האם התולעים שולטים במתים בשבת? הוכח מפרשת השבוע!

הטבע והריקבון נכנעים למלכות השבת .התורה מעידה על המן שהונח ליום השבת כי ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו ,פלא שבו החומר הגשמי נותר בטהרתו ללא שמץ של רימה ותולעה.

בלב המדבר ,אל מול פלא המן המונח באהלי ישראל ,אנו נחשפים למציאות שבה חוקי הטבע והריקבון נכנעים למלכות השבת .התורה מעידה על המן שהונח ליום השבת כי ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו ,פלא שבו החומר הגשמי נותר בטהרתו ללא שמץ של רימה ותולעה.

אך כאן פותח בעל הטורים צוהר לשאלה מצמררת ומרגשת כאחד ,המקשרת בין גורל המן לבין גורל האדם לאחר מותו :האם אותה הגנה שמיימית שניתנה ללחם מן השמיים ביום השביעי ,פרוסה גם על גוף האדם השוכן בקבר? דמיינו נא את השקט המוחלט השורר בשדות הקבר ביום השבת – האם ייתכן שביום קדוש זה ,אפילו הרימה ,הממונה על כילוי החומר ,שובתת ממלאכתה? השאלה שלפנינו חוקרת את כוחה של השבת לחדור אל מעמקי האדמה ולעצור את תהליכי הריקבון הטבעיים .האם מדובר בהנהגה סגולית השמורה רק לאוכלי המן ,או שמא השבת מעניקה חסינות זמנית לכל מת ומת? הסוגיה מבקשת לברר האם קדושת הזמן מסוגלת לנצח את שלטון הכליה ,וכיצד רמז קטן בפרשתנו פותח פתח להבנת מנוחת השבת גם בעולם שמעבר לחיים.

מתוך הפלא המתרחש באוהלי המדבר ,שבו הלחם השמימי שומר על רעננותו וקדושתו ביום השביעי ,אנו פונים אל פסוקי התורה והנביאים כדי לדלות את מקורות הסוד המקשרים בין המן לבין המנוחה הסופית של האדם" :ויניחו אתו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו" (שמות טז ,כד)" .יחד על עפר ישכבו ורמה תכסה עליהם" (איוב כא ,כו) .הקשר המופלא שבין הפסוקים הללו אינו מקרי ,אלא הוא בא ללמדנו על שלטון הקדושה על החומר הגשמי .בפרשתנו ,התורה מדגישה כי המן ,שבכל יום אחר היה מבאיש ומעלה תולעים אם הותר עד בוקר ,ביום השבת נעשה לו נס ורמה לא הייתה בו .מנגד ,הנביא איוב מתאר את גורל בני התמותה השוכבים בעפר כשהרימה מכסה אותם .הבירור הפשוט של הקשר בין הכתובים מעלה כי השבת יוצרת חיץ ומחיצה בפני הכליה .נראה כיצד ביארו זאת רבותינו מפרשי המקרא:

רבינו יעקב בן אשר ,בעל הטורים (שמות טז ,כד) :בפירושו המבוסס על מסורת המקרא, מגלה לנו פנינה יקרה .הוא מציין כי המילה רימה מופיעה פעמיים במסורה – פעם אחת בפרשתנו ופעם אחת באיוב .בעל הטורים לומד מהקבלה זו גזירה שווה נוראה :כשם שבמן לא הייתה רימה בשבת ,כך אין הרימה שולטת במתים בשבת .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהשבת מעניקה הגנה גופנית למתים ,בבחינת מנוחה גם מן הריקבון הטבעי .הוא מוסיף ומקשר זאת לאוכלי המן ,שזכו בזכות המאכל השמימי לכך שהרימה לא שלטה בהם כלל.

רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות טז ,כד) :מדגיש את השינוי שחל במן ביום השבת לעומת יום האתמול .ביום רגיל נאמר וירם תולעים ויבאש ,ואילו בשבת ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו. רש"י מצביע על כך שהעדר הרימה הוא תוצאה ישירה של ציווי השם וקדושת היום .מתוך

344

חלשב תשרפ

דבריו ניתן להבין כי השבת פועלת על המציאות הפיזית ומשנה את טבעה ,דבר המהווה תשתית להבנה שהשבת פועלת פעולה דומה גם על גוף האדם השוכן בקבר. רבינו אברהם אבן עזרא (שמות טז ,כד) :מציין כי העדר הרימה במן השבת הוא נס בתוך נס .הוא מבאר כי מטבעו של המן היה להתקלקל במהירות ,והעמידה שלו בשבת מוכיחה כי השבת היא מקור הברכה והקיום .לפי דבריו ,השבת היא יום שבו כוחות הכליה נסוגים מפני כוח החיים האלוקי ,ומכאן המקור לכך שגם המתים ,המחוברים לשורש השבת ,נהנים מהגנה זו. רבינו עובדיה ספורנו (שמות טז ,כד) :מבאר כי המן לא הבאיש משום שהיה בו שפע של חיות שמימית ביום השבת .הספורנו מדגיש כי הרימה היא תולדה של העדר החיות והתחלת הריקבון .כיוון שהשבת היא תוספת חיות ,הרי שהיא מבטלת את אפשרות הרימה .תובנה זו משלימה את דברי בעל הטורים – אם השבת היא יום של חיות לנשמה ,הרי שגם הגוף הקשור אליה זוכה למעין חיות זו המונעת את שלטון הרימה בשבת. בגמרא במסכת שבת (קנב ע"א) ,דנים חז"ל בייסורי המת ואומרים :קשה רימה למת כמחט בבשר החי .הביאור הישיבתי בדברי הגמרא הוא שהקשר בין הגוף לנשמה אינו ניתק לגמרי מיד לאחר המיתה ,והגוף עדיין מרגיש בצערו .מתוך כך מובן עומק דברי בעל הטורים; אם השבת היא זמן שבו הנשמה והגוף זוכים למנוחה ,הרי שהחסד האלוקי מונע מן הרימה לפעול ביום זה ,כדי להעניק למת שביתה מוחלטת מכל צער וריקבון. בגמרא במסכת בבא בתרא (יז ע"א) ,מביאים חז"ל רשימה של שבעה צדיקים שלא שלטה בהם רימה ותולעה כלל ,וביניהם אברהם ,יצחק ויעקב .הגמרא לומדת זאת מפסוקים המעידים על שלמותם .הקשר לפרשתנו הוא שהמן נחשב למאכל שמימי שזיכך את גופם של אוכלי המן למדרגת צדיקים .כשם שצדיקים אלו פטורים משלטון הרימה לנצח ,כך השבת ,שהיא מעין עולם הבא ,מפקיעה את שלטון הרימה מכלל המתים למשך עשרים וארבע שעות של קדושה. במדרש תנחומא (פרשת בשלח) ,מבואר כי הנס של ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו נועד להראות לישראל את כוחה של השבת .חז"ל מלמדים שם שהטבע עצמו משנה את פניו בשבת .אם במן ,שהוא מאכל גשמי ,נעצר תהליך הריקבון ,על אחת כמה וכמה שבאדם, שנברא בצלם אלוקים ,פוסק תהליך הכליה בזמן שהשבת שורה בעולם .השבת נתפסת כאן כמעין "כיפת ברזל" רוחנית המגינה על כל הקיים מפני כוחות הבלאי וההפסד. בתלמוד ירושלמי (מסכת שבת ,פרק טו הלכה ג) ,דנים בעניין הנאת המתים בשבת .הירושלמי מציין כי אפילו רשעים שבגיהנום נחים בשבת .מתוך כך עולה המסקנה המוסכמת על דברי בעל הטורים :אם אפילו דין הגיהנום נפסק בשבת ,בוודאי שייסורי הרימה בקבר ,הנחשבים לחלק מתהליך הזיכוך של הגוף ,פוסקים ביום הקדוש .השבת היא זמן שבו הדין מסתלק והרחמים שולטים בכל העולמות ,מעל לאדמה ומתחתיה. מתוך יסודות חז"ל המלמדים על מנוחת הגוף והנפש בשבת ,אנו עולים אל דברי רבותינו

345

גם לנשמה מגיע אוכל

הראשונים והאחרונים .כאן נבחנת השאלה האם הפסקת שלטון הרימה היא שינוי בטבעו של עולם או שמא היא נובעת מהתפשטות קדושת השבת המבטלת את כוחות הדין: רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טז ,כד) :בביאורו על ענייני הנסים ,מדגיש כי השבת היא מקור הברכה והקיום .הרמב"ן מלמד שהרימה והריקבון הם תוצאה של קללת אדם הראשון ועפר אתה ואל עפר תשוב .כיוון שהשבת היא מעין עולם הבא וזמן שבו העולם חוזר לתיקונו כפי שהיה קודם החטא ,הרי שכוחות הכליה ,ובמרכזם הרימה ,מאבדים את אחיזתם .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהשבת אינה רק נס מקומי במן ,אלא היא הוויה שונה שבה המוות והריקבון אינם שולטים ,ומכאן שהמתים בשבת חוסים תחת הגנה זו. רבינו בחיי בן אשר (שמות טז ,כד) :בפירושו על דרך הסוד ,כותב כי המן הוא לחם שמיים ואור עליון .הוא מבאר שביום השבת עולה המן למדרגה רוחנית גבוהה יותר ,ולכן רמה לא הייתה בו .לפי דבריו ,גוף האדם בשבת מתעלה אף הוא ,ואפילו בקבר הוא יונק מקדושת השבת .מכאן שהרימה ,השייכת לעולם החומרי והנמוך ,אינה יכולה ליגע בדבר שמתעלה אל שורשו הרוחני ביום השביעי. רבינו מנחם רקנאטי (בפירושו על התורה) :עומד על דברי בעל הטורים ומחזק את הקשר בין המן לגוף האדם .הוא מבאר כי השבת היא זמן שבו מידת הרחמים שולטת ,והרימה היא שליחתה של מידת הדין הקשה .כיוון שבשבת נסתמים המעיינות של הדין ,הרי שהרימה שובתת ממלאכתה .הוא מדייק שזהו החסד הגדול שעושה הבורא עם יצירי כפיו ,לתת להם מנוחה מוחלטת מכל צער ,הן בחיים והן במוות. רבינו יצחק אברבנאל (שמות טז ,כד) :מסביר שהנס של המן בשבת נועד להוכיח שהשבת היא יום של קיום נצחי .הוא כותב שהעובדה שהרימה לא שלטה במן מוכיחה כי השבת היא מעל לזמן ולשינוי .מכאן הוא מקיש לעניין המתים ,שהשבת מגינה עליהם משום שהיא מחברת אותם אל הנצח ,מקום שבו אין ריקבון ואין הפסד .לשיטתו ,השביתה של הרימה היא חלק בלתי נפרד מהגדרת השבת כיום של שלמות ומנוחה לכל הנבראים. הגאון רבי חיים בן עטר ,אור החיים הקדוש (שמות טז ,כד) :מבאר כי המן ביום השבת זכה להגנה כיוון שהיה בו שפע של קדושה שעצר את כוח הריקבון .הוא מסביר שכל עניין הרימה נובע מחטא אדם הראשון שהכניס את המוות והזוהמה לעולם .בשבת ,שהיא יום חירות מהחטא ,כוח הרימה בטל .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שההגנה של השבת אינה מוגבלת רק לאוכלי המן ,אלא היא חוק בבריאה ביום השביעי ,שבו השפע האלוקי מקיים את היש ומונע את הכליה. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ ,בספרו יערות דבש :נוגע בשאלה האם הרימה שובתת בשבת מצד הטבע או מצד הנס .הוא מסביר שקדושת השבת כל כך גדולה ,שהיא מקרינה גם על גוף האדם השוכן באדמה .לשיטתו ,כשם שאנו אומרים שדין הגיהנום פוסק בשבת ,כך גם צער הקבר ורימת המת פוסקים .הוא מדגיש שזהו חלק מהמנוחה שהנחיל הקדוש ברוך הוא לעולמו ,שגם אלו שנסתלקו מן העולם ירגישו את השביתה והשלווה של יום השבת.

346

חלשב תשרפ

הגאון רבי אליהו שפירא ,בעל אליה רבה (סימן רצ) :מביא את דברי בעל הטורים להלכה ומחזק את היסוד שהשבת מגינה על הגוף .הוא דן בשאלה האם הרימה שובתת רק בשבת הראשונה לאחר המיתה או בכל שבת .הביאור בדבריו הוא שהשבת היא כוח תמידי; בכל פעם שהיום הקדוש מופיע בעולם ,הוא מבטל את שלטון הכליה .מכאן הוא לומד על גודל המעלה של שמירת שבת ,שהיא השומרת על האדם גם לאחר פטירתו מן העולם.

הגאון רבי יוסף חיים מבגדאד ,בעל הבן איש חי (בספרו דעת ותבונה) :מעמיק בסוד דברי בעל הטורים ומבאר שהקישור בין הפסוק במן לפסוק באיוב אינו רק דרש ,אלא מציאות רוחנית .הוא כותב שבכל ערב שבת ,עם כניסת היום הקדוש ,מסתלקים כוחות הדין הממונים על הרימה .הוא מציין כי זו הסיבה שהמתים זוכים למעין תחיית המתים זעירא בכל שבת ושבת ,כשהם פטורים משיעבוד הרימה .המקור לכך בפרשתנו מוכיח שהשבת שולטת על החומר ומקדשת אותו.

מרן הגאון רבי אברהם בורנשטיין זצ"ל בספרו שם משמואל (פרשת בשלח) :מעמיק ביסוד של בעל הטורים ומבאר שהשבת היא כוח של אחדות .הוא מסביר שהרימה שולטת רק במקום שיש בו פירוד – כשהגוף נפרד מהנשמה .אולם בשבת ,כיוון שהיא יום של איחוד כל העולמות ,הגוף והנשמה מתחברים מחדש במדרגה רוחנית .לכן ,רמה לא הייתה בו במן, ורמה אינה שולטת במת בשבת ,כי השבת מבטלת את מצב הפירוד ומשרה על הגוף אור של חיות ונצחיות המגן עליו מכל כליה.

הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בספרו מכתב מאליהו :מבאר את עניין הרימה כמציאות רוחנית של בושה וצער על חוסר השלמות .הוא מלמד שהשבת היא יום שבו האדם מתעלה מעל חסרונות החומר .לפי דבריו ,מי שחי את חייו בתודעה של שבת ,דהיינו שקידש את החומר והפך אותו לכלי לרווחה רוחנית ,זוכה שהשבת מגינה עליו גם בקבר .הביאור הישיבתי הוא שהשבת אינה רק הגנה חיצונית ,אלא היא שינוי מהותי באדם; מי ששבת ממלאכת חול בחייו ,זוכה שהרימה תשבות ממלאכתה עליו במותו.

הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בספרו ענף עץ אבות :מביא את דברי חז"ל על כך שצדיקים אינם מרגישים את צער הרימה ,ומקשר זאת לקדושת השבת .הוא מדגיש כי השבת היא מקור הברכה ,וברכה זו חלה על גופו של אדם המכבד את השבת .מתוך דבריו עולה שההבטחה ורמה לא הייתה בו היא שכר למי שטרח בערב שבת ואכל בשבת .השבת היא זמן שבו השכינה שרויה בישראל ,והשכינה היא המגינה על הגוף מפני כל פגע ,הן בחיים והן לאחר המיתה.

הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל בפירושו לתורה :מבאר שהמן הוכיח כי השבת היא אדון לטבע .הוא כותב שהעובדה שהרימה לא שלטה במן מלמדת שהחוקים הכימיים והביולוגיים נכנעים לרצון השם ביום השבת .לפיכך ,השביתה של הרימה במתים בשבת היא הצהרה נצחית שהמוות והריקבון אינם סוף פסוק ואינם כוח עצמאי ,אלא הם סרים למשמעתה של הקדושה המופיעה בעולם בכל שבת מחדש.

347

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך בירורי המחשבה והחסידות המקשרים בין עמל השבת למנוחת הקבר ,אנו יורדים אל עולם המעשה וההלכה .כאן ,המושג המופשט של שביתת הרימה מתרגם להנהגות מעשיות המלוות את האדם בדרכו האחרונה ומלמדות אותנו על כבוד הגוף היהודי:

הנפקא מינה הראשונה והמרכזית נוגעת לזריזות בקבורה בערב שבת .חז"ל והפוסקים מדגישים את החשיבות הגדולה לקבור את המת סמוך לכניסת השבת .מעבר לכבוד המת הרגיל ,דברי בעל הטורים מוסיפים נדבך עמוק :כאשר אדם מובא לקבורה לפני שבת ,הוא נכנס מיד תחת חסותה של השבת המגנה עליו .התועלת המוסרית והסגולית היא שהגוף זוכה למנוחה מידית משלטון הרימה כבר בתחילת שהותו בקבר ,דבר שנחשב לחסד גדול עם הנפטר.

נפקא מינה נוספת עולה בדיני צער הקבר .המדרשים והמפרשים מציינים כי בשבת המתים אינם נדונים .הידיעה שהרימה אינה שולטת בשבת משפיעה על אופן ההסתכלות של האבלים ועל תפילותיהם .התובנה למעשה היא שבשבת אין מתאבלים בפרהסיה ואין אומרים צידוק הדין ,משום שזהו זמן שבו אפילו הגוף בקבר נמצא במצב של שלווה ועינוג רוחני .הידיעה שהטבע עצמו שובת מכאבו מעניקה נחמה גדולה למשפחה ומחזקת את האמונה בהישארות הנפש וקדושת הגוף.

עוד נפקא מינה קיימת בהלכות טהרת המת וכבודו .אם השבת מגינה על הגוף מרימה, הרי שזהו אישור הלכתי ומוסרי לכך שהגוף אינו סתם חומר מתכלה ,אלא כלי קדוש שראוי להגנה שמיימית .מכאן נלמד היסוד של איסור ניוול המת ואיסור הנאה מן המת; אם הקדוש ברוך הוא בעצמו מונע מהרימה לשלוט בגוף בשבת ,על אחת כמה וכמה שעל בני האדם לנהוג בו בחרדת קודש ובכבוד מוחלט בכל עת.

לבסוף ,קיימת נפקא מינה בענייני ביטחון והשגחה .הסוגיה מלמדת אותנו שאין הטבע פועל באופן עיוור .התובנה למעשה היא שחוקי הביולוגיה והכימיה כפופים לרצון העליון. כשאדם רואה בפרשתנו שרמה לא הייתה בו במן ,הוא מקבל כוח להתמודד עם פגעי הזמן והחומר בחייו ,מתוך הבנה שקדושת השבת ושמירת המצוות יוצרות מעטפת הגנה העומדת לאדם גם בשעותיו הקשות ביותר וגם לאחר פרידתו מן העולם הגשמי.

מתוך הנפקא מינות ההלכתיות המלמדות אותנו על כבודו של גוף יהודי השוכן בקבר, אנו מתעלים אל מרחבי הרעיון .כאן נחשף בפנינו הקשר הפנימי והמהותי שבין המן ,שהוא לחם שמיים ,לבין גופו של האדם ,המיועד להיות גוף שמימי :הרעיון המרכזי העולה מן ההשוואה בין המן לקבר הוא שתהליך הריקבון אינו גזירה הכרחית שאין לה תקנה ,אלא הוא תוצאה של חסרון ברוחניות .המן ,כיוון שלא היה בו שמץ של פסולת והיה כולו זיו ושפע עליון ,לא היה אמור להעלות רימה כלל .השבת ,שהיא מקור הברכה ,מחזירה למן את טבעו המקורי בכל שבוע .כך גם באדם; הגוף אינו אויב של הנשמה ,אלא לבוש שעתיד להיטהר .איסור שלטון הרימה בשבת מגלה לנו שגופו של יהודי נושא בתוכו

348

חלשב תשרפ

גרעין של נצחיות שאינו נכנע לכוחות הבליה ,והשבת היא הזמן שבו הנצחיות הזו פורצת החוצה ומגינה על הכלי הגשמי. זאת ועוד ,הסוגיה מגלה לנו רעיון עמוק על מושג המנוחה .בעולם הזה ,אנו רגילים לחשוב על מנוחה כהפסקת עבודה ,אך השבת מלמדת שמנוחה אמתית היא הפסקת המאבק בין החומר לרוח .הרימה המכלה את הגוף היא הביטוי הסופי של המאבק הזה – החומר הפיזי המבקש לחזור ליסודותיו .כאשר רמה לא הייתה בו במן ובמתים בשבת ,זוהי עדות לכך שהשבת משכינה שלום בבריאה .ביום השביעי ,החומר אינו נלחם עוד בצורה ,והגוף אינו מתפרק ליסודותיו ,אלא הוא נח בשלווה ובשלמות תחת כנפי השכינה. הרעיון של ורמה לא הייתה בו מלמדנו שהשבת היא תחנת הכוח של העולם .כשם שהמן נשמר בזכות השבת ,כך כל קיומנו נשמר בזכות הקדושה שאנו מכניסים לתוך החול .התורה רוצה שנבין כי המוות והריקבון הם רק הסתר פנים ,ובשורש הדברים ,השבת היא המציאות האמתית והקיימת .המצפן הרעיוני כאן קורא לנו להביט על גופנו ועל עולמנו לא כעל דבר מתכלה וחסר ערך ,אלא כעל פיקדון יקר שזכות השבת מלווה אותו ומשרה עליו אור של חיים גם במקומות החשוכים ביותר. מתוך בירורי הרעיון המלמדים אותנו על השלום שמשכינה השבת בין החומר לרוח ,אנו פונים אל פנימיות הנפש .סוגיית שביתת הרימה אינה רק עניין השמור לימי קדם או לעולם שמעבר ,אלא היא שיעור חי בהנהגת האדם את עצמו בעולם הזה :היסוד המחשבתי הראשון הוא בניית תודעה של נצחיות בתוך חיי החול .כשאדם מתבונן בכך שהשבת עוצרת אפילו את תהליך הריקבון בקבר ,הוא מפנים שהקשר שלו עם הקדושה אינו זמני .המחשבה המנחה כאן היא שכל פעולה רוחנית ,כל שמירת שבת וכל לימוד תורה ,בונים באדם "חלק אלוה ממעל" שאינו כפוף לבלאי ולשחיקה של העולם הזה .ההנהגה האישית הנגזרת מכך היא לחיות מתוך רוממות ,בידיעה שמעשינו הטובים מעניקים לגופנו ולנשמתנו חסינות מפני השפעות הזמן והחומר. זאת ועוד ,הסוגיה מלמדת אותנו את סוד המנוחה הנפשית .הרימה היא סמל לדאגות, למחשבות המכרסמות באדם ולתחושת הכליה .כשאנו לומדים שרמה לא הייתה בו בשבת, התורה קוראת לנו להשבית גם את ה"רימה" שבמחשבותינו .ההנהגה האישית בשבת צריכה להיות שלווה מוחלטת ,מתוך אמונה שביום זה אנו מוגנים מכל פגע .אם אפילו בקבר פוסק צער הרימה ,על אחת כמה וכמה שעלינו להשליך מעלינו בשבת את כל דאגות הפרנסה והחולי ,ולתת לנפשנו מנוחה שלמה ונקייה מכל כרסום של דאגה. לבסוף ,מתגלה כאן קשר של אהבה ואחריות כלפי הגוף .בדרך כלל אנו נוטים לראות בגוף כלי זמני שיכלה בעפר ,אך סוגיית המן מלמדת אותנו שהגוף הוא שותף לקדושה .המחשבה כאן בונה באדם יחס של כבוד לעצמו – לא מתוך גאווה ,אלא מתוך הכרה בקדושת היצירה האלוקית .ההנהגה האישית היא לשמור על הגוף ,להזינו במאכלים כשרים ולנהוג בו בטהרה, מתוך הבנה שזהו כלי שגם השבת חסה עליו ושומרת על שלמותו .אנו לומדים להעריך את

349

גם לנשמה מגיע אוכל

החיים לא כמירוץ אל הכליה ,אלא כהכנה ליום שכולו שבת ,שבו הגוף והנשמה ינוחו יחד ללא שמץ של צער ורימה. מתוך בירורי המחשבה המלמדים אותנו להשבית את הדאגות המכרסמות בנפש ,אנו עולים אל הקומה המוסרית .כאן ,המציאות של שביתת הרימה בשבת הופכת למצפן פנימי המנחה את האדם ביחסו אל המוסר ,אל השלמות ואל האחריות האישית :היסוד המוסרי הראשון העולה מן הסוגיה הוא שהגנה שמימית היא תוצאה של שלמות פנימית .המן לא הבאיש בשבת כי הוא היה לחם שציית לציווי האלוקי; המתים אינם נאכלים בשבת כי השבת משרה עליהם מקדושתה .המצפן המוסרי מורה לנו שהדרך הטובה ביותר להתגונן מפני כוחות הכליה והרוע בעולם היא להידבק בטוב ובנצחי .המוסר כאן מלמד שהגנה אמתית אינה באה מחומות חיצוניות ,אלא מזיכוך החומר והפיכתו לחלק מן הקודש .ככל שאדם מקדש את מעשיו בחייו ,כך הוא בונה לעצמו "שריון" מוסרי המגן על שמו ועל זכרו גם לאחר לכתו. ערך מוסרי נוסף מתגלה במושג החמלה האלוקית על כל יצוריו .הידיעה שאפילו במעמקי הקבר פוסק צער הרימה בשבת ,מעמידה בפנינו מופת של רחמים .המצפן המוסרי דורש מאיתנו לאמץ מידה זו של חסד :אם הבורא חס על גוף המת ומעניק לו מנוחה מהתהליכים הטבעיים של הריקבון ,על אחת כמה וכמה שעלינו לחוס על כבודם ועל רגשותיהם של החיים .המוסר הנלמד כאן הוא של "שביתת הנזק" – היכולת לעצור כל פעולה פוגענית או מזיקה כלפי הזולת ,מתוך הכרה בקדושת החיים ובכבוד הבריאה. לבסוף ,נבנה כאן מצפן של תקווה ואחריות .המציאות שבה הרימה אינה שולטת במן ובמתים בשבת מעידה כי הטוב הוא חזק יותר מהרע ,והחיים חזקים יותר מהמוות .המוסר האישי הנבנה מכך הוא האחריות שלא להתייאש גם במצבים של "ריקבון" מוסרי או חברתי. כשם שהשבת יכולה לעצור את הרימה ,כך תשובה ומעשים טובים יכולים לעצור תהליכים של הידרדרות רוחנית .אנו נדרשים להיות "אנשי שבת" בעולם – כאלו שמביאים מנוחה, ריפוי והגנה לכל מקום שבו שולט הייאוש והכליה. מתוך בירורי המוסר המלמדים אותנו על כוחה של הקדושה לעצור את תהליכי הכליה, אנו אוספים את פניני הסוגיה אל מעשה היום יום .השאלה על שלטון הרימה בשבת הופכת למצפן המורה לנו את הדרך בנתיבי החיים :ראשית ,נלמד את הנהגת המנוחה השלמה. התובנה לחיינו היא להעניק לעצמנו ולסובבים אותנו שביתה אמתית מכל "רימה" – מאותן מחשבות טורדניות ,דאגות פרנסה וביקורת עצמית מכרסמת .כשם שהשבת מגינה על המת בקבר ,כך עלינו לתת לשבת להגן על נפשנו בעודנו בחיים ,ולהאמין שבזמן הזה אנו פטורים מכל עול ודין. שנית ,ניקח עמנו את הנהגת כבוד הבריאה .הידיעה שהבורא חס על גוף האדם גם לאחר מותו ומפסיק את שלטון הרימה ,מחייבת אותנו לנהוג בכבוד ובעדינות בכל אדם .התובנה למעשה היא לראות בכל יהודי את הניצוץ הנצחי שאינו כלה ,ולזכור שגם ברגעים של שפל ו"ריקבון" רוחני ,הקדושה יכולה להופיע ולהגן.

350

חלשב תשרפ

לבסוף ,נאמץ את הנהגת הביטחון בנצח .התובנה לחיי היום יום היא שלא הכל נמדד במבחן התוצאה הגשמית והמיידית .המן מלמד אותנו שישנה השגחה השומרת על עמלנו ועל גופנו מעבר לחוקי הטבע .עלינו לפעול בעולם מתוך רוגע ,בידיעה ששמירת השבת והדבקות בתורה הן השומרות האמיתיות על קיומנו לנצח נצחים.

עיקר העניין: בבואנו לחתום את בירור הסוגיה המופלאה על שלטון הרימה בשבת ,כפי שלמדונו בעל הטורים ורבותינו מתוך פרשת השבוע ,מתגלה לעינינו סדר עולם שבו הקדושה מנצחת את הכליה .עיקר העניין הוא שהתורה העידה במן שביום השבת ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו ,כדי ללמדנו חוק נצחי בבריאה :השבת היא זמן של חסינות מפני הריקבון .כפי שדייק בעל הטורים מההקבלה לפסוק באיוב ,הגנה זו אינה שמורה רק למן ,אלא היא פרוסה כסוכת שלום על כלל ישראל השוכבים בעפר .בשבת קודש, הרימה שובתת ממלאכתה ,ומידת הדין המכרסמת בחומר נסוגה מפני אור החיים והרחמים של היום השביעי. נמצאנו למדים כי השבת אינה רק יום מנוחה לאדם החי ,אלא היא מקור שלווה ונחמה גם לשוכני עפר .המן שנותר טרי ורענן בבוקר השבת הוא ההוכחה שגופו של אדם המחובר לקדושה אינו מופקר לטבע ,אלא חוסה תחת השגחה תמידית המבטיחה כי גם במעמקי האדמה ,השבת היא השומרת עלינו מכל רע וצער ,ומכינה אותנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.