום ,ולא דרך חומרות מעוותות וקיצוניות שאין להן מקור בתורה. מתוך הלהבות המלחשות על גבי המזבח ומתוך קול הבכי הנאלם של בת יפתח ,אנו שבים

גם לנשמה מגיע אוכל

אל עולם המעשה כשאנו נושאים עמנו תובנות יצוקות לחיים .למדנו כי עבודת השם אינה סערת רגשות חסרת רסן ,אלא היא מסילה מדויקת של הלכה ושל חמלה .התובנה למעשה היא החובה המוטלת על כל אדם לבדוק היטב את מוצא פיו ואת כוונות ליבו; שלא להפוך את ה"חומרה" ואת ה"קנאות" הדתית לכלי של הרס עצמי או פגיעה בזולת .עלינו לזכור תמיד כי הקרבן האמיתי שאלוהים מבקש הוא הלב הנכנע לתורה ,הלב המוכן למחול על כבודו האישי כדי להציל נפש אחת מישראל ,והידיעה שכל "אדם כי יקריב מכם" חייב לעבור דרך המסננת הטהורה של "מן הבהמה" – דרך הישר והטוב שהתוותה לנו תורת חיים.

עיקר העניין: עסקנו בגבולות הקרבן ובסכנה שבחוסר ידיעת התורה ,דרך דמותו המורכבת של יפתח הגלעדי .ביררנו את המחלוקת היסודית האם נדר להקרבת אדם מחייב הקדש דמים או שהוא בטל מעיקרו כנדר בטעות ,והבאנו את חידושו של המהר"ם בן חביב הרואה בלשון הפרשה את הדרך לתיקון הנדר על ידי המרתו בבהמה. העמקנו בטענותיה המרטיטות של בת יפתח המבוססות על דיוקי הכתובים "אדם כי יקריב מכם" ,וראינו כיצד השילוב המר של בורות וגאווה מנע את התרת הנדר וגרם לאובדן נפש .חתמנו בתובנות על האחריות הכבדה בדיבור ,על החובה המוסרית למחול על כבוד למען הצלת חיים ,ועל כך שהתורה היא המגן והמצפן המוסרי השומר על האדם פן יטעה בנתיבות עבודת השם. השאלה האם חל נדר על אדם שנדר להקריב את בנו או בתו מובילה אותנו לבירור עומק התורה אל מול טעותו הטראגית של יפתח הגלעדי .המהר"ם בן חביב והחיד"א מבארים כי הפסוק "אדם כי יקריב מכם ...מן הבהמה" בא ללמד שנדר כזה יכול להתממש אך ורק על ידי פדיית דמי האדם בבהמה למזבח. מתוך דברי המדרש והמהרש"א עולה כי קרבן אדם נחשב כ"דבר טמא" שאינו ראוי למזבח כלל ,וזעקתה של בת יפתח מתוך פרשתנו מלמדת כי התורה חפצה בחיים ולא בדם אנוש .הטרגדיה של יפתח ופנחס מהווה תמרור אזהרה לדורות על החובה להכפיף את הרגש והכבוד להלכה הפסוקה ,המקדשת את חיי האדם מעל לכל נדר בטעות.

מדוע הכשירה התורה להביא לקרבנות רק מבהמות טהורות ולא מחיות טהורות כגון צבי ואייל? בין בתרי המזבח העשנים וקולות הצאן המהדהדים בחצרות בית ה' ,מתייצבת לפנינו חידה עמוקה הנוגעת בשורשי הבריאה וביחס שבין האדם לטבע הסובב אותו .התורה, המשרטטת בדייקנות של קודש את סדרי עבודת הקרבנות ,בוחרת לצמצם את עולם