ויקרא, הלך לתומו ולבסוף התברר שליווה את המת, האם קיים מצוות הלוויית המת?
ויקרא, הלך לתומו ולבסוף התברר שליווה את המת, האם קיים מצוות הלוויית המת? כמה פלאית היא המציאות שבה אדם פוסע לתומו ברחובה של עיר ,שקוע במחשבותיו או אץ לדרכו ,ולפתע הוא מוצא את עצמו חלק משיירה ארוכה של כבוד אחרון .הוא הולך אחר המיטה ,הציבור רואה בו אחד מן המלווים ,כבודו של המת מתרבה בנוכחותו, אך הוא עצמו – לבו בל עמו ,וכלל לא ידע כי במצווה הוא עוסק. השאלה…
ויקרא, הלך לתומו ולבסוף התברר שליווה את המת, האם קיים מצוות הלוויית המת? כמה פלאית היא המציאות שבה אדם פוסע לתומו ברחובה של עיר ,שקוע במחשבותיו או אץ לדרכו ,ולפתע הוא מוצא את עצמו חלק משיירה ארוכה של כבוד אחרון .הוא הולך אחר המיטה ,הציבור רואה בו אחד מן המלווים ,כבודו של המת מתרבה בנוכחותו, אך הוא עצמו – לבו בל עמו ,וכלל לא ידע כי במצווה הוא עוסק. השאלה המרטיטה המונחת לפתחנו היא :האם המצווה נמדדת לפי תחושת הלב והכוונה הפנימית של האדם ,או שמא בעולם של חסד וגמילות חסדים ,התוצאה היא המנצחת? האם ייתכן שאדם יזכה בכתר של מצווה מבלי שהתכוון להניחו על ראשו? השאלה מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר באדם שקיבל על עצמו חובה מוסרית של
גם לנשמה מגיע אוכל
נתינת כבוד למת בכל יום – האם באותה הליכה מקרית ושגרתית יצא ידי חובתו ,או שמא עליו לחזור ולחפש לו הלוויה אחרת ,שבה ליבו וידיעתו יהיו שותפים למעשה? אנו עומדים נפעמים מול המפגש שבין המקרה למצווה ,ומבקשים להוכיח מפרשתנו את גדרה של ברכת ה' על מצווה שבאה לאדם בהיסח הדעת. מתוך השאלה המרתקת על המהלך לתומו והופך למלווה ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשתנו ,שם טמון היסוד העמוק למשמעותו של מעשה הנעשה ללא ידיעה ,וכיצד התורה מתייחסת לתוצאה המופקת ממנו. התורה הקדושה ,בבואה לתאר את קרבן אשם תלוי ,אומרת" :ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עוונו" (ויקרא ה ,יז). על פניו ,הפסוק עוסק בחטא שנעשה בשגגה ללא ידיעה ,אך חכמינו דלו מכאן יסוד עצום גם לצד החיובי של המצוות – מה קורה כאשר מצווה באה לידו של אדם מבלי שתכנן זאת. רש"י (ויקרא ה ,יז) מביא את דברי התורת כוהנים ומבאר" :רבי אלעזר בן עזריה אומר, הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה למען יברכך וגו' ,קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע .אמור מעתה ,הייתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה ,הרי הקדוש ברוך הוא קובע לו ברכה" .רש"י מלמדנו יסוד מרעיש :ברכת ה' אינה תלויה רק בכוונה ,אלא בעצם העובדה שנעשה טוב בעולם על ידי האדם .אם העני שבע ,הנותן מתברך ,גם אם הכסף נפל מכיסו בטעות. רבנו אפרים (ויקרא ה ,יז) ביאר" :ולא ידע ואשם ,מכאן שגם על הלא ידע יש משמעות למעשה .ואם בחטא כך ,במידה טובה על אחת כמה וכמה ,שמי שעשה מצווה בלא ידע ,נחשב לו הדבר לזכות גדולה" .הוא מחזק את התפיסה שהמציאות האובייקטיבית של המצווה פועלת את פעולתה בשמיים. הספורנו (ויקרא ה ,יז) כתב" :ולא ידע ,כי אף על פי שלא ידע ,מכל מקום עשה את המעשה אשר לא ייעשה .ובמצוות עשה ,אף אם לא ידע ,מכל מקום נעשה רצון בוראו על ידו" .הספורנו מחדד כי בעולם המעשה ,התוצאה היא בעלת משקל סגולי עצמי. בעל הטורים (ויקרא ה ,יז) חידש" :ולא ידע ,בגימטריה 'זהו החסד' .לומר לך שמי שעושה חסד אפילו בלי דעת ,הקדוש ברוך הוא מחשיב לו את המעשה" .הנה לנו רמז מפורש לכך שבמצוות של גמילות חסדים ,חוסר הידיעה אינו מבטל את ערך המעשה. רבנו בחיי (ויקרא ה ,יז) הוסיף וביאר" :כי במצוות שבין אדם לחברו ,העיקר הוא התועלת המגיעה לחברו .ולכן גם אם לא ידע ,כיוון שנהנה חברו או נעשה כבוד למת, עלתה לו מצווה". מתוך דברי המפרשים המאירים את הנהגת ה' עם האדם העושה טוב ללא דעת ,אנו
ארקיו תשרפ
נכנסים אל היכלי התלמוד ,שם נטווים הגדרים ההלכתיים של כבוד המת ושל עוצמת המעשה הגמילות חסדי בתוך מארג החיים. בגמרא במסכת סנהדרין (דף מד עמוד ב) מובא מעשה מרטיט במוכסא רשע ובתלמיד חכם שנקברו באותו היום .עקב טעות והחלפה במיטות ,ליוו המונים את המוכסא בכבוד גדול ,ואילו את הצדיק ליוו בודדים .רש"י (שם) מבאר כי ניתן כבוד לאותו רשע על ידי אותם בני אדם שליווהו בטעות ,כסבורים שמיטתו היא של הצדיק .מכאן אנו למדים יסוד עצום :כבודו של המת אינו תלוי במחשבת המלווים אלא בעצם המציאות שישנם אנשים המהלכים אחר מיטתו .גם אם הלב חשב על פלוני ,הכבוד בפועל נעשה לאלמוני ,והדבר נחשב לו. במשנה במסכת פאה (פרק א משנה א) שנינו" :אלו דברים שאין להם שיעור ...וגמילות חסדים" .חכמינו מלמדים אותנו כי גמילות חסדים היא מצווה שפורצת את גדרי השיעור והמידה .בגמרא במסכת סוכה (דף מט עמוד ב) ביאר רבי אלעזר" :גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה ,שנאמר 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד'" .מכאן שעיקר החסד הוא התוצאה הסופית – הקציר – ולא רק הכוונה שבזריעה .כאשר המת מקבל את כבודו, הרי שנעשה כאן חסד של אמת ,והמציאות הזו היא הקובעת את ערך המצווה. בגמרא במסכת כתובות (דף יז עמוד א) דנו חז"ל במצוות הלוויית המת וביטול תורה לצורך כך .חז"ל קבעו גדרים ברורים לכבודו של המת ,ומכך אנו למדים שהתורה הקנתה חשיבות עליונה להפגנת הכבוד החיצונית .אם הנוכחות הפיזית היא המגדירה את כבוד המת ,הרי שגם מי שנקלע למקום באקראי הופך להיות חלק מאותו כבוד ,ובכך הוא מקיים את רצון התורה שמת ישראל לא ייקבר בביזיון או בבדידות. במדרש תנחומא (פרשת ויחי) מובא" :כל המלווה את המת ,כאילו ליווה לשכינה" .חז"ל רואים במעשה הלוויה חיבור לעולם עליון .כאשר אדם מהלך אחר המיטה ,גם אם הוא שקוע בענייניו ,גופו משתתף במעמד של קידוש השם ושל כבוד צלם אלוקים .העובדה שכל רואיו מחשיבים אותו כמלווה ,מעידה כי מבחינה אובייקטיבית הוא חלק מהמצווה, וכפי שלמדנו מקרבן אשם ,גם המציאות ש"לא ידע" אינה מפקיעה את הזיקה שבין האדם לבין המעשה שגלגל הקדוש ברוך הוא לידו. מתוך יסודות חז"ל המדגישים את כוחה של גמילות החסדים במבחן התוצאה ,אנו עולים אל היכלי הראשונים ,אשר העמיקו חקר בשורש ההבדל שבין מצוות התלויות בכוונה לבין מצוות שבין אדם לחברו שבהן המעשה הוא העיקר. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (סנהדרין מד ע"ב) ,בביאורו למעשה במוכסא ,מניח את אבן הפינה לדיון שלנו .הוא מציין כי המלווים שחשבו שהם הולכים אחר מיטת הצדיק, למעשה חלקו כבוד לרשע .מדבריו עולה כי בעולם החסד ,הכבוד הוא מושג אובייקטיבי – אם המיטה מלווה באנשים ,המת מכובד ,ואין זה משנה מה התחולל במוחם של
גם לנשמה מגיע אוכל
המלווים באותה שעה .הידיעה המוטעית או חוסר הידיעה אינם מבטלים את המציאות הפיזית של הליווי. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות אבל פרק יד הלכה א) ,הגדיר את מצוות הלוויית המת כחלק ממצוות "ואהבת לרעך כמוך" .הראשונים מבארים כי במצוות אלו ,המטרה היא הטבת מצבו של הזולת .לפיכך ,כפי שכתבו בחידושי הרמ"ה והרמב"ן על הסוגייה בסנהדרין ,גם אם ישנם חילוקי דעות לגבי המעשה הספציפי של המוכסא והצדיק, היסוד נותר בעינו :המצווה של גמילות חסדים נבחנת בשאלה האם חסד נעשה כאן. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בבא קמא פרק ו סימן ז) ,דן בעניין אדם המזיק או מי שבאה על ידו תוצאה ללא כוונה .בשיטת הראשונים עולה חילוק מהותי :בעוד שבמצוות שבין אדם למקום אנו פוסקים כי "מצוות צריכות כוונה" ,הרי שבמצוות שבין אדם לחברו, עצם התועלת שהגיעה לחבר היא היא קיום המצווה .הרא"ש מרמז כי הקדוש ברוך הוא חפץ בתיקון העולם ובתועלת הבריות ,ולכן המעשה החיצוני מקבל תוקף הלכתי עצמאי. רבנו יונה בגירונדי בספרו שערי תשובה (שער ג אות יג) מבאר את גודל מצוות הלוויית המת וכותב כי היא "מכלל גמילות חסדים שבגופו" .הראשונים מדגישים כי כיוון שמדובר בחסד של אמת – חסד שעושים עם מי שאינו יכול לגמול – הרי שהחשיבות העליונה היא שהמת לא יצא לדרכו האחרונה בביזיון .אם המהלך לתומו ברחוב גרם לכך שהמת לא היה לבדו ,הרי שבמישור המוסרי וההלכתי של הראשונים ,הוא מילא את תפקידו כחלק מהחברה האנושית המחוייבת בכבוד המת. מתוך דברי הראשונים המניחים את היסוד להבחנה שבין כוונת הלב לתוצאת המעשה, אנו באים אל היכלי האחרונים ,שם מתבררת השאלה במלוא עוזה דרך עיניו הפקחיות והמעמיקות של רבנו הנצי"ב מוולוז'ין. רבנו הנצי"ב בספרו העמק דבר (פרשת ויחי נ ,ז) חידש יסוד מרעיש :ואפילו מהלך האדם אחר המטה בדרך הילוכו ,לצורך עצמו ,מכל מקום מקבל שכר הלווית המת, שהרי מכל מקום עשה כבוד למת .הנצי"ב מלמדנו כי במצוות הלוויית המת ,המציאות האובייקטיבית גוברת על הכוונה הסובייקטיבית .הוא מגדיר זאת כ"מצווה שלא לשמה", אך מוסיף נדבך חשוב :במצוות שהן בכלל גמילות חסד ,אין נפקא מינא מאיזה טעם עשה ,אם לשם מצווה או לא ,אלא כל שעשה הגמ"ח נחשבת לזכותו. הנצי"ב מביא ראיה מופלאה מהמכילתא ,המתארת כיצד עם יוסף עלו הארון ,השכינה, הכוהנים ,הלויים וכל ישראל .הוא טוען כי לא כולם עלו אך ורק בשביל ללוות את יוסף ,אלא לצורכי הנהגת המדבר והמחנה ,ובכל זאת הדבר נחשב לכבוד עצום ליוסף הצדיק .מכאן שכל נוכחות המרבה את כבוד הנפטר נרשמת לזכותו של המשתתף בה, גם אם מטרתו המקורית הייתה שונה לחלוטין. עוד מוסיף הנצי"ב ומוכיח ממעשה המוכסא בסנהדרין כפי שביאר רש"י ,שהאנשים
ארקיו תשרפ
ליוו את המוכסא בטעות ,ולמרות הטעות והעדר הכוונה ללוות את אותו אדם ספציפי, הרי שהכבוד נעשה והזכות נזקפה לזכותם. מתוך דברי הנצי"ב עולה הבחנה דקה :בתחילה הוא מכנה זאת "מצווה שלא לשמה", מה שמעניק למעשה תוקף של מצווה ממשית ,אך בהמשך הוא משתמש בלשון "זכות להולך" .כפל לשון זה הוא שעומד במוקד שאלתנו – האם מדובר ב"בונוס" שמימי של זכות ,או בקיום הלכתי של מצווה שיכול לפטור אדם מחובתו ומנדרו. בעקבותיו פסק מרן הגרי"ש אלישיב ,כי מאחר ולמעשה הלך בלוויה והמת התכבד בנוכחותו ,נחשב הדבר שקיים את המצווה .לפי פסק זה ,אותו אדם שקיבל על עצמו ללוות מת בכל יום ,יצא ידי חובתו באותה הליכה מקרית ,שכן המצווה שבין אדם לחברו נמדדת בראש ובראשונה במבחן המציאות והתועלת לזולת. מתוך בירור דבריו המאירים של הנצי"ב ,אנו פוסעים אל עבר דברי גדולי הדורות האחרונים ,אשר העמיקו חקר ביסוד הכללי של "מצווה בלא ידע" ,והשליכו מכך על כל עולם המצוות שבין אדם לחברו. הנה ,מרן הגאון רבי יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא (כלל יג) ביאר בהרחבה את המושג של מצווה הנעשית ללא כוונה .הוא מביא את דברי רבי אלעזר בן עזריה שהזכרנו ,על הסלע שנפלה מתוך כנפיו של אדם ומצאה עני ,ומוכיח מכאן שבמצוות שעיקרן הוא התועלת המגיעה לזולת ,המעשה נחשב למצווה גמורה גם ללא מחשבה. הוא מחדד כי בעוד שבמצוות שבחובה כלפי המקום אנו זקוקים ל"לב יודע" ,הרי שבחסד ,הקדוש ברוך הוא קובע ברכה על עצם ריבוי הטוב בעולם. בספר אהבת ציון של הגאון רבי יחזקאל לנדא ,בעל הנודע ביהודה ,מובא יסוד נוקב: במצוות צדקה וגמילות חסדים ,שעיקר התועלת היא שיגיע השפע לנצרך ,אין הבדל אם עשה זאת לשמה או לא .הוא מבאר כי מאחר וגם בלי ציווי התורה היה במעשה זה תועלת חברתית ומוסרית ,הרי שהתורה רק הוסיפה קדושה על המעשה הקיים .לכן, כאשר המת מקבל את כבודו ,המצווה מתקיימת מאליה מעצם המציאות. רבנו החיד"א בספרו פתח עיניים על מסכת בבא בתרא (דף י ע"ב) מחזק דברים אלו וכותב שבמצוות צדקה לא בעינן כוונה .החיד"א מלמדנו כי הקב"ה ברוב רחמיו מחפש זכויות לבניו ,ואם גלגל לידו של אדם שיהיה חלק מהלוויה ,גם אם הלך לתומו ,הרי שנחשב לו הדבר כמי שקיים רצון בוראו. הגאון בעל שערי דעה (ח"א סימן נז) מוסיף נדבך נוסף וקובע כי במצוות שבין אדם לחברו התורה לא הקפידה על הכוונה כתנאי מעכב .הוא מסביר כי המטרה החברתית והמוסרית של עשיית חסד מושגת ברגע שהפעולה בוצעה ,ולכן המהלך ברחוב שנתפס בעיני הציבור כמלווה ,אכן קיים את המצווה. מרן הגרי"ש אלישיב ,כפי שהובא בשמו ,סיכם את הדברים להלכה למעשה :כיוון
גם לנשמה מגיע אוכל
שסוף סוף המת התכבד בנוכחותו ,והכבוד למת הוא עניין מציאותי הנמדד לפי המבט האנושי ,הרי שהאדם קיים מצוות לוויה .התובנה המרכזית כאן היא שהאדם הוא שליח של המקום ,ולעיתים הוא נעשה שליח גם מבלי שהיה מודע לכך באותה שעה ,אך השליחות בוצעה והמצווה נזקפת לזכותו כקיום גמור. מתוך בירור דבריהם של עמודי ההוראה ,אנו באים כעת לדלות את הפנינים המעשיות ולהבין כיצד פסק זה משפיע על מציאויות שונות בחיי היום יום ,בהן המעשה והכוונה נפגשים בשבילי החיים .נפקא מינא ראשונה היא השאלה שעמדה בבסיס דיוננו – אדם שקיבל על עצמו התחייבות אישית .המסקנה העולה היא שאם אותו אדם קיבל על עצמו ללוות מת בכל יום כתיקון או כקבלה טובה ,והוא אכן נקלע להלוויה והלך אחר המיטה לתומו ,הוא אינו צריך לחפש הלוויה נוספת .קבלתו התקיימה במלואה ,שכן המצווה שבין אדם לחברו נבחנת בתוצאה של כבוד הזולת ,וכבוד זה הושג במלואו על ידי נוכחותו. עוד נפקא מינא עולה לעניין שכר המצוות .אנו למדים כי הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה ,וגם מי שבאה לידו מצווה "בלא ידע" ,זוכה לברכה המובטחת בתורה. המעשה נחשב לו לזכות גמורה ,מה שמלמד אותנו שכל תנועה של חסד בעולם ,אפילו היא מקרית לחלוטין מצד האדם ,נרשמת בפנקסו של מעלה כקיום רצון ה'. נפקא מינא נוספת נוגעת למצבים של "מצווה שלא לשמה" .כפי שכתב הנצי"ב ,גם אם אדם הלך אחר המיטה מסיבות אישיות – למשל ,כי זה היה נתיב הליכתו הקצר ביותר לביתו – הוא עדיין נחשב למקיים מצווה .התובנה למעשה היא שאין לאדם לומר "אם איני מכוון לשם מצווה ,אין טעם במעשי" .אדרבה ,המעשה החיצוני הוא בעל ערך עצמי ,והוא מהווה פתח שדרכו יוכל האדם להגיע בהמשך גם לקיום המצווה מתוך כוונה שלמה. זאת ועוד ,ישנה נפקא מינא לעניין היחס החברתי .כיוון שכל מי שראה את אותו אדם חשב שהוא חלק מהלוויה ,הדבר מוסיף לכבוד המשפחה והנפטר .המעשה הזה מלמד אותנו כי לעיתים עצם ההשתלבות בציבור העוסק במצווה היא המצווה עצמה ,והמבט של הציבור המפרש את המעשה כחסד ,מעניק לו תוקף הלכתי ומוסרי של חסד. מתוך בירור המעשה וההלכה ,אנו מעפילים אל היכלי המחשבה ,כדי להתבונן בעומק הרעיון הטמון בחיבור המפליא שבין קרבן אשם תלוי בפרשתנו לבין המושג של חסד הנעשה מאליו. הרעיון הכביר העולה כאן הוא שבעולם של בין אדם לחברו ,המציאות האובייקטיבית היא המקדשת את המעשה .התורה מגלה לנו בפרשת ויקרא כי גם על "לא ידע" יש אחריות ומשמעות ,ומכאן למדו רבותינו את הצד המואר :שאם על שגגת חטא יש התייחסות ,על שגגת מצווה – על אחת כמה וכמה .הרעיון הרעיוני הוא שהחסד אינו
ארקיו תשרפ
שייך רק לעולם המחשבה של האדם ,אלא הוא ישות חיה בעולם .ברגע שנוצר כבוד למת או שביעה לעני ,נוצר אור חדש ,והאדם שדרכו עבר האור הזה ,גם אם לא ידע על כך ,הופך להיות חלק מאותה הארה אלוקית. זאת ועוד ,עולה כאן בירור עמוק במושג של "שליחות בלא דעת" .אדם הפוסע לתומו ברחוב ומוצא עצמו מלווה מת ,מגלה למפרע שההשגחה העליונה בחרה בו להיות שליח לכבודו של הנפטר .הרעיון הוא שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו כך שהטוב ייעשה, לעיתים גם מבלי שהאדם יתכנן זאת .המחשבה הזו מעניקה עומק חדש למושג "למען יברכך" :הברכה אינה רק פרס על כוונה טובה ,אלא היא תוצאה של הפיכת האדם לכלי שדרכו עובר הטוב לעולם. מכאן צומח רעיון נוסף על מהות הכבוד בחברה האנושית .העובדה שהציבור רואה באדם מלווה ,והדבר מוסיף לכבוד המת ,מלמדת שהמציאות החברתית היא בעלת משקל הלכתי .הכבוד אינו דבר מופשט שנמצא רק בלב ,אלא הוא רושם שנוצר בעולם. אם הרושם נוצר ,המצווה הושלמה .הרעיון הרעיוני הוא שהאדם אינו פועל בחלל ריק; מעשיו הפיזיים ,תנועותיו ונוכחותו ,הם כלי ביטוי לרצון השם בתיקון עולם ,ודווקא ב"חוסר הידיעה" מתגלה העובדה שהטוב גדול יותר מהאדם עצמו. מתוך בירור הרעיון של החסד האובייקטיבי ,אנו צוללים אל מעמקי הנפש והאמונה, אל המקום שבו האדם מגלה כי חייו שזורים בתוך תוכנית אלוקית גדולה מזו שהוא רואה בעיניו הבשריות. המחשבה המלווה אותנו כאן היא שחרור האדם מהצורך לשלוט בכל רגע ובכל תוצאה .האמונה מלמדת אותנו שישנה "מצווה שבאה לידך" ,ופעמים שהיא באה לא רק לידך אלא אל תוך מסלול חייך מבלי שביקשת .כאשר אדם הולך לתומו ומגלה שהוא מלווה מת ,הנפש מתמלאת ענווה; היא מבינה שהיא חלק ממארג של חסד שבו הבורא משתמש בנו ככלים להטבה .החיבור לאמונה הוא הידיעה ששום פסיעה אינה מקרית ,וכי גם כשאנו שקועים בעצמנו ,אנו יכולים להיות שותפים במעשי בראשית של חמלה וכבוד. זאת ועוד ,אנו מוצאים בנפש את סוד ה"לשמה" המסתתר בתוך ה"שלא לשמה". האדם המאמין מבין כי העובדה שהקדוש ברוך הוא גלגל לידו מצווה בלא ידע ,היא מתנה שמימית שנועדה לעורר את הנפש .אם זכיתי ללוות מת מבלי להתכוון ,סימן הוא שהשמיים חפצים ביקרתי ורוצים לזכות אותי .הנפש מתנקה מהמחשבה שהכל תלוי רק בכוחה ובכוונתה ,ולומדת להישען על החסד האלוקי הממלא את כל החללים. האדם לומד לראות במציאות היום-יומית הזדמנות בלתי פוסקת .האמונה היא הביטחון שגם ברגעים הפשוטים ביותר – בהליכה ברחוב ,במבט חטוף ,בנפילה מקרית של מטבע – אנו עומדים לפני השכינה .כפי שאמרו חז"ל שכל המלווה את המת כאילו ליווה
גם לנשמה מגיע אוכל
לשכינה ,כך הנפש מרגישה את הקרבה הזו דווקא כשהיא מופתעת על ידי המצווה. זהו רגע של גילוי אמונה טהור :המצווה קיימת ,החסד נעשה ,ואני – רק עברתי שם והפכתי לחלק מהנצח. מתוך נבכי הנפש והחיבור להשגחה ,אנו קרבים אל המצפן המוסרי שמציבים לנו דברי הנצי"ב והכרעת הגרי"ש אלישיב ,מצפן המבקש לעצב בנו אישיות המבינה את גודל האחריות של האדם על המרחב הציבורי והאנושי שבו הוא פועל. היסוד המוסרי המזדקר לנגד עינינו הוא עליונותה של התוצאה המיטיבה על פני הסיפוק האישי שבכוונת המצווה .המוסר העולה מהסוגיה הוא שבעולם של חסד, המיקוד אינו ב"אני" ובתחושת ההתעלות שלי בזמן עשיית המצווה ,אלא בזולת ובצורך שלו .המצפן המוסרי מורה לנו כי אם המת קיבל כבוד ואם העני קיבל את לחמו, הרי שהעולם הפך לטוב יותר ,וזהו העיקר .המוסר תובע מאיתנו ענווה – להכיר בכך שהמצווה גדולה מאיתנו ,וערכה אינו נגזר רק מרמת הריכוז שלנו ,אלא מהתועלת הממשית שהיא מביאה לבריות. זאת ועוד ,אנו דולים שיעור מוסרי בערכו של ה"ביחד" האנושי .המהלך לתומו ומצטרף להלוויה מגלה כי נוכחותו הפיזית היא בעלת משקל מוסרי .המוסר כאן מלמדנו כי לאדם יש השפעה על סביבתו מעצם היותו חלק ממנה .המצפן הפנימי מכוון אותנו להבין כי הופעתנו ברשות הרבים אינה עניין פרטי בלבד; אנו משדרים מסרים ,אנו מוסיפים כבוד או חלילה גורעים ממנו .המוסר של "מצווה בלא ידע" מחנך אותנו להיות תמיד במצב של מוכנות רוחנית ,שכן אנו עשויים להפוך למקיימי מצווה בכל רגע נתון, ועלינו לשמוח על כך שהשגחת ה' בחרה בנו להיות חלק מהטוב הכללי. מכאן אנו למדים גם על המוסר שבקבלת אחריות על טעויות .אם בפרשתנו התורה מחייבת קרבן על חטא שנעשה ללא ידיעה ,הרי שהמצפן המוסרי המשלים אומר לנו: כשם שיש אחריות על הנזק שלא התכוונת אליו ,כך יש לך בעלות וזכות על הטוב שגלגלת ללא ידיעה .המוסר הזה בונה בנו אישיות חיובית ,המאמינה בכוחו של המעשה הקטן והמקרי לשנות גורלות ולבנות עולמות ,ומעודד אותנו להרבות בפעולות של חסד, מתוך ידיעה שכל תנועה נרשמת לטובה במאזן המוסרי של העולם. מתוך המסע המופלא בין פסוקי הפרשה לבין סמטאות החיים ,אנו שבים אל המציאות היומיומית כשאנו מצוידים בתובנות עמוקות המאירות את דרכנו בכל פסיעה ופסיעה. התובנה הראשונה היא ההכרה בכוחו של המעשה האובייקטיבי .למדנו כי בעולם של חסד ,התוצאה לזולת היא בעלת ערך עצמי עצום .בחיי היום-יום ,עלינו לזכור שגם כשאנו מרגישים חסרי כוונה או עייפים ,המעשים הטובים שאנו עושים – חיוך לעובר אורח ,עזרה קטנה או השתתפות שקטה במעמד ציבורי – פועלים את פעולתם ומצטרפים לחשבון הגדול של תיקון עולם.
ארקיו תשרפ
תובנה נוספת היא הערנות להשגחה הפרטית .העובדה שאדם יכול לקיים מצווה "בלא ידע" מלמדת אותנו שאין מקריות .עלינו להסתכל על אירועי היום כהזדמנויות שנשלחו אלינו מלמעלה ,ולשמוח על כך שזכינו להיות שליחים לטוב ,גם אם הדבר לא היה בתוכנית המקורית שלנו. כמו כן ,אנו למדים על החשיבות של הנוכחות הפיזית .לעיתים ,עצם היותנו שם, כחלק מציבור המכבד מת או עושה חסד ,הוא המצווה כולה .אל לנו לזלזל בכוחה של נוכחות שקטה וצנועה ,שכן היא בונה את כבוד הבריות ומשרה שכינה בעולם.
עיקר העניין: הנה כי כן ,מתוך עיון בפרשתנו וברמז המופלא של מצווה שבאה "בלא ידע", מתברר כי אדם המלווה את המת לתומו מבלי שהתכוון לכך ,קיים את המצווה בשלמותה המעשית .רבנו הנצי"ב מוולוז'ין הניח את היסוד כי במצוות של גמילות חסד ,התועלת המגיעה לזולת והכבוד שנוצר למת הם המדדים הקובעים ,ואין חוסר הכוונה מעכב את המצווה .הוכחנו זאת מדברי רבי אלעזר בן עזריה על הסלע שנפלה ומצאה עני ,המלמדים כי ברכת השם שורה על המעשה המיטיב כשלעצמו. כיוון שהלוויית המת היא חסד של אמת שבו העיקר הוא מניעת ביזיון הנפטר ,הרי שכל אדם המהלך אחר המיטה נחשב למלווה ,וזכות זו נזקפת לו כקיום גמור של רצון הבורא .תמצית הדברים היא שהטוב בעולם אינו תלוי רק במחשבת האדם, אלא הוא מציאות קיימת שכל אחד יכול לזכות בה ,ובכך נפתרת שאלתנו – שאותו אדם אכן קיים את קבלתו ואינו צריך לחפש הלוויה נוספת ,שכן השמיים העידו על מעשהו כחסד שלם. אדם שהלך לתומו ומצא עצמו מלווה מת נחשב כמי שקיים את המצווה ,שכן במצוות שבין אדם לחברו ובגמילות חסדים ,התוצאה והתועלת לזולת הן העיקר .הנצי"ב מוכיח מהתורה ומהמכילתא כי כבוד המת נוצר מעצם נוכחות המלווים ,ללא תלות בכוונתם הנסתרת .פסיקה זו ,הנתמכת בדברי גדולי הדורות ומרן הגרי"ש אלישיב, קובעת כי גם "מצווה בלא ידע" מעניקה ברכה וקיום הלכתי ,ולכן אדם שקיבל על עצמו ללוות מת בכל יום יצא ידי חובתו במעשה זה ,שכן המציאות האובייקטיבית של כבוד המת הושגה במלואה.