ויקרא, שני עדים שלא העידו בעדות ממון וגרמו הפסד, האם חייבים כסף?

ויקרא, שני עדים שלא העידו בעדות ממון וגרמו הפסד, האם חייבים כסף? גרמו נזק ממון לאחר? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו בנפשכם אדם העומד בבית הדין ,עיניו דומעות וליבו שבור .הוא יודע בכל נימי נפשו כי הצדק עמו ,כי הממון שנגזל ממנו שייך לו בדין .בפינת האולם עומדים שניים, הם ראו את המעשה ,הם יודעים את האמת לאמיתה ,אך שפתיהם חתומות .הם בוחרים לשתוק .השתיקה הזו היא כרעם…

ויקרא, שני עדים שלא העידו בעדות ממון וגרמו הפסד, האם חייבים כסף? גרמו נזק ממון לאחר? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו בנפשכם אדם העומד בבית הדין ,עיניו דומעות וליבו שבור .הוא יודע בכל נימי נפשו כי הצדק עמו ,כי הממון שנגזל ממנו שייך לו בדין .בפינת האולם עומדים שניים, הם ראו את המעשה ,הם יודעים את האמת לאמיתה ,אך שפתיהם חתומות .הם בוחרים לשתוק .השתיקה הזו היא כרעם ביום בהיר – היא גורמת לממון לחמוק מידיו של בעליו החוקיים ולעבור לידי הגזלן. הלב זועק :האם אותם עדים ,שבידם היה להציל את הממון ובחרו לעצום עיניים ולנעול שפתיים ,אינם נחשבים למזיקים? האם ה"אין-מעשה" שלהם ,השבקת השב ואל תעשה, אינה כבדה דיה כדי לחייבם בדיני אדם? אנו עומדים נפערים מול המתח המוסרי – מחד, הם לא ביצעו פעולה אקטיבית של נזק; מאידך ,שתיקתם היא הכוח המניע של הפסד הממון .השאלה המהדהדת היא האם כוח הדיבור הוא חובה ממונית שאי-קיומה נחשב כנזק ישיר ,או שמא הדין נשאר תלוי ועומד רק בשמי שמיים. מתוך השאלה המהדהדת על שתיקתם של העדים ועל הממון הזולג בין אצבעותיהם של בעליו ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשתנו ,שם חקקה התורה את האחריות הכבירה המוטלת על היודע עדות. התורה הקדושה ,בבואה לעצב את חובת הדיבור והאמת ,קובעת בפרשתנו בלשון שאין בה ספק" :ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה ,א). רש"י (ויקרא ה ,א) מדייק במילותיו ומבאר כי הפסוק עוסק במקרה שבו תבעו את האדם להעיד והוא כפר בידיעתו .המבט המוסרי של רש"י מגלה לנו כי כבישת עדות היא בבחינת "חטא" ,והתורה מטילה על האדם את המשא הכבד של עוון זה .המילה "ונשא עונו" מלמדת כי השתיקה אינה חלל ריק ,אלא היא מעשה אקטיבי של נשיאת עוון. רבנו אפרים (ויקרא ה ,א) חידש כי המילה "אלה" רומזת לשבועה ולברית .האדם היודע עדות קשור בברית מוסרית עם האמת ,וכאשר הוא בוחר שלא להגיד ,הוא מפר את אותה ברית .מכאן עולה השאלה הנוקבת :אם התורה מגדירה זאת כחטא כה חמור ,מדוע שלא יתחייב האדם גם בתשלום הממון שגרם לאובדנו? הספורנו (ויקרא ה ,א) כתב כי "אם לא יגיד ונשא עונו ,כי מנע הטוב מבעליו" .הספורנו מניח כאן את היסוד המוסרי של "מניעת הטוב" .עבורו ,השתיקה היא פעולה שמונעת מהצדק לצאת לאור .המצפון המוסרי של התורה קובע כי היודע עדות אינו אדם פרטי בתוך המקרה ,אלא הוא חלק ממערכת המשפט האלוהית ,והסתלקותו ממנה היא פגיעה ישירה בבעל הממון.

גם לנשמה מגיע אוכל

בעל הטורים (ויקרא ה ,א) ציין כי המילה "או ידע" באה ללמד שגם ידיעה בלא ראייה, כגון שהודה לו בפניו ,מחייבת הגדה .הוא מוסיף כי ראשי התיבות של "אם לא יגיד ונשא עונו" בשינוי סדר האותיות מרמזים על הדין .ההקפדה על ה"הגדה" מעוררת את הספק ההלכתי :האם "נשיאת העוון" היא רק כלפי שמיים ,או שמא יש לה תרגום ממוני בדיני אדם כפי שגרם לנזק? רבנו בחיי (ויקרא ה ,א) הוסיף וביאר כי עדות היא אחד מעמודי העולם .הוא כתב כי השתיקה היא בבחינת "חמס" סמוי ,שכן במקום שבו האמת צריכה להיאמר ,השתיקה היא נתינת יד לרשע .דבריו מאירים את המחלוקת הגדולה :האם ה"חמס" הזה הוא מספיק מוחשי כדי שבית דין יכפו על העד לשלם מכיסו את הממון שנמנע מחברו ,או שמא מפני שזהו "דיבור" (או היעדרו) אין כאן מעשה נזק המחייב בדיני אדם? מתוך דברי המפרשים המעמידים אותנו על חובת ההגדה כיסוד לקיום העולם ,אנו פוסעים אל היכלי התלמוד ,כדי לברר את גדרי האחריות הממונית של העדים השותקים. בגמרא במסכת בבא קמא (דף נ"ו עמוד א) שנינו את דברי הברייתא העוסקת בארבעה דברים שהעושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים ,ואחד מהם הוא "היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו" .חז"ל מלמדים אותנו כאן יסוד מרעיד :אף על פי שהשתיקה גרמה להפסד ממון ודאי ,אין בית הדין יכולים לחייב את העדים לשלם מכיסם .הגמרא שואלת: "במה עסקינן? אי בבי תרי (בשני עדים) – פשיטא!" כלומר ,פשוט הדבר שאם מדובר בשני עדים היודעים עדות שלמה ,הם מחויבים מהתורה להעיד כפי שנאמר "אם לא יגיד ונשא עונו" ,ואם לא עשו כן ,עוונם גדול מנשוא בדיני שמיים. במסכת סנהדרין (דף ל"ז עמוד ב) מבוארת חומרת העניין מתוך דברי המשנה ,המזהירה את העדים על ערך האמת והחיים התלויים בדבריהם .חז"ל מלמדים כי מי שכובש עדותו נחשב כמי שמאבד נפש מישראל ,והתורה החמירה בו מאוד .מכאן עולה התמיהה המהדהדת: אם חומרת העניין כה גדולה ,מדוע נפטרו העדים בדיני אדם? במסכת שבועות (דף ל"א עמוד ב) דנים חז"ל באיסור "מדבר שקר תרחק" ,ומבארים כי חובת העד היא להוציא את האמת לאור .התוספות שם (דף נ"ו עמוד א ד"ה פשיטא) והרא"ש (סימן ב) מעירים כי החיוב בדיני שמיים נובע מהפסוק בפרשתנו ,וכי מדובר בעבירה דאורייתא גמורה .עם זאת ,נשארת השאלה בעינה :מדוע "דינא דגרמי" (גרימת נזק) אינו חל כאן? בפסקי הרי"ד מצינו גרסה מפתיעה בגמרא" :תרי מחיובי מחייב" ,כלומר ששני עדים שכובשים עדותם דווקא כן חייבים לשלם בדיני אדם .גרסה זו מעוררת סערה בקרב הפוסקים ,שכן היא הופכת את השתיקה לנזק ממוני בר תביעה .אולם ,רוב הראשונים אינם גורסים כך ,ומכאן נפתח הפתח לדיון המעמיק בטעם הפטור. מתוך דברי חז"ל המציבים אותנו מול הפער המכאיב שבין חובת השמיים לפטור הארצי, אנו באים אל היכלי הראשונים ,שם מתברר היסוד המשפטי המעגן את פטורם של העדים.

ארקיו תשרפ

רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן ,בקונטרס דיני דגרמי ,מניח את אבן הפינה להבנת העניין. הוא כותב כי היודע עדות לחברו ואינו מעיד ,בין אם הוא עד אחד המפקיע שבועה ובין אם הם שניים המפסידים ממון ,פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים .הרמב"ן מחדש כי כאן "אף גרמא אין כאן" ,והטעם לכך הוא עמוק ונוקב :משום שאין כאן מעשה .בדרכו המחשבתית של הרמב"ן ,כדי לחייב אדם בנזק ,עליו לבצע פעולה שיוצרת את ההפסד. כאן ,העדים לא "עשו" דבר; הם רק נמנעו מדיבור .שתיקה ,ככל שתהיה מכאיבה ,נחשבת ל"שב ואל תעשה" ,ובמקום שאין מעשה – אין יד בית הדין משגת לחייב ממון. המאירי ,בפירושו למסכת בבא קמא ,צועד בנתיב זה ומבאר את סוגיית הגמרא .הוא מדגיש כי גם למאן דמחייב בדינא דגרמי (מי שמחייב על גרימת נזק בעקיפין) ,כבישת עדות נשארת מחוץ לתחום החיוב .המאירי מסביר כי אין זה ראוי לחייב אדם בממון על מניעת דיבור .הוא אף מציין כי ברוב הספרים הגרסה בגמרא היא "פשיטא" שחייב בדיני שמיים, מה שמחזק את ההבנה שהחיוב נשאר ברובד המוסרי-דתי בלבד. אמנם ,המאירי נדרש להשוואה מרתקת :מדוע במחיצת הכרם שנפרצה ,אם בעל הכרם התייאש ולא גדרה הוא חייב באחריות על קידוש התבואה? הרי גם שם לכאורה מדובר ב"שב ואל תעשה"! כאן מבאר המאירי את ההבדל הדק :בכרם יש מעשה של צמיחה, הגפנים גדלים ומתפשטים מכוחו של בעל הכרם ,ולכן חוסר המעשה שלו נחשב כגורם בידיים .לעומת זאת ,בעדות ,הנזק כבר קיים או נוצר על ידי אחר (הנתבע) ,והעדים רק נמנעו מלהציל. מתוך דברים אלו עולה תמונה מורכבת :עולם ההלכה מכיר בעוצמת הנזק שגורמת השתיקה ,אך הוא נמנע מלתרגם זאת לשפה של פיצוי כספי ,שכן המעשה האנושי הנדרש כאן הוא רוחני – דיבור של אמת – ואין כופים ממון על היעדר רוח. מתוך דברי הראשונים המשרטטים את גבולות המעשה והמחדל ,אנו פוסעים אל עבר דעת הב"ח ,המביא קול אחר ,תקיף ומפתיע ,המבקש להעניק לבעל הממון הגנה גם אל מול השתיקה. בעל הב"ח (חושן משפט סימן כ''ח) מביא בשם השלטי גיבורים ורבנו ירוחם דעה מרעישה: עדים שלא העידו בעדות ממון חייבים לשלם בדיני אדם למאן דדאין דינא דגרמי .הב"ח אינו מסתפק בפטור המוסרי של דיני שמיים ,אלא מבקש להחיל כאן את האחריות הממונית של גרימת נזק .לשיטתו ,ברגע שהעדים יודעים כי שתיקתם תוביל בהכרח להפסד ממון, הרי שהם הגורמים הישירים לאותו הפסד ,ואין הבדל בין נזק שנעשה בידיים לבין נזק שנגרם בשל כבישת עדות. הב"ח מתמודד עם קושיית הגמרא בבבא קמא ושואל :אם אכן הם חייבים ,מדוע הגמרא פטרה אותם מדיני אדם? הוא מציע תירוץ מבריק :הגמרא יצאה מנקודת הנחה שהברייתא הולכת לשיטת חכמים שפוטרים גם בדינא דגרמי .אולם ,לדידן דקיימא לן שדינא דגרמי

גם לנשמה מגיע אוכל

חייב ,הרי שגם העדים צריכים לשאת באחריות הממונית .זהו מהפך של ממש בתפיסת האחריות של העד. מנגד ,אנו פוגשים את דברי הנימוקי יוסף ,המציב סכר בפני חיוב זה .הוא כתב טעם אחר ונוגע ללב מדוע אין לחייבם :משום שאין אדם חייב להעיד לחברו אלא ממידת גמילות חסדים .לשיטתו ,עדות היא מעשה של חסד ואהבת רע ,וכשם שאין אנו מחייבים אדם בתשלום על כך שנמנע מלעשות חסד ,כך אין לחייב את העד על שתיקתו. אך הב"ח אינו מרפה ותמה על הנימוקי יוסף תמיהה גדולה :כיצד ניתן לומר שזו רק מידת חסידות ,בשעה שהתורה צווחת "אם לא יגיד ונשא עונו"? הרי התורה הפכה זאת לחובה גמורה שעליה עוברים בעשה ובלא תעשה! הב"ח מוכיח מדברי התוספות והרא"ש כי אין מדובר בחסד בעלמא ,אלא באחריות משפטית ודתית מהמעלה הראשונה ,ועל כן עליה לקבל ביטוי גם בחיוב ממוני בבית הדין. מתוך המחלוקת המרתקת שבין הב"ח לנימוקי יוסף ,אנו פוסעים אל בירור עומק של גדולי הדורות ,המבקשים להבחין בין סוגים שונים של גרימת נזק ובין מניעת הצלה לבין היזק ישיר. מרן רבי יוסף קארו ,בשולחן ערוך (חו"מ סימן כ"ח) ,פסק כדעת רוב הראשונים שהעדים פטורים מדיני אדם .האחרונים שם נדרשים להבין את עומק הפטור :האם השתיקה היא רק "מניעת רווח" לבעל הדין ,או שמא היא "גרימת הפסד" ודאית? הקצות החושן (שם) מעמיק בחקירה זו ומבאר כי בעדות קשה להגדיר את הנזק כ"גרמי" המחייב ממון ,משום שהעדים אינם יוצרים את המציאות המזיקה במו ידיהם .הם בסך הכל נמנעים מלהסיר את הנזק שנוצר על ידי הנתבע הכופר .המבט המוסרי-משפטי כאן הוא שישנו הבדל תהומי בין מי ששורף שטר של חברו (נזק בידיים) לבין מי שיודע עדות ושותק .השתיקה היא אמנם עוול רוחני נורא ,אך היא נשארת בגדר "מניעת הצלה" ,ובדיני אדם אין אנו מחייבים ממון על כך שאדם לא הציל את חברו מהפסד ,אלא אם כן היתה עליו חובה ממונית מוגדרת לכך. אולם ,גדולי המוסר והמחשבה ,ובראשם הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ב"חפץ חיים" ,מעוררים אותנו להביט אל מעבר לשורת הדין היבשה .הם מלמדים כי "חייב בדיני שמיים" אינו רק אמירה דתית ערטילאית ,אלא חובה על האדם לפייס את חברו ולפצותו כדי לצאת ידי חובתו כלפי בורא עולם .המצפן המוסרי כאן מלמד כי גם אם בית הדין הארצי ידיו כבולות מלחייב ממון על שתיקה ,הרי שהאדם הישר צריך להרגיש את כובד האחריות על הממון שאבד בשל שתיקתו. מכאן צומחת הבנה נוספת בדיני "גרמי" – כדי לחייב אדם בגרמי ,הנזק צריך להיות ישיר ,מידי ונעשה על ידי פעולת המזיק .עדות ,מטבעה ,היא דבר התלוי בדעת הדיינים

ארקיו תשרפ

ובקבלת העדות ,ולכן הקשר שבין השתיקה להפסד נחשב לעיתים כ"גרמא" רחוקה יותר, מה שמשאיר את הדין למשפט הצדק העליון. מתוך בירור המחלוקת העמוקה בין כוחו של הדין הארצי לבין חומרת הדין השמימי ,אנו מזקקים כעת את התובנות המעשיות המלמדות אותנו כיצד להתייחס לאחריות המוטלת עלינו כאשר האמת מצויה בידינו. נפקא מינא ראשונה נוגעת לחובת הפיצוי לצאת ידי שמיים .אנו למדים כי גם לפי הדעות הפוטרות את העדים בבית דין של מטה ,הרי שהחיוב בדיני שמיים הוא ממשי .המצפן המעשי כאן הוא שעל האדם השותק להבין כי חובו כלפי חברו לא פקע .אדם המבקש להיות נקי לפני ה' וישראל ,עליו למצוא דרך לפצות את חברו על ההפסד שנגרם בשתיקתו, שכן התיקון הרוחני עובר דרך השבת הממון הגשמי. נפקא מינא נוספת עולה בשאלה של כפייה להעיד .כיוון שהרמב"ם והסמ"ג מנו את ההגדה כמצוות עשה דאורייתא ,הרי שבית הדין יכולים להפעיל סנקציות ולכפות את העדים להעיד עוד לפני שנוצר הנזק .התובנה למעשה היא שאין להמתין לשתיקה שתהפוך לנזק ,אלא יש להשתמש בכוח הקהילה והדין כדי לעורר את העדים לחובתם המוסרית והדתית בזמן אמת. נפקא מינא שלישית עוסקת ביחס שבין מחדל למעשה .אנו למדים כי השתיקה אינה "ניטרלית" .בחיים המודרניים ,לעיתים אנו בוחרים "לא להתערב" ,אך הסוגייה מלמדת אותנו שחוסר התערבות במקום שבו אנו יכולים להציל ממון הוא פגם באמון החברתי. המצפן המוסרי מורה לנו כי האחריות שלנו אינה מסתיימת במה שלא הזקנו בידיים ,אלא היא כוללת גם את מה שנמנענו מלהציל כאשר היה הדבר ביכולתנו. זאת ועוד ,אנו למדים על כוחו של הדיבור ככלי של צדק .התובנה לחיי היום יום היא שהדיבור שלנו אינו רכושנו הפרטי בלבד; כאשר הוא נושא עמו את האמת הממונית של השני ,הוא הופך לפיקדון שעלינו להשיב לבעליו .הימנעות מהגדה היא מעילה בפיקדון האמת שהופקד בידינו. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,המציבות את האדם כשומר סף של הממון והאמת, אנו מעפילים אל היכלי המחשבה כדי להתבונן בעומק הרעיון של האחריות החברתית והרוחנית הגלומה בכוח הדיבור. הרעיון הכביר העולה כאן הוא שהאדם אינו אי בודד בתוך הקהילה .כאשר אדם יודע עדות ,הוא הופך במידה מסוימת ל"בעלים" על המידע שיכול להציל את חברו .האחריות החברתית שהתורה מטילה עלינו ב"אם לא יגיד ונשא עונו" מלמדת כי השתיקה אינה רק חוסר מעשה ,אלא היא פגיעה ברקמה המאחדת את החברה .המצפן המחשבתי הזה קובע כי חברה מתוקנת נמדדת לא רק בכך שאנשים לא מזיקים זה לזה ,אלא בכך שהם מרגישים

גם לנשמה מגיע אוכל

ערבות הדדית להציל איש את ממון רעהו .השתיקה במקום שבו נדרשת אמירת אמת היא בבחינת "עמידה על הדם" הממונית של השני. זאת ועוד ,אנו מוצאים כאן בירור עמוק במושג "הנזק הרוחני" .בעוד שבדיני אדם אנו מחפשים מעשה פיזי ומשיק של גרימת נזק כדי לחייב ממון ,הרי שבדיני שמיים המבט הוא על המהות .האמונה מלמדת אותנו כי הנזק שנגרם בשל שתיקה הוא ממשי לחלוטין בעולם האמת .הרעיון הוא שדיבור האמת הוא הצינור שדרכו השפע והצדק זורמים לעולם, וכאשר אדם סותם צינור זה ,הוא מעכב את הופעת הצדק האלוהי .האמונה מחנכת אותנו לראות בדיבור שליחות – אנו עדים של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה ,ותפקידנו להעיד על האמת בכל רבדי החיים. מכאן צומח רעיון נוסף על הקשר שבין הממון לנפש .התורה כורכת את "ונשא עונו" עם הפסד הממון של החבר ,כדי ללמדנו שהפגיעה בממון של האחר היא פגיעה בנפשו ובמאמץ חייו .השתיקה הכובשת עדות היא למעשה התעלמות מסבלו של האחר ומעמלו .הרעיון המוסרי הוא שהידיעה שלנו מחייבת אותנו; ברגע שידעת – הפכת לשותף .אם בחרת לשתוק ,בחרת להיות שותף לשקר ולחמס ,גם אם ידך לא נגעה בממון פיזית. מתוך בירור האחריות החברתית והשותפות הסמויה שבין היודע לבין האמת ,אנו צוללים אל מעמקי הנפש ,אל המקום שבו האדם מתמודד עם הפיתוי שבשתיקה ועם היראה שבדיבור. המחשבה המלווה אותנו כאן היא המאבק הפנימי שבין הנוחות האישית לבין הציווי המוסרי .השתיקה נתפסת לעיתים כ"מקום בטוח" – האדם אומר לעצמו" :לא עשיתי רע, רק לא התערבתי" .אך האמונה מלמדת אותנו כי בתוך הנפש ,השתיקה הזו היא לעיתים קרובות פרי של פחד ,עצלנות או חוסר אכפתיות מגורלו של האחר .החיבור לנפש מגלה לנו כי הדיבור דורש אומץ ,הוא דורש מהאדם לצאת מעצמו ולהתייצב לצד האמת .האמונה בבורא עולם ,שרואה ללבב ,מזכירה לנו כי גם אם בבית הדין הארצי השתיקה עוברת ללא עונש ממוני ,הרי שבבית הדין של הנפש ,היא מותירה חלל של חוסר נאמנות עצמית. זאת ועוד ,אנו מוצאים בנפש את סוד ה"עדות" .המילה עדות קשורה למילה "עד" ,מלשון נצח .האמונה רואה בעד אדם שנושא בתוכו פיסת נצח של אמת .כאשר אדם כובש עדותו, הוא כאילו מנסה לקבור את הנצח בתוך הזמני והחולף .הנפש המאמינה מבינה כי תפקידה הוא להיות שופר לאמת האלוהית בעולם ,וכל שתיקה היא החמצה של השליחות האישית. החיבור לאמונה הוא הידיעה שהקדוש ברוך הוא הפקיד בידינו את המידע הזה לא כדי שננצור אותו לעצמנו ,אלא כדי שנעשה בו צדק. האמונה מלמדת אותנו כי "ונשא עונו" הוא ביטוי למשא הכבד שהשתיקה מטילה על הנפש .אדם שראה עוול ושתק ,נושא עמו את כובד המעשה הזה לכל מקום .החיבור לאמונה הוא ההבנה כי הדרך להשתחרר מהמשא הזה היא דרך הדיבור – דרך ההודאה

ארקיו תשרפ

באמת והעמידה לצד המדוכא .הידיעה ש"עין רואה ואוזן שומעת" הופכת את השתיקה לבלתי אפשרית עבור מי שחי חיי אמונה ויושר ,שכן הוא מבין ששתיקתו היא פגיעה בכבוד שמיים המצפה לצדק. מתוך נבכי הנפש והחיבור לאמונה ,אנו קרבים אל המצפן המוסרי שמציבים לנו דברי המאירי והב"ח ,מצפן המבקש לעצב בנו אישיות שאינה מסתתרת מאחורי הגדרות משפטיות יבשות ,אלא חיה את האחריות המלאה על כל ידיעה ואמת שבחלקנו. היסוד המוסרי המזדקר לנגד עינינו הוא שהאדישות היא סוג של פגיעה .המצפן המוסרי מלמד אותנו כי הבחירה "לא להתערב" כשיש בידינו להציל את ממון חברנו אינה מעשה ניטרלי ,אלא היא הכרעה מוסרית פגומה .המוסר תובע מאיתנו להבין כי השתיקה היא שותפות פעילה בהפסד של השני .אדם מוסרי אינו שואל רק "האם אני גזלתי?" ,אלא הוא שואל "האם מנעתי גזלה?" .המצפן הפנימי בונה בנו אישיות הרואה באמת פיקדון יקר ערך, שכל אימת שהוא נדרש להצלת הצדק ,עלינו להשיבו ללא היסוס. זאת ועוד ,אנו דולים שיעור מוסרי בחשיבותה של היושרה האישית מעבר לפחד מעונש. כפי שראינו ,גם אם בבית דין של מטה העדים פטורים מתשלום ,הרי שהמוסר הפנימי והדין השמימי מחייבים אותם .המצפן המוסרי מחנך אותנו לחיות מתוך ידיעה שישנה עין רואה ובוחנת כליות ולב .המוסר הוא היכולת לפעול על פי האמת גם כשאין "שוטר" מעל ראשנו ,ולהבין שחובתנו כלפי האדם והחברה אינה מסתיימת במקום שבו החוק אינו יכול לכפות אותנו. מכאן אנו למדים גם על המוסר שבעשיית חסד עם האמת .כפי שציין הנימוקי יוסף, העדות היא מידת גמילות חסדים .המצפן הפנימי מעצב בנו הבנה כי עשיית צדק היא מעשה של חסד ואהבה לזולת .המוסר הוא לראות במידע שבידינו כלי שרת להיטיב עם העולם ,ולדעת שהדיבור הנכון בזמן הנכון יכול להציל משפחות מקריסה ולתקן עיוותים חברתיים קשים. מתוך המסע המופלא בין גנזי הראשונים והאחרונים ,אנו שבים אל מציאות חיינו כשאנו מצוידים בהבנה מחודשת על כוחן של המילים ועל כובד משקלה של השתיקה. התובנה הראשונה המלווה אותנו בצאתנו היא שהאמת שבידינו אינה רכושנו הפרטי. למדנו כי כאשר אנו יודעים עדות שיכולה להציל את חברנו מהפסד ,אנו הופכים לשותפים באחריות על ממונו .בחיי היום יום ,עלינו לזכור כי לעיתים ה"שב ואל תעשה" שלנו הוא מעשה של עוול .המצוינות המוסרית תובעת מאיתנו לצאת מהאדישות ולהבין ששתיקה מול עוול היא בחירה אקטיבית המותירה חותם בנפש ובחברה. תובנה נוספת היא כוחו של הדין השמימי כמצפן להתנהגות האנושית .ראינו כי גם במקום שבו בית הדין הארצי אינו מחייב ממון ,הרי שהתביעה המוסרית והדתית נשארת בעינה .המסקנה לחיים היא שעלינו לנהל את מעשינו מתוך מבט רחב יותר משורת הדין

גם לנשמה מגיע אוכל

היבשה; עלינו לשאול את עצמנו לא רק "האם אני חייב על פי החוק?" ,אלא "האם אני נוהג ביושר ובאמת לפני בורא עולם?". כמו כן ,למדנו על חשיבות הדיבור ככלי להשלטת צדק .התובנה לחיים היא שהאומץ להעיד ולדבר אמת הוא הבסיס לכל חברה מתוקנת .עלינו לחנך את עצמנו ואת סביבתנו כי אמירת אמת היא מעשה של חסד וגמילות חסדים ,וכי ביכולתנו להציל עולמות שלמים רק על ידי כך שלא ננצור את שפתנו מלהגיד את הידוע לנו.

עיקר העניין: חקירתנו בשאלת אחריותם הממונית של עדים הכובשים את עדותם העלתה תמונה מורכבת המשלבת בין פטור משפטי לחובה דתית ומוסרית כבדה .מתוך הפסוק בפרשתנו "אם לא יגיד ונשא עונו" ,למדנו כי כבישת עדות היא חטא חמור ,אך רוב הראשונים ,ובראשם הרמב"ן והמאירי ,פוסקים כי העדים פטורים מדיני אדם משום שאין כאן מעשה נזק אקטיבי ,אלא מחדל של דיבור .מנגד ,הבאנו את דעת הב"ח המהפכנית ,הסוברת כי למאן דדאין דינא דגרמי יש לחייב את העדים בתשלום הממון שאבד בשתיקתם .בירור זה לימדנו כי בעוד שהמערכת המשפטית הארצית נזהרת מלחייב על היעדר מעשה ,הרי שהתורה רואה בעד שותף למעשה החמס. התובנה המרכזית היא שהאמת היא פיקדון ,והיודע עדות מחויב להוציאה לאור כדי להציל את ממון חברו .שתיקה במקום שבו נדרש דיבור אינה מנקה את האדם מאחריות ,והוא נותר חייב בדיני שמיים ובחובת הפיצוי המוסרית עד שישיב את האמת והצדק למקומם. שאלת חיובם הממוני של עדים ששתקו וגרמו להפסד ממון חברם נוגעת בשורשי האחריות החברתית והדתית .בעוד שגדרי הנזק המשפטיים פוטרים אותם מדיני אדם בשל היעדר מעשה פיזי ,התורה והפוסקים מדגישים את החומרה המוסרית של "נשיאת העוון" ואת החיוב בדיני שמיים .המחלוקת בין הפוטרים לבין המחייבים בדינא דגרמי מאירה את התפיסה שדיבור האמת הוא חובה דתית וגמילות חסדים כאחד ,ומציבה בפני האדם את הדרישה המוחלטת ליושר פנימי שאינו תלוי רק בכפיית בית הדין.

האם יכול רופא לקבל כסף כאשר הוא הולך לרפא חולה מסוכן? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו בנפשכם את שעת הלילה המאוחרת ,הרחובות שקטים וכולם נמים את שנתם, מלבד אדם אחד הנאבק על נשימתו .בבית סמוך מתעורר הרופא ,הוא עוזב את יצועו