10. אדם שדחה את קיום המצווה לסוף הזמן ובסוף שכח, האם נקרא אנוס? | עמ׳ 192-201

10. אדם שדחה את קיום המצווה לסוף הזמן ובסוף שכח, האם נקרא אנוס? | עמ׳ 192-201 המרוץ העיקש של החיים ,השעות הקטנות שבורחות בין האצבעות ,והתחושה המוכרת שעדיין יש פנאי ,שיש מחר ,שיש זמן .אנו עומדים מול דמותו של אדם ,יהודי יקר השואף לקיים את רצון בוראו ,אך מציאות חייו מורכבת מטרדות וממשימות .הוא נושא בליבו את המצווה ,הוא רוצה בה ,אך בתוך ההמולה הוא מניח אותה…

10. אדם שדחה את קיום המצווה לסוף הזמן ובסוף שכח, האם נקרא אנוס? | עמ׳ 192-201 המרוץ העיקש של החיים ,השעות הקטנות שבורחות בין האצבעות ,והתחושה המוכרת שעדיין יש פנאי ,שיש מחר ,שיש זמן .אנו עומדים מול דמותו של אדם ,יהודי יקר השואף לקיים את רצון בוראו ,אך מציאות חייו מורכבת מטרדות וממשימות .הוא נושא בליבו את המצווה ,הוא רוצה בה ,אך בתוך ההמולה הוא מניח אותה לזמן מאוחר יותר .הוא מסתכל על השעון וחושב בליבו ,עוד מעט אעשה זאת ,עוד מעט אתפנה מכל ענייני העולם הזה ,ובשלוות נפש הוא דוחה את הקודש אל קצה גבול היכולת .ואז ,כהרף עין, הטרידה משכיחה ,הזיכרון דוהה ,והזמן שחשבנו שנותר לנו מתאדה כלא היה .ברגע שבו הוא חוזר לעצמו ,הוא מבין בבעתה שהרגע חלף ,שהשער ננעל ,ושמה שהיה אמור להיות מעשה של קדושה נותר בגדר חלום שלא מומש .האם ברגעים אלו ,כשהלב רוצה אך היד נותרה ריקה והמצווה לא קוימה ,הוא נחשב לאנוס ,למי שהגורל כפה עליו את הכישלון? או שמא ,הידיעה שהייתה בידו אפשרות לעשות זאת מוקדם יותר ,הופכת את

רהב תשרפ

השכחה הסופית הזו למחדל ,לפשיעה שאין עליה כפרה? הלב מבקש להבין היכן עובר הקו הדק שבין האדם התמים שנפל במלכודת החיים ,לבין זה שהתרשל בתפקידו ,ומהו המקום שבו משפט התורה פוגש את מציאות הנפש האנושית הפועמת. "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל" (ויקרא כה ,ל) .הפסוק הזה ,הטמון בפרשת בהר, משרטט את גבולות הזמן והאחריות האנושית בתוך המציאות הממונית .התורה מגדירה כאן מציאות של חלון הזדמנויות – שנה תמימה – שבתוכה יש לבעלים את הכוח והזכות להשיב את ביתו אליו .אם עבר הזמן ,הבית נחלט לצמיתות. המדרש והפרשנים רואים בפסוק זה לא רק דין ממוני ,אלא מסגרת המעלה שאלות יסוד על הגדרת האחריות :האם חלוף הזמן ללא פעולה הוא ביטוי של בחירה חופשית, או שמא לעיתים אנו נמצאים במקום שבו הדין הופך למוחלט ,גם אם בלב פנימה לא הייתה כוונה לוותר על הנכס. רש"י (על התורה ,ויקרא כה ,ל) כתב :שנה תמימה ,שלש מאות ושישים וחמישה ימים ימים ולא מן המנין .ביאר רש"י את הדיוק בזמן ,של שנה תמימה ,שאינה נמדדת לפי מניין השנים המקובל אלא לפי ימים מלאים של התקופה .מכאן אנו למדים כי התורה מדקדקת עם האדם על זמנו ,וכי המושג 'סוף הזמן' אינו מושג ערטילאי אלא מוגדר ומדויק. רבי אברהם אבן עזרא (על התורה ,ויקרא כה ,ל) פירש :וקם הבית ,שיעמוד הבית ברשות הקונה ולא יחזור לבעליו .ביאר האבן עזרא כי החלוט של הבית אינו פעולה מצד הקונה, אלא תוצאה של חלוף הזמן ללא פעולת גאולה מצד המוכר .המציאות היא שהזמן עצמו הוא זה שקובע את גורל הבית ,ואין בכוחו של המוכר לטעון לאחר מכן שרצה לגאול, אם לא עשה זאת בתוך המסגרת שנקצבה לו. הרמב"ן (על התורה ,ויקרא כה ,ל) ביאר :לצמיתות לקונה אותו ,שיהיה לו לקניין עולם ולא יצא ביובל .הוסיף הרמב"ן להסביר כי הדין כאן הוא סופי ומוחלט ,וכי אין היתר לחריגה .הקדושה של הזמן כאן היא קדושת גבול ,שכן כאשר הקב"ה קצב זמן ,הוא הופך לחלק מהגדרת המצווה או העסקה ,ואין לאדם רשות לומר שטעויותיו או שכחתו הן אונס המבטל את הדין. הספורנו (על התורה ,ויקרא כה ,ל) ביאר :לצמיתות ,שיהיה קניין מוחלט ללוקח לדורות. ביאר הספורנו כי המטרה היא להעניק ביטחון ללוקח ,וכי אין זה הוגן שהמוכר יוכל לבוא בכל עת ולערער על המכירה בטענות של אונס או שכחה ,שכן על האדם מוטלת האחריות לדעת את זמנו ולנהל את נכסיו. תרגום אונקלוס (על התורה ,ויקרא כה ,ל) תרגם :ויקום ביתא דבקריתא דבית חומה לקנינא

גם לנשמה מגיע אוכל

לזבני יתיה לדרורוהי לא יפוק ביובלא .התרגום מדגיש את המושג קנינא ,קניין שנעשה מוחלט בגלל שהזמן שניתן לגאולה עבר ,ומבליט כי התורה לא נתנה פתח מילוט למי שלא השכיל להשתמש בזמן שעמד לרשותו. הכלי יקר (על התורה ,ויקרא כה ,ל) ביאר :שנתן הקב"ה למוכר זמן מוגבל וקצוב ,כדי שיוכל להתאמץ ולגאול את ביתו ,ומי שלא השתמש בזמן הזה ,כאילו הראה בדעתו שאין הדבר חשוב בעיניו מספיק .הביאור הוא שגם במצבים שנראים לנו כ'אונס' או 'שכחה' ,התורה מסתכלת על המציאות הכוללת של האדם – האם אכן הוא עשה כל שביכולתו ,או שמא דחה והשתהה. בגמרא במסכת בבא קמא (דף י ע"ב) מבואר הדין היסודי לגבי אדם שנשא אבן בחיקו ושכח ממנה ,וכשעמד נפלה האבן והזיקה ,שהאדם פטור .הגמרא אומרת :אבן בחיקו ושכח ועמד ונפלה והזיקה פטור .רש"י שם מבאר :דאנוס הוא ,דאפילו הוה זכור תחילה הא מיהו בבתר הכי שכח ואנוס הוא .עומק היסוד כאן הוא שהתורה מכירה בכך שהאדם אינו מודע תמיד לכל פעולותיו ,וכאשר השכחה תוקפת אותו ,היא יוצרת מציאות חדשה שבה אין לו יכולת בחירה מודעת ,ולכן הוא נחשב כאנוס .גם אם בתחילה יכול היה להיזהר ,ברגע השכחה הוא אנוס ,והתורה אינה באה חשבון עם האדם על עצם העובדה ששכח ,אלא דנה את המצב הקיים. בגמרא במסכת ברכות (דף כו ע"א) נלמד הדין שמי שדילג על תפילתו ,אם היה זה בשוגג או בטעות ,יש לו אפשרות להשלים את תפילתו בתפילה הבאה .הגמרא אומרת :טעה ולא התפלל תפילה אחת מתפלל שתים בתפילה שאחריה .רש"י מבאר :טעה -ששכח ולא התפלל .הביאור הישיבתי כאן הוא שהגדרת התשלומין אינה חסד שניתן לכל אחד, אלא פתח שניתן למי שהקשר שלו עם הבורא לא נותק בכוונת מכוון .השכחה ,לפי דברי הגמרא ,אינה נתפסת כמרד או כזלזול ,אלא כסיבה המאפשרת לאדם לחזור ולתקן, והיכולת הזו להשלים מלמדת על כך שהתורה מקבלת את האונס שבא בעקבות השכחה. בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות (פרק ד הלכה א) מבואר בהרחבה העניין של תפילת תשלומין והיחס למי ששכח .שם דנים על הגבולות שבין הפשיעה לבין האונס בתפילה. המפרשים במקום מדגישים כי העיקר הוא הלב ,וכי כל עוד האדם לא זנח את הקשר עם התפילה ,הרי שהשכחה נחשבת כאירוע חיצוני שאינו פוגם בלב הפנימי .עומק העיון בירושלמי מעלה כי הדין תלוי בבחינה של האם האדם היה יכול להימנע מכך ,אך כיוון ששכח ,שוב אין הוא נחשב כמי שביטל את המצווה מתוך בחירה ,אלא כמי שנקלע לנסיבות המזכות אותו בהשלמה. הראשונים ,כעמודי התווך של עולם ההלכה ,ירדו לעומקם של המושגים אונס ופשיעה,

רהב תשרפ

וניסו להגדיר היכן נגמרת האחריות האישית של האדם ומתחילה ההכרה במציאות החיצונית שכפתה עליו את מעשיו או את מחדליו. רבנו מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה) ,המובא בנימוקי יוסף (בבא קמא דף י ע"ב) ,כתב: דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ,ובין כך ובין כך עברה לו השעה ,שאינו נקרא מזיד ופושע ,אלא הרי הוא בכלל טעה ולא התפלל שמתפלל שתים לתשלומין .ביאור הדברים הוא שהרמ"ה רואה את השכחה כאירוע שמבטל את כוונת הזדון ,וברגע שהאדם לא תכנן להפסיד את המצווה ,השכחה הופכת אותו למי שנקלע לנסיבות שאינן תלויות בו ,וממילא אין עליו דין פושע. רבי יוסף חביבא הנימוקי יוסף (בבא קמא דף י ע"ב) ביאר :ומיהו לענין תפלה יש לחוש יותר ,מפני שאמרו חז"ל לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לדין שמא יעבור, וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור ,כשעושה הרי הוא כפושע .הוסיף הנימוקי יוסף סייג חשוב לשיטת הרמ"ה ,כי למרות ששכחה היא אונס ,אין האדם יכול מראש להכניס את עצמו למצב של סיכון ולומר שיהיה אנוס ,שכן אז הוא מוגדר כפושע גמור בתחילתו. רבי אלכסנדר זיסקינד בספר האגודה (גיטין פרק שביעי אות קלב) כתב :וכיון שהיה בידו ימים רבים שבהם היה יכול לגאול את ביתו ולא היה אנוס בזה ,לכן הפסיד את זכותו לגאול את ביתו .הציב האגודה עמדה עקרונית השוללת את הגדרת האונס בסוף הזמן, אם לאדם הייתה שהות ארוכה לפעול קודם לכן .לפי שיטתו ,האחריות מלווה את האדם לאורך כל הדרך ,ואי אפשר להתעלם מהפנאי שהיה בידו קודם לכן. רבי שלמה בן אדרת ,הרשב"א (גיטין דף עה ע"א) ביאר :דבתי ערי חומה ,אינם נקנים לקונה אלא לאחר שנה ,וכל זמן שלא גאלם הרי הם נשארים ביד הלוקח .עומק דבריו הוא שהמכירה חלה באופן כזה שהזמן הוא המכריע ,וכל עוד לא פעל המוכר ,הדין פועל מאליו .הרשב"א מסייע לנו להבין את הדינמיקה שבין פעולת האדם לבין חלוף הזמן, שמשפיע על המעמד המשפטי של החפץ או של המצווה. רבי יום טוב אשבילי הריטב"א (בבא מציעא דף סג ע"א) כתב :דאפילו אם היה המוכר אנוס כל אותה השנה ,מ"מ כיון שבפועל לא גאל את הבית ,הוי הבית מכור לצמיתות ללוקח. העמיק הריטב"א להסביר כי ישנם מקרים שבהם התוצאה היא מוחלטת ,ללא קשר לשאלת האונס ,שכן המערכת המשפטית קבעה שהזמן הסופי הוא המגדיר את הקניין, ואין ביד האדם לשנות זאת בדיעבד גם בטענות של כורח הנסיבות. רבנו ניסים ,הר"ן (מסכת נדרים דף לה ע"א) ביאר :מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה, או ביום פלוני ,אם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ,ושכח או נאנס אח"כ

גם לנשמה מגיע אוכל

ולא עשהו ,י"א דמקרי אנוס .הוסיף הר"ן לבחון את שאלת האונס מתוך זווית הנדרים, ומצא כי ישנה תפיסה עקרונית הרואה בשכחה אונס ,דבר המלמד על ההכרה בכך שטבע האדם הוא לשכוח ,ואין התורה באה להחמיר בזה אלא במקום שישנה פשיעה ברורה. מרן רבי יוסף קארו (שולחן ערוך ,או"ח סימן ק"ח סעיף ח') כתב :מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל ,מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברה לו השעה ,וכן מי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבא לידי הפסד ועל ידי כך הפסיד מלהתפלל ,וכן מי שהוא שכור ולא התפלל ,כולם חשובים אנוסים ,ויש להם תשלומין .ביאור הדברים הוא שההלכה מכירה במציאות שבה האדם אינו מנתק את הקשר עם התפילה מרצונו ,אלא נסחף בתוך זרמי החיים ,וכל עוד לא מדובר בניתוק מכוון של זלזול ,הרי הוא זכאי להשלים את מה שהחסיר ,שכן היסוד הוא הקשר עם הבורא שאינו נפסק גם בשעת שכחה או טרדה. המגן אברהם (אורח חיים סימן ק"ח) ביאר :את הסתירה בין פסק מרן לשיטת האגודה, ומסביר כי בתפילה אנו מקלים יותר מאשר בשבועות ,משום שחומרת השבועה מחייבת זהירות רבה יותר ,בעוד בתפילה המטרה היא להשיב את האדם לחיק עבודת ה' ולא להטיל עליו קנסות שימנעו ממנו את התפילה .העמקה זו מלמדת אותנו כי הדין אינו מונוליטי אלא מתחשב בערכו של המעשה ובתפקידו בחיי האדם. בקצות החושן (חו"מ סימן נ"ה) חידש :שדין בתי ערי חומה מבוסס על כך שהמכירה חלה מיד ,וכל זכות שיש למוכר לפדות היא בבחינת תנאי צדדי ,ולכן לא שייך לומר שהאונס בסוף מבטל את המכירה ,שכן המכירה כבר עמדה בתוקפה .הסבר דבריו הוא כי אין כאן הוכחה מאונס ,אלא דין מוחלט בקניין שאינו נסוג מפני טענות חיצוניות ,ובכך הוא מנטרל את ההוכחה של האגודה ומציב תפיסה ברורה ביחסי ממון וזמן. נתיבות המשפט (חו"מ סימן נ"ה) פירש :את גדר מכירת בית בבתי ערי חומה באופן שונה, דהמכירה אינה חלה אלא לאחר שנה ,ולכן אם המוכר אנוס ביום האחרון ,היה ראוי שהאונס יפטור אותו ,אך אם למרות זאת חלה המכירה ,הרי זו ראיה שאונס בסוף אינו אונס .העמקה זו מציבה שתי תפיסות שונות לחלוטין בהבנת מהות הקניין והשפעתו על דיני האונס ,כאשר המחלוקת מחדדת את השאלה מתי מתגבשת התוצאה הסופית של הפעולה. הרמ"א (יו"ד סימן רל"ב סעיף י"ב) כתב :מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה ,או ביום פלוני ,יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום ,שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו ,ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ,ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו ,י"א דמקרי אונס ויש אומרים דלא מקרי אונס .הביאור הוא שהרמ"א משקף את הלבטים של הפוסקים בשאלה האם ניתן להגדיר שכחה כאונס,

רהב תשרפ

ומדגיש כי חומרת האיסור משפיעה על ההכרעה ,וכי הדין בנדרים מחייב דריכות מוגברת שאינה קיימת בהכרח במצבים אחרים. גדולי הדורות האחרונים ,שעיניהם צופות אל מרחבי ההלכה וליבם פתוח אל המורכבות האנושית ,העמיקו בסוגיה זו וביקשו למצוא את האיזון העדין שבין החובה המוטלת על האדם לבין המציאות שבה הוא שוכח או נמנע בשל אונס. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה ,סימן ק"ח ס"ק כ"ד) הביא את דברי החיי אדם ופסק :דאפילו מי שהיה טרוד לקנות ולמכור סחורתו וע"י כך עבר זמן התפילה ג"כ חשוב הוא כאנוס .הוסיף לבאר בס"ק כ"ג דאפילו אם התחיל להתעסק אחר שהגיע זמן תפילה ,באופן שהיה אסור לו להתחיל להתעסק בזה ,מ"מ כיון שלא ביטל התפלה בשאט נפש ,אלא היה סבור להתפלל אחר שיגמור העסק ושכח אח"כ ,יכול הוא להתפלל תפילת תשלומין .עומק דבריו הוא שההלכה מבחינה בין ניתוק פנימי של ביטול המצווה בשאט נפש לבין טעות בניהול הזמן ,וכאשר האדם חי את חייו מתוך רצון לעבוד את ה' ,גם השכחה בתוך הטרדות אינה מנתקת אותו מהזכות להשלים את תפילתו. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ב' ,אורח חיים סימן י"ד) כתב :דאף שהשולחן ערוך כתב שחשוב אנוס ,מכל מקום לכתחילה חלילה לאדם להכניס את עצמו למצב כזה ,ורק בדיעבד אנו מוצאים לו את הפתח הזה .ביאר רבנו את הצורך להבחין בין ההיתר ההלכתי לבין דרך החיים הראויה ,שכן גם אם התורה מעניקה לנו רשת ביטחון של תשלומין ,אל לנו לראות בה היתר לדחיינות ,אלא פתח של חסד למקרים שבהם האדם נסחף בניגוד לרצונו. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ד' ,סימן ט"ו) ביאר :דאין לנו לדמות כל אונס לאונס אחר ,וצריך להבחין בין מי שהיה טרוד במצווה או בצורך הכרחי לבין מי שנמשך אחר ליבו בלא צורך כלל .הוסיף הגרש"ה כי גדר הדין הוא בבירור הכוונה הפנימית של האדם ,וכי השכחה היא אנוס רק כשהיא נובעת מחוסר שימת לב רגעית בתוך מציאות של טרדה ,אך לא כאשר האדם מתעלם מהזמן מתוך רשלנות גרידא. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א' ,סימן כ"ו) חידש :דבכל עניין של תשלומין הכל תלוי במניעת הזדון ,וכל עוד לא הוכח שהאדם ביקש להימנע מהמצווה ,הרי הוא זכאי להשלמת החסרון .הסבר דבריו הוא שהמערכת של תשלומין היא מערכת המאפשרת לאדם לתקן את קלקוליו ,והשכחה ,על אף שהיא מצביעה על חוסר ערנות, אינה נחשבת כפעולה מכוונת נגד המצווה ,ולכן אינה מונעת מהאדם את השלמתה. הגענו אל תחנת המעשה ,אל המקום שבו הדיונים הסוערים שבין הראשונים והאחרונים פוגשים את הנהגת חיינו .הנפקא מינה המרכזית בנדון זה היא בראש ובראשונה עבור האדם העובד ,מי שמוצא את עצמו בתוך יום עמוס המוקדש לפרנסה .כאשר אדם קובע

גם לנשמה מגיע אוכל

פגישת עבודה שסופה מגיע קרוב מאוד לסוף זמן תפילה ,והוא מניח בליבו כי יספיק לסיים ולהתפלל ,הרי שאם המציאות טפחה על פניו והוא איחר ,פסק לנו הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה כי הוא נחשב לאנוס ויש לו תשלומין. ההלכה כאן אינה מודדת את העובדה הטכנית שאולי היה עליו להימנע מלכתחילה מלקבוע את הפגישה בשעה כזו ,אלא היא בוחנת את ליבו ,האם ביקש להתחמק או שמא היה שבוי בתוך מערכת מחויבויות שדרשה את תשומת ליבו ,ומכאן שהפתח לתשלומין נותר פתוח. מציאות שכיחה נוספת בימינו היא השכחה הנגרמת על ידי טכנולוגיה ומסכים .אדם שוקע בתוך עולמות הדיגיטל ,קורא מיילים או מתעסק בצרכי הציבור או הממון דרך המחשב ,ושוכח לחלוטין מהתפילה עד שעבר הזמן .הנפקא מינה כאן היא האם הגדרת האונס עומדת גם בעידן שבו ההסחות דעת הן כל כך נגישות ומרכזיות .מתוך דברי הפוסקים עולה כי גם כאן ,כל עוד האדם לא התכוון לבטל את התפילה מתוך כוונה של קלות ראש ,אלא נבלע בתוך שטף העיסוקים ,הרי שאין זה נחשב לשאט נפש והוא רשאי להתפלל תשלומין .עם זאת ,עלינו להישמר היטב ,שכן ככל שהדבר חוזר על עצמו ,הרי שהאדם הופך את השכחה לכלי של התעלמות ,ובמקום כזה ייתכן כי פגה הגדרת האונס ,שכן הוא היה צריך לצפות את הנולד ולגדר את עצמו מפני השכחה. שאלה מעשית נוספת נוגעת למי שמקבל על עצמו נדר או שבועה לעשות דבר מה ביום מסוים ,ומתוך עומס חיים שוכח ומחמיץ את המועד .על פי מה שראינו בשיטות השונות ,ישנה נפקא מינה משמעותית בין נדרים לבין תפילה .בעוד שבתפילה ההלכה נוטה להקל משום שרצון הבורא הוא בקשר ,הרי שבנדרים ושבועות אנו מוצאים את הגישה המחמירה של הרמ"א והאגודה ,המזהירה את האדם מפני האפשרות ששכחה לא תועיל כטענת אונס .הנפקא מינה לחיים היא שבכל הנוגע למחויבויות מול הזולת או נדרים להקדש ,על האדם להציב לעצמו תזכורות ולא להסתמך על חסדי האונס, שכן שם האחריות האישית והקפדנות על מילוי הדיבור היא הדרך היחידה להבטיח את קיום המצווה ללא כשל. עומק הרעיון העולה מן הסוגיה אינו נוגע רק לשאלה הטכנית האם מותר להשלים או לא ,אלא לבירור היחס שבין רצון האדם לבין הזמן הקצוב שניתן לו בעולם הזה. אנו מוצאים כי התורה ,במבטה על האדם ,אינה רואה אותו כמכונה המתוכנתת לבצע משימות ברגע מדויק ,אלא כיצור חי ,נושם ,שלעיתים נסער בתוך טרדות הקיום .המושג אונס ,במובנו העמוק ,הוא גילוי ההכרה של התורה במגבלות האנושיות ,בכך שאדם יכול להיות מלא ברצון טוב ,אך בתוך הנהר השוצף של החיים ,הוא עלול להיסחף ולהחמיץ את רגעי הקודש .העובדה שההלכה מחפשת את הדרך להשלמה ,את האפשרות לתקן ,מעידה על כך שהעיקר אינו רק ביצוע הפעולה החיצונית בזמנה ,אלא הקשר

רהב תשרפ

הפנימי שלא נותק .המצווה היא גשר שבין האדם לבורא ,וכל עוד הגשר הזה לא נהרס בכוונת מכוון על ידי האדם ,הרי שהוא נותר קיים ,גם אם האדם נקלע לעיכוב שאינו באשמתו הישירה. השכחה כאן הופכת להיות נקודת המבחן של הנפש .ישנה שכחה הנובעת מניתוק מוחלט ,מזלזול בערך העליון ,שאז אין האדם יכול לטעון לאונס ,שכן הוא עצמו הרחיק את עולמו הרוחני ממרכז חייו .אך ישנה שכחה הנובעת מהתמסרות לעולם, מתוך תחושה שגם העיסוקים האחרים הם חלק מהאחריות שהוטלה עליו .בתוך המתח הזה ,ההלכה מציבה את הגבול :אם האדם נאמן לרצונו להתפלל ,אם ליבו נשאר דבוק במטרה ,הרי שהשכחה אינה משמיטה את זכותו אלא רק מעכבת את ביטויה .בכך הופכת התפילה מפעולה רגעית למהלך חיים רציף ,שבו גם אם נפלת בדרך ,אתה נדרש לקום ולחבר מחדש את השברים ,כי זהו עצם טיבו של האדם בעולם הזה – להיות בתנועה מתמדת אל עבר השלמות ,גם מתוך הטעויות והשכחות. היכולת להשלים מה שחסר מלמדת אותנו על חסד עליון שאינו דורש מאיתנו שלמות בלתי אפשרית ,אלא כנות .כאשר אדם מגיע להכרה שגם ברגעי הפיזור והשכחה הוא אינו רוצה לוותר על הקשר עם הבורא ,הוא מוצא את הכוח להפוך את האונס לאירוע של תיקון .רעיון זה עומד בבסיס התפיסה של תשלומין – היכולת לקחת את החסר ולהפוך אותו למקום של גדילה .אנו למדים כי השלמות האמיתית אינה נמצאת בהיעדר טעויות ,אלא ביכולת לשוב ולהתחבר ,להשלים את מה שהוחמץ ,ולא לתת לייאוש או לתחושת האשמה לעצור את ההתקדמות .התורה אינה בונה מערכת של קנסות שנועדה להרחיק את האדם ,אלא מערכת של חיבורים שמטרתה לקרב אותו ,גם כשהוא רחוק, גם כשהוא טרוד ,וגם כשהוא שוכח. כשאנו ניגשים לבירור המחשבתי על השכחה ,אנו מגלים כי היא אינה רק כשל טכני של הזיכרון ,אלא ביטוי של המתח העצום שבו חי האדם ,האחוז בתוך עולם החומר בעוד נשמתו שואפת אל האינסוף .הנפש שואפת תמיד להידבק בבורא ,אך הגוף ,העמוס בטרדות ובצורך להתקיים ,לעיתים נשמט מתוך הקצב הרוחני .האמונה מלמדת אותנו כי גם ברגעי הפיזור ,כאשר הזיכרון בגד בנו ,השורש הנשמתי נותר מחובר ,שכן הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב ומסתכל על נקודת הרצון הפנימית שאינה משתנה גם כאשר המעשה החיצוני נקטע. השפת אמת (פרשת ויגש ,שנת תרנ"ד) כתב :כי כל עבודת האדם היא רק ברצון ,וכל מה שהלב חפץ הוא העיקר ,וגם בשעה שהאדם רחוק ממנו במעשיו ,הרי הוא קרוב אליו ברצון ליבו .הביאור הוא שהרצון הוא הלב הפועם של עבודת השם ,וכל עוד הרצון אינו פוסק ,האדם נחשב כמי שעובד את בוראו גם אם במציאות השעה עברה .השכחה ,לפי

גם לנשמה מגיע אוכל

שיטה זו ,אינה סותרת את הקשר ,אלא רק מציבה אתגר לאדם להוכיח כי תמצית מהותו היא הדבקות ,וכי השכחה היא רק מעטה חיצוני שאינו נוגע בגרעין הנשמה. רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק ,אות מט) ביאר :כי הנפילות והשכחות הם חלק בלתי נפרד מדרכו של האדם בעולם הזה ,כדי שידע כי אינו יכול להישען על עצמו ,אלא על העזרה הבאה מהשמים .העמקה זו פותחת פתח לשינוי גישה מהותי :במקום לראות בשכחה כישלון שגורם לעצבות ,יש לראות בה הזדמנות להכרה בכך שאנו נתונים בידיו של הבורא בכל רגע ורגע .כאשר אדם מבין שהשכחה מלמדת אותו על תלותו בבורא, הוא הופך את רגע החסרון לרגע של התקרבות ,שכן הכניעה להכרה שאיננו אדונים לזיכרוננו מעוררת בנו את הצורך לבקש סייעתא דשמיא בכל צעד ושעל. החיבור לנפש דורש מאיתנו להפסיק למדוד את ערכנו רק לפי הצלחותינו המעשיות, ולהתחיל למדוד אותו לפי עומק הרצון שלנו .אדם ששכח ,אך ליבו נשאר דואב על כך ,מעיד על כך שהוא נמצא בתוך תהליך של התקדמות רוחנית שאינה נמדדת רק בזמן השעון ,אלא בזמן הנצח .האמונה שהבורא מקבל את הרצון הטוב ,גם כשהוא לא בא לידי ביטוי מלא ,מעניקה כוח לנפש להתאושש מהנפילות ,להמשיך הלאה ולדעת שהתשובה היא תמיד אפשרית ,משום שהקשר עם השם הוא מהותי ,עמוק ,ובלתי ניתן להפרדה על ידי טעויות אנושיות גרידא. כשאנו עומדים מול המראה הפנימית ,המוסר תובע מאיתנו שלא להשתמש במושג האונס כמקלט נוח וזמין למחדלים המצטברים ביומיום .האמת היא לעיתים כואבת ודורשת אומץ :האם אכן היינו אנוסים במלוא מובן המילה ,או שמא הרפנו מעט מהאחריות ,והשכחה היא רק תוצאה של סדר עדיפויות שבו הקודש נדחק לפינה צדדית? המצפן הפנימי שאנו בונים אינו נמדד רק בדיעבד ,בשאלה האם מותר לנו להשלים את מה שהחסרנו ,אלא נמדד בראש ובראשונה לכתחילה ,במידת הכנות והיושר שבה אנו ניגשים לנהל את חיינו .ההבנה המוסרית העמוקה היא שהזמן שלנו אינו שייך לנו במובן של הפקרות ,אלא הוא פיקדון יקר ערך ,וכשאדם חי בתודעה של פיקדון ,השכחה הופכת לנדירה יותר ופחות מסתתרת תחת כסות של אונס .עלינו להבחין ביושר פנימי :אם השכחה הפכה לאורח קבוע בביתנו ,אין זה עוד אונס ,אלא סימן לקהות חושים שעלינו לעורר ,וההכרה בכך היא היא הצעד הראשון בתיקון .התיקון המוסרי אינו נבנה מתוך ייסורי מצפון מרים ,אלא מתוך התחדשות וערנות; לא להפוך את האונס לאידיאולוגיה שמצדיקה את התנהלותנו ,אלא להשתמש בו כתמרור אזהרה המשיב אותנו אל המסלול. התנועה המוסרית הנכונה אינה מנסה להצדיק את עצמנו בכל מחיר ,אלא שואפת לשפר את הקשר עם המקור .כשנפנים שהתפילה והמצווה הן לב החיים ומרכז הווייתנו ,נמצא את הדרכים הטכניות והנפשיות לא לשכוח ,ובכך נבנה מצפן שגם אם יטעה פעם אחת, לא יהפוך את הטעות לדרך חיים ,אלא יחזיר אותנו בכל פעם מחדש אל הדרך הנכונה.

רהב תשרפ

מן התובנות שעלינו לקחת עמנו אל סדר היום העמוס שלנו ,עולה בראש ובראשונה ההבנה כי האחריות אינה סותרת את האנושיות .נכון ,עלינו להציב גדרים ,לבנות סייגים בדמות תזכורות והתראות כדי שלא להגיע למצבי קצה ,אך יחד עם זאת ,אם מצאנו את עצמנו בתוך סערת החיים שגרמה לנו לשכוח ,אין זה הזמן לשקוע בייאוש או ברגשות אשם שמשתקים את עבודת הלב .הסוד הוא בתיקון המידי :ההלכה מעניקה לנו את כוח התשלומין ,לא רק כהיתר טכני אלא כהזדמנות נפשית להוכיח כי הקשר לא נותק מעולם .עלינו ללמוד להבחין ביושר בין אונס אמיתי ,שבו אדם מוצא את עצמו במצב שאינו בשליטתו ,לבין רשלנות שהיא בחירה מודעת ,ולתרגל כנות עצמית שתמנע מאיתנו להשתמש במושג האונס כתירוץ נוח להתעצלות .השאיפה היא לא לחיות בתוך הדיעבד ,אלא לבנות מערכת חיים שבה הקודש נמצא בראש סדר העדיפויות ,מתוך הכרה עמוקה כי הזמן הוא הפיקדון היקר ביותר שהופקד בידינו.

עיקר העניין: ההלכה אינה דנה רק במעשה הטכני ,אלא במקום שבו הלב נמצא ברגעי המבחן של החיים .השכחה ,בעוד שהיא עשויה להיראות ככשל ,הופכת תחת מבטה של תורה למבחן של רצון טהור :אם ליבו של האדם נותר דבוק בבורא עולם ,הרי שהשכחה נתפסת כאונס שאינו מנתק את הזיקה הנצחית .הדין היבש מבחין בחדות בין המזיד שניתק את הקשר לבין האנוס שנקלע לטרדות ,אך במעמקי הנפש ,העיקר הוא התנועה החוזרת אל המקור .כשהאדם מסרב לוותר ,קם להשלים את מה שהחסיר, ורואה בכל רגע הזדמנות לשוב ולהתחבר ,הוא הופך את השבר לתיקון ,ומגלה כי האהבה והרצון הם המגדירים האמיתיים של עבודת השם ,הרבה מעבר למגבלות הזמן החולף.

סוד הנשמה המושקעת בנשך ובמרבית :מדוע מלווה בריבית נפקד מתחיית המתים? העולם הזה נברא כפרוזדור המוליך אל הטרקלין של הנצח ,והנה ,בתוך המארג המופלא של מצוות התורה ,אנו פוגשים איסור חמור ומצמרר שקולו מהדהד במרחבי הזמן :איסור הריבית .התורה אינה מסתפקת בהגדרתו כאיסור ממוני ,אלא קושרת את גורלו של המלווה בריבית עם הסתלקותו מהתקווה הגדולה ביותר של האנושות – תחיית המתים .כיצד ייתכן שאדם שמילא את פיו כסף ,ימצא את עצמו ריק מכל כאשר יבוא המשיח ויקימו המתים לתחייה? מדוע עבירה זו ,הנוגעת לכיסו של אדם ,חורצת את גורלו הנצחי באופן כה טוטאלי ,בעוד עבירות ממוניות אחרות אינן נושאות עונש דרמטי