ויקרא, כאשר בית המקדש היה קיים איך היה נראה חודש אלול?

ויקרא, כאשר בית המקדש היה קיים איך היה נראה חודש אלול? מפרשת השבוע! כמה מרטיט הוא הזיכרון וכמה עמוק הוא הגעגוע אל אותם ימים שבהם השכינה שכנה בתוכנו ,ובית המקדש עמד על תלו כמרכז החיים של האומה .אנו שואלים את עצמנו בערגה ,בשעה שרוח אלול מתחילה לנשב בחוצות ,איך נראה היה אותו חודש נשגב בירושלים של מעלה? דמיינו את ההתרגשות האופפת את עולי הרגלים ,את קול השופר…

ויקרא, כאשר בית המקדש היה קיים איך היה נראה חודש אלול? מפרשת השבוע! כמה מרטיט הוא הזיכרון וכמה עמוק הוא הגעגוע אל אותם ימים שבהם השכינה שכנה בתוכנו ,ובית המקדש עמד על תלו כמרכז החיים של האומה .אנו שואלים את עצמנו בערגה ,בשעה שרוח אלול מתחילה לנשב בחוצות ,איך נראה היה אותו חודש נשגב בירושלים של מעלה? דמיינו את ההתרגשות האופפת את עולי הרגלים ,את קול השופר המהדהד בין החומות ,ואת החרדה הקדושה הממלאת את הלבבות לקראת ימי הדין. השאלה המנקרת בלבנו היא האם חודש אלול היה רק הכנה ,או שמא הוא היה בעצמו זמן של עשייה רוחנית כבירה בתוך חצרות ה' .המחשבה כי דווקא מתוך פרשת הקרבנות של יחיד שאין ידו משגת ,בוקע ועולה הרמז הגלוי לחודש התשובה ,מעוררת בנו השתאות .אנו עומדים נפעמים מול הדיוק הנפלא המקשר בין כפרת החטאת לבין ימי הרצון ,ומבקשים להבין כיצד אותה חרדה קדומה של "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו" עיצבה את דמותו של היהודי העומד מול בוראו ,ואיך השתנה מראה זה מאז חרב בית מקדשנו ונותרנו רק עם התפילה והתשובה. מתוך הגעגוע אל הדר הבית ותפארתו ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשתנו ,אל פרשת קרבן עולה ויורד ,שם טמון הרמז הטמיר והנעלם המקשר בין כפרת המקדש לבין חודש הרחמים והסליחות. התורה הקדושה מתארת את סדר כפרתו של אדם שאין ידו משגת להביא קרבן עשיר, ואומרת" :ואם לא תגיע ידו די שה לקרבנו והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה לה' ...אחד לחטאת ואחד לעולה" (ויקרא ה ,ז). לכאורה ,אלו הם פרטי הלכות בהבאת קרבן עני ,אך בעיני רבותינו המפרשים ,המילים הללו הן חלון דרכו ניתן להשקיף אל הנהגת עם ישראל בימים שבהם המקדש היה מאיר את העולם בטהרתו. רבנו אפרים (ויקרא ה ,ז) כתב "אחד לחטאת ואחד לעולה ,ראשי תיבות אלול .כי בעוד שהיה בית המקדש קיים כיון שהגיע אלול היה כל אחד מישראל חרד ושב מן העבירות שבידו ,שנאמר אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו .ועכשיו שאין לנו קרבנות ראוי לכל ירא וחרד לשוב ולחדש מעשיו מראש חודש אלול ואילך" .הוא מגלה לנו שחודש אלול במקדש לא היה רק זמן של מחשבה ,אלא חודש של תנועה המונית של תשובה, שבו כל יהודי שחש פגם במעשיו היה מזדרז אל המזבח להקריב את קרבנותיו קודם יום הדין. רש"י (ויקרא ה ,ז) פירש "אחד לחטאת ואחד לעולה ,הקדים חטאת לעולה .למה הדבר דומה ,לפרקליט שנכנס לפייס ,פייס הפרקליט ואחר כך נכנס הדורון" .רש"י מלמדנו

גם לנשמה מגיע אוכל

את סדר התשובה של אלול :קודם מנקים את החטא בחטאת ,ורק אחר כך מעלים עולה שהיא דורון וקרבה לה' .זהו בדיוק המבנה של חודש אלול – הסרת המחיצות כדי לזכות לקרבת אלוקים. רבנו בחיי (ויקרא ה ,ז) ביאר "כי הקרבנות הללו באים על חטאת השמיעה והביטוי, דברים התלויים בפה ובאוזן .וזהו עניינו של חודש אלול ,לתקן את כוח הדיבור והשמיעה קודם שיעמוד בתפילה בימים הנוראים .והיות והעני מביא עופות ,יש בכך רמז לנפש הצריכה להגביה עוף ולשוב למקורה". הספורנו (ויקרא ה ,ז) כתב "אחד לחטאת לכפר על העבר ,ואחד לעולה להורות על קבלת עתיד לעבודתו יתברך" .הנה לנו תמצית עבודת אלול במקדש – סיכום העבר והכנת העתיד תחת כנפי השכינה. בעל הטורים (ויקרא ה ,ז) חידש "כי בקרבן זה נאמר ואם לא תגיע ידו ,לרמוז שגם מי שמרגיש שאין ידו משגת להגיע למדרגות גבוהות בתשובה ,אל יתייאש ,שכן חודש אלול פותח פתח גם לקטנים ולעניים ברוח להקריב את המעט שבידם ולהתקבל ברצון". מתוך דברי המפרשים המגלים לנו את צפונות הפסוקים ,אנו פוסעים אל עבר היכלי התלמוד ומדרשי חז"ל ,שם נחשף השורש הרוחני של החרדה וההתעוררות המלווים את חודש אלול מאז ומעולם. בגמרא במסכת ראש השנה (דף טז עמוד א) כתב "אמר רבי יצחק ,כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לו בסופה .מאי טעמא ,דלא איערבב שטן" .חז"ל מלמדים אותנו את כוחה של התקיעה בשופר המשמשת כקול קריאה למלחמה רוחנית ולערבוב כוחות המקטרג .בזמן שבית המקדש היה קיים ,קול השופר לא היה רק זיכרון ,אלא קריאת השכמה חיה שהרעידה את לבבות השומעים והניעה אותם לתשובה מיידית. בפרקי דרבי אליעזר (פרק מו) ביאר "בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה ,והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד אחרי עבודה זרה ,והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר ,שנאמר עלה אלוהים בתרועה ה' בקול שופר .לכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול ובכל החודש כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה" .כאן אנו רואים את המקור הקדום לחרדה המלווה את החודש ,חרדה של אהבה ויראה המבקשת למנוע את הריחוק מהבורא. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף ה עמוד ב) כתב "ראויים היו ישראל לאותו מעשה ,אלא כדי להורות תשובה ליחיד" .חז"ל מדגישים שכל עניינו של חודש אלול הוא הגילוי שאין לך דבר העומד בפני התשובה .בזמן המקדש ,כאשר אדם היה רואה את העשן העולה מן המזבח ,היה ליבו נמס בקרבו והוא היה מבין את עוצמת האפשרות להתנקות ולהתחיל מחדש. במדרש תנחומא (פרשת וזאת הברכה) ביאר "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו ,זהו

ארקיו תשרפ

יום תרועה שבו הנפשות מזדעזעות מאימת הדין" .חז"ל קושרים בין קול השופר לבין הזעזוע הפנימי של הנפש ,זעזוע שאינו בא לייאש ,אלא לעורר את האדם מרדמתו ולגרום לו לשוב אל כור מחצבתו. במדרש תהילים (מזמור כז) דרשו חז"ל "ה' אורי וישעי ,אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים .אם כן ,אלול הוא הזמן שבו האדם מחפש את האור ומבקש את הישועה, וכל הנהגת המקדש באותו חודש הייתה מכוונת להכנת הכלי הראוי להשראת השכינה של ימי הרחמים". מתוך יסודות המדרש והתלמוד ,אנו עולים אל היכלי הראשונים ,אשר הנחילו לנו את סדרי ההנהגה והיחס הנפשי אל ימי הרצון ,בהמשך ישיר לאותו רטט שהיה מורגש בחצרות ה'. רבנו אפרים ,בפירושו על התורה שהבאנו ,חושף בפנינו תמונה היסטורית ורוחנית מרטיטה :בזמן שהיה בית המקדש קיים ,חודש אלול לא היה רק דף בלוח השנה ,אלא מהפכה פנימית בלב כל איש מישראל .הוא מתאר מציאות שבה החרדה והתשובה היו מוחשיות כל כך ,עד שכל אדם שהרגיש חטא בידו היה מזדרז אל המקדש להקריב את קרבנותיו .הראשי תיבות "אלול" בתוך פסוקי הקרבן מלמדים כי המזבח בבית המקדש היה הופך בחודש זה לתל תלפיות של דמעות ותיקון ,כביטוי לחרדה הנובעת מקול השופר המהדהד "והעם לא יחרדו". רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב הלכה ו) כתב "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם ,בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד .ובמה דברים אמורים ביחיד ,אבל ציבור ,כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם הם נענים" .הראשונים מבארים כי חודש אלול הוא הזמן שבו היחיד הופך את עצמו לחלק מהציבור כדי להיענות .הנהגת המקדש בימים אלו הייתה מכוונת ליצירת המדרגה שבה ה' נמצא וקרוב לכל קוראיו באמת. רבנו יונה מגירונדי בספרו שערי תשובה (שער ב אות י"ד) ביאר "כי מן היום אשר האיר ה' פניו לישראל ונתן להם את ימי הרצון ,חובה על האדם להתעורר בהם .וכמו שהיה משה רבנו בהר ארבעים יום של אלול ,כך בכל שנה ושנה הימים האלו הם ימי הכנה לעמידה לפני המלך" .הוא מדגיש כי היסוד שהתחיל במדבר והמשיך במקדש הוא היסוד של "עת רצון" ,המחייב הכנה נפשית מעמיקה. רבנו שמשון בר אליעזר ,המכונה ברוך שאמר ,בחיבורו על הלכות תפילין (ברוך שאמר) כתב על חשיבות הדיוק במעשה ובכוונה בימים אלו .השם שבו נודע ,כפי שהביא רבנו החיד"א ,מלמד על הכוח של התפילה והשבח המהדהדים מתוך נשמה של ילד יתום, ובכך הוא מרמז על עבודת אלול המבקשת להשיב אותנו אל התמימות והזכות של הילדות לפני בורא עולם.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בפסקי הרא"ש למסכת ראש השנה) הביא את המנהג הקדום של התקיעה בשופר מאז ר"ח אלול ,וביאר כי כל עניינה הוא להזהיר ולהזכיר ,כעין המעמד שהיה במקדש שבו כל כלי השרת וכל עבודת הכהנים הייתה מגויסת לעורר את הנרדמים מתרדמת הזמן. מתוך דברי הראשונים שציירו את גבורת התשובה ,אנו באים אל היכלי האחרונים, אשר בדורותיהם חיו את רוח אלול המקדשית בתוך ד' אמות של הלכה ותפילה ,והראו לנו כיצד הגעגוע למקדש הופך לעבודה פנימית של התכנסות ודבקות. בספר לקט יושר ,תלמידו של בעל תרומת הדשן ,הביא עדות חיה על רבו :וזכורני שמר"ח אלול עד אחר יוהכ"פ לומד לפעמים השעה שלו קבלה וסגר הדלת בעדו .עוד מספר התלמיד כי רבו היה מאריך מאוד בתפילה ,ומנגן מר"ח אלול בחול עד אחר יוהכ"פ ב"ברוך שאמר" כמעט שעה אחת .הנה אנו רואים כיצד החרדה שהייתה במקדש הפכה אצל גדולי האחרונים לחרדה של רוממות ,שבה האדם סוגר את דלתות העולם הזה כדי לפתוח את דלתות ליבו לפני המלך ,וכל מילה של שבח הופכת לניגון של קרבן עולה. רבנו החיד"א בספרו שם הגדולים האיר את דמותו של המהר"ר שמשון המכונה ברוך שאמר ,וסיפר כיצד שמו נקבע על שם נעימות תפילתו בילדותו .החיד"א מלמדנו כי אלול הוא הזמן שבו הדיבור של האדם ,אותו "ברוך שאמר" ,צריך להיות זך וצלול. אם במקדש הקריבו תורים ובני יונה על חטאת הביטוי ,הרי שבזמן הזה התיקון הוא בנעימות התפילה ובדיוק השבח ,שבו האדם הופך את פיו לכלי שרת המקריב קרבנות תודה ורחמים. האבני מילואים ,בתשובה שנשלחה בערב חג הסוכות ,חשף טפח מהנהגתו המרטיטה בימי אלול ותשרי .הוא מתנצל על העיכוב בעניית התשובה בענייני עגונה שנשלחה אליו בעיצומו של חודש אלול ,וכותב :הנה האיר אל עבר פני מכתב הדרת מעכ"ת, אמנם בהגיע לידי השאלה בימי רצון ותחנונים ,ואין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה ,לא יכולתי לעיין בהם .הוא מלמדנו יסוד מוסר נוקב :בימי אלול" ,ימי רצון ותחנונים" ,כל רגע הוא קודש קודשים .האבני מילואים חש כי הלימוד והעיון בימים אלו אינם רק עיסוק שכלי ,אלא הם הכנה לתפילה ,בבחינת "מתוך הלכה פסוקה" ,וכי החרדה של אלול דורשת ריכוז מוחלט שאינו מאפשר הסחת דעת אפילו לשאלות חמורות ,עד שיתיישב בדעתו בימי המצווה והעשייה. הנה אנו רואים כיצד רוח המקדש ,שבה כל אדם היה "חרד ושב מן העבירות" ,המשיכה לפעם בליבותיהם של גדולי האחרונים ,שהפכו את חודש אלול ליחידה של זמן מחוץ לזמן ,שבה העולם כולו עומד מלכת ורק קול התפילה והעיון מהדהדים בחלל. מתוך נהמת ליבם של האחרונים שסגרו את דלתותיהם בפני שאון העולם ,אנו קרבים

ארקיו תשרפ

אל דורותינו אנו ,אל גדולי המוסר והחסידות אשר בדמותם ובתורתם החיו את אותו רטט מקדשי של חודש אלול ,והפכו את החרדה הקדומה למנוף של התחדשות הנפש. מו"ר הגר"י זילברשטיין בשיעוריו מרבה להביא את דברי רבנו אפרים על הראשי תיבות של אלול בפרשתנו ,ומבאר כי המושג "חרדה" בחודש אלול אינו פחד משתק, אלא הוא דריכות רוחנית עילאית .הוא מציין כי כשם שבמקדש אדם לא היה ממתין לרגע האחרון אלא מזדרז לתקן את חטאיו מיד עם בוא החודש ,כך גם היום ,עיקר עבודת אלול היא ה"זריזות" .הוא מדגיש כי הנהגת גדולי הדור היא לנצל כל רגע לתיקון המעשים שבין אדם לחברו ,שכן זוהי ה"חטאת" וה"עולה" המודרנית שלנו – היכולת להקריב את האגו למען השלום והחסד. מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי היה אומר כי בחודש אלול יש להוסיף בשקידת התורה ובדקדוק המצוות ,שכן התורה היא המגנה והמצילה במקום הקרבנות .הוא היה מעיד על אביו ,בעל הקהילות יעקב ,כי מרגע שהיה מגיע ראש חודש אלול ,הייתה ניכרת עליו אימת הדין ,והיה מקפיד על כל רגע שלא ילך לאיבוד ,ממש כפי שתיאר בעל האבני מילואים את ימי הרצון והתחנונים שבהם הפנאי אינו מסכים לעסוק בענייני חולין. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (על ימי הרצון) מבאר כי השילוב בין חטאת לעולה בחודש אלול מלמד על שתי פנים בעבודת השם :הסרת הרע ובניית הטוב .הוא מדגיש כי החרדה של אלול צריכה להביא לידי עשייה ,כפי שראינו אצל בעל תרומת הדשן שהיה מנגן שעה ארוכה ב"ברוך שאמר" .הניגון והתפילה הם הדרך להפוך את היראה לאהבה ,ואת החרדה לשמחה של קרבת אלוקים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף מביא תדיר את הנהגת אביו ,מרן רבנו עובדיה יוסף ,אשר בימי אלול היה מרבה בדרשות התעוררות בכל רחבי הארץ ,מתוך הבנה שתפקיד המנהיג באלול הוא להיות השופר המעורר את העם .הוא מדגיש כי התשובה בימים אלו צריכה להיות מתוך הלכה פסוקה ,כפי שכתב האבני מילואים ,שכן הדיוק בהלכה הוא הוא הכפרה הגדולה ביותר. מתוך בירור הנהגות הקודש של רבותינו לאורך הדורות ,אנו באים כעת לדלות את הפנינים המעשיות ולראות כיצד מראה חודש אלול בבית המקדש משליך על אורח חיינו ומעצב את מעשינו בימים אלו ממש. נפקא מינא ראשונה היא בסדר העבודה של התשובה .למדנו מהפסוק אחד לחטאת ואחד לעולה ,ומרש"י שביאר שיש להקדים את הפיוס לדורון ,כי עבודת אלול צריכה להתחיל קודם כל בניקוי השולחן .המעשה בפועל הוא שאין לאדם לרוץ מיד לבקש מדרגות עילאיות של קרבת אלוקים ,אלא עליו לעסוק תחילה בתיקון המעשים

גם לנשמה מגיע אוכל

המעכבים ,להסיר את המחיצות של החטא והשגגה ,ורק אחר כך להתפנות לעבודת העולה שהיא כולה לשם שמים .הנהגה זו מלמדת אותנו סדר ומשמעת בעבודת הנפש. עוד נפקא מינא עולה בשאלת ניצול הזמן וסדרי העדיפויות .מדברי האבני מילואים אנו למדים כי בימי רצון ותחנונים יש להמעיט בעיסוקים שאינם קשורים ישירות לעמידה לפני המלך .למעשה ,אם אדם נדרש להכריע בין עיסוק חשוב אך כזה שעלול להסיח את דעתו מן התשובה ,לבין התכנסות פנימית והתמדה בתורה ובתפילה ,הרי שהנהגת גדולי הדור מורה לנו כי אלול הוא זמן שבו הפנאי אינו מסכים לשום דבר שאינו קודש קודשים. זאת ועוד ,ישנה נפקא מינא לעניין כוחו של הניגון והשבח בתפילה .ממה שהביא הלקט יושר על רבו שהיה מנגן שעה ארוכה בברוך שאמר ,אנו למדים שההתעוררות של אלול אינה צריכה להיות רק מתוך עצבות או דכדוך ,אלא מתוך הרחבת הלב בשירה ובשבח .המעשה למעשה הוא להשקיע יותר זמן וכוונה בתפילות השחר ,ולהפוך את מילות התפילה לקרבן של ממש ,מתוך הבנה שהניגון פותח שערים שהדיבור הרגיל אינו יכול לפתוח. נפקא מינא נוספת עוסקת במושג החרדה מול הזריזות .רבנו אפרים לימדנו שכל אחד היה חרד ושב מעבירות שבידו מיד בהגיע אלול .הנפקא מינא למעשה היא שלא להמתין לימי הסליחות או לערב ראש השנה ,אלא להתחיל את תהליך התיקון והווידוי כבר מראש חודש אלול .הזריזות במתן הקרבנות במקדש הופכת בזמננו לזריזות בתיקון עניינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום ,מתוך תחושת דחיפות קדושה. מתוך בירור המעשה וההלכה ,אנו מעפילים אל היכלי המחשבה ,כדי להתבונן בעומק הרעיון הטמון בחיבור המפליא שבין קרבן העני בפרשתנו לבין המהות הפנימית של חודש אלול ,גילוי המלמדנו על דרכי השגחה ותיקון. הרעיון הכביר העולה כאן הוא שחודש אלול אינו רק תחנה בזמן ,אלא הוא מקדש של זמן .רבנו אפרים מגלה לנו כי המבנה הנפשי של יהודי בזמן המקדש היה כזה שהזמן הוליד מעשה .החרדה לא הייתה רגש פסיבי של פחד ,אלא כוח מניע שהביא את האדם אל המזבח .הרעיון הרעיוני הוא שהתשובה צריכה להיות מוחשית .כפי שהעני מביא את המעט שבידו ,אחד לחטאת ואחד לעולה ,כך אלול מלמדנו שגם המעט של האדם, כשהוא נעשה מתוך חרדה וזריזות ,הופך לקרבן שלם המרצה ומפייס. זאת ועוד ,עולה כאן בירור עמוק במושג של "אין ידו משגת" ברוחניות .התורה בפרשתנו עוסקת באדם שאין ידו משגת להביא קרבן עשיר ,והרמז לאלול טמון דווקא שם .הרעיון הוא שחודש אלול הוא הזמן של אלו המרגישים כי אין ידם משגת .דווקא מי שמרגיש חסר ,מי שמרגיש שאין לו את המדרגות הגבוהות של צדיקים גמורים, מוצא באלול את הראשי תיבות שלו בתוך קרבן העני .המחשבה הזו מעניקה עומק

ארקיו תשרפ

חדש למושג רחמים :הקדוש ברוך הוא בנה את חודש אלול כמקדש עבור אלו שאין בידם אלא תפילה וזעקה. מכאן צומח רעיון נוסף על מהות הדיבור והשתיקה .הנהגתו של בעל תרומת הדשן לסגור את הדלת ולנגן בברוך שאמר מלמדת אותנו שהדיבור באלול הופך להיות כלי שרת .אם במקדש הקרבנות היו "ריח ניחוח" ,הרי שבאלול הדיבור המזוקק ,התפילה הנאמרת מתוך דבקות והסתגרות ,היא התחליף למזבח .הרעיון הרעיוני הוא שהאדם הופך את עצמו למקדש מעט ,שבו המחשבה היא קודש הקודשים והדיבור הוא המזבח שעליו הוא מקריב את רצונותיו לפני בוראו. מתוך בירור הרעיון של אלול כמקדש של זמן ,אנו יורדים אל עומקן של הנפש והאמונה ,אל המקום שבו החרדה הקדומה פוגשת את הלב האישי ומחוללת בו את פלא התחייה והשיבה אל המקור. המחשבה המלווה אותנו כאן היא שחרור הנפש מהמועקה על ידי המעשה .באלול של זמן המקדש ,החרדה לא נשארה חנוקה בתוך הלב; היא תורגמה להליכה לירושלים, להבאת ציפורים ,למעשה של הקרבה .האמונה מלמדת אותנו שהתשובה אינה רגש של אשמה המכביד על הנפש ,אלא היא תנועה של חיים .כאשר הנפש חרדה "והעם לא יחרדו" ,זהו סימן חיים של נשמה המבקשת קרבה .החיבור לאמונה הוא הידיעה שבורא עולם אינו חפץ במפלתנו אלא בשיבתנו ,ולכן הוא רמז את "אלול" דווקא בקרבן המוקטן ,כדי לומר לכל נפש :גם אם את מרגישה כעוף קטן ונדח ,יש לך מקום על המזבח. זאת ועוד ,אנו רואים בנפשו של בעל תרומת הדשן את סוד ההתכנסות .האדם הסוגר את דלתו באלול אינו בורח מהעולם ,אלא הוא מוצא את עולמו הפנימי .הנפש זקוקה לימים של שקט ,שבהם קול הניגון של "ברוך שאמר" יכול להישמע ללא הפרעות. האמונה בכוחו של הניגון היא האמונה שיש בנפש רבדים שרק שירה יכולה לפדות. באותה שעה של דבקות ,האדם מאמין שכל מילה היא אבן בבניין המקדש הפרטי שלו ,וכי הריכוז המוחלט ,כפי שראינו אצל האבני מילואים ,הוא הביטוי העמוק ביותר ליראת שמיים חיה. האדם לומד לראות באלול הזדמנות של "רצון ותחנונים" ,זמן שבו השמים פתוחים והלב יכול להישפך כמים .האמונה היא הביטחון שאנו לא עומדים לבד מול הדין ,אלא אנו עומדים לפני אב רחמן שנתן לנו את מתנת האלול כדי שנוכל להתחדש .הנפש מתנקה מהאבק שהצטבר עליה כל השנה ,והחרדה הופכת לגעגוע מתוק – הגעגוע של "אני לדודי ודודי לי". מתוך נבכי הנפש והכיסופים אל המקור ,אנו באים אל המצפן המוסרי שמציבים לנו

גם לנשמה מגיע אוכל

גדולי הדורות ,מצפן המבקש לעצב בנו אישיות החיה מתוך אחריות עמוקה לכל רגע ודקדוק מוסרי בכל מילה היוצאת מן הפה. היסוד המוסרי המזדקר לנגד עינינו הוא חובת ההתעוררות מתוך הכלל אל הפרט. המוסר העולה מדברי רבנו אפרים הוא שאין לאדם להמתין לעורר אחרים ,אלא "כל אחד מישראל" היה חרד ושב .המצפן המוסרי מורה לנו כי האחריות לתשובה היא אישית ואינה ניתנת להעברה .כפי שהעני במקדש לא ויתר על חלקו בגלל עוניו ,כך המוסר התורני תובע מאיתנו שלא להשתחרר מחובת התיקון בתירוצים של חולשה או חוסר פנאי .המוסר הוא הדרישה המוחלטת של אלול :אל תסתכל על אחרים ,הבט אל תוך מעשיך שלך. זאת ועוד ,אנו דולים שיעור מוסרי נעלה בערכו של הזמן והריכוז הרוחני .דמותו של האבני מילואים ,המונע מעצמו כתיבת תשובה הלכתית חשובה בגלל "ימי רצון ותחנונים" ,מציבה לנו מודל מוסרי של סדרי עדיפויות .המוסר כאן מלמדנו כי לעיתים העשייה המרובה ,אפילו היא עשייה של מצווה ,עלולה להיות בריחה מהתמודדות פנימית .המצפן הפנימי מכוון אותנו להבין כי המוסר הגבוה ביותר בחודש אלול הוא היכולת לעצור את שטף החיים ,לסגור את הדלת כבעל תרומת הדשן ,ולהיות נוכח באופן מלא מול הבורא .זוהי חובה מוסרית כלפי הנשמה – להעניק לה את המרחב המוגן של התשובה ללא הסחות דעת. מכאן אנו למדים גם על המוסר שביופי ובנעימות .העובדה שרבנו שמשון זכה להיקרא "ברוך שאמר" על שם נעימות תפילתו ,מלמדת אותנו כי המוסר של אלול אינו חייב להיות זעוף וקודר .המצפן המוסרי מורה לנו כי השבחה של הדיבור ,העדינות בשבח והניגון בתפילה ,הם כלים מוסריים המעדנים את אישיות האדם .אנו לומדים כי הדרך לתיקון עוברת דרך השירה והשבח ,וכי מוסר התשובה הוא מוסר של בנייה והתחדשות, המבקש להפוך את האדם לכלי שרת המוציא תחת ידו רק טוב ונעימות לעולם. מתוך המסע המופלא אל מראה חודש אלול בחצרות ה' ,אנו שבים אל עולמנו שלנו, נושאים עמנו תובנות יקרות המאירות את חיי היום יום בימי הרחמים והסליחות. התובנה הראשונה היא הפיכת החרדה לעשייה .למדנו כי החרדה של אלול אינה מטרה בפני עצמה ,אלא מנוע המריץ את האדם אל המזבח .בחיינו ,עלינו לתרגם כל הרהור של תשובה למעשה קטן וממשי – קבלה טובה ,ויתור לחבר או דקדוק בהלכה ,כדי שהרגש לא יתפוגג אלא יתקדש במעשה. תובנה נוספת היא ערכו של הדיבור המזוקק .מהנהגת ה"ברוך שאמר" אנו למדים להשקיע ביופי התפילה ובנעימות השבח .ביום יום של חודש אלול ,עלינו לשים לב לכל מילה היוצאת מפינו ,להפוך את הדיבור לניגון של קרבן ,ולזכור כי הפה הוא כלי שרת במקדש הפרטי של כל יהודי.

ארקיו תשרפ

כמו כן ,אנו לומדים את סוד הריכוז והתמסרות .כפי שהאבני מילואים צמצם את עיסוקיו בימי הרצון ,כך גם עלינו למצוא את ה"איים של שקט" בתוך שאון החיים, לסגור את דלת הלב בפני טרדות העולם ,ולהיות נוכחים באמת לפני בורא עולם.

עיקר העניין: הנה כי כן ,מתוך דקדוק ברמז הנפלא שגילה רבנו אפרים בפרשתנו ,אנו למדים כי חודש אלול בזמן הבית היה חודש של חרדה חיובית ותנועה המונית אל המקדש. היסוד של "אחד לחטאת ואחד לעולה" המרמז על אלול ,מלמדנו כי התשובה בימים אלו היא קרבן המוגש מתוך ענווה וזריזות ,בבחינת "ואם לא תגיע ידו" .ראינו כיצד גדולי הדורות המשיכו את אותה החרדה הקדומה על ידי סגירת דלתות בפני העולם ,ניגון של דבקות בתפילה ,וריכוז מוחלט בימי הרצון והתחנונים שבהם "אין הפנאי מסכים" לעסוק בדברי חולין .תמצית הדברים היא שאלול הוא הזמן שבו האדם הופך את כל מציאותו למזבח ,את דיבורו לקרבן ואת ליבו למשכן ,מתוך ידיעה שגם המעט שבידו – כאותם תורים ובני יונה – מתקבל ברצון ובאהבה לפני המלך ,אם הוא נעשה מתוך חרדה כנה ורצון להשתנות. בזמן שבית המקדש היה קיים ,חודש אלול התאפיין בחרדה חיה ובתנועת תשובה מוחשית אל עבר המזבח ,כפי שרמז רבנו אפרים בראשי התיבות "אלול" בקרבן העני .החרדה מקול השופר תורגמה להבאת קרבנות חטאת ועולה ,המייצגים את פיוס העבר וקרבת העתיד .גדולי האחרונים ,כמו בעל תרומת הדשן והאבני מילואים ,המשיכו רוח זו על ידי התכנסות פנימית ,שירת שבח מאורכת וצמצום עיסוקי חולין בימי הרצון .אנו למדים שעיקר אלול הוא ניצול הזמן לדיוק רוחני, הפיכת התפילה לקרבן וזריזות בתיקון המעשים קודם יום הדין.