1. עץ הנברא בנס האם חייב בערלה ורבעי, והאם מותר ליהנות ממעשה נסים? | עמ׳ 102-111
1. עץ הנברא בנס האם חייב בערלה ורבעי, והאם מותר ליהנות ממעשה נסים? | עמ׳ 102-111 הנה עומדים אנו משתוממים אל מול המערה החשוכה והקדושה בגליל ,שם הסתתרו רשב"י ובנו ר"א מפני חמת המלכות .והנה ,באותה שעה של צער ודחק ,פורץ נס מן האדמה – עץ חרובים ומעיין מים חיים נבראים ברגע אחד כדי להחיות את נפש הצדיקים. אך כאן מתעוררת סערה של תמיהה בלב הלומד :הרי חוקי התורה…
1. עץ הנברא בנס האם חייב בערלה ורבעי, והאם מותר ליהנות ממעשה נסים? | עמ׳ 102-111 הנה עומדים אנו משתוממים אל מול המערה החשוכה והקדושה בגליל ,שם הסתתרו רשב"י ובנו ר"א מפני חמת המלכות .והנה ,באותה שעה של צער ודחק ,פורץ נס מן האדמה – עץ חרובים ומעיין מים חיים נבראים ברגע אחד כדי להחיות את נפש הצדיקים. אך כאן מתעוררת סערה של תמיהה בלב הלומד :הרי חוקי התורה נצחיים הם ,והעץ הזה ,פרי חדש הוא שזה עתה נברא .כיצד יכלו הצדיקים לאכול מפרותיו ,והרי איסור ערלה רובץ עליו בשלוש השנים הראשונות? כיצד ייתכן שהקב"ה ,המדקדק עם חסידיו כחוט השערה ,יזמן להם מאכל האסור לכאורה מן התורה? השאלה הולכת ומתעצמת
רהב תשרפ
– האם נס המשנה את הטבע משנה גם את ההלכה? האם עץ שדילג על שלבי הצמיחה הרגילים מדלג גם על איסורי הערלה והרבעי? ומעבר לכך ,האם מותר לאדם כלל ליהנות מאותו שפע פלאי המגיע מחוץ לגדרי הטבע ,או שמא יש בכך פגיעה בזכויותיו השמורות לעתיד לבוא? מסענו מתחיל בשאלה מרטיטה זו ,המבקשת להבין את היחס שבין נס להלכה ובין שמים לארץ. מתוך דברי התורה הקדושה המגדירים את איסור הערלה ,אנו מבקשים לדייק את גבולות המצווה ולראות האם יש בכוחם להכיל גם מציאות פלאית שאינה כדרך הטבע. "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל .ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'" (ויקרא יט ,כג-כד) רש"י (שם) כתב :וכי תבואו אל הארץ -במורשה היא באה לידכם ,ולא שתכבשוה. ונטעתם כל עץ מאכל -במי שחייב בערלה הכתוב מדבר ,להוציא את העולה מאליו. רבנו שלמה מבאר שהתורה קשרה את חובת הערלה לפעולה האנושית של "ונטעתם", ומכאן עולה השאלה הראשונית לגבי עץ שנברא בנס – האם הוא נחשב כניטע בידי שמים או כעולה מאליו הפטור מן הדין. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שם) כתב שאיסור ערלה הוא גזירת הכתוב שיש בה סודות בטבע האילן ,שהפרי בשלוש השנים הראשונות הוא בעל לחות רבה ואינו ראוי למאכל אדם .הרמב"ן מבאר שהמצווה נועדה לכבד את ה' בראשית הפרי הראוי ,ומכאן יש לדון בעץ נס שגדל ברגע אחד – האם טבעו כעץ זקן ופירותיו בשלים ומתוקנים מיד ,או שמא הוא כפוף למחזוריות הזמן שקבעה התורה. רבנו אברהם אבן עזרא (שם) פירש ונטעתם -אפילו אילן אחד .הוא מבאר שהמצווה חלה על כל עץ שנועד למאכל ,אך מדגיש את הקשר בין הנטיעה לבין הבעלות והצורך האנושי ,מה שמעורר את הבירור האם עץ שניתן כמתנה אלוקית במערה נחשב כעץ שנועד למאכל בדרך הרגילה. רבנו עובדיה ספורנו (שם) כתב ונטעתם -כדי שתתיישבו בה ותאכלו מפריה .הספורנו מבאר שעיקר המצווה הוא ביישוב הארץ כדרך העולם ,ומכאן שהתורה דיברה על הנהגת הטבע ,ואולי אין דבריה אמורים בנס שכל מהותו היא יציאה מגדרי היישוב והטבע. הכלי יקר (שם) חידש שהערלה היא בבחינת "ערלת הלב" של האילן ,שעדיין לא נתקדש .הוא מבאר שההמתנה של שלוש שנים היא הכנה לקדושה ,וכאן יש לשאול: עץ שנברא בנס לצדיקים ,האם אינו קדוש ומתוקן מעצם ברייתו ללא צורך בהמתנה? תרגום אונקלוס (שם) תרגם" :וארי תעלון לארעא ותיצבון כל אילן מאכל" ,והוא מדגיש את פעולת הנטיעה ("תיצבון") כתנאי לכל דיני הערלה והרבעי שבאים לאחר מכן.
גם לנשמה מגיע אוכל
מתוך פסוקי הפרשה וביאורי המפרשים ,אנו רואים שחובת הערלה כרוכה בטבורה במעשה הנטיעה ובהתפתחות הטבעית של האילן בארץ .עץ החרובים של רשב"י ,שנברא יש מאין ,מעמיד למבחן את המילים "ונטעתם כל עץ מאכל" – האם נס הבריאה נחשב כנטיעה ,או שמא הוא מעל ומעבר למערכת החוקים הזו? מתוך ים התלמוד אנו דולים את העדויות המופלאות על הנהגת הבורא עם חסידיו, ומגלים כיצד גדרי ההלכה מתעצבים אל מול מציאות שבה השמים והארץ נושקים זה לזה. בגמרא במסכת שבת (דף לג ע"ב) מסופר על רשב"י ובנו ר"א שברחו מפני הקיסר ונתחבאו במערה" :איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא" .חז"ל מלמדים אותנו כי קיומם של הצדיקים במשך שתים עשרה שנה במערה נסמך כולו על אותו עץ חרובים ועל אותו מעיין .רבנו שלמה ,רש"י ,מבאר שם כי הנס נעשה כדי שלא ימותו ברעב ובצמא, ומכאן שהחרובים היו מזונם היחיד .התמיהה העולה כאן היא עוצמתית :אם חוקי הערלה חלים על עץ זה ,הרי שבשלוש השנים הראשונות היו החרובים אסורים באכילה ,וכיצד התקיימו הצדיקים? שתיקת הגמרא בעניין זה מובילה אותנו להבנה כי בנס הבריאה משתנים גם סדרי האיסור. יסוד נוסף לבירור זה אנו מוצאים בגמרא במסכת סנהדרין (דף נט ע"ב) ,במעשה ברבי שמעון בן חלפתא שהיה מהלך בדרך ופגשו בו אריות .נענה לו נס מן השמים והורידו לו שתי חתיכות בשר .כשבא ושאל בבית המדרש האם בשר זה מותר באכילה ,השיבו לו חכמים" :אין דבר טמא יורד מן השמים" .הגמרא מבארת כי כל מציאות שנבראת בדרך פלאית וישירה מאת הבורא ,אינה כפופה למגבלות ולחששות הרגילים של הטבע, כגון טרפה או נבלה. מתוך דברים אלו עולה הקו המנחה :דבר הנברא בנס ,מעמדו ההלכתי שונה מיסודו. אם בשר היורד מן השמים פטור מחשש טומאה ,הרי שגם עץ הנברא במערה עשוי להיות פטור מדיני ערלה ורבעי .שהרי איסור ערלה תלוי בנטיעה של אדם ובארץ ,וכאן, כפי שדרשנו בפרק הקודם ,מדובר בבריאה שמימית שאין לה שורש ב"ונטעתם" האנושי. עוד יש להוסיף את דברי הגמרא במסכת תענית (דף כד ע"א) בעניין רבי אלעזר איש בירתא ,שם עולה השאלה על ההנאה ממעשה ניסים .הגמרא מספרת שכאשר נעשה לו נס בממון הצדקה ,הקדיש את הכל לעניים מלבד חלק קטן ,ורש"י מבאר שם שחששו שמא ינכו לו מזכויותיו .מכאן אנו למדים שקיימת זהירות מופלגת בשימוש בנס ,אך אין זה איסור מוחלט ,ובמקום שבו הנפש תלויה בדבר – כפי שהיה אצל רשב"י במערה – הנס הופך למציאות המותרת והנצרכת ביותר. נמצאנו למדים מפי חכמי התלמוד כי הנס יוצר מציאות הלכתית חדשה .הבשר מותר
רהב תשרפ
ללא שחיטה ,והחרובים מותרים ללא המתנת שנות ערלה ,שכן "אין דבר טמא יורד מן השמים" ואין הנס בא להכשיל את הצדיק אלא להחיותו בקדושה. מתוך בירורם המעמיק של רבותינו הפוסקים ,אנו ניצבים בפני ניסיון מרתק ליישב את פשטי הדברים בגמרא עם גדרי ההלכה הנהוגים בכל עץ ואילן ,ולראות האם הפטור של רשב"י נבע מעצם הנס או מגורמים הלכתיים צדדיים. רבנו דב בריש ווידנפלד בשו"ת דובב משרים (ח"ד סימן קס) כתב לדחות את הראיה הגורפת לכך שכל עץ נס פטור מערלה .הוא מחדש שהטעם שרשב"י ובנו אכלו מהחרובים מיד אינו נעוץ בדרך בריאתם הפלאית ,אלא במציאות הגאוגרפית של המערה .הדובב משרים מבאר שכיון שהמערה הייתה במקום נידח ומדברי ,הרחק ממקום יישוב בני אדם ,הרי שחל כאן הדין המובא ברע"ב על המשנה במסכת ערלה (פ"א מ"ב) שכתב שהעולה מאליו במקום יערים ומדבריות פטור מן הערלה ,שכן התורה חייבה רק את העץ הניטע במקום יישוב ובכוונה גמורה של "ונטעתם". אולם ,מרן החזון איש בהלכות ערלה (סימן א ס"ק יג) הציב גדר אחר במצוות הערלה. החזון איש מבאר שהקביעה האם עץ פטור במדבר תלויה בשאלה האם דרך בני אדם ליטול פירות משם ולהביאם ליישוב; אם הפרי חשוב וראוי לטלטלו למקום מגורים, הרי שהוא קרוי "עץ מאכל" וחייב בערלה גם אם עלה מאליו ביער .לפי דברים אלו, חוזרת הקושיה לדוכתא :הרי החרובים הללו נבראו במיוחד כדי להזין את רשב"י ,ואם כן הם חשובים ביותר וראויים להיקרא עץ מאכל ,ומדוע יהיו פטורים מערלה רק בגלל המרחק מהעיר? מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי בספרו דרך אמונה (הלכות מעשר שני פ"י ה"ו) כתב ליישב את שיטת החזון איש עם מעשה המערה בדרך מקורית .הגר"ח קנייבסקי מחדש שאף לפי החזון איש היה העץ פטור ,משום שאם הצדיקים לא היו מזדמנים לשם בשעת סכנה ודחק ,לא היה איש בעולם עולה בדעתו לאכול מעץ זה במקום מרוחק כל כך. כיוון שכל אכילתם הייתה משום פיקוח נפש ובגדר שעת חירום ,אין העץ מקבל שם של "עץ מאכל" רגיל החייב בערלה. עוד מביא הגר"ח קנייבסקי תירוצים נוספים המאירים את הסוגיה באור שונה :ייתכן שהעץ נברא כשהוא כבר "זקן" ,כלומר שבעצם הנס דילג הבורא על שנות הערלה והעץ הופיע במערה כשהוא כבר לאחר שש שנותיו הראשונות .הסבר נוסף הוא שהעץ נברא בחוץ לארץ ,שם איסור ערלה הוא קל יותר ,או שהיה זה עץ שנברא לצורך "עצים" ולא לצורך "אכילה" מלכתחילה ,כפי שנראה בהמשך הבירור. נמצאנו למדים כי גדולי האחרונים התאמצו להכניס את נס המערה אל תוך מסגרת הכללים הידועים של הלכות ערלה ,בין אם מצד מקום הצמיחה ובין אם מצד הגדרת
גם לנשמה מגיע אוכל
חשיבות הפרי בשעת סכנה ,אך הלב עדיין נוטה אל ההבנה הפשוטה שהנס פורץ את גדרי המצווה הרגילים. מתוך עומק הסוגיה אנו באים לברר את חסידותו של מקום עם חסידיו ,ולראות כיצד השגחת הבורא מלווה את הצדיק כך שלא יצא מכשול תחת ידו ,גם כאשר הטבע כולו משתנה עבורו. הנה קיימא לן בגמרא במסכת גיטין (דף ז ע"א) שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים .רבנו תם בתוספות שם (ד"ה השתא) מחדד שהבטחה זו נאמרה דווקא בענייני מאכל ומשתה ,כדי שלא ייוצר מצב שבו גופו של הצדיק נהנה מדבר שיש בו שמץ איסור .מכאן עולה קושיה עצומה :אם עץ החרובים היה חייב בערלה ,כיצד זימן הבורא לרשב"י תקלה כזו? הרי היה יכול לעשות את הנס בדרך אחרת ,או לברוא עץ זקן שכבר עברו שנותיו .מכאן מוכיח בעל מריא דכיא בחידושיו למסכת תענית ,כי ברור הדבר שכל הנברא בנס אינו כפוף לחוקי הערלה כלל ,שכן לא ייתכן שהנס עצמו יהיה מקור לעבירה. יסוד זה ,שהנס מפקיע את חובות המצווה ,מוצא את ביטויו המובהק בדברי הרד"ק בפירושו למלכים ב (פרק ד פסוק ז) .שם מובא בשם התוספתא מעשה בנס השמן של אשת עובדיה הנביא .כאשר נתברך השמן והתמלאו הכלים בדרך פלא ,שאלה האישה את אלישע הנביא האם עליה להפריש תרומות ומעשרות מאותו השמן .השיב לה הנביא כי בעלה ,עובדיה ,זן את הנביאים במערה בדברים שאין עליהם חיוב מעשרות ,ולכן גם היא אינה צריכה לעשר את השמן שבא מן הנס .הנביא מלמדנו בזה כלל ברזל :דבר שאין לו שורש בגידולי קרקע רגילים ובמלאכת אדם של זריעה וקצירה ,אינו נכנס תחת עול המצוות התלויות בארץ. בדומה לכך מצינו בשו"ת שדה הארץ (ח"ג חיו"ד סימן א) שהביא בשם הטור ברקת ,כי אותו בשר שהורידו מן השמים לרבי שמעון בן חלפתא ,לא היה זקוק לניקור מחלב וגיד הנשה .הוא מוסיף ומחדש שאף בהמה שנבראת על ידי ספר יצירה אינה צריכה שחיטה .רבנו בעל שדה הארץ מבאר שהתורה נתנה את מצוותיה על עולם כמנהגו נוהג, אך יצירה פלאית הבאה מכוח שמות הקודש או בנס גלוי מן השמים ,היא מהות חדשה שחוקי "טריפה" ו"שחיטה" לא נאמרו בה. מכאן אנו למדים כי עץ החרובים של רשב"י לא היה רק פתרון של פיקוח נפש ,אלא מציאות של "תורה חדשה" במובן של פטור גמור ממעשרות וערלה .הקדוש ברוך הוא ברא לצדיקים עולם שלם של היתר ,שבו הנס וההלכה מתמזגים ליחידה אחת ,ובכך נפתרת הקושיה כיצד לא נכשלו בערלה – שכן במקום שבו שולט הנס ,פוקע כוחו של האיסור התלוי בטבע.
רהב תשרפ
מתוך בירור גדרי הנטייה והכוונה ,אנו מגלים שבילי היתר נוספים המלמדים כיצד גם בעולם המעשה ,לא כל עץ הנושא פרי נכנס תחת עול מצוות הערלה ,ובוודאי כך הדבר באילן פלאי שנברא לצורך שעה. מרן בשולחן ערוך (יו"ד סימן רצ"ד סעיף כ"ג) פסק כי הנוטע אילן מאכל ואין דעתו לצורך אכילת הפירות ,אלא להיות גדר לשדה (סייג) או בשביל העצים לשרפה ולבניין ,הרי הוא פטור מדין ערלה .רבנו דוד הלוי סגל בספרו טורי זהב מבאר שהטעם לכך נעוץ בלשון הכתוב "כל עץ מאכל" ,המורה שרק אילן שנטעו המבטא את רצון האדם לאכול מפירותיו חייב ,אך אם המטרה היא חיצונית לפרי ,אין כאן שם של עץ מאכל המחייב בהמתנה של שלוש שנים. רבנו עקיבא איגר בגליון השולחן (שם ד"ה או בשביל) הביא את תשובת הרדב"ז (סימן מד)
המוסיף נדבך חשוב לדין זה .הרדב"ז מחדש שגם אילן שפירותיו אינם בריאים לגוף, והאדם נוטע אותו רק כדי להשתמש בפריו לצורכי רפואה ,פטור מדין ערלה .רבנו עקיבא איגר מבאר שפרי שאינו עומד להנאת אכילה רגילה אלא לצורך רפואי גרידא, אינו נחשב כמאכל הראוי לקידוש של רבעי או לאיסור של ערלה. כאן נפתח פתח להבנה חדשה בעץ החרובים של רשב"י .רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם, בהלכות דעות (פרק ד הלכה יא) כתב שהחרובים נחשבים למאכל רע וקשה לגוף ,ואינם מומלצים לאדם בריא .אם נצרף לכך את העובדה שרשב"י ובנו אכלו מהם רק משום דוחק השעה והצורך להתקיים במערה ,הרי שהחרובים הללו לא עמדו מעולם בגדר של "מאכל" לשם תענוג והנאה ,אלא כצורך קיומי ורפואי בלבד. נמצאנו למדים ,כי מעבר לעצם הנס ,ייתכן שגם מצד טבעם של החרובים והמטרה שלשמה נבראו – להחיות נפש צדיקים במצור ובמצוק – לא חל עליהם שם של אילן מאכל המחייב בערלה .הבורא זימן להם אילן שכל מהותו היא הצלה ורפואה ,ובכך הוסר מעליהם כבלי האיסור התלוי בנטיעה לשם אכילה. מתוך העיון בדרכי הנהגת הצדיקים ,אנו ניצבים בפני אחת השאלות המרתקות ביותר בעבודת השם :האם הנס ,המבטא את קרבת אלוקים המוחלטת ,הוא מתנה שמותר להתענג עליה ,או שמא הוא כרוך ב"מחיר" רוחני המחייב אותנו להתרחק ממנו ככל האפשר. בגמרא במסכת תענית (דף כד ע"א) מובא המעשה ברבי אלעזר איש בירתא ,שנעשה לו נס בממון הצדקה ,והוא מיהר להקדיש את הכל לעניים מלבד חלק זעיר .רבנו שלמה, רש"י ,מבאר שם שהטעם להתרחקות זו הוא משום שמעשה נסים הוא ,ואסור לאדם ליהנות ממעשה נסים ,כדברי הגמרא לעיל (דף כ ע"ב) שאם עושים לאדם נס מנכים לו
גם לנשמה מגיע אוכל
מזכויותיו .רש"י מלמדנו שכל נאה מהנס היא כביכול "פירעון" מוקדם של שכר העולם הבא ,ולכן ראוי לצדיק לברוח מכך. והנה ,רשב"י ובנו במערה נהנו מהחרובים ומהמעיין במשך שתים עשרה שנה יום יום. כיצד התיישב הדבר עם החשש של "ניכוי זכויות"? ראשית ,נראה כי במקום של פיקוח נפש ,הכלל של איסור הנאה מנס נדחה לחלוטין. כאשר חייהם של מאורות עולם כרשב"י תלויים בנס ,אין כאן "פינוק" או הנאה של רשות, אלא הכרח קיומי להמשך גילוי התורה בעולם .במצב כזה ,הנס אינו נחשב כניכוי זכויות אלא כחלק מההשגחה הפרטית המאפשרת לצדיק למלא את שליחותו. שנית ,מדברי רש"י במסכת תענית (דף כד ע"ב ד"ה אמר ליה) עולה דיוק חשוב המרכך את לשון ה"איסור" .רש"י כותב שם כי כמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים הרי זה טוב ונכון .מכאן ניתן ללמוד שאין מדובר באיסור גמור מן הדין ,אלא בהנהגת חסידות וזהירות .השימוש של רש"י במילים "אסור ליהנות" בשלב קודם ,ייתכן שאינו אלא לשון הפלגה כדי להדגיש את החומרה שבניצול זכויותיו של האדם לצרכי העולם הזה. למעשה ,אנו מוצאים שורה ארוכה של צדיקים שנהנו מניסים בגלוי ולא חששו לכך. הגמרא במסכת שבת (דף קנ ע"ב) מספרת על חסיד אחד שעלה לו אילן צלף בנס ונתפרנס ממנו כל ימיו .וכן רב חנינא ורב הושעיא שהיו בוראים עגל בכל ערב שבת ואוכלים אותו, ולא חששו לניכוי זכויות .נראה כי כאשר הנס נועד למטרה נעלה – כגון פרנסה בכבוד לצורך לימוד תורה או סעודת שבת – אין בו את החיסרון של הנאת הדיוט המנכה זכויות. מתוך מרחבי הדורות וההיסטוריה המקודשת של עמנו ,אנו מוצאים עדים נאמנים לכך שהנס אינו רק מחזה המעורר פליאה ,אלא הוא יכול להפוך ללחם חוקו של אדם מבלי לפגוע במעלתו הרוחנית. הראיה החזקה והעתיקה ביותר היא אכילת המן במדבר .במשך ארבעים שנה ניזונו בני ישראל כולם מלחם אבירים שירד מן השמים בדרך נס גמור .איש לא העלה על דעתו שדור שלם יאבד את זכויותיו לעולם הבא בגלל אכילה זו ,שכן המן היה הדרך שקבע הבורא לקיומם של ישראל באותה שעה .מכאן אנו למדים שכאשר הנס הוא רצון השם להנהגת הכלל או הצדיק ,אין בו משום "ניכוי זכויות" אלא הוא הופך לטבע החדש של אותה המציאות. עוד מצינו בגמרא במסכת מנחות (דף סט ע"ב) עדות על חטים שירדו בעבים .תוספות שם מבארים שמדובר בחטים שירדו בדרך נס ,ובכל זאת דנו בהם חכמים בבית המדרש לגבי חיובם במנחות ובביכורים ,ולא עלה על דעתם לאסור את השימוש בהם מחמת הנס .כך גם במעשה המפורסם של חנוכה (שבת כא ע"ב) ,שבו נעשה נס בפך השמן והדליקו
רהב תשרפ
ממנו שמונה ימים .האם יעלה על הדעת שהחשמונאים עברו על "איסור הנאה ממעשה נסים" בהדליקם את המנורה הטהורה? אלא ודאי שבמקום מצווה ,הנס מתקדש ונהיה לכלי שרת בידי האדם. גם בסיפורו של רבי חנינא בן דוסא (תענית כה ע"א) ,שאמר "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק" ,אנו רואים שימוש ישיר בנס לצורך שלום בית ואור השבת .רבי חנינא לא חשש לניכוי זכויות ,משום שהנס לא נועד לעושרו האישי אלא לכבוד השבת ולגילוי מלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולם. נמצאנו למדים שההסתייגות מהנאת הנס קיימת רק כאשר מדובר בבקשה אישית למילוי תאוות או נוחות יתרה שלא לצורך מצווה או קיום בסיסי .אך רשב"י במערה, המן במדבר ,ושמן המנורה במקדש – כולם מעידים שכשמטרת הנס היא עבודת השם, הרי הוא מותר ואף רצוי ליהנות ממנו ולהכיר בטובו של הבורא. מתוך העמקה במקרים המופלאים שקרו ליחידי סגולה לאורך הדורות ,אנו מוצאים עדויות המלמדות כיצד השפע הניסי חודר אל תוך גדרי המשפט והשותפות האנושית, וכיצד הוא הופך למציאות קבועה בביתם של יראי השם. רבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע על מסכת תענית (דף כד ע"ב) מביא מקרה מרתק שהובא בשו"ת אדמת קודש (ח"ב חו"מ סימן ג) .המעשה היה בשני שותפים שקנו שמן זית והניחוהו בבית אחד מהם .אשתו של אותו שותף ראתה שהשמן מפעפע ומתרבה בדרך נס ,ומיהרה למלא כדים רבים עד שכלו הכלים .השאלה ההלכתית שהתעוררה היא האם השותף השני ,שלא היה נוכח בשעת הנס ,זכאי לחלק בשמן המבורך הזה .פסיקת ההלכה שם מלמדת שהנס אינו משנה את בעלות הממון; אם השורש היה שייך לשותפות ,הרי שגם הברכה שחלה עליו שייכת לשניהם. עוד מביא הבן יהוידע סיפור משפחתי מופלא על אחת מקרובות משפחתו ,שזכתה לנס דומה בשמן הזית בביתה .אותה אישה חכמה הסתירה את דבר הנס אפילו מבעלה, וזכתה להשתמש באותו שמן לכל צורכי ביתה במשך ארבע עשרה שנה תמימות .רבנו יוסף חיים מעיר על כך שאין כאן חשש של "ניכוי זכויות" או איסור הנאה ממעשה נסים, שכן האישה פעלה בצניעות ובשתיקה ,וכל מטרתה הייתה לפרנס את ביתה בקדושה ובטהרה מבלי להתגאות בנס שנעשה לה. מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל עמד על כך שרבים מחכמי הדורות לא חששו לאיסור זה של הנאה מנס ,וזאת משום שהם דייקו מדברי רש"י שאין זה איסור גמור אלא הנהגה טובה והתרחקות ראויה .כאשר הנס בא בדרך של ברכה בשמן או ביין שכבר קיימים ,והוא נעשה בצנעא לצורך פרנסה בסיסית ,הרי הוא כביכול המשך של
גם לנשמה מגיע אוכל
הברכה האלוקית המלווה את מעשה ידיו של האדם בכל יום ,ואין בו את החיסרון של פריצת גדרי הטבע בפרהסיה. נמצאנו למדים שההנהגה של רשב"י במערה ,שניזון מהנס במשך שנים רבות ,אינה מקרה בודד .היא מהווה שורש להנהגה של צדיקים בכל הדורות ,המבינים כי כאשר הנס נועד לאפשר את לימוד התורה ושמירת המצוות ,הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מחייו של היהודי ,ושפע זה אינו מנכה מזכויותיו אלא מוסיף לו כוח לעבודת הבורא. מתוך העומק המוסרי של נס המערה ,אנו מגלים כי הקשר שבין הצדיק לבין פלאי הבריאה אינו מקרי ,אלא הוא פרי של זיכוך פנימי המעמיד את האדם במדרגה שבה הגבולות שבין הטבע לנס מיטשטשים והופכים לאמת אחת. המוסר הנלמד מסירובו של הקדוש ברוך הוא להביא תקלה לידי צדיקים ,גם בתוך מעשה נס ,מלמדנו על הערך העצום של שלמות המעשה .הבורא מלמד אותנו כי גם כאשר הוא משנה את סדרי עולם עבור אוהביו ,הוא אינו מוותר על דקדוקי ההלכה. הצדיק ,שכל חייו הם מסירות נפש למען המצווה ,זוכה שהנס עצמו יהיה "כשר" למהדרין. המוסר כאן הוא שאין הנס בא לפטור אותנו מן האחריות ,אלא להעצים את יכולתנו לקיים את רצון השם בטהרה .הזהירות מערלה בתוך המערה היא עדות לכך שגם ברגעי השיא של הקרבה לאלוקים ,האדם נשאר מחויב לפרטי ההלכה הקטנים ביותר. זאת ועוד ,עניינה של ה"הנאה ממעשה נסים" נוגע בשורש הענווה .המוסר העולה מדברי רש"י והפוסקים הוא שהאדם צריך לשאוף לחיות כדרך העולם ,כדי שלא להחזיק טובה לעצמו וכדי שלא יתגאה במעלתו .אך רשב"י ,שהיה בבחינת "נעשה טבעו כנס", מלמדנו מוסר גבוה יותר :כאשר האדם מבטל את רצונו לחלוטין בפני רצון קונו ,הנס אינו נחשב עבורו כדבר חריג המנכה זכויות ,אלא כזרימה טבעית של השפע האלוקי .עבור הצדיק האמיתי ,החרוב והמעיין הם פשוט הדרך של הבורא לומר "חביב עלי עמלך". האיזון שבין החשש לניכוי זכויות לבין הצורך להתקיים במערה בונה בנו מצפן של הסתפקות במועט .הצדיקים לא ביקשו מעדנים וארמונות בנס ,אלא חרובים ומים – את המינימום הנדרש להמשך הקיום .זהו מוסר של דיוק :השתמש בנס רק ככל הנדרש לשליחותך ,ואל תהפוך את הפלא לכלי להנאת הגוף. מתוך ההתבוננות במעשה המופלא של רשב"י ובנו במערה ,אנו דולים פנינים של הנהגה ותובנות המאירות את חיי היום-יום של כל יהודי המבקש לחוש את יד ההשגחה בתוך עולם הטבע: אנו למדים כי הנס אינו מנותק מן ההלכה ,אלא הוא מחייב אותנו ליתר דבקות ודיוק. הידיעה שהקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה לצדיקים נותנת לנו ביטחון ועוצמה ,אך
רהב תשרפ
היא גם מטילה עלינו אחריות – לחיות בצורה כזו שנהיה ראויים להשגחה ששומרת עלינו מן החטא .התובנה המלווה אותנו היא שגם כשמזדמן לאדם שפע בלתי צפוי ,מעין "נס" כלכלי או הצלחה פלאית ,עליו לבחון את הכלים ההלכתיים שבהם הוא משתמש בשפע הזה ,ולוודא שהנאתו תהיה בקדושה וללא השחתה. עוד אנו למדים על ערך ההסתפקות במועט ועל הדרך הנכונה ליהנות ממתנות שמים. רשב"י לימדנו שגם כשנברא עבורו עץ שלם ,הוא הסתפק בחרובים .הלקח עבורנו הוא להשתמש במשאבי העולם הזה ככלי עזר לעבודת הבורא ולא כמטרה בפני עצמה. כאשר ההנאה מופנית כלפי מעלה ,היא אינה מנכה מזכויותיו של האדם אלא הופכת לחלק מעבודתו.
עיקר העניין: השאלה האם עץ שנברא בנס חייב בערלה והאם מותר ליהנות ממעשה נסים, חושפת את הקשר ההדוק שבין פלאי הבריאה לגדרי התורה .בבירור הסוגיה נמצא כי עץ החרובים של רשב"י היה פטור מערלה מכמה טעמים :ראשית ,משום שאיסור ערלה תלוי ב"ונטעתם" – מעשה אנושי של נטיעה בדרך הטבע ,ואילו נס נחשב כ"עולה מאליו" במקום מדברי הפטור מן הדין .שנית ,מצינו כלל ש"אין דבר טמא יורד מן השמים" ,וכמו שהשמן של אשת עובדיה והבשר שירד לרבי שמעון בן חלפתא היו פטורים ממעשרות ומשחיטה ,כך גם פרי הנס פטור מערלה .האחרונים הוסיפו כי ייתכן והעץ נברא כשהוא כבר "זקן" ועברו שנותיו ,או שמאחר ופירותיו רעים ונטעו לרפואה ופיקוח נפש ,לא חל עליו שם אילן מאכל. לעניין ההנאה ממעשה נסים ,על אף דברי הגמרא שיש להתרחק מכך כדי שלא ינוכו זכויותיו של האדם ,פסק מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי על פי דברי רש"י והפוסקים שאין זה איסור גמור אלא הנהגה טובה .במקום של פיקוח נפש ,מצווה או צורך קיום בסיסי כפי שהיה במערה ,מותר ואף ראוי ליהנות מן הנס ,כפי שמצינו במן במדבר ,בשמן חנוכה ובצדיקים רבים שהתפרנסו מניסים .הסיכום העולה הוא שהנס וההלכה דרים בכפיפה אחת ,והקב"ה מזקק את המציאות עבור אוהביו כך שיוכלו ליהנות משפעו ללא חשש עוון או איבוד שכר ,כל עוד לבם מכוון לשמים.