8. דיבור פוגעני במפגש של שמעיה ואבטליון עם כהן גדול | עמ׳ 177-184

8. דיבור פוגעני במפגש של שמעיה ואבטליון עם כהן גדול | עמ׳ 177-184 של המדבר ,ומחייב תשובה עמוקה ושורשית כדי לנקות את הלב מן הטינופת הזו של אונאת הזולת. הגמרא במסכת יומא (דף עא ע"ב) מבארת את סדר האירועים בבית המקדש ,עת יצא הכהן הגדול מן הקודש פנימה ,וכל העם הולכים אחריו .משראה הכהן את שמעיה ואבטליון ,ראשי הסנהדרין ,משכו את ליבם של ישראל אליהם ,נתקף הכהן צער…

8. דיבור פוגעני במפגש של שמעיה ואבטליון עם כהן גדול | עמ׳ 177-184 של המדבר ,ומחייב תשובה עמוקה ושורשית כדי לנקות את הלב מן הטינופת הזו של אונאת הזולת. הגמרא במסכת יומא (דף עא ע"ב) מבארת את סדר האירועים בבית המקדש ,עת יצא הכהן הגדול מן הקודש פנימה ,וכל העם הולכים אחריו .משראה הכהן את שמעיה ואבטליון ,ראשי הסנהדרין ,משכו את ליבם של ישראל אליהם ,נתקף הכהן צער וקנאה, ואמר להם את המשפט הצורב :ייתון בני עממין לשלם .כלומר ,יבואו בני העמים לשלום, כשהוא מרמז על מוצאם של רבותינו כבני גרים. רש"י (מסכת יומא דף עא ע"ב) ביאר :הוניתנו אונאת דברים .רש"י מלמדנו כי כאן נחצה הגבול הדק שבין שיח אנושי לבין פגיעה של ממש ,שכן הכהן בחר להשתמש במוצאם של חכמים כדי להקטין את דמותם בעיני הציבור ,דבר המוגדר כאיסור אונאת דברים מפורש ,המיועד להעליב ולהכאיב בנקודה הרגישה ביותר. הגמרא במסכת בבא מציעא (דף נח ע"ב) ביארה :דאמר רב יהודה ,לא תונו איש את עמיתו ,באונאת דברים הכתוב מדבר ,אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ,אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך .הגמרא מעמידה אותנו על היסוד העקרוני ,שהתורה אסרה להזכיר לאדם את עברו או את מוצאו באופן שיש

גם לנשמה מגיע אוכל

בו כדי לביישו ,שכן אדם נמדד במעשיו ובקנייניו הרוחניים בהווה ,וכל ניסיון להגדירו מחדש לפי ייחוסו הוא פגיעה אנושה בכבודו כאדם וכבן לעם ישראל. הדרמה הגדולה שהתרחשה בפתח בית המקדש ,עת יצא הכהן הגדול מן הקודש פנימה, היא אינה רק תקרית מביכה בין אישים ,אלא עימות חזיתי בין שתי תפיסות עולם: הכהונה החיצונית שאינה מלווה ביראת שמים טהורה ,מול חכמת התורה הפנימית השרויה בליבם של שמעיה ואבטליון .בשאלתך המרתקת העלית את הקושי הגדול, כיצד אדם המגיע לשיא הכהונה יכול להכשיל את פיו ולפגוע בנשיאי ישראל ,והנה אנו באים להרחיב את היריעה ולגלות רובדים נוספים בסוגיה סבוכה זו. תוספות (מסכת יומא דף עא ע"ב) כתבו :דכהן גדול זה לא היה תלמיד חכם .הם מבארים כי עצם העובדה שהכהן לא נמנה עם חכמי ישראל היא שהביאה אותו לידי חסרון במידות, שכן אדם שאינו מעריך את לימוד התורה כערכו האמיתי ,אינו מסוגל לעמוד על חשיבותם של לומדי התורה ,וכשהוא חסר את העומק הזה ,הרי הוא פועל מתוך דחפים חיצוניים של כבוד וקנאה ,דבר שגרם לו לשכוח את חובתו הבסיסית בכבוד חבריו. המאירי (מסכת יומא דף עא ע"ב) ביאר :כי הכהן הגדול לא היה מהגונים והוא נמשך אחר דרכי הצדוקים .המאירי מעמיק את המבט ומלמדנו כי הפגיעה בשמעיה ואבטליון לא הייתה אירוע מבודד ,אלא השתקפות של תקופה שבה הכהונה הושפעה מרוחות זרות שאינן תואמות את מסורת התורה שבעל פה ,ועל כן העז פניו לזלזל במי שייצגו את האמת המוחלטת של חז"ל ,מתוך תחושת עליונות ריקה מתוכן רוחני. המהר"ל מפראג (חידושי אגדות למסכת יומא דף עא ע"ב) חידש :כי הכהן הגדול חשב שהכהונה היא עיקר ,ועל כן זלזל בחכמה שהיא משנית בעיניו .המהר"ל מעמיד אותנו על נקודת המפגש שבין הכהונה לבין הנשיאות :הכהן הגדול סבר כי הקדושה נמדדת על פי העבודה המעשית בבית המקדש ,ולכן ראה בחכמים אנשים חיצוניים שאין להם חלק בעבודת השם הפנימית ,מבלי להבין שהחכמה היא הנותנת את התוקף והמשמעות לכל עבודת המקדש. העומק הטמון במחלוקת זו אינו רק היסטורי ,הוא בבואה לדילמות המלוות אותנו בכל יום .גדולי האחרונים ,מתוך מבטם החודר ,מנתחים את האירוע לא כטעות מקרית ,אלא כביטוי למתח שבין מעמד חיצוני לבין פנימיות התורה ,ומלמדים אותנו פרק באחריות המוסרית המוטלת על כל אדם שפיו מפיק מילים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (ילקוט יוסף) ביאר :כי אדם המגיע למשרה רמה עלול לטעות ולחשוב שמעמדו מקנה לו רשות לפתוח את פיו על אחרים ,ועל כן חובתנו ללמוד ממקרה זה כמהירות החיסרון במידות עלולה להרוס גדולה של שנים ,וכי כיבוד תלמידי חכמים הוא נר לרגלינו גם כאשר אנו במעמד מכובד ,ודווקא אז עלינו להישמר שבעתיים.

רהב תשרפ

הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (שמירת הלשון ,שער תבונה) חידש :כי האיסור של אונאת דברים חל גם על דברים שנאמרו בתום לב או מתוך טעות בהערכת הסיטואציה ,שכן האחריות על מה שיוצא מהפה מוטלת על האדם ,ואם דבריו נשמעו כביזיון ,הרי הוא נושא באחריות המוסרית לכך ,גם אם לדעתו הוא רק תיאר עובדות, ועל כן על האדם לבור את מילותיו ולחשוב כיצד הן יישמעו באוזני הזולת לפני שהוא מוציא אותן מהכוח אל הפועל. מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר) ביאר :כי הכהן הגדול קנא בנשיאות של שמעיה ואבטליון, וקנאה זו העבירה אותו על דעתו עד שלא הבחין בין טוב לרע ,ומכאן אנו למדים שקנאה היא המדרון החלקלק המביא את האדם לזלזל בכל מה שקדוש ,וכי ללא מלחמה מתמדת במידות אלו ,גם הגדול שבכהנים עלול ליפול למקומות נמוכים ,כאשר הוא מאבד את הפרספקטיבה הנכונה על ערכם של תלמידי חכמים. רבנו יוסף חיים (בן יהוידע ,יומא עא ע"ב) ביאר :דהכהן גדול היה סבור כי בשבחו הוא מדבר ,שהרי הם עלו לגדולה אף על פי שמוצאם מן הגרים ,אך בזה שפגע בנקודה הרגישה של מעמדם כבני גרים ,עבר על איסור אונאת דברים ,והדבר מלמדנו כי גם כוונה טובה אינה מצדיקה שימוש במילים המעליבות את הזולת או מזכירות לו את עברו ,שכן הלב הוא הקובע ,ועל האדם להיזהר מלדרוך על נקודות התורפה של חברו גם בתוך ויכוח או שיחה רגילה. השתיקה הרועמת ,אותה שתיקה שבוראת עולמות ,היא הכלי המדויק ביותר שבו השתמשו גדולי הדורות כדי להתמודד עם פגיעות ועלבונות .במקום שבו המילים הופכות למלחמה ,התורה מלמדת אותנו כי הניצחון האמיתי אינו נמצא במתן תשובה ניצחת או בהחזרת כדור אש תחת כדור אש ,אלא ביכולת הפנימית להתעלות מעל המציאות העכורה ,להישאר מחוברים לעמוד השדרה של האמת ,ולהניח לזמן ולמציאות להוכיח את צדקת הדרך .הכהן הגדול אמנם הטיח מילים ,אך שמעיה ואבטליון ידעו כי התגובה החזקה ביותר היא לא להגיב במטבע זהה ,אלא להמשיך להאיר את העולם בחכמתם, שכן אין כוח גדול יותר מאשר דמותו של אדם שאינו נגרר אחר יצריו של הזולת. חז"ל במסכת יומא (דף כג ע"א) ביארו :אלו הנעלבין ואינן עולבין ,שומעין חרפתן ואינן משיבין ,עושין מאהבה ושמחין בייסורין ,עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו .חז"ל מגלים לנו כי אונאת דברים אינה רק ניסיון לעינוי הנפש ,אלא היא הזדמנות מופלאה עבור האדם להפגין גבורה של אמת ,גבורה השייכת לאלו ששולטים ברוחם ומבינים כי כבודם האמיתי אינו תלוי בדעת הבריות אלא בקרבתם לבורא עולם. רבנו ישראל מסלנט (אור ישראל) ביאר :כי הכוח של תלמיד חכם אינו נמדד ביכולתו

גם לנשמה מגיע אוכל

להשיב לכל פוגע ,אלא דווקא בשקט שהוא משדר בזמן הפגיעה ,שכן הפוגע מנסה לגרור את חברו למגרש שלו ,למקום שבו יצרים ושנאה שולטים ,ואילו החכם בוחר להישאר במגרש של התורה ,שם השתיקה היא התשובה המהדהדת ביותר והיא זו שמותירה את הפוגע מול מראה של עצמו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (שמירת הלשון ,שער תבונה) ביאר :כאשר אדם שותק מול עלבון ,הוא אינו רק עוצר את המריבה ,אלא הוא הופך את העלבון לכפרת עוונות ,וככל שהפגיעה גדולה יותר ,כך השתיקה הופכת לאבן יסוד בבניית אישיותו של אדם השלם ,השואף לשלמות המידות ולא לניצחון חיצוני חולף ,שהרי הסבלנות כלפי הזולת היא המבחן העליון ליראת שמים. הגאון רבי יוסף חיים (בן יהוידע ,יומא עא ע"ב) ביאר :כי שמעיה ואבטליון לא השיבו מלחמה שערה לא משום שלא יכלו ,אלא משום שהבינו כי תפקידם הוא להנהיג את העם בדרכי נועם ,וכל תגובה כוחנית מצידם הייתה עלולה להחריף את הקרע ולהעמיק את הבזיון ,ולכן הם בחרו בדרך של שתיקה אצילית שהוכיחה לכולם מי הם באמת מנהיגי ישראל הראויים. כוחם של רבותינו היה בזה שהם לא ראו בעצמם צד בוויכוח ,אלא שליחים של אמת ,וכאשר אדם יודע את תפקידו ואת מקומו בעולם ,המילים הפוגעניות מאבדות את משקלן ,הן פשוט חולפות על פניו מבלי לחדור פנימה ,שכן ליבו מלא בתוכן של תורה שאינו מותיר מקום לכאב של הבל. כאשר אנו מורידים את הדיון מרום המעלות של ימי הבית אל תוך עולמנו היומיומי, אל שולחן הדיונים ,אל הבית הפרטי ואל המרחב הציבורי ,אנו מגלים כי הסוגיה הזו אינה נחלת העבר ,אלא היא קוראת לנו להשתנות בכל רגע ורגע .המפגש של הכהן הגדול עם שמעיה ואבטליון מלמד אותנו כי הגבול בין אמת לבין פגיעה הוא דק מן הדק ,וכי הרצון להרגיש צודק או חזק עלול להוביל אותנו למחוזות שאין מהם חזרה .השאלה המעשית המונחת לפתחנו היא כיצד אנו מוודאים שהמילים שלנו אינן הופכות לכלי משחית ,גם כשאנו משוכנעים שאנו דוברים אמת צרופה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (שמירת הלשון) ביאר כי גם כאשר אדם אומר דברי אמת ,אם כוונתו היא להקניט את הזולת או להזכיר לו את עברו כדי להשפילו, הרי זו אונאת דברים גמורה .החפץ חיים מלמדנו כי התורה אינה מוטרדת רק מהעובדות היבשות ,אלא מהמגמה שבלב ,וכאשר אדם משתמש באמת שלו כנשק ,הוא עובר על איסור חמור ,שכן האמת צריכה לשמש לבנייה ולא להרס ,והיא חייבת להיות עטופה ביראת שמים וברצון להטיב ולא להכאיב. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (ילקוט יוסף) ביאר כי גם במצבים שבהם מותר או מצווה

רהב תשרפ

להוכיח את הזולת ,כגון הורה לילדו או רב לתלמידו ,חלה עלינו חובה להיזהר שבעתיים שלא להשתמש בביטויים שיש בהם משום ביזיון או אונאת דברים .הרב מלמדנו כי תוכחה שנעשית מתוך כבוד ורגישות יכולה לרפא ולבנות ,בעוד שתוכחה שנעשית מתוך עליונות או כוחניות משיגה את התוצאה ההפוכה ,והיא אינה נחשבת לתוכחה של מצווה אלא לאונאה האסורה. החזון איש (אמונה וביטחון) חידש כי מידת הענווה היא התריס הטוב ביותר כנגד איסור אונאת דברים ,שכן אדם שמרגיש את אפסות כוחו מול בורא עולם ,אינו מרגיש צורך לנפח את אישיותו על חשבון הזולת .החזון איש מסביר כי המקור לכל אונאת דברים הוא הגאווה המדומה ,שגורמת לאדם לחוש שהוא נעלה על חברו ,וכאשר האדם מבין שכל מעלותיו הן מתנת שמים ,הוא מתמלא ברחמים כלפי הזולת ,ואינו יכול להעלות על דעתו לפגוע במי שנברא בצלם. למעשה ,בכל פעם שאנו באים לבקר אדם ,להעיר הערה או להגיב למישהו ,עלינו לעצור לרגע ולשאול את עצמנו :האם אני עושה זאת כדי לתקן את הדבר ,או כדי להרגיש עליון? האם אני מדבר אל נשמתו של האדם שמולי ,או שאני משתמש בעובדות כדי להטיח בו מילים כואבות? ברגע שאנו מעניקים מקום לרגשותיו של האחר ,אנו מונעים מראש את המוקשים של אונאת דברים ,ובכך אנו הופכים את חיינו למרחב של כבוד הדדי ,שבו כל אדם מרגיש שהוא רצוי ומוערך ,גם בתוך חילוקי דעות .זוהי הדרך שבה אנו הופכים את התורה לחיים ,ומוודאים שהמילים שלנו משמשות לאורה של תורה ולא לאפילה של פגיעה. התנגשות הטיטאנים הזו ,שבין ההוד החיצוני של הכהן הגדול לבין האמת הפנימית והצרופה של שמעיה ואבטליון ,אינה רק אירוע היסטורי ,אלא היא פותחת צוהר אל העומק המחשבתי המונח בשורש איסור אונאת דברים .אנו מבינים כעת כי כאשר אדם פוגע בזולתו במילים ,הוא אינו רק מבצע עבירה הלכתית טכנית ,אלא הוא מגלה טפח מהתפוררות עולמו הפנימי .המאבק אינו על מילים אלא על זהות ,וההבנה של מהות האונאה דורשת מאיתנו לחדור אל שורש ההבדל שבין הערכה עצמית המבוססת על חיצוניות ושררה ,לבין זו המבוססת על ביטול עצמי מול התורה ונושאיה. המהר"ל מפראג (חידושי אגדות ,יומא עא ע"ב) ביאר כי ההבדל בין הכהונה לבין הנשיאות הוא כהבדל שבין הגוף לבין הנשמה .הכהונה מייצגת את הקדושה המשתלשלת דרך הגוף והפעולה הפיזית בבית המקדש ,בעוד שהנשיאות ,המיוצגת על ידי שמעיה ואבטליון, מייצגת את שכל התורה שאין לו גוף ואין לו מגבלה חומרית .הכהן הגדול ,שלא זכה לפנימיות השכל הזו ,ראה את העולם כמערכת של היררכיה חיצונית בלבד ,וכאשר הוא הרגיש כי כוחו החיצוני נשמט מידיו ,הוא נזקק לכלי הנשק האחרון שנותר לו ,הניסיון

גם לנשמה מגיע אוכל

לבזות את מוצאם כדי להחזיר לעצמו את תחושת העליונות המדומה .זהו השורש של כל אונאה – הפחד מכך שהזולת ,בעצם קיומו ובהישגיו ,מערער את המגדל שבניתי לעצמי ,והאונאה היא ניסיון נואש להחזיר את הגלגל לאחור. הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו ,חלק א ,עמוד קסא) חידש כי שורש כל אונאת דברים הוא במידת האנוכיות המבקשת להרחיב את גבולות ה"אני" על חשבון ה"זולת" .האדם המאמין ,שכל כולו מכוון להעניק ולתת ,רואה בזולת אדם שנברא בצלם ,ועל כן לעולם לא יעלה על דעתו להקטין אותו ,שכן הוא מבין שכל גדלותו של הזולת היא גדלות של העולם כולו .לעומת זאת ,מי שמרגיש שהעולם הוא מאגר של כבוד שצריך לתפוס ממנו חלק ,רואה בכל אדם אחר מתחרה .האונאה של הכהן הגדול לא הייתה רק פליטת פה, היא הייתה ביטוי של תפיסת עולם שבה כבודו של האחר מאיים על כבודו שלי ,וזוהי התהום שבה נופלים רבים וטובים כשהם שוכחים את ייעודם האמיתי בעולם. התובנה העמוקה העולה מכאן היא שהאיסור של לא תונו אינו רק גדר משפטית ,אלא הוא אמצעי לתיקון המידות של האדם המדבר .בכל פעם שאנו מרגישים צורך להקטין מישהו כדי להרגיש גדולים יותר ,עלינו לדעת שאנו עומדים על סף התהום הזו .האונאה מלמדת אותנו שמי שמחפש את כבודו דרך השפלתו של חברו ,מוצא את עצמו בסופו של דבר עם כבוד מזויף ,בעוד שמי שבוחר להאיר את הזולת ולהכיר במעלתו ,זוכה לכבוד האמיתי שאינו תלוי בדבר ,שהרי השפעת התורה של שמעיה ואבטליון נותרה לנצח ,בעוד הכבוד החיצוני של הכהן הגדול נמוג כעשן .אנו למדים כי רק בדרך של ענווה אמיתית ,שבה האדם מכיר במקומו המדויק ואינו חושש מגדלותו של האחר, ניתן להינצל ממכשלת אונאת הדברים ,ולהפוך את הדיבור לכלי של אהבה וחיבור בין איש לרעהו. ההתבוננות בפרשה זו חושפת את עולמו הפנימי של האדם המאמין ,שאינו נמדד במעמדו החיצוני אלא ביושר ליבו ובדביקותו באמת .כאשר אדם פועל ביושר ,הוא אינו זקוק להקטין את זולתו כדי להרגיש את ערכו שלו ,שכן הוא חש שערכו נובע מחיבורו לבורא עולם ,ולא מהשוואות רגעיות או ממעמד חברתי שעלול להתערער בכל רגע. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (ספר שמירת הלשון) ביאר כי המילה שיוצאת מפי האדם היא בבואה של נשמתו .וכתב :כי הדיבור הוא כוח רוחני עליון ,ובשעה שאדם משתמש בו להרע ,הוא פוגע בראש ובראשונה בעצמו ,כי הוא מכתים את כלי השרת של נשמתו .הסבר :הדיבור הוא הגשר בין הנשמה לעולם ,ואם הגשר הזה מוכתם באונאה, הנשמה כולה נפגעת והקשר שלה עם בוראה מתערפל ,שכן אין אדם יכול לטעון שהוא דבק בה' בעוד פיו פוגע בנבראיו. הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק) ביאר כי האמת של אדם נבחנת בסיטואציות של לחץ

רהב תשרפ

ושל אובדן כוח .וחידש :מי שמחפש כבוד ,סופו שיאבד את כבודו ,אך מי שמבטל את רצונו מפני רצון ה' ,סופו שיהפוך למקור של ברכה לכל סביבתו .הסבר :כבודו של הכהן הגדול היה מבוסס על מעמד חיצוני ,ולכן הוא חש מאוים ברגע שהקהל פנה אל אחרים, ואילו שמעיה ואבטליון ,שבסיס כבודם היה תורתם הפנימית ,לא חשו מאוימים כלל, שהרי התורה אינה נגזלת מאדם לעולם. המבט הזה מלמד אותנו כי האדם המאמין הוא אדם שלו ,אדם שאינו פוחד מגדלותם של אחרים אלא רואה בהם הזדמנות להתחבר לטוב .האונאה של הכהן הגדול היא תזכורת מתמדת לכל אחד מאיתנו :האם אני בונה את ערכי מתוך האמת ,או מתוך תחרות? האם אני מאפשר לאחרים להיות גדולים לידי ,מבלי להרגיש שהדבר גורע ממני? כשאדם מגיע למדרגה זו ,הוא הופך להיות כלי קיבול לברכה ,והמילים שיוצאות מפיו הן מילים של אמת ,של אהבה ושל כבוד .זוהי ההנהגה הנדרשת מכל אחד מאיתנו, להיות נח ונוח לבריות ,ולהבין כי כבודו של הזולת הוא כבודי ,וכי כולנו חלק ממערכת אחת גדולה שבה האמת היא הנכס היקר ביותר. הבנייה של מצפן פנימי ,כזה שמכוון את הלב והלשון גם ברגעי מבחן ,דורשת מאיתנו לחדור אל שורש הנפש .לא מדובר בשיפור חיצוני של נימוסים ,אלא בתיקון עמוק שבו האדם מכיר בכך שכל מילה היוצאת מפיו היא עדות לאמונתו ולחיבורו לבורא עולם. כאשר המצפן הזה פועל כראוי ,האדם אינו זקוק להשוואות ,אינו מנוהל על ידי קנאה, ואינו חש מאוים מגדלותו של הזולת ,אלא רואה בה הזדמנות להתעלות. הרמח"ל (מסילת ישרים פרק יא) חידש :כי הלשון היא בבואה לנפש ,והדיבור הוא המקום שבו האדם מגלה את פנימיותו ,ועל כן מי שמקפיד על לשונו זוכה לטהרת הלב ,שכן השמירה על הפה מונעת מהאדם להוציא את הרע השוכן בקרבו אל הפועל .ביאור הדברים הוא שכל מילה של אונאת דברים היא למעשה שחרור של יצר רע שיוצא אל המרחב החיצוני ,וכשאנו מציבים גדר ובולמים את המילה הפוגענית ,אנו עוצרים את התפשטות הרע בעולם ובונים חומת מגן לנשמתנו. אורחות צדיקים (שער הבושה) ביאר :כי האדם נדרש להתבונן בכובד המשקל של הבושה שהוא עלול להטיל על חברו ,ולדעת כי כבוד האדם אינו הפקר ,ומי שמבייש את חברו הרי הוא מאבד את כבודו שלו ,שכן הכבוד האמיתי אינו ניתן להשגה על ידי השפלת האחר אלא על ידי הכרה במעלתו .הסבר לכך הוא שהבושה שנגרמת לזולת חוזרת כבומרנג אל המבייש ,והמצפן הפנימי נבנה על ידי ההבנה העמוקה שכבוד האדם הוא קדוש ,ופגיעה בו היא פגיעה בצלם האלוקים שבו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (אורות הקודש ח"ב) כתב :כי בכל נשמה מישראל חקוק צלם אלוקים ,והפוגע בחברו בדברים הרי הוא כפוגע בצלם אלוקים הזה ,ומי שזוכה לראות

גם לנשמה מגיע אוכל

את הנשמה של חברו ,אינו יכול להעלות על דעתו לפגוע בו ,שכן הוא רואה את האור המשותף לכולנו .ביאור המילים הוא שזוהי הנקודה שבה נבנה המצפן הפנימי -להסתכל על הזולת כחלק ממני ,כחלק מהשלמות האלוקית שאנו שואפים אליה יחד ,ומתוך מבט זה ,המילים המדויקות ביותר יהיו תמיד אלו שנועדו להוסיף אור ולא להחשיך. כאשר האדם מטמיע בתוכו את המבט הזה ,הוא כבר לא מחפש את הניצחון על האחר ,אלא את האמת המשותפת .הוא מבין שהתפקיד שלו בעולם הוא להיות צינור של ברכה ,וכשהוא שומר על לשונו ,הוא לא רק מקיים מצווה ,אלא הוא בונה בתוך עצמו כלי קיבול לאור גדול יותר .זוהי הדרך שבה אדם הופך את ליבו למקדש ,וכל דיבור שלו הופך להיות כקרבן מנחה ,נקי וטהור. המסע שעברנו בסוגיה זו מציב מראה אל מול עינינו ומלמדנו כי עוצמת המילים אינה נמדדת רק במידת הדיוק שלהן אלא בכוונה הטהורה המלווה אותן .כאשר התעמקנו בדברי הראשונים גילינו כי המפגש הטעון בבית המקדש אינו עניין של מה בכך אלא עדות חיה לדינמיקה שבין המעמד החיצוני לבין תמצית הנפש הפנימית .אנו למדים כי השתיקה האצילית של רבותינו שמעיה ואבטליון היא שהפכה אותם לנצחיים שכן הם הבינו כי הכבוד אינו נבנה על רמיסת האחר אלא על דביקות בבורא ובעומק התורה.

עיקר העניין: הבנו כי כל אימת שאנו פותחים את פינו עלינו לזכור כי המילים הן גשר של אור וכוחן לבנות או להחריב ,ותפקידנו הוא להפוך את הדיבור לכלי שרת של אהבה וחיבור בין איש לרעהו מתוך ענווה המכירה בצלם האלוקים השוכן בכל ברייה.