ויקרא, הגונב כסף מתייר ויכול להשיב רק בשבת לפני הטיסה

ויקרא, הגונב כסף מתייר ויכול להשיב רק בשבת לפני הטיסה לו התייר יטוס בחזרה לביתו ולא יוכל להשיב לו ,האם מותר לגנב להשיב את הכסף בשבת? הוכח מפרשת השבוע! הנה המקרה שלפנינו ,דרמטי ומטלטל :אדם נכשל בחטא הגזל ,ליבו נקפו והוא מבקש לשוב בתשובה שלמה .והנה ,התייר הנגזל עומד על מזוודותיו ,המונית ממתינה בפתח והמטוס עומד להמריא אל מעבר לים .הגנב יודע – אם לא ישיב את…

ויקרא, הגונב כסף מתייר ויכול להשיב רק בשבת לפני הטיסה לו התייר יטוס בחזרה לביתו ולא יוכל להשיב לו ,האם מותר לגנב להשיב את הכסף בשבת? הוכח מפרשת השבוע! הנה המקרה שלפנינו ,דרמטי ומטלטל :אדם נכשל בחטא הגזל ,ליבו נקפו והוא מבקש לשוב בתשובה שלמה .והנה ,התייר הנגזל עומד על מזוודותיו ,המונית ממתינה בפתח והמטוס עומד להמריא אל מעבר לים .הגנב יודע – אם לא ישיב את הכסף עכשיו ,ברגע זה ,ייתכן שלעולם לא יוכל לתקן את המעוות .הכסף מונח לפניו ,מוקצה ביום השבת, והדילמה קורעת את הלב :האם יקדש את השבת בהימנעות מטלטול המעות ,ובכך ימשיך להחזיק בגזלה בידו בניגוד לרצון הבורא? או שמא עליו לעשות כל שביכולתו ,גם במחיר של שבותים ואיסורי דרבנן ,כדי לפרוק מעליו את עוון הגזל בטרם יחלוף המועד? אנו עומדים נפערים מול ההתנגשות שבין "לא תגזול" לבין "שמור את יום השבת" ,ומבקשים לברר האם חובת ההשבה היא כוח שדוחה את גזירות חכמים בשבת. מתוך הסערה המוסרית המבקשת פתרון ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשתנו ,שם נפתח הצוהר להבנת חומרת העוול והדרכים לתיקונו בנפש ובמעשה. התורה הקדושה ,בבואה לתאר את חטא הגזל והמרמה ,אומרת" :נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו" (ויקרא ה ,כא). רש"י (ויקרא ה ,כא) מבאר יסוד נורא" :אמר רבי עקיבא ,מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה', לפי שכל המלווה והלווה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר ,לפיכך כשהוא מכחש ,מכחש בעדים ובשטר .אבל המפקיד אצל חברו ,אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם ,לפיכך כשהוא מכחש בו ,מכחש בשלישי שביניהם" .רש"י מלמדנו שגזל ומרמה אינם רק עוול חברתי ,אלא הם פגיעה ישירה בבורא עולם השותף הסמוי לכל מעשה אנושי. רבנו אפרים (ויקרא ה ,כא) עומד על הקשר שבין הגזל לבין אובדן השייכות ,ומציין כי המילה "בעמיתו" מלמדת שהגוזל מוציא את עצמו מהקשר האחווה .לכן ,הזריזות להשיב את הגזלה היא זריזות להשיב את הנפש אל חיק האמונה והקהילה. הספורנו (ויקרא ה ,כא) כתב" :ומעלה מעל בה' ,כי המעיז פניו לכפור בממון חברו בפרהסיא או בגניבה ,הוא כמכחיש בהשגחה ובדין" .הספורנו מחדד כי הגזלה היא חציצה בין האדם לבוראו ,ולכן כל רגע שהממון נמצא תחת יד הגזלן ,הוא נמצא במצב של מרידה מתמדת. בעל הטורים (ויקרא ה ,כא) רמז בגימטריה כי "וכחש בעמיתו" עולה כמניין המילים "זהו עוון פלילי" .הוא מדגיש כי התורה החמירה מאוד בעוון זה ,וקבעה לו השבה בתוספת חומש וקרבן ,כדי ללמדנו שהתיקון חייב להיות מלא ומהיר. רבנו בחיי (ויקרא ה ,כא) מוסיף וביאר" :החמירה תורה בגזל יותר מכל העבירות ,שהרי דור

ארקיו תשרפ

המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" .מכאן אנו למדים את הדחיפות המוסרית הנדרשת מהגנב שבפרשתנו – להסיר מעליו את העוון הזה בטרם יחמיץ את השעה ,גם אם הדבר כרוך בהתמודדות עם הלכות שבת. מתוך דברי המפרשים המעמידים אותנו על חומרת המעילה בה' הטמונה בגזל החבר ,אנו נכנסים אל היכלי התלמוד ,כדי לעמוד על עוצמת התביעה של "והשיב את הגזלה" וכיצד היא עומדת מול גדרי השבת. בגמרא במסכת בבא קמא (דף קג עמוד א) שנינו יסוד מרעיש בחומרת המצווה" :הגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו ,יוליכנו אחריו אפילו למדי" .חז"ל מלמדים אותנו שהתורה לא הסתפקה בכך שהכסף יחזור לבעליו בדרך כלשהי ,אלא הטילה חובה אישית על הגזלן לרדוף אחרי הנגזל עד קצה העולם כדי לתקן את העוות .המאמץ הנדרש מהאדם הוא טוטאלי ,והדבר מלמד על הדחיפות שבביעור הגזלה מן היד. בגמרא במסכת פסחים (דף ו עמוד א) דנו חז"ל באדם המוצא חמץ בביתו ביום טוב .הגמרא קובעת שאין מבערים אותו ביו"ט מפני איסור טלטול ,אלא כופים עליו כלי עד מוצאי החג .לכאורה ,ניתן היה ללמוד מכאן שגם גזילה תישאר ביד עד מוצאי שבת .אולם ,גדולי האחרונים מחדדים את ההבדל :בחמץ ,ברגע שהאדם החליט לבטלו ולהפקיר את ליבו, הוא כבר לא עובר על "בל יראה" ,והשהיית הביעור הפיזי אינה מוסיפה חטא .אך בגזילה, כל רגע שהממון נמצא ברשות הגזלן ,הוא עובר בכל רגע ורגע על לאו של "לא תגזול" (לדעת חלק מהפוסקים) או לכל הפחות מבטל מצוות עשה של "והשיב". בגמרא במסכת שבת (דף קכח עמוד ב) מצינו שחכמינו התירו איסורי דרבנן וטלטול מוקצה במקום "צער בעלי חיים" .המוסר התורני מלמדנו שהתורה חסה על סבלם של יצורים חיים, ומכאן אנו דנים בקל וחומר לצערה של הנפש השקועה בחטא .אם בשביל בהמה התירו שבות ,האם לא נתיר שבות כדי להציל יהודי מאיסור חמור של גזל הנמשך בכל רגע? במדרש ויקרא רבה (פרשה לג) מובא" :כל המקיים מצוות השבת גזלה ,כאילו הקריב כל הקרבנות כולם" .חז"ל רואים במעשה הזה את שיא התיקון .כאשר אדם עומד בשבת מול התייר ,הוא עומד מול הזדמנות של פעם בחיים .חז"ל מדגישים ש"מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" ,ובמיוחד מצווה כזו שתלויה ברגעים ספורים שלפני הטיסה ,שבהם מתברר האם האדם דבק בחטא או מבקש את קרבת אלוקים. מתוך דברי חז"ל המלמדים אותנו על רדיפת הגזלן אחר הנגזל אפילו עד מדי ,אנו פוסעים אל היכלי הראשונים ,כדי לברר את גדרי היתר השבות במקום מצווה ומניעת חטא. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (פסחים ו ע"א) ,בביאורו לעניין כפיית כלי על החמץ ,מבהיר כי הטעם שאין מבערים את החמץ ביום טוב הוא מפני שהאיסור דאורייתא כבר אינו קיים ברגע שביטל את החמץ בלבו .מכאן עולה הדיוק המוסרי :במקום שבו האיסור ממשיך

גם לנשמה מגיע אוכל

לעמוד בעינו בכל רגע ,כפי שקורה בגזלה שטרם הושבה ,ייתכן שגם הראשונים יודו כי המשקל נוטה לעבר ההשבה המיידית. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות שבת פרק כד הלכה א) ,הגדיר את איסורי השבות והמוקצה כדי להרחיק את האדם מאיסורי תורה ולשמור על שביתת השבת כ"מנוחה שלמה" .אולם ,הראשונים דנים במושג של "מצווה הבאה לידך" ,ובמיוחד במצוות שבין אדם לחברו .בחידושי הרמב"ן (שבת קכח) מצינו שביאר כי במקום שיש הפסד גדול או צער, הקלו חכמים בשבותים מסוימים .הגזלן שבפרשתנו עומד בפני "הפסד" רוחני עצום – אובדן היכולת לקיים את מצוות העשה של "והשיב את הגזלה". רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בבא קמא פרק ט סימן א) ,מדגיש כי חובת ההשבה היא אקטיבית. מדבריו ניתן ללמוד שהגזלה "בוערת" בידו של האדם .הראשונים מבארים כי כאשר ישנה התנגשות בין איסור דרבנן של שבת לבין מצווה דאורייתא שעלולה להתבטל לנצח ,ישנו מקום נרחב לשיקול דעת הלכתי המעדיף את תיקון העוול. בעל העיטור וראשונים נוספים (הובאו ברמ"א סימן שז) חידשו את היסוד של "שבות דשבות במקום מצווה" .זהו המצפן המנחה אותנו :אם ניתן לבצע את השבת הגזלה בדרך שאינה מלאכה גמורה ,אלא רק איסור דרבנן הנעשה בשינוי (כלאחר יד) ,הרי שהראשונים פתחו לנו פתח להציל את הגזלן מחטאו בטרם ימריא התייר לדרכו .המוסר המנחה את הראשונים הוא שהשבת אינה אמורה להיות "עיר מקלט" לחטא ,אלא יום של התעלות וזיכוך ,והשבת הגזלה היא חלק בלתי נפרד מזיכוך זה. מתוך יסודות הראשונים המפלסים את הדרך בין קדושת השבת לחובת ההשבה ,אנו באים אל היכלי האחרונים ,שם מתבררת השאלה במלוא עוזה ובזווית מעשית המרטיטה את הלב. מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד ,פסחים ו ע"א) מעלה את השאלה המרתקת הזו ומציב אותה כניסיון אמוני ומוסרי .האם נותיר את הגזלן בחטאו רק בשל חומרת המוקצה? בספר התעוררות תשובה (חלק ד ,שיר מעון לפרשת ויקרא) דן בשאלה מעין זו ממש ,וחידש יסוד המאיר את עינינו .הוא פסק כי מותר לעבור על איסור טלטול מוקצה בדרך של "כלאחר יד" (כלומר ,בשינוי מהדרך הרגילה) כדי להשיב את הגזלה .הנימוק שלו נשען על כך שהשבת גזלה נחשבת ל"מקום פסידה" – לא רק הפסד ממון לנגזל ,אלא הפסד רוחני עצום לגזלן שעלול לאבד את ההזדמנות לתקן את חטאו לעולם. הוא מסתמך על דברי מרן השולחן ערוך (סימן שז סעיף ה) שפסק כי "שבות דשבות" (שני איסורים דרבנן המצטרפים יחד ,כמו טלטול בשינוי לצורך מצווה) מותר במקום מצווה .המשנה ברורה (סימן שא ס"ק קכ) מחזק זאת וכותב שמותר במקום פסידה להוציא מעות שלא כדרך הוצאה .הגזלה שביד האדם היא פסידה בכל רגע ,שכן הוא עובר על איסור "לא תגזול" הנמשך ומתחדש.

ארקיו תשרפ

עוד מוסיף בעל התעוררות תשובה סניף עמוק ונוקב להקל :החשש מפני יצרו של אדם. שמא עכשיו ,בשבת ,ליבו רך ומתחרט ,אך עד מוצאי שבת יתגבר עליו יצרו והוא יחליט להשאיר את הממון אצלו .כדי למנוע חטא עתידי ולוודא שהתשובה תצא אל הפועל ,התירו חכמים את איסור השבות. מכאן אנו למדים כי בעולם ההלכה ,השבת אינה חומת מגן לגנב ,אלא אדרבה ,היא יום של תשובה שבו יש לעשות כל מאמץ – בדרכים המותרות כמו טלטול כלאחר יד או על ידי נכרי – כדי להסיר א מתוך דברי האחרונים שהורו לנו את הדרך לתיקון הנפש בתוך יום השבת ,אנו באים אל הבירור המעשי המדוקדק ,כיצד ניתן לבצע את השבת הגזלה תוך זהירות מרבית בקדושת השבת. בספר התעוררות תשובה חידש כי ישנו סניף נוסף להקל והוא החשש שמא יתגבר עליו יצרו ולמוצאי שבת לא ישיב .מתוך דבריו אנו למדים כי במקום שבו עומד חטא מול האדם, עלינו למצוא את המסילה ההלכתית שתמנע את המשך העוול. לכתחילה ,כפי שמבואר בפוסקים ,עדיף להחזיר את הגזלה על ידי נוכרי ,שכן אמירה לנוכרי במקום מצווה רבה ובמקום למנוע חטא היא דרך סלולה ומותרת .ואם אין נוכרי בנמצא ,הביאור הלכה (סוף סימן רסו) פותח פתח להקל בדרכים של שינוי גמור ,כגון בדחיפה ברגליו ,שכן טלטול ברגליו אינו נחשב טלטול האסור מהתורה ואף בדרבנן הקלו בו במקום פסידה גדולה כזו. עוד מבואר בביאור הלכה (שם) כי אם הממון כבר נמצא בכיסו של הגנב והוא הולך במקום שהוא כרמלית ,עליו ללכת פחות פחות מארבע אמות ,כדי שלא לעבור על איסור הוצאה, וכשיגיע אל חדרו של התייר יזרקנו בשינוי גמור ,כלאחר יד .דרכים אלו מראות לנו כיצד ההלכה חותרת אל המטרה המוסרית העליונה – השבת הגזלה לבעליה – תוך שמירה על גדרי השבת ככל הניתן. החזון איש (סימן לז אות כז) מחזק את היסוד של מניעת חטא בשבת ,וכותב כי מי שעבר על איסור שהיה והשהה תבשיל על האש שלא כדין ,מותר לו לעבור על איסור מוקצה ולהסיר את התבשיל כדי שלא ימשיך לעבור על איסור .אם בתבשיל כך ,הרי שבגזלה הנמצאת בידו ומכתם את נשמתו בכל רגע ,ודאי שיש לעשות כל שביכולתנו כדי להסיר את המכשול הזה מיד. התובנה העולה כאן היא שהשבת אינה נותנת חסינות לגנב להחזיק בממון שאינו שלו. אדרבה ,דווקא בגלל חומרת איסור גזל ,כפי שנאמר בפרשתנו "ומעלה מעל בה'" ,על האדם להזדרז ולהשיב את הגזלה בדרכים המותרות של שבות דשבות ,כדי שלא יצא יום הקדוש כשהחטא עדיין דבוק בידיו. מתוך הבירור המעמיק בדרכי ההשבה המותרות ,אנו דולים כעת את הפנינים המעשיות

גם לנשמה מגיע אוכל

העולות מתוך הסוגייה ,המלמדות אותנו כיצד להוציא מן הכוח אל הפועל את תיקון הנפש והממון במצבים משתנים. נפקא מינא ראשונה נוגעת להגדרת המצווה מול האיסור .אנו למדים כי חובת "והשיב את הגזלה" היא כה חזקה ,עד שהיא הופכת את מעשה ההשבה ל"מקום מצווה" המאפשר להשתמש בהיתר של שבות דשבות .התובנה למעשה היא שאדם הנמצא במצב כזה אינו רשאי לעמוד בחיבוק ידיים בטענה ש"שבת היום" ,אלא עליו לחפש באופן אקטיבי את הדרך ההלכתית המותרת (כמו טלטול בשינוי או אמירה לנוכרי) כדי להסיר את הגזלה מידו. נפקא מינא נוספת עולה לעניין סדר העדיפויות בתיקון החטא .אנו רואים כי החשש מפני "שמא יתגבר עליו יצרו" מהווה שיקול הלכתי ממשי .מכאן למדנו שתשובת המשקל צריכה להיעשות בשיא המומנטום של החרטה .אם הגנב מרגיש כעת את עקיצת המצפון, עליו לנצל את הרגע הזה ולא להמתין למוצאי שבת ,אז ייתכן שליבו יתקשה שוב .המוסר המעשי הוא שההלכה מכירה בחולשות האדם ומעניקה לו כלים "לעקוף" את היצר הרע דרך היתרי השבות. נפקא מינא שלישית היא ההבחנה בין סוגי איסורים .למדנו כי יש הבדל מהותי בין ביעור חמץ בשבת לבין השבת גזלה .בעוד שבחמץ הביטול בלב מספיק כדי להסיר את איסור התורה ,בגזלה המציאות היא שקובעת – כל עוד הממון אצלו ,החטא חי וקיים .התובנה לחיים היא שישנן עבירות שבין אדם לחברו שאין להן כפרה כל עוד לא תוקן המעוות בפועל, ודחיפות התיקון גוברת על איסורי דרבנן של שבת במקרה של חשש אובדן ההזדמנות. זאת ועוד ,אנו למדים על החשיבות של עשיית חסד עם "הגזלן" עצמו .ההיתר להחזיר בשינוי נועד לא רק בשביל הנגזל (התייר) ,אלא גם כדי להציל את הגוזל מהמשך העבירה. זהו מבט מוסרי עמוק המורה לנו כי חוקי השבת נועדו לרומם את האדם ,ולא להשאיר אותו שקוע בבוץ של חטאיו. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,אנו מעפילים אל היכלי המחשבה ,כדי להתבונן בעומק הרעיון הטמון במפגש שבין חובת השבת הגזלה בפרשתנו לבין שמירת השבת. הרעיון הכביר העולה כאן הוא שאין קדושה ללא מוסר .התורה מגלה לנו בפרשת ויקרא כי הגוזל את חברו "מעל מעל בה'" .מכאן אנו למדים כי השבת ,שהיא אות ברית בינינו לבין הבורא ,אינה יכולה לשמש מקלט לאדם המחזיק בממון שאינו שלו .הרעיון הרעיוני הוא שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ ב"קדושה" שבאה על חשבון עושק הזולת .אם אדם נמנע מטלטול מוקצה אך בידו גזלה ,הרי שהוא שומר על פרט אחד של רצון ה' תוך שהוא רומס את היסוד של כל התורה כולה .המוסר כאן מלמדנו כי לעיתים הדרך האמיתית לקדש את השבת היא דווקא בפריקת העוול מהידיים. זאת ועוד ,עולה כאן בירור עמוק במושג של "חופש הבחירה והזמן" .האדם עומד מול תייר העומד לנסוע ,וזהו רגע של "עכשיו או לעולם לא" .הרעיון הוא שההשגחה העליונה

ארקיו תשרפ

מעמידה את האדם במבחן של סדרי עדיפויות .האם השבת היא עבורו טקס חיצוני של הימנעות ממלאכה ,או שהיא מצב נפשי של דבקות בטוב? הרעיון הרעיוני הוא שהתורה העניקה לנו את השבת כדי שנהיה בני חורין ,והאדם הגוזל הוא משועבד לחטאו .כדי לצאת לחירות אמיתית בשבת ,עליו להשתחרר מכבלי הגזל ,גם אם הדבר דורש שימוש בהיתרים הלכתיים של שבות. מכאן צומח רעיון נוסף על מהות ה"שלמות" בעבודת ה' .לעיתים אנו נוטים להפריד בין "מצוות שבין אדם למקום" לבין "מצוות שבין אדם לחברו" ,אך פרשתנו מלמדת שהם שזורים זה בזה .המכחש בעמיתו מכחש בבורא .לכן ,השבת הגזלה בשבת היא אקט של תשובה שבו האדם מתפייס לא רק עם חברו אלא גם עם קונו .הרעיון הוא שהשבת היא הזמן המדויק ביותר להשבת הגזלה ,שכן היא יום של שלום ואחווה ,ואין שלום כל עוד ישנו עוול המפריד בין אדם לחברו. מתוך בירור הרעיון הכביר של החיבור בין מוסר לקדושה ,אנו צוללים אל מעמקי הנפש והאמונה ,אל המקום שבו האדם פוגש את עצמו ואת בוראו ברגעי ההכרעה הגדולים של החיים. המחשבה המלווה אותנו כאן היא עוצמתה של החרטה המבקשת לפרוץ גדרים .האדם הגוזל ,המרגיש בשבת את עקיצת המצפון מול התייר המתרחק ,מגלה בנפשו נקודה של אמת .האמונה מלמדת אותנו שהתשובה קדמה לעולם ,והיא כוח כה חזק עד שהיא מחפשת כל נתיב אפשרי כדי להתממש .החיבור לאמונה הוא הידיעה שהקדוש ברוך הוא, ברוב רחמיו ,אינו חפץ באובדנו של החוטא אלא בשובו ,ולכן הוא "ממציא" לו היתרים הלכתיים של שבות דשבות כדי שלא יישאר מחוץ למחנה .הנפש המבקשת להשיב את הגזלה בשבת היא נפש שמתעוררת לחיים ,המבינה שחיי נצח יקרים יותר מנוחות זמנית של הימנעות מטלטול. זאת ועוד ,אנו מוצאים בנפש את סוד "הזדמנות הפז" .האדם המאמין מבין כי העובדה שהתייר טס דווקא עכשיו ,בשבת ,אינה מקרית .זהו רגע הניסיון שלו – האם דבקותו בשבת היא "מצוות אנשים מלומדה" שתשמש תירוץ להמשך החטא ,או שמא הוא מבין שרצון ה' האמיתי ממנו כעת הוא התיקון המוסרי .האמונה היא הביטחון שגם בתוך גדרי ההלכה הנוקשים כביכול ,מסתתר רחם של חמלה המאפשר לאדם למחוק את עברו ולהתחיל מחדש .רגע השבת הממון הוא רגע של חירות אמיתית ,שבו האדם משתחרר מהשעבוד ליצר ובוחר בחיים. האדם לומד לראות בקדושת השבת כלי שנועד לזכך את הלב .כפי שלמדנו מהחזון איש בעניין הסרת התבשיל כדי למנוע חטא ,כך הנפש מרגישה שההתעסקות עם המוקצה בשינוי אינה חילול השבת ,אלא היא היא "כיבוד השבת" בדרגתה העליונה – שבת שאין בה שמץ של עוול וגזל .זהו גילוי אמונה טהור :המבט של האדם משתנה מחשבון של "מה אסור ומה מותר" לחשבון של "מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני ברגע זה".

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך נבכי הנפש והחיבור להשגחה ,אנו קרבים אל המצפן המוסרי שמציבים לנו דברי בעל התעוררות תשובה והגר"י זילברשטיין ,מצפן המבקש לעצב בנו אישיות המבינה כי האחריות המוסרית של האדם אינה נחה לעולם ,ובוודאי שלא ביום השבת. היסוד המוסרי המזדקר לנגד עינינו הוא סדר העדיפויות בין חומרת איסור גזל לבין גזירות חכמים .המוסר העולה מהסוגיה הוא שבעולם של עבודת ה' ,אין "חופשה" מן היושר. המצפן המוסרי מורה לנו כי אדם שחטא אינו יכול להשתמש בהלכות שבת כ"מגן" המאפשר לו להמשיך להחזיק בגזל .המוסר תובע מאיתנו כנות עמוקה – להכיר בכך שקיום מצוות שבין אדם למקום (כמו מוקצה) תוך כדי רמיסת מצוות שבין אדם לחברו ,הוא עיוות דתי ומוסרי .המצפן הפנימי מכוון אותנו להבין שהשבת הגזלה היא היא המטרה המוסרית העליונה של הרגע. זאת ועוד ,אנו דולים שיעור מוסרי במושג של "זריזות בתשובה" .המוסר כאן מלמדנו כי כאשר נפתח פתח לתיקון ,יש לרדוף אחריו בכל מחיר .העובדה שהתירו שבות דשבות בשבת כדי להחזיר את הגזלה ,מלמדת כי ההלכה מעניקה משקל מוסרי עצום למניעת השתרשות החטא בנפש .המצפן המוסרי מחנך אותנו לא לדחות את הטוב למחר ,שכן "מחר" עשוי להיות מאוחר מדי .המוסר הוא היכולת לפעול בתוך גבולות המציאות – גם אם היא מורכבת כמו יום השבת – כדי לעשות את הדבר הנכון והישר. מכאן אנו למדים גם על המוסר שבמניעת צער הזולת .הגזלה גורמת צער לנגזל ,והשבתה בשבת מונעת את המשך הצער הזה .המצפן המוסרי בונה בנו אישיות המעמידה את הטבת מצבו של השני בראש מעייניה .אדם המוכן לטלטל מוקצה בשינוי ולזרקנו כלאחר יד כדי שהתייר יקבל את כספו חזרה ,הוא אדם שמידת החסד והצדק בוערת בו ,והוא מבין שקדושת השבת האמיתית שורה במקום שבו נעשה צדק. מתוך המסע המרתק בין דפי הגמרא לפיסקיהם המאירים של גדולי האחרונים ,אנו שבים אל עולם המעשה כשאנו נושאים עמנו מצפן של יושר וצדק ,המאיר את חיינו באור של אמת וחסד. התובנה הראשונה העולה מחקירתנו היא שקדושת השבת אינה עומדת בסתירה לתיקון המוסרי .למדנו כי חובת השבת הגזלה היא כה עמוקה ,עד שהיא מאפשרת לנו להשתמש בדרכים הלכתיות עקיפות – כגון טלטול בשינוי או אמירה לנוכרי – כדי לא להותיר את החטא בידינו .בחיי היום-יום ,עלינו לזכור כי המוסר והיושר הם התשתית שעליה נבנית הקדושה. תובנה נוספת היא החשיבות של ניצול רגעי החרטה .כפי שראינו בשיקול של "שמא יתגבר עליו יצרו" ,עלינו לפעול לתיקון עוולות ברגע שהלב מתעורר לכך .אל לנו להמתין לנסיבות נוחות יותר ,שכן הזמן חולף והלב עלול להתקשח .הזריזות היא נשמתה של התשובה. כמו כן ,למדנו על האחריות הכוללת שלנו כלפי הזולת .השבת הממון לתייר רגע לפני

ארקיו תשרפ

טיסתו אינה רק פעולה טכנית ,אלא היא הצלת כבודו ורכושו של אדם אחר .התובנה לחיים היא שגם בתוך מגבלות וקשיים ,תמיד קיימת דרך לעשות את הטוב והישר בעיני אלוהים ואדם.

עיקר העניין: הנה כי כן ,מתוך עיון בפרשתנו ובחומרת המעילה בה' הטמונה בגזל החבר, מתברר כי אדם שגנב כסף מתייר הממהר לטיסתו ,מחויב לעשות כל שביכולתו כדי להשיב את הגזלה עוד ביום השבת .מו"ר הגר"י זילברשטיין ובעל התעוררות תשובה העמידונו על היסוד כי השבת גזלה נחשבת למצווה רבה ולמקום פסידה רוחנית וגשמית ,ולכן התירו חכמים לעבור על איסורי שבות כמו טלטול מוקצה בדרך של כלאחר יד .כיוון שהגזלה "בוערת" ביד הגוזל והוא עובר עליה בכל רגע ,אין השבת מהווה עיר מקלט להמשך החטא .הפתרון ההלכתי משלב בין זהירות בחילול שבת לבין דבקות ביושר :השבה על ידי נכרי ,או בשינוי גמור כגון דחיפה ברגליים וטלטול פחות פחות מארבע אמות בכרמלית .תמצית הדברים היא שהתורה חסה על הנפש המבקשת להיטהר ,וסללה לה נתיב של חסד בתוך גדרי השבת ,כדי שיוכל האדם להשיב את הגזלה ,לפייס את חברו ולהתנקות מעוון המעילה בבוראו. השאלה המרתקת בדבר השבת גזלה לתייר בשבת רגע לפני טיסתו ,חושפת את הקשר העמוק בין יושר להלכה .מתוך פסוקי פרשת ויקרא הדנים במעילה בה' ,פוסקים האחרונים כי מותר להשיב את הכסף בשבת תוך שימוש ב"שבות דשבות" במקום מצווה .כיוון שההשבה מונעת חטא מתמשך ופסידה רוחנית לגוזל ,התירו חכמים טלטול מוקצה בשינוי (כלאחר יד) או על ידי נכרי .פסק זה מלמדנו כי האחריות המוסרית אינה נדחית מפני קדושת השבת ,אלא אדרבה, השבת הממון לבעליו היא הדרך הנעלה ביותר לקדש את השבת ולזכך את הנפש מחטא הגזל.