ויקרא, האם רב שעבר עבירה קשה יותר תשובתו משום שאחרים למדו ממנו לעשות רע?
ויקרא, האם רב שעבר עבירה קשה יותר תשובתו משום שאחרים למדו ממנו לעשות רע? הנה ניצבים אנו אל מול חרדה גדולה המרעדת את מיתרי הלב פנימה ,בשעה שעינינו נשואות אל פסגות ההר ,אל אותם ענקי רוח אשר כתר תורה לראשם ושמן משחת קודש על בגדיהם ,והנה דווקא משם ,ממרומי הקדושה והפרישות ,עולה קול דממה דקה של כישלון ושגגה .השאלה המהדהדת בחללו של עולם אינה רק על עצם החטא ,אלא על…
ויקרא, האם רב שעבר עבירה קשה יותר תשובתו משום שאחרים למדו ממנו לעשות רע? הנה ניצבים אנו אל מול חרדה גדולה המרעדת את מיתרי הלב פנימה ,בשעה שעינינו נשואות אל פסגות ההר ,אל אותם ענקי רוח אשר כתר תורה לראשם ושמן משחת קודש על בגדיהם ,והנה דווקא משם ,ממרומי הקדושה והפרישות ,עולה קול דממה דקה של כישלון ושגגה .השאלה המהדהדת בחללו של עולם אינה רק על עצם החטא ,אלא על עוצמת ההדף הנורא שהוא מותיר אחריו בשבילי הדור כולו ,שכן כאשר ארזים נופלים בשלהבת מה יגידו אזובי הקיר ,והרי דמותו של הכהן המשיח אינה שייכת לעצמו בלבד אלא היא המצפן והמאור לכל עדת ישורון .הלב מחשב להישבר בראותו כיצד התורה מתארת את קרבנו של המשיח בנפרד ובשונה מכל אדם אחר ,ושתיקה רועמת עולה מבין השיטין של הפרשה, שתיקה שאין בה את המילים המנחמות ונסלח לו המופיעות אצל הנשיא ואצל היחיד. האם ייתכן שמי שמורה דרך לרבים נושא על כתפיו משא כבד כל כך עד ששערי סליחה ננעלים בפניו בגלל אותם אחרים שהביטו בו וטעו בדרכם ,והאם חטאו האישי הופך לאשמת עולמים בגלל היותו דמות מופת שכל העם תלויים בה .זוהי שאלה המפלחת כליות ולב,
גם לנשמה מגיע אוכל
המבקשת להבין את גודל האחריות המונחת לפתחם של גדולי הדור ,ואת המשמעות הנוראה של חילול השם הנובע ממי שאמור להיות מלאך ה צבאות וטהור ידיים. מתוך דממת השאלה הנוראה וההוד של הפתיחה המרטיטה ,אנו פונים אל שורשי הדברים כפי שהם חקוקים בלוחות הברית של פרשתנו ,בפרשת ויקרא ,שם נפרשת בפנינו מערכת הקרבנות המבטאת את יחסי האדם וקונו בעת שגגתו. התורה הקדושה פותחת את העניין במילים אלו" :אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה' לחטאת" (ויקרא ד ,ג). פסוק זה מהווה את סלע המחלוקת והעיון של כל רבותינו מפרשי התורה ,שכן מיד לאחריו ,בפרשת הנשיא ובפרשת היחיד ,התורה מסיימת במילים המרגיעות והמבטיחות של מחילה ,ואילו כאן ,אצל מורה הדרך של האומה ,נשמטה הבטחה זו. רש"י (ויקרא ד ,ג) כתב "לאשמת העם ,לפי שחטאו אשמת העם הוא ,שהם תלויין בו לכפר עליהם ונעשה מקולקל ,והרי הם אשמים" .רבנו רש"י מבאר כאן יסוד נורא ,שהכהן אינו עומד כפרט בפני עצמו ,אלא הוא צינור הכפרה של הכלל ,וכאשר הצינור נפגם ,כל המים המפכים בו הופכים למרירות עבור העם כולו. רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא ד ,ג) ביאר "לאשמת העם ,שיחשבו העם כי מותר לעשות כמעשהו ,כי הוא העיניים שלהם" .כאן אנו מוצאים את שורש החשש של השפעת הדוגמה האישית ,שהעם מביט אל מנהיגו ורואה במעשיו היתר גמור לכל פעולותיהם. הרמב"ן (ויקרא ד ,ג) כתב "לאשמת העם ,שהכהן יביא אשמה על העם ,כי בשגגתו יחטאו גם הם ,או שיהיה העם אשם בהעדר כפרתם על ידו .ואולי לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לאלוהיו כי מלאך ה' צבאות הוא ,וצריך להיותו נקי וטהר ידיים". רבנו הרמב"ן מעמיק כאן ברום מעלתו של הכהן ,שדווקא מפני היותו קרוב למלכות ,אין די בקרבן טכני אלא נדרשת עבודת הלב פנימה ,תחינה ותפילה ,כדי למחות את הרושם שהותיר החטא. הכלי יקר (ויקרא ד ,ג) כתב "לא נאמר סליחה בכהן משוח ,לפי שכל המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו ,ובכהן משוח נאמר לאשמת העם ,פירש רש"י שהם תלויין בו לכפר עליהם ונעשה מקולקל ,ויותר נכון לפרש לאשמת העם שהוא בכלל מחטיא הרבים כי ממנו יראו וכן יעשו בקל וחומר ,על כן לא נאמר בו ונסלח לו כי אף על פי שהקרבן יספיק להסיר מעליו חטאו האישי ,מכל מקום נשאר עדיין רושם חטא הרבים התלוי בו ולזה אין סליחה גמורה" .דבריו המאירים של הכלי יקר מגלים לנו כי חטא המנהיג הוא בעל שתי קומות: החטא הפרטי וההשלכה הציבורית ,ובעוד שהקרבן מכפר על הפרט ,אין הוא יכול למחות כבמטה קסם את הקלקול הרוחני שנגרם להמונים שראו ולמדו ממנו. האברבנאל (ויקרא ד ,יג) כתב "מה שנאמר בחטאת הקהל ונסלח להם קאי על הכהן ועל הקהל וכוללם יחד לפי ששניהם חטאו בדבר הוראה שהתירו האסור" .הוא מחדש כאן מבט
ארקיו תשרפ
מקורי ,שאין הכהן נשאר ללא סליחה ,אלא שסליחתו שלובה וארוזה בתוך סליחת הקהל כולו ,שכן חטאם נבע ממקור אחד של הוראה שגויה. הספורנו (ויקרא ד ,ג) ביאר "לאשמת העם ,שתהיה שגגתו סיבה שיאשמו העם ,כי הוא המורה אותם ,ומשגגתו יצאה שגגה לכל העם" .גם כאן המיקוד הוא על תפקידו של הכהן כמורה ומחנך ,שהשפעתו מחלחלת אל כל שכבות האומה. התרגום יונתן (ויקרא ד ,ג) תרגם "לאשמת עמא ,לחובת עמא" ,ומדגיש כי חטאו של הכהן נזקף לחובת העם כולו ,כאילו האשמה דבקה בכולם כאחד. לאחר שדלינו את פניני המקרא ודברי רבותינו המפרשים על הפסוקים ,אנו פוסעים ביראה אל היכלי התלמוד ,שם מגלים חז"ל את עומק הדין והאחריות המוטלת על כתפי גדולי התורה ,ואת ההשלכות הנוראות של שגגתם המהדהדת בעולם כולו. בגמרא במסכת יומא (דף פו עמוד א) כתב "היכי דמי חילול השם ,אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר ,רבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין" .הנה לנו ביאור מרטיט כיצד אצל גדולי עולם ,אפילו הנהגה שהיא מותרת לאחרים או שאינה חטא גמור ,נחשבת לחילול השם נורא ,שכן העולם מביט בהם ולמד מהם הנהגה שאינה ראויה ,ועל כגון דא אמרו שאין כוח בתשובה ויום הכיפורים לכפר עד שימות ,מפני חומרת חילול השם שנעשה לעיני הרבים. בגמרא במסכת קידושין (דף מ עמוד א) כתב "תנו רבנן אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם, מאי אחד שוגג ואחד מזיד ,אילימא דבמזיד לא יהבי ליה זמן ובשוגג יהבי ליה זמן ,והאמר מר אין מקיפין בחילול השם ,אלא אמר מר זוטרא שאין עושין לו כחנות" .רבותינו מלמדים כאן יסוד מפחיד ,שבעבירה של חילול השם ,הנובעת מהמעמד של החוטא ,אין חילוק בין אם עשה זאת בטעות או בכוונה לעניין הפרסום והעונש המהיר ,שכן הנזק שנגרם לאמונת העם ולכבוד התורה הוא שווה בשני המקרים. בגמרא במסכת אבות (פרק ד משנה יג) כתב "רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון" .חכמים מבארים כי מי שתורתו בידו והוא נחשב למורה דרך ,אינו יכול להתנצל בטענת שגגה ,שכן היה עליו להעמיק וללמוד עד שידע להיזהר ,ועצם המכשל שיצא מתחת ידו נחשב לו כמעשה של מזיד מפני גודל האחריות. בתלמוד ירושלמי במסכת הוריות (פרק ג הלכה ב) כתב "כהן משיח שחטא ,אין לו כפרה בקרבנו של יחיד ,אלא בפר הבא על כל המצוות" .המבארים על הירושלמי במקום כתב "לפי שמעלתו גדולה וכל ישראל תלויים בו ,צריך קרבן גדול ומיוחד להראות שחטאו אינו חטא פרטי בלבד אלא פגיעה במערכת כולה" .מכאן אנו למדים שהירושלמי רואה בכהן המשיח דמות המייצגת את הכלל ,ולכן סדר כפרתו שונה בתכלית. במדרש רבה (ויקרא פרשה ה סימן ד) כתב "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם ,משל למה הדבר דומה ,לגיניגוס של מדינה שחטא ,אמר המלך יביא דורון גדול כדי שיתכפר לו,
גם לנשמה מגיע אוכל
שאלמלא הוא לא היו העם למדין לעשות כן" .חז"ל במדרש מחזקים את דברי המפרשים שראינו ,כי האשמה נובעת מכך שהעם רואה במנהיג דוגמה אישית ,וכאשר הוא נכשל ,הוא גורר אחריו את כל השורה. מתוך ים התלמוד והמדרש ,אנו מעפילים אל היכלי הראשונים ,מאורי הדרך אשר העמידו את יסודות הבנת המקרא וההלכה ,ודלו מעומק הסוגייה את גודל האחריות המוטלת על הכהן ועל כל מורה הוראה בישראל. רבי חיים פלטיאל (ויקרא ד ,ג) כתב "תימא למה בציבור יש בהן סליחה ובנשיא וביחיד חוץ מכהן גדול ,ויש לומר הואיל וכהן גדול עשה חטא אז יש חילול השם ,אומרים הראש לכל ישראל ולסנהדרין עשה כך אני לא כל שכן ,וכביכול אין סליחה בדבר ,מכאן למדו חכמים אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם ,וגם מה שאמרו חכמים ששגגת תלמוד עולה זדון" .רבנו חיים פלטיאל ,מבעלי התוספות ,מניח כאן יסוד מרעיד ,שהיעדר לשון הסליחה אצל הכהן נובע מחילול השם הנורא הנוצר כאשר דמות כה נעלה נכשלת ,דבר הגורם לאחרים להקל ראש במצוות מתוך לימוד מעוות ממעשיו. רבנו בחיי (ויקרא ד ,ג) כתב "לאשמת העם ,כי חטא המנהיג והראש יביא אשמה על העם כולו ,כי העם נגררים אחריו ומעשיו הם המראה שלהם .ולפי שהכהן הוא המכפר על ישראל, אם הוא עצמו צריך כפרה איך יכפר על אחרים ,ועל כן חטאו חמור מחטא הנשיא והיחיד כי הוא פוגע ביסוד הכפרה של האומה כולה" .רבנו בחיי מדגיש את הקשר ההדוק בין טהרתו האישית של המנהיג לבין יכולתו להנהיג ולכפר ,ומבאר שחטאו יוצר ואקום רוחני שמשפיע על כלל ישראל. רבי יצחק אברבנאל (ויקרא ד ,ג) כתב "הכהן המשיח הוא השכל הפועל של האומה ,וכאשר השכל חוטא הרי כל הגוף אשם .ולכן לא נאמר בו ונסלח לו בנפרד ,להורות שאין חטאו נמחה עד שישובו העם מהטעות שלמדו ממנו ,שכן כל זמן שהעם אוחזים בחטא מחמתו, עדיין חטאו עומד לנגד עיניו" .האברבנאל מוסיף נדבך מחשבתי עמוק ,שסליחתו של הרב או המנהיג תלויה בתיקון הנזק הרוחני שנגרם לתלמידיו ולשומעי לקחו. רבנו עובדיה ספורנו (ויקרא ד ,ג) ביאר "לאשמת העם ,כי בסיבתו יאשמו ,אם מצד ההוראה ואם מצד המעשה .ואין הסליחה נזכרת בו כמו בנשיא ,כי הנשיא חוטא מצד ממשלתו וגאוותו ואין העם למדים ממנו בזה ,אבל הכהן שתורתו היא המדריכה את העם ,כשחוטא הרי הוא מטעה את הרבים בדרכם בקודש" .הספורנו מחלק בין חטא הנובע מתאוות או שלטון לבין חטא הנובע מדמות רוחנית ,ומלמד שדווקא המנהיג הרוחני נושא באחריות כבדה יותר על טעויות העם. מתוך דברי הראשונים המרעידים את אמות הסיפים של האחריות ההנהגתית ,אנו באים אל היכלי האחרונים ,אשר בדורות המאוחרים יותר העמיקו חקר בנבכי ההלכה והמחשבה, כדי להבין את גודל התביעה מהרב וממורה ההוראה בשעה שיוצאת תקלה תחת ידו.
ארקיו תשרפ
האור החיים הקדוש רבנו חיים בן עטר (ויקרא ד ,ג) כתב "לאשמת העם ,כי חטאו של הכהן גורם שגם העם יאשמו ,אם מפני שהם נסמכים על הוראתו ואם מפני שהם מקלים ראש במצוות בראותם כי גם המורם מעם נכשל .ולכן לא נאמר בו ונסלח לו ,לרמוז כי אף שהקרבן מכפר על עצם הפעולה ,מכל מקום הרושם של חילול השם וזלזול התורה בלב ההמונים דורש עבודה גדולה ומתמדת של תשובה שאינה נגמרת במעשה הקרבן לבדו". הוא מלמדנו כי הסליחה אצל דמות רוחנית אינה "חלקיה" ומהירה ,אלא תהליך עמוק של תיקון הנזק הציבורי. רבי שמשון רפאל הירש (ויקרא ד ,ג) ביאר "הכהן המשיח הוא נושא דגל התורה עלי אדמות, וכאשר הדגל מוכתם ,אין די בניקוי הכתם האישי ,אלא יש צורך להשיב את כבוד הדגל למקומו .השתיקה של התורה בעניין הסליחה באה לומר לנו כי הכהן נשאר תמיד בבחינת 'בעל חוב' כלפי העם שראה בו מופת והתאכזב ,ועל כן עליו לחיות כל ימיו בטהרה יתירה כדי למרק את אותו רושם שלילי". הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח סימן קנ"ד) כתב "יש להיזהר מאוד בכבוד בית הכנסת ובקדושת המצוות ,וביותר מוטל הדבר על תלמידי חכמים ומורי דרך ,שכן אם הם מזלזלים בשיחה בטלה או בהנהגה שאינה ראויה ,הרי הם מחטיאים את הרבים הלמדים מהם להקל ראש בקודש .וחטא זה של מחטיא הרבים הוא עוון פלילי שקשה מאוד לשוב עליו כראוי ,לפי שאין התשובה תלויה בו לבדו אלא בתיקון כל אותם שקלקלו במעשיו". רבי יונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (דרוש ב') כתב "הנה חטאת הכהן המשיח לא נאמר בה ונסלח לו ,לפי שהכהן מייצג את עולם הדעת ,וכאשר הדעת משתבשת ,הרי המקור עצמו נגוע .וכל זמן שאין הכהן מחזיר את העם אל הדעת הטהורה בדברי כיבושין ובהנהגה של קדושה יתירה ,חטאו האישי עדיין קשור בטבורו אל אשמת העם ,ואין כאן סליחה גמורה עד שיוחזר העטרה ליושנה". הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו ענף עץ אבות (פרק ד) כתב "מצינו שחמורה שגגת תלמוד חכם יותר מזדון של עם הארץ במקום שיש בו חילול השם .והטעם הוא כי הכל תולים עיניהם ברב ,ואם הוא מקל בדבר מסוים ,הרי בעיני העם הדבר נעשה כהיתר גמור. ולכן על הרב להחמיר על עצמו יותר מן הדין כדי שלא יבואו אחרים לזלזל בעיקר הדין, ואם נכשל חס ושלום ,עליו לבקש מחילה מהציבור ולהראות להם את הדרך אשר ילכו בה בתיקון גמור". מתוך דברי האחרונים שסללו לנו את הדרך בהבנת חומרת האחריות ,אנו מגיעים אל דורותינו אנו ,אל גדולי הדור וצדיקיו אשר עמדו על המשמר והשקו אותנו ממעיינות תורתם ,להבין את עומק התביעה והדין המתוח כלפי מי שנושא את משא העם על כתפיו. רבי שלמה זלמן אוירבך בשיחותיו למנחם ציון ביאר שהטעם לכך שאין סליחה מפורשת
גם לנשמה מגיע אוכל
בכהן המשיח הוא משום שתפקידו של הכהן הוא להביא סליחה לעולם ,וברגע שהוא זקוק לסליחה בעצמו ,הוא הופך מ"מכפר" ל"מתכפר" .שינוי הסטטוס הזה הוא פגיעה אנושה במערכת הרוחנית של כלל ישראל ,ולכן התורה מדגישה את חומרת הדבר על ידי השתיקה, כדי לעורר את המנהיג לתשובה עילאית שתחזיר לו את כוח הכפרה שאיבד. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (על התורה) כתב שחומרת חטאו של הכהן המשיח נובעת מכך שהוא מהווה "דוגמה חיה" של רצון ה' .כאשר הדוגמה משתבשת ,הרי שכל המושגים של טוב ורע בקרב ההמון מיטשטשים .הוא מוסיף שהעובדה שלא נאמר ונסלח לו מלמדת שבעבירות שבין אדם לחברו ,ובכלל זה חילול השם שהוא פגיעה בכבוד שמים ובאמונת הרבים ,אין הקרבן והתשובה מכפרים לגמרי עד שירצה את חברו ,וכאן החבר הוא העם כולו שנפגע רוחנית מהנהגת המנהיג. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשיעוריו האיר את הנקודה הזו בביאור מופלא ,בציינו כי הרב או הכהן המשיח נמדדים במשקפיים של "שגגת תלמוד עולה זדון" .הוא הסביר כי מי שזכה לכתרה של תורה ,האחריות שלו היא מוחלטת ,ואין הוא יכול לומר "לא ידעתי" או "שגגתי" ,שכן עצם השגגה מעידה על חיסרון בזהירות הראויה למעמדו .לכן ,הסליחה שלו מורכבת הרבה יותר ,כי היא דורשת תיקון של חילול השם ,וחילול השם הוא עוון שקשה מאוד למצוא לו מרפא שלם כל עוד הרושם השלילי קיים בעולם. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (ויקרא ד') כתב כי יסוד חטאת הכהן המשיח אינו רק על המעשה הפרטי ,אלא על הפגיעה ביכולת של התורה להדריך את המציאות .כאשר הכהן חוטא ,נוצר מצב של אשמת העם במובן זה שהעם מאבד את האמון בכוחה של התורה לרומם את האדם .חוסר האמון הזה הוא פצע פתוח שאינו נרפא בנקל על ידי הבאת קרבן בלבד ,ולכן התורה השמיטה את לשון הסליחה ,כדי להורות שעל המנהיג מוטלת החובה לבנות מחדש את חומות האמון והקדושה בלב העם ,עבודה שהיא מעבר למעשה הכפרה הפורמלי. מתוך עומק הסוגייה ודברי רבותינו לאורך הדורות ,אנו פונים כעת לתרגם את הדברים לשפת המעשה ולמציאות החיים המורכבת ,שכן התורה אינה בשמיים היא והנהגתה צריכה להאיר את דרכנו בכל צעד ושעל. נפקא מינא ראשונה עולה בשאלת האחריות המוגברת של מורה הוראה או אישיות ציבורית רוחנית .כאשר אדם כזה נכשל בדבר מה ,אין הוא יכול להסתפק בתשובה אישית ובקשת סליחה בינו לבין קונו ככל אדם מן השורה .עליו להבין שמעשיו יצרו גלים של השפעה ,ואם התיקון לא יהיה פומבי באותה מידה שהחטא היה פומבי ,הרי שחלק מחטאו עדיין עומד ותלוי .עליו לפעול באופן אקטיבי כדי להבהיר לשומעי לקחו שהמעשה שעשה לא היה ראוי ,ובכך למנוע מהם ללמוד ממנו היתר לעצמם. עוד עולה מהדברים נפקא מינא לעניין זהירותם של תלמידי חכמים בדברים שנראים
ארקיו תשרפ
לכאורה קלים או כחומרה בעלמא .למדנו כי הכהן המשיח נמדד בקנה מידה אחר לגמרי, ומה שאצל האחד נחשב לשגגה פשוטה ,אצל השני עולה כדי אשמת העם .לכן ,על כל מי שנושא בתפקיד רוחני להחמיר על עצמו בהנהגות הציבוריות שלו ,גם אם מצד הדין היבש יש לו על מה לסמוך ,וזאת כדי שלא ליצור רושם של זלזול שיחלחל מטה אל אלו שאינם בקיאים בפרטי ההלכה. זאת ועוד ,יש כאן הוראה למעשה בכל הנוגע למושג של חילול השם מול קידוש השם. בסוגיה זו למדנו שחילול השם שנגרם על ידי דמות תורנית הוא עוון שקשה מאוד למרקו, ולכן במקום שיש חשש שהנהגה מסוימת תגרום לאנשים להתרחק מהתורה או לזלזל בלומדיה ,יש להעדיף את קידוש השם על פני כל אינטרס אישי או נוחות זמנית .חובת הזהירות אינה רק על גוף העבירה ,אלא על המבט של העם ועל האופן שבו הדברים מתפרשים בלב ההמון. נפקא מינא נוספת נוגעת להנהגת הציבור כלפי רב שחטא .מתוך דברי המפרשים אנו למדים שאין להקל ראש בנזק הרוחני שנגרם ,אך יחד עם זאת ,ההבנה שחטאו נובע לעיתים משגגת תלמוד או מגודל האחריות ,מחייבת את הציבור לבדוק כיצד מתקנים את המעוות מבלי להרוס את מוסד ההנהגה כולו .התיקון חייב להיות שורשי ונוגע בדיוק בנקודת הלימוד השגויה שלמדו האחרים ,כדי להשיב את הסליחה והטהרה למחנה. מתוך בירור ההלכה והשלכותיה למעשה ,אנו מעפילים אל פסגות המחשבה כדי להתבונן בעומק הרעיון הטמון בפרשה זו ,המגלה לנו סוד נורא על מהות ההנהגה והקשר הבלתי ניתן להפרדה בין היחיד לכלל. הנה ,התורה מלמדת אותנו כאן יסוד רעיוני כביר ,שמעמדו של אדם אינו רק זכות או כבוד ,אלא הוא מהות רוחנית המשנה את משקל מעשיו במאזני שמים .כאשר הכהן המשיח חוטא ,אין זה חטא פרטי במרחב המצומצם של נפשו ,אלא זוהי פגיעה בעצם המושג של קדושה עלי אדמות .הכהן הוא הגשר המחבר בין שמים לארץ ,וכאשר הגשר הזה נסדק ,הרי שהאפשרות של הכלל להתקרב אל הקודש נפגמת .הרעיון העמוק הוא שהנהגתו של הרב או המנהיג היא הלב הפועם של האומה ,וכאשר הלב מחסיר פעימה או סוטה ממסלולו ,כל האיברים כולם חשים ברעדה ומאבדים את חיותם הטהורה. מכאן אנו למדים כי במערכת הרוחנית של עם ישראל ,האחריות היא פונקציה ישירה של הקרבה אל השכינה .ככל שאדם זוכה להיות "מלאך ה' צבאות" ,כך כל תנועה שלו ,ולו הקלה ביותר ,נמדדת בדקדוק עילאי .חוסר אזכור הסליחה אצל הכהן המשיח אינו עונש שרירותי ,אלא הוא ביטוי רעיוני לכך שמעמדו מחייב מציאות של טהרה כה מוחלטת ,עד ששגתו נחשבת למציאות הדורשת בנייה מחדש של כל הווייתו הציבורית .זהו רעיון של אחריות טוטאלית ,שבו המנהיג מבין כי הוא אינו חי לעצמו ,אלא כל נשימה ותנועה שלו הן חלק מהסימפוניה הרוחנית של כלל ישראל.
גם לנשמה מגיע אוכל
עוד רעיון עמוק הגנוז כאן הוא כוחה של הדוגמה האישית כמקור הסמכות האמיתי. התורה חוששת מ"אשמת העם" – מהמצב שבו התורה הופכת למשהו תאורטי בלבד, משום שהמייצג שלה אינו עומד בסטנדרטים שהיא מציבה .כאשר המון העם רואה פער בין התורה לבין נושא דגלה ,נוצר שבר באמונה שיכול להוביל לזלזול כללי .הרעיון הוא שחוסן התורה בעולם אינו תלוי רק בחוזק הטיעונים הלוגיים ,אלא ביופי ובשלמות של הדמויות החיות אותה .לכן ,תיקון החטא של הכהן דורש מאמץ כביר של שיקום המודל האידיאלי בעיני העם. מתוך בירור הרעיון הנשגב אנו יורדים אל נבכי הנפש פנימה ,אל המקום שבו התורה פוגשת את לב האדם ואת עולמו הפנימי ,כדי להבין מה מבקשת הפרשה לומר לכל אחד מאיתנו בתוך מסע חייו האישי אל מול האמונה והנהגת הלב. המחשבה העמוקה העולה כאן היא שהאדם לעולם אינו עומד בחלל ריק ,וכל פעולה שלו, בין בגלוי ובין בסתר ,משאירה חותם על העולם כולו .כאשר אנו מתבוננים בכהן המשיח שחטאו הופך לאשמת העם ,אנו מגלים שבכל אחד מאיתנו קיימת בחינה של כהונה ,בחינה שבה אנו מהווים דוגמה ומודל למישהו אחר ,בין אם מדובר בילדינו ,בחברינו או בסובבים אותנו .התורה מבקשת לעורר בנו את המודעות לכך שהנפש שלנו קשורה בנפשות אחרות בחוטים דקים ובלתי נראים ,וכאשר אנו מזלזלים בעצמנו או נכשלים בשגגה ,אנו מחלישים את כוח הרצון והאמונה גם של אלו השואבים מאיתנו השראה. מכאן צומח מבט מחודש על מושג התשובה בנפש .לעיתים אדם נוטה לחשוב שתשובתו היא עניין פרטי בינו לבין בוראו ,אך הפרשה מלמדת אותנו שקיימת קומה נוספת של תיקון: החובה לרפא את הלבבות שנפגעו ממעשינו .האמונה אינה רק קיום מצוות יבש ,אלא היא אחריות חברתית ורוחנית .הנפש שחטאה צריכה לשאול את עצמה לא רק כיצד היא מתנקה מהכתם ,אלא כיצד היא מחזירה את האור לעיניהם של אלו שראו בנפילתה מקום להקל ראש .זוהי עבודה של ענווה גדולה ,להכיר בכך שגם כשאנו שוגגים ,יש למעשינו הדי ענק בעולם המחשבה של הזולת. זאת ועוד ,החיבור לאמונה כאן הוא ההבנה שבורא עולם דורש מאיתנו אמת פנימית מזוקקת .הכהן המשיח ,דווקא בגלל קרבתו לקודש ,נתבע לחיות במתח מתמיד של זהירות. המחשבה הזו אינה אמורה להוביל לייאוש או לפחד ,אלא לרוממות רוח .הידיעה שכל מעשה שלנו הוא בעל משמעות כה כבירה עד שהוא יכול להביא אשמה או סליחה על סביבה שלמה ,מעניקה לאדם תחושת שליחות וחשיבות .אנו לומדים שחיינו אינם הפקר, וכי בכל רגע אנו יכולים להיות אלו שמקדשים שם שמים בהנהגתנו ,ודווקא מתוך הזהירות והיראה נולדת אמונה חיה ותוססת החודרת לכל מרחבי החיים. מתוך מרחבי המחשבה והחיבור אל הנפש ,אנו מתייצבים אל מול המצפן המוסרי שהפרשה הזו מעמידה בליבנו ,מצפן המבקש לעצב את דמותנו כבני אדם החיים מתוך הכרה עמוקה בתוצאות המוסריות של הנהגתנו.
ארקיו תשרפ
היסוד המוסרי המזדקר כאן הוא חובת היושרה והעקביות .המוסר התורני מלמדנו כי אין מקום לפיצול באישיות האדם :אינך יכול להיות "כהן משיח" המורה דרך לאחרים ,ובו בזמן לאפשר לעצמך "חופש" של שגגה במרחב האישי .התביעה המוסרית היא שהדמות המייצגת את הערכים חייבת להיות חדורה בהם עד לנימי דמה האחרונים .כאשר התורה משמיטה את לשון הסליחה מהכהן ,היא מציבה תמרור אזהרה מוסרי כנגד הצביעות והקלות הדעת של מנהיגים ואנשי מעלה .היא מלמדת שחומרת המעשה אינה נמדדת רק לפי "מה נעשה", אלא לפי "מי עשה" ,ושכובד האחריות המוסרית צומח ככל שאדם מטפס במעלה ההר. זאת ועוד ,עולה כאן תובנה מוסרית נוקבת על המושג של אחריות סביבתית .המוסר האנושי הרגיל עשוי לומר" :אני אחראי למעשיי ,וכל אחד אחר אחראי לפרשנותו" .אך התורה מציבה רף גבוה בהרבה :האדם המוסרי אחראי גם על האופן שבו מעשיו משתקפים בעיני הזולת .אם הנהגתו של אדם גורמת לאחרים לטעות ,הוא אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שלא התכוון לכך .המוסר הזה בונה בנו מצפן פנימי המכוון תמיד אל השאלה: האם המעשה שאני עושה כעת בונה את העולם או מחריב אותו בלב הצופים בי? זוהי דרישה לחיות מתוך התחשבות מתמדת בחולשותיו של הזולת ,מתוך הבנה שחוסנו המוסרי של הכלל תלוי במידת הדיוק והזהירות של הפרט ,ובמיוחד של המנהיג. מכאן אנו דולים גם את כוחה של הענווה המוסרית .הכהן המשיח ,למרות רום מעלתו, עלול לחטוא .התורה אינה מטייחת את הכישלון ,אלא חושפת אותו במלוא חומרתו .המוסר העולה מכאן הוא שגם הגדול ביותר חייב לעמוד לביקורת ,וכי ככל שהמעמד גבוה יותר, כך הדין והחשבון נוקבים יותר .המצפן המוסרי הזה מונע מאיתנו ליפול למלכודת הגאווה של "כוחי ועוצם ידי" או "לי מותר" ,ומזכיר לנו כי הקדושה והסמכות הן פיקדון יקר ערך שיש לשמור עליו בחרדה ובניקיון ידיים מוחלט ,שכן הפגיעה בהן היא פגיעה בלב המוסרי של האומה כולה. מתוך המסע המופלא בשבילי התורה ,ההלכה והמחשבה ,אנו שבים אל קרקע המציאות, נושאים עמנו תרמיל גדוש בתובנות המאירות את חיי היום יום של כל אחד ואחד מאיתנו. התובנה הראשונה היא ההכרה בכך שכל אדם הוא מנהיג במעגלים הסובבים אותו .בין אם אנו הורים ,מורים ,או חברים לעבודה ,עיניים נשואות אלינו תמיד .עלינו לזכור שמעשינו נחרתים בלב הצופים בנו ,וכי בכוחנו לרומם או חלילה להפיל את רוחם .הזהירות בהנהגה אינה נחלתם של כהנים גדולים בלבד ,אלא היא דרך חיים הדורשת מאיתנו להיות מודעים להד שיוצרים מעשינו בנפשות הזולת. תובנה נוספת היא החשיבות של תיקון פומבי ויסודי במקום שבו נוצר רושם מוטעה. למדנו כי כאשר נוצרת שגגה שמשפיעה על אחרים ,אין די בחרטה שבלב .עלינו לאזור אומץ וענווה כדי להבהיר את טעותנו ,ובכך להשיב את האמון ואת הערכים למקומם .השאיפה לניקיון כפיים אינה רק כדי להרגיש טוב עם עצמנו ,אלא כדי להבטיח שהאור שאנו מפיצים יהיה זך ונטול פגמים.
גם לנשמה מגיע אוכל
כמו כן ,אנו לומדים להעריך מחדש את המושג "אחריות" .בעולם המקדש לעיתים את האינדיבידואליזם ,התורה מזכירה לנו את הערבות ההדדית .המעשים שלנו הם חלק מרקמה אחת גדולה ,וכל אחד מאיתנו הוא שומר הסף של כבוד שמים וכבוד הבריות. הדיוק במעשים הקטנים הוא זה שבונה את החוסן המוסרי של הכלל.
עיקר העניין: הנה כי כן ,בפרשת הכהן המשיח החוטא אנו מגלים סוד כביר על מהות הקדושה והאחריות .התורה ,בשתיקתה המופלאה על סליחת הכהן ,אינה באה לרפות את ידיו ,אלא לרומם את אישיותו למדרגה שבה הוא מבין כי חייו שייכים לכלל .הרב והמנהיג אינם רק פקידים המבצעים הוראות ,אלא הם הלב הפועם של האומה, וכאשר הלב מדייק בפעימותיו ,כל העם זוכה לחיים של טהרה .למדנו כי חומרת החטא של המורם מעם נובעת מעומק אהבת ה' אל עמו ,ברצותו שנושאי דגלו יהיו נקיים כעצם השמיים לטוהר ,למען לא ייכשלו אחרים בראותם אותם .הסליחה האמיתית של המנהיג נבנית מתוך אותה עבודה עילאית של בנייה מחדש ,של הפיכת הכישלון למנוף של תיקון וקידוש השם ,עד שהאור השב ובוקע ממעשיו מוחק כל זכר לאשמת העם ומשיב את השכינה למשכנה בלב כל איש ישראל.