איך היה יכול הנחש לדבר אל האשה, וכי נחש יכול לדבר, ומה הקשר להבנת לשון החיות ופרק שירה?

איך היה יכול הנחש לדבר אל האשה, וכי נחש יכול לדבר, ומה הקשר להבנת לשון החיות ופרק שירה? בשפתם של הבריות והעצמים בפרק שירה? השאלה כיצד הנחש ,יצור מן החי ,פנה אל חוה והשיח עמה ,אינה רק שאלה טכנית על טבעם של בעלי חיים ,אלא היא פתח להבנת המציאות המופלאה של עולמנו כפי שהייתה בראשיתו .חז"ל ,ראשונים ואחרונים כאחד ,התחבטו בסוגיה זו ,שכן היא נוגעת בקו התפר שבין…

איך היה יכול הנחש לדבר אל האשה, וכי נחש יכול לדבר, ומה הקשר להבנת לשון החיות ופרק שירה? בשפתם של הבריות והעצמים בפרק שירה? השאלה כיצד הנחש ,יצור מן החי ,פנה אל חוה והשיח עמה ,אינה רק שאלה טכנית על טבעם של בעלי חיים ,אלא היא פתח להבנת המציאות המופלאה של עולמנו כפי שהייתה בראשיתו .חז"ל ,ראשונים ואחרונים כאחד ,התחבטו בסוגיה זו ,שכן היא נוגעת בקו התפר שבין המציאות הטבעית לבין ההתערבות האלוקית והסודות הטמונים בטבע .האם דיבורו של הנחש היה מופת על-טבעי כפתיחת פי האתון ,או שמא בעולם הקדמון היו לאדם כלים להבין את השפה הטמונה בכל פרט בבריאה? שאלה זו מובילה אותנו אל עולם המושגים של 'פרק שירה' ,שבו כל נברא ,דומם ,צומח וחי ,משבח את קונו בדרכו הייחודית .בואו נתבונן כיצד עמלו גדולי ישראל ליישב את הפער בין הנראה לעין לבין העומק המיסטי המסתתר בתוך לשונם של היצורים והעצמים. אנו עומדים לפני אחת הפרשיות המסתוריות ביותר בתורה .בפתח פרשת בראשית ,אנו קוראים על החטא הראשון ,ועל דמותו של הנחש המפתה .וזה לשון הכתוב בפרשת השבוע: "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוקים ויאמר אל האשה אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג ,א) .והשאלה הזועקת מן הפסוקים היא כיצד יצור מן החי משוחח עם האדם ,וכי הרי בעלי חיים אינם מדברים .על כך עמדו גדולי הראשונים. רבנו בחיי (בראשית פרק ג ,פסוק א) ביאר :כי אדם הראשון והאשה היו מבינים את לשון החיות, ולכן דברי הנחש לא היו זרים להם ,אלא הם פירשו את רמיזותיו כשיחה מובנת. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית פרק ג ,פסוק א) הקשה :והנחש היה ערום ,ואיך יתכן שדיבר, ואם נאמר שהיה לו דעת שלמה ,הרי הקב"ה ציווה שלא ישיא את האשה. החזקוני (בראשית פרק ג ,פסוק א) ביאר :כי הקב"ה פתח את פי הנחש ,כשם שפתח את פי האתון של בלעם ,כדי להוציא אל הפועל את הניסיון שהיה הכרחי בבריאת העולם. הראשונים הללו מניחים את התשתית להבנת המפגש שבין האדם לבין עולם החי בראשית הבריאה ,ומעוררים אותנו לבחון האם מדובר בטבע שונה שהיה קיים אז ,או בהתערבות שמימית חד-פעמית. אנו פונים אל דעתו של רבנו סעדיה גאון ,המבקש להציב גבול ברור בתוך המציאות המופלאה של סיפור הנחש .רב סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות (מאמר שביעי) ביאר :כי לאחר שהתברר לנו שאין דבור ודעת אלא באדם בלבד ,נצטרך לומר כי הנחש ,בדומה לאתון של בלעם ,לא דיבר מצד עצמו .לפי שיטתו ,המלאך הוא שדיבר בשבילם .רב סעדיה גאון מבקש לשמור על היררכיה ברורה בבריאה – היכולת להגות מילים ולהביע דעה היא נחלת האדם ,שנברא בצלם אלוקים ,בעוד שבעלי החיים הם חסרי כוח זה. גישתו של רב סעדיה גאון מציבה בפנינו את האפשרות שהאירוע היה התערבות שמימית

גם לנשמה מגיע אוכל

ישירה ,שבה הכלים הטבעיים שימשו כפלטפורמה להעברת מסרים ,מבלי שהנחש עצמו עבר שינוי טבעי .גישה זו מרחיקה את הטענה שהחיות יכלו להשיח לפי תומן בעולם הקדמון, ומדגישה כי גם כאשר התרחש דיבור ,הוא נבע ממקור חיצוני ,מתוך שליחות אלוקית או מלאכית שנועדה להוציא אל הפועל את רצון הבורא בתוך מציאות הבחירה. אנו פונים כעת אל דבריו של רבי שלמה הספרדי ,בעל השירים השקולים ,אשר יצא חוצץ כנגד שיטתו של רב שמואל בן חפני ,שביקש גם הוא להרחיק את הדיבור הטבעי של הנחש. רבי שלמה הספרדי (כפי שמובא באבן עזרא בראשית פרק ג ,פסוק א) חידש :כי הישר בעינינו הוא שהדברים כמשמעם .הנחש היה יצור בעל יכולת דיבור והיה הולך בקומה זקופה ,והקב"ה נתן בו דעת מסוימת – שונה אמנם מזו של האדם ,אך כזו המאפשרת לו להביע רצון ותחבולה. רבי שלמה הספרדי מבאר :כי היותו ערום מכל חית השדה מעיד על תכונה מיוחדת במינה שהייתה טבועה בו ,שהעניקה לו יתרון על שאר החיות ,גם אם לא הגיע למדרגת הדעת השלמה של האדם .לפי שיטתו ,המקרא מתאר מציאות שבה עולם החי היה קרוב הרבה יותר אל עולם הדיבור האנושי ,ושדיבור הנחש לא היה רק פעולה של מלאך ,אלא תפקוד מובנה של יצור שנועד לשרת את מערכת הניסיונות של העולם .זוהי גישה המזמינה אותנו להסתכל על הטבע לא רק כעל אוסף של גופים דוממים ,אלא כעל מרחב שבו לכל יצור יש את ה"קול" שלו ואת התפקיד הייחודי לו בתוך תוכנית הבריאה. אנו מעמיקים כעת אל דבריו של רבנו בחיי (בראשית פרק ג פסוק א) המבאר את העומק הטמון ביכולת התקשורת של האדם הראשון עם הבריאה כולה .רבנו בחיי ביאר :כי אדם הראשון והאשה היו מבינים את לשון החיות ,ולכן דברי הנחש לא היו זרים להם ,אלא הם פירשו את רמיזותיו כשיחה מובנת .רבנו בחיי מרחיב ומחדש :כי בזמן ההוא ,לפני שחטא האדם הראשון גרם לפירוד וניכור בין האדם לטבע ,הייתה לאדם היכולת להבין את כל צפצופי החיות והעופות ואפילו את שיחת הדומם ,שכן כל מה שברא הקב"ה יש לו דיבור המבטא את שבחו של קונו ,כפי שנאמר במשלי (טז ,ד) כל פעל ה' למענהו. רבנו בחיי מוסיף ומבאר :כי יכולת זו להבין את שפת הבריאה אינה בגדר דמיון ,אלא עדות למעמדו של האדם כיציר כפיו של הקב"ה .מצינו לגדולי ישראל ,כגון רבן יוחנן בן זכאי (גמרא סוכה ,כח עמוד א) ,שזכו להבין שיחת חיות ועופות ,וכל שכן שאדם הראשון ,שנברא בשיא השלמות ,החזיק בכוח זה בצורה מושלמת .על פי דבריו ,הדיבור ששמענו בפרשתנו אינו בהכרח דיבור אנושי ,אלא פענוח של רמיזות הנחש ושפת הבריאה שהייתה נהירה לאשה. זוהי תובנה מרחיקת לכת המלמדת אותנו ש'פרק שירה' אינו רק טקסט תיאורטי ,אלא ביטוי למציאות שבה העולם כולו היה מקהלה אחת גדולה שבה האדם משמש כמנצח המבין את שפת כולם. אנו פוסעים אל עומק הסוגיה בעיניו של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספר מעין אומר (עבודה זרה ,דף יז ע"א) מביא בשם הראשל"צ שדן בדברי הגמרא המובאים בעיון יעקב, העוסקים באותה תמיהה על ההרים המבקשים רחמים .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ביאר :כי אין הכוונה שההרים מדברים ממש ,אלא שבעל הברייתא מביע את דעתו ומחשבתו

תישארב תשרפ

של האדם – כלומר ,האדם הוא זה שאומר בליבו למי אלך ,להרים או לשמיים ,ובעצמו מבין שהם אינם יכולים לבקש רחמים עבורו ,ואילו היה להם פה ,היו משיבים לו שגם הם זקוקים לרחמי שמיים .זוהי גישה המעבירה את כובד המשקל מן הדיבור המילולי של הדומם אל הסברה האנושית ,המפרשת את מהות הבריאה כולה כזקוקה ונושאת תפילה לפני בוראה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף מבאר כי בדומה למה שמצינו בכמה מקומות בנביאים ובכתובים ,כמו בסיפור עם הגפן והתאנה (שופטים ט) ,שבהם נדמה כאילו יש דיבור ,אין זה אלא דרך משל וסברה המדגישים את מצבם של הברואים .המהלך שבו נוקט הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף מלמד אותנו שחכמינו השתמשו בלשון ציורית כדי להמחיש אמיתות פנימיות. יחד עם זאת ,הוא מתייחס בזהירות לדברי הריטב"א ,ומציין בספרו מעין אומר :כי בחדושי הריטב"א לעבודה זרה לא ראה את הלשון המדוברת ,אך אין זו ראיה שהדברים אינם נכונים, שכן הריטב"א חיבר כמה מהדורות בחדושיו כפי שהדבר ידוע ומפורסם בין לומדי התורה. אנו ניצבים כעת מול התמיהה הגדולה העולה מדברי הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף במעין אומר .לאחר שהעלה את הסברה שאין דיבור ממש ,הוא מקשה :כיצד הונח להריטב"א לומר דברים המצמצמים את משמעות הדיבור של הבריות ,הרי בריתות רבות שנו רבותינו כמעט לחינם ,וכיצד נוכל להתעלם מן המעלות הרבות שהפליגו חז"ל בשבח האומר פרק שירה? הרי כל עניינו של פרק שירה הוא להורות לנו על השירה והדיבור של כל נברא ,וביטול העניין כסברה בלבד נראה כסתירה לכל מה שלימדונו רבותינו על שבחם של הברואים. יתרה מכך ,הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף מקשה :איך אפשר להעלים עין מהפסוק המפורש באיוב (לח ,לג) אם תשים משטרו בארץ ,אשר עליו דרשו במדרש בראשית רבה (פרשה י) :אמר רבי סימון ,אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע מכה אותו ואומר לו גדל. נמצאנו למדים כי הדברים אינם רק סברה בעלמא ,אלא הם ביטוי למציאות שבה לכל כוח בבריאה יש שוטר ומזל המדבר אליו ומורה לו את תפקידו .הדברים מתקשרים למה שכתוב בספר פלא יועץ (ערך שיר) ,המדגיש את החשיבות העצומה של אמירת פרק שירה ,וכיצד כל בריאה אכן מהללת את קונה ,ובכך הוא משיב ומבאר את העניין בצורה רחבה ופנימית יותר, המשלבת את המציאות הפיזית עם הרובד הרוחני הגבוה. אנו ממשיכים במסענו אל עומק סוד השירה של הברואים ,כפי שהוא משתקף בדבריו של הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן תרע"ג) .בהתייחסו לדברי הגמרא במסכת פסחים (דף קיח עמוד ב) ,על כך שהדגים שבים אמרו שירה ,הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ביאר :כי דגים אינם בעלי דבור כבני אדם במובן המילולי ,אך אפשר שכוונת הגמרא היא לומר שהשר ומלאך הממונה עליהם בשמיים הוא שאמר את השירה, שכן לכל מין ומין מהנבראים יש מלאך ושר מיוחד הממונה עליו מלמעלה. דברים אלו של הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן פותחים צוהר להבנה מעמיקה יותר של שפת הבריאה .לא תמיד הדיבור מתרחש ברובד הפיזי שאנו מכירים בחושינו, אלא הוא מתרחש ברובד הרוחני ,במקום שבו השורש של כל נברא מחובר למקורו האלוקי. כאשר חז"ל אומרים שהדגים אמרו שירה ,הם חושפים בפנינו את האמת שמאחורי הקלעים:

גם לנשמה מגיע אוכל

הקיום של כל יצור בעולם הוא ביטוי לשירה מתמדת ,שכן השר והמלאך המלווה את הנברא מוציא לפועל את ההלל והשבח שנטע בו הבורא .תובנה זו מסייעת לנו ליישב את הקושי שבין המציאות הטבעית לבין תיאורי חז"ל – השירה קיימת ,היא נוכחת ,והיא מתקיימת דרך הכוחות העליונים המניעים את המציאות כולה. אנו מעמיקים כעת אל המקום שבו האדם נדרש לפתוח את אוזני ליבו כדי לשמוע את השירה המפעמת בבריאה .השאלה כיצד הנחש דיבר ,שהובילה אותנו דרך גדולי הראשונים והאחרונים ,אינה רק שאלה היסטורית ,אלא היא קריאה לאדם בן זמננו להתבונן מחדש בעולם הסובב אותו .כאשר האדם משתק את הרעש החיצוני ,את הטרוניה ואת הדאגות המעיקות ,הוא מתחיל לחוש את הדיבור הדק שבין היצורים ,את התפילה המסתתרת בכל צמח ובכל אבן .זהו סודו של פרק שירה ,המלמד אותנו כי השתיקה אינה היעדר קול ,אלא היא המצע עליו נשמעת שירת ההוויה כולה. ההתחברות לשפת הבריאה תלויה במידת הזיכוך של הנפש .ככל שהאדם מתרחק מהחומר ומדבק בקדוש ברוך הוא ,כך הוא מתחיל לזהות את הכוחות הרוחניים המניעים את הטבע. השרים והמלאכים ,עליהם עמד הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,אינם מופרדים מן המציאות הגשמית ,אלא הם פועמים בתוכה .האדם הזוכה לכך ,אינו מסתכל על עולם כאוסף של אובייקטים ,אלא כעל מרחב של משמעות ,שבו כל רחש הוא מילה בתפילה גדולה .זוהי עבודה רוחנית של הקשבה ,שבה האדם לומד לתרגם את השתיקה של הטבע לשבח ומזמור. בתוך הבית היהודי ,היכולת הזו לראות את הקדושה בכל פרט היא המגן הגדול ביותר .מי שלומד להקשיב לשירת הבריאה ,אינו נותן מקום לנחש שבא לפתות ולבלבל .הוא מזהה את האמת מאחורי הדיבורים ,הוא מבין את הכוחות הפועלים סביבו ,והוא נשמר מכל פיתוי. העבודה הזו ,של חיבור הנשמה אל השירה האלוקית ,היא המביאה את האדם למדרגת הידיעה ש"מלא כל הארץ כבודו" .זהו המפתח לחיים של יראת שמיים טהורה ,שבהם כל צעד בטבע הוא צעד בדרך אל ה’. אנו פוסעים אל המקום הרגיש והחשוב ביותר בחיי האדם ,אל המדרגה שבה הלב נשבר אל מול המציאות של הנפילה אל מול פיתויי הנחש המפתה .אף אדם אינו חסין מפני מעידה, וגם מי שמבקש בכל ליבו לשמור על הגדרים עלול למצוא את עצמו לעיתים פועל בתוך הפירצה .רגעים אלו של חולשה ,שבהם נדמה כי הארס של הנחש כבר החל מחלחל ,אינם אמורים להוביל לייאוש או לוויתור ,אלא להפך – הם השער הגדול ביותר לחזרה בתשובה ולהתחדשות .התשובה אינה רק תיקון העבר ,אלא היא בנייה מחדש של הגדר הפנימי בחוזקה גדולה יותר. כאשר אדם מזהה את הנפילה שלו ,הוא נקרא לבצע חשבון נפש אמיתי .הוא לומד להבין מה היו הטענות של היצר ,היכן הוא איפשר לעצמו להקל ראש ,וכיצד הוא איבד את הזהירות. הוגים והוגים מלמדים אותנו שהתשובה היא תהליך של זיכוך הנפש ,שבו האדם הופך את הנפילה למנוף לעלייה .הוא אינו מנסה להסתיר את הפירצה ,אלא הוא ניגש אליה ,מתקן

תישארב תשרפ

אותה בלב נשבר ,ובונה שם גדר חזקה פי כמה .זוהי התשובה שמביאה רפואה לכל ארס ,והיא שמחזירה את האדם אל מקומו הטבעי כעובד ה’. הכוח לקום מהנפילה טמון באמונה העמוקה שאין גדר שאי אפשר לשקם ,ואין פירצה שאי אפשר לגדור .הקדוש ברוך הוא ממתין לכל אדם שמבקש לשוב ולגדור את דרכיו. בתוך תהליך התשובה ,האדם מגלה מחדש את יופייה של השמירה על הגדר ,לא מתוך פחד מעונש הנחש ,אלא מתוך אהבה ורצון לקרבת ה' .הנפילה מלמדת אותנו שאנחנו אנושיים, שהמלחמה היא אמיתית ושההצלחה אינה מובנת מאליה .מתוך הכרה זו ,הבית כולו מתמלא בתקווה ,שכן הילדים הלומדים לראות הורה שקם מנפילתו ,מתקן את דרכיו ושב אל ה' בלב שלם ,לומדים שיעור לחיים שאין יקר ממנו :הכוח האמיתי אינו באדם שלא מועד ,אלא באדם שמוצא את הכוח לחזור בתשובה ולקדש שוב את גדרותיו. אנו מעפילים אל המדרגה של ההתמדה ,המקום שבו האדם נדרש לשמור על דבקותו ועל ערנותו גם כאשר ימי השגרה הרגילים נמתחים על פני תקופות ארוכות .השמירה על גדרי התורה והסייגים אינה מבצע חד-פעמי של התלהבות ,אלא היא עבודה עקבית של בניין .הסכנה הגדולה ביותר בעבודה זו היא ההרגל ,אותו מצב שרבנו החיד"א בספרו חומת אנך (פרשת בראשית) ביאר :כאשר העבירה הופכת לטבע והיצר נדמה לחוט השערה ,לא מפני שהאדם הוכשר ,אלא מפני שהחושים הרוחניים קהו .ההתמדה דורשת מאיתנו יצירת מנגנונים של התחדשות פנימית ,כדי שהגדרים לא יהפכו למסגרת יבשה ונטולת נשמה. ההתמדה הרוחנית נשמרת על ידי הפיכת השמירה על הגדר לחלק מהותי מחיי העונג הרוחני .כאשר אדם מרגיש שהגדר הוא המקום שבו הוא פוגש את קונו ,הוא אינו מחפש לעבור עליו ,אלא מוצא בו חן ויופי .העקביות באה לידי ביטוי בקביעת עיתים לתורה ,לא רק כמטלה ,אלא כזמן של בירור האמת ,זמן שבו הוא חוזר ומזכיר לעצמו את הסיבות שבגללן הציבו חכמים את הסייגים .היציבות הזו מונעת את השחיקה ,ומאפשרת לאדם להישאר ערני ודרוך ,כמי שצועד בשביל צר ומדויק אל עבר מטרה נעלה. בתוך השגרה הזו ,האדם הופך לעוגן עבור עצמו ועבור סביבתו .העקביות שלו משדרת מסר של יציבות פנימית ,שהיא הבסיס לכל הנהגה אמיתית .כאשר אדם אינו נסחף אחרי התנודות הרגשיות של היום-יום ,אלא נצמד לדרך הסלולה בנאמנות ,הוא מפתח חוסן המאפשר לו להתמודד גם עם רגעי משבר .זוהי עבודת חיים שבה האדם לומד ליהנות מהנאמנות לדרך, להעריך את השקט הנפשי שבהקפדה על הגדרים ,ולראות בהתמדה הזו את כלי המלאכה החשוב ביותר לבניית נשמתו כהיכל ראוי לשכינה. בסיום המסע המרתק אל עומקן של ההגדרות ,אנו ניצבים מול המסקנה המטלטלת והמנחמת כאחד :גדר אינו קיר המפריד בין האדם לחיים ,אלא כלי מופלא המבטיח את המשכיותם של החיים בטהרתם .ראינו כיצד פריצת הגדר ,הנראית בעיני האדם כפעולה שולית או כהקלה מובנת ,נושאת בקרבה ארס מסוכן ,כארסו של נחש המכיש בעקב ומחלחל לאיטו עד להכרעת הנפש כולה .למדנו מפי גדולי עולם כיצד הזלזול בסייגי חכמים הוא

גם לנשמה מגיע אוכל

המפתח למפלה רוחנית ,וכיצד התורה והפוסקים מעניקים לנו כלים לא רק להישמר ,אלא לצמוח מתוך מסגרת זו אל עבר קדושה נעלה.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא שגדרים הם ביטוי לאהבתם הנצחית של חכמים אלינו ,המבקשים להגן עלינו עוד בטרם נתקל במכשול .עיקר העניין הוא שהנחש המכיש את הפורץ אינו עונש חיצוני ,אלא תהליך טבעי של אובדן ההגנה הרוחנית ,כאשר האדם בוחר לוותר על הסייג הוא מאבד את חומת המגן של חייו .עיקר העניין הוא שהתשובה והתיקון הם הכוח האמיתי שבידנו ,היכולת לקחת פירצה ולבנות בה גדר חזקה פי כמה משהייתה קודם לכן .עיקר העניין הוא שהעקביות והנאמנות לדרך ,דווקא בתוך שגרת החיים ,הן אלו שמבדילות בין אדם הנסחף בזרם לבין אדם הבונה את עולמו על יסודות של נצח. הסוד הגדול הוא שהמלחמה ביצר ,הנראית לעיתים כמלחמת התשה ,היא למעשה ההזדמנות הגדולה ביותר שלנו לגלות את כוחות הנשמה .היצר המנסה להקטין את העבירה ולפתות אותנו לעבור על הגדר ,הוא בדיוק המקום שבו עלינו להפגין את חוסננו ואת דבקותנו באמת שאינה משתנה. כך אנו מבינים שהבית היהודי ,הבנוי על אדני ההלכה והסייג ,הוא המבצר היחיד בעולם שבו הנפש יכולה להרגיש בטוחה .המסקנה שלנו היא ברורה :השמירה על הגדר היא שמירת החיים עצמם .כאשר אנו מקפידים על קלה כבחמורה ,מתוך אהבה ומתוך הבנה של עומק הדברים ,אנו לא רק מונעים מעצמנו את הכשת הנחש, אלא אנו זוכים להפוך לבית של קדושה ,המאיר באור יקרות ומנחיל לדורות הבאים את הדרך הסלולה בביטחון אל עבר הגאולה השלמה.

שאלת היחס בין קין להבל – דרמה של בחירה והיענות מדוע נדחתה מנחתו של קין בעוד מנחת הבל נתקבלה ברצון ,ומה מלמד אותנו הדיאלוג העמוק שבין הבורא לקין על גבולות האחריות והיכולת האנושית בטרם הנפילה הגדולה? כאן אנו ניצבים בפני פרשת דרכים מכוננת בתולדות האנושות .לא מדובר רק בסיפור של מנחות ,אלא בבירור שורשי של מהות הלב ,טוהר הכוונה ,וסוד הבחירה החופשית .האם הבורא מביט אל המעשה החיצוני ,או שמא אל הנימה הפנימית השרויה בנפש המקריב? נצא למסע בסוגיה זו ,תוך העמקה במדרשי חז"ל ובמשנת האחרונים ,כדי להבין כיצד הדיאלוג הלאקוני שבין השם לקין טומן בחובו את כל יסודות האחריות והתיקון של האדם בעולמו. מהו ההבדל התהומי שבין שתי מנחות ,לכאורה שוות ,אשר הוליד תגובה כה שונה מן השמים? הלב האנושי נדרש להבחין בין חיצוניות לבין שורש הפעולה .בעוד קין מביא מפרי