1. המלווה בריבית ותחיית המתים | עמ׳ 202-210

כעת נצלול אל דברי גדולי האחרונים ,אשר הניחו את יסודות הביאור לסוגיה זו בדרך של מידה כנגד מידה ,בראייה עמוקה על מהות האמונה והפרנסה. החיד"א בספרו כסא דוד (דרוש י"ג פרשת בהר) ביאר ,טעם הדבר דאינו קם לתחיית המתים מידה כנגד מידה ,שהרי עני חשוב כמת ,ועל ידי שנותן לו צדקה ומפרנסו הוא מחייה אותו ומקיים את נפשו .כמו כן המלווה לעני בשעת דוחקו כדי שיוכל לפרנס את עצמו…

1. המלווה בריבית ותחיית המתים | עמ׳ 202-210 רהב תשרפ

כעת נצלול אל דברי גדולי האחרונים ,אשר הניחו את יסודות הביאור לסוגיה זו בדרך של מידה כנגד מידה ,בראייה עמוקה על מהות האמונה והפרנסה. החיד"א בספרו כסא דוד (דרוש י"ג פרשת בהר) ביאר ,טעם הדבר דאינו קם לתחיית המתים מידה כנגד מידה ,שהרי עני חשוב כמת ,ועל ידי שנותן לו צדקה ומפרנסו הוא מחייה אותו ומקיים את נפשו .כמו כן המלווה לעני בשעת דוחקו כדי שיוכל לפרנס את עצמו הוא גם כן מחייה אותו ,מה שאין כן כשלוקח מאיתו נשך ריבית הרי הוא נושך אותו בזה ,ומגרע ממנו עד לבסוף לא נשאר מאומה בידו והוא ממיתו ,תחת שהיה לו להחיותו ,ולכך מי שעוזר לעני ומלווהו בשעת הצורך הוא כמחייה מתים ,וזה שמלווהו בריבית ראוי לו שלא יעמוד בתחיית המתים. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו תפארת יהונתן (פרשת כי תצא) ביאר ,מכיוון דקיימא לן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ,ולהלוות לישראל מצוה היא ,ולכך אין ליטול שכר, ולעובד כוכבים ומזלות דליכא מצוה מותר ,ולכך מי שנטל ריבית הפסיד שכרו לתחיית המתים .עוד כתב בספרו תפארת יהונתן ,זה שנוטל ריבית אם כן מדבר מועט מתהווה דבר מרובה ,וכן הוא העניין בתחיית המתים ,כי מעצם אחד שבשדרה נתהווה כל הגוף, ולכך מידה כנגד מידה שזה הרבה קנינו ,מידה כנגד מידה לבל יתרבה העצם דשדרה. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (חלק ב' דרוש ה') ביאר בדרך הלצה למה אדם המלווה בריבית לא יקום בתחיית המתים ,משום דמרגלא בפומי דאינשי על המלווה בריבית ,זה האיש מצליח ,הוא ישן ומעות שלו גדלות ויוסיפו יום ביומו, ואם כן לעתיד לבוא כשיבקש לקום בתחיית המתים ,יאמרו לו למה לך לקום ,שכב כי מעותיך יוסיפו ביומו. הנודע ביהודה בספרו אהבת ציון (דרוש שמיני) ביאר ,שהרי לעתיד לבוא כבר נאמר כי לא יהיה עוד השמש לאור יומם ,והיה לך ה' לאור עולם ,וידוע שסדר הזמנים הוא החילוף מיום ולילה והוא בסיבת תנועת הגלגלים השמש והכוכבים והירח ,אבל בהיבטל כל אלה אין בו שום שינוי ולא יהיה מידת לילה ויהיה כולו יום .והמלווה בריבית ידוע שלפי התחדשות יום ולילה יתוסף מעותיו והוא מצפה לחילוף הזמנים ,אבל בביטול הזמנים איך יתוסף מעותיו ,ולכן אין חפצו שיהיה אור ה' נגה עלינו ,ולכן מדויל ידו משתלם עונשו ,ורצונו יקוים לו ולא יקום לראות באור ה'. האדמו"ר בעל האמרי חיים (ספר מאיר החיים ,חלק ד' עמוד שפ"ד) ביאר ,כי הרי כל חיותם היא שהיום והלילה מתחלפים ,ובעד כל יום חדש הם מקבלים רווח נוסף ,ואם כן לעתיד לבוא כאשר הלילה כיום יאיר ,לא יהיו לילות ממילא כספם לא יביא רווחים ,עקב זה יגדל צערם ,לפיכך לא יקים אותם הקדוש ברוך הוא לתחייה כדי שלא יגרם להם צער. ועוד הוסיף ,כי הרי מובא בחז"ל שבתחיית המתים תוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת,

גם לנשמה מגיע אוכל

ולא יהיה צורך בהוצאות ,ממילא לא יצטרכו לבקש הלוואות ,ולמלווים בריבית לא יהיה במה להתעסק ,על כן לא יקומו לתחיית המתים. מו"ר הגרב"צ מוצפי ביאר על פי דרוש מדרש הנעלם בפרשת חיי שרה ,כי עפרון הוא שר דומה שנפקדו בידו כל נפשות שוכני עפר המתים ,והוא נותן משלו להם לקיים הבלי דגרמי ,שיהיה להם חיבור עם הנפש והרוח .ואם כן זהו האיש שעבר על אם כסף תלווה, ולא רצה להלוות בחינם ,אף עפרון אינו מלווה לו שפע ,וימות ויגוע ויכלה הבלי דגרמי, ולא יהיה לו קימה בעת תחיה. כעת נעמיק אל לב השאלה :מהו הקשר העמוק בין איסור הריבית לבין המהות של תחיית המתים? אנו מגלים כי השורש אינו נעוץ רק במעשה הטכני ,אלא בתפיסת עולמו של האדם ובמידת האמונה שלו בבורא עולם ,המנהיג את פרנסתו ואת קיומו. רבי יהודה בן תימא (מסכת סנהדרין דף נ"ט ע"ב) אמר ,אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין .אחרי החטא נענש ונגזר עליו בזיעת אפך תאכל לחם .הביאור הפשוט הוא שעמל הפרנסה אינו עונש בלבד ,אלא הוא הדרך שבה הקדוש ברוך הוא קושר את האדם אליו ,שכן האדם נדרש לשאת את עיניו אל השמיים ולבטוח בה' שיצליח את דרכו .בעולם הזה ,כאשר סוחר מנסה לפתוח חנות ,הוא מלא בחששות ודאגות ,ופתרונו היחיד הוא התפילה והאמונה שהקב"ה הוא המפרנס ומצליח את המעשה .לעומת זאת ,המלווה בריבית חי באשליה שאין לו דאגה ,שכן אם הלווה לא ישלם ,הוא יגבה את חובו ללא רחמים .אמונה זו בכוחו ובעוצם ידו ,ללא הצורך להישען על השגחת ה' ,היא שיוצרת את הנתק הרוחני שמוביל לריחוק מהאמונה השלמה. האמונה בתחיית המתים היא הנס הגדול מכולם ,שבו אנו מאמינים כי הקדוש ברוך הוא יאסוף את העצמות והגופות שנרקבו וייתן בהם חיים .זהו שיא האמונה במי שחידש את העולם וביכולתו לשנות את הטבע .מי שחי את חייו מתוך ביטחון עצמי מוחלט ומתוך תפיסה שהכסף והרווחים הם תוצאה של חכמתו ומעשיו ,ולא של השגחת ה' ,אינו מסוגל להפנים את האמונה בנס שכזה .המהר"ל (גור אריה פרק ב') כתב ,שהקבורה היא כהטמנה של זרע באדמה ,המאמין בצמיחה עתידית מתוך הריקבון .תוספות (מסכת שבת דף ל"א) ביארו ,שסדר זרעים נקרא אמונה ,משום שמי שזורע מאמין בבורא שיצמיח לו פרי .אם כן ,השורש של התחייה והשורש של עבודת השדה והפרנסה אחד הם :האמונה בכך שהקב"ה מנהיג את העולם גם במקומות שבהם הטבע נראה כמת. מכאן מובן הקשר לארץ ישראל ,פלטרין של מלך ,שבה האמונה היא תנאי לקיום. כאשר הקב"ה מזכיר את יציאת מצרים בפרשת ריבית ,הוא מלמד אותנו כי השקפת העולם המצרית ,שסמכה על הנילוס ולא על תפילה וביטחון בה' ,היא השורש של האמונה המוטעית .עם ישראל יצא ממצרים כדי לעבור שינוי מהותי ,לשוב ולהכיר כי

רהב תשרפ

הכל תלוי בה' .לכן בכל יום אנו אומרים בתפילת שמונה עשרה בברכת מחייה המתים, ורבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש) ביאר ,שכל מי שאומר ברכה זו חייב לקבוע בליבו את האמונה בהקב"ה שמחייה מתים .המלווה בריבית ,שכל חייו התרגל לסמוך על רווחי הריבית ועל תנועת הזמן הכלכלית ולא על השגחת ה' ,מאבד את הכלי הפנימי שבאמצעותו ניתן להאמין בתחיית המתים. ההעמקה בדרך החסידות והפנימיות מגלה לנו כי שאלת הריבית אינה מסתכמת רק במערכת היחסים הממונית שבין מלווה ללווה ,אלא היא נוגעת בשורש החיים ובאנרגיה האלוהית הזורמת בבריאה .בעולם הפנימי ,הכסף נתפס ככלי המעביר שפע ,וכאשר אדם נוטל ריבית ,הוא עושה פעולה של עצירה ושל חסימה ,המנתקת את השפע ממקורו ומכלה את חיותו של האחר. רבי מנחם נחום מצ'רנוביל (מאור עיניים ,פרשת בהר) ביאר ,ענין הריבית הוא בחינת סמא דמותא ,שהרי כשמלווה לו בחינם הוא נותן לו חיים ,וכשהוא לוקח ממנו ריבית הוא גוזל ממנו את חיותו והוא בבחינת ממית את הנפש .בספרו הוא מעמיק ומסביר שהעולם כולו בנוי על חסד ועל השפעה ,ומי שמבקש לקחת לעצמו מתוך דוחקו של חברו ,פועל הפוך ממידת הבורא .החיות של תחיית המתים באה מאותה מידת חסד שבה הקדוש ברוך הוא מחייה את המתים ,ולכן מי שהופך את כלי החסד – הכסף וההלוואה – לכלי של מיתה ושל ריבוי עצמי על חשבון השני ,מנתק את עצמו מאותה מידה של חסד המאפשרת את התחייה. בספר הזוהר (חלק א' ,דף ק"ג) נרמז ,כי ישנם כוחות המבקשים לינוק מן החיות של האדם ,והריבית נחשבת כפעולה המזינה את כוחות הקליפה המבקשים להפריד בין הנשמה לבין המקור .כאשר אדם לוקח ריבית ,הוא מוסיף כוח לאותם כוחות המבקשים להעמיד את האדם על כוחו העצמי בלבד ,כביכול בנפרד מהבורא .זוהי תמצית החטא שבעקבותיו איבד אדם הראשון את חיי הנצח המוחלטים ,והתיקון שבו שבים לתחיית המתים הוא על ידי הכרה גמורה בכך שהכל מהשם. בעל הבית הלוי (על התורה ,פרשת בהר) כתב ,כי הריבית מבטאת את חוסר האמון בהשגחת השם .הלווה בריבית חושב שבאמצעות פעולה זו הוא מבטיח לעצמו את עתידו הכלכלי ,אך באמת הוא רק מחזק את האחיזה בעולם הזה ומרחיק את האחיזה בעולם הבא .התיקון לנפש הוא להבין שההון האמיתי אינו נמדד בתוספת של אחוזים על הלוואה ,אלא במידת ההתקשרות לבורא .ככל שהאדם מוותר על רדיפת היתרון המדומה ,כך הוא מתחבר יותר למקור החיים ,וכך הוא נעשה כלי לקבל את חיות הנצח בתחיית המתים. הנפש הפועלת מתוך הבנה שכל מה שניתן לה הוא פיקדון ,אינה מבקשת להוסיף על

גם לנשמה מגיע אוכל

חשבון הזולת ,אלא מבקשת להרבות חסד בעולם .כשאדם מבין כי בתחיית המתים לא יהיה ערך לכסף ,אלא רק לזכויות ולחיבורים הרוחניים שצבר ,הוא מפסיק לחפש את הריבית ומחפש את הריבית הרוחנית – את החיבור לה' שאינו פוסק לעולם. הדיון ההלכתי המעשי בעניינו של המלווה בריבית חושף את החומרה שבה ראו חכמינו את האיסור הזה ,חומרה שאינה רק תיאורטית אלא מתרגמת למציאות משפטית וקהילתית ברורה .כשאנו בוחנים את פסיקותיהם של חז"ל ,אנו מגלים כי המלווה בריבית נתפס כמי שחצה קו אדום במרקם החברתי והמוסרי ,ולכן עליו לשאת בהשלכות מעשיות המעידות על איבוד האמון בו. המשנה במסכת סנהדרין (דף כ"ד ע"ב') קבעה כי המלווה בריבית פסול לעדות .רש"י שם ביאר כי המלווה בריבית מוחזק כמי שאינו חושש לשם שמיים ואינו נרתע מלעבור על דברי תורה בשביל רווח כספי ,ולכן אינו נאמן עוד בבית דין .חומרה זו מלמדת אותנו כי העבירה על איסור ריבית פוגעת ביושר הפנימי של האדם עד כדי כך שהוא אינו ראוי להעיד על האמת ,שהרי אדם שמעוות את האמת הכלכלית למען בצע כסף ,אינו יכול להיות עד נאמן למציאות. הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ע"ב ע"א') דנה בהרחבה בהבדל שבין ריבית קצוצה לבין אבק ריבית ,ומבארת כיצד יש להשיב את הממון .הראשונים דנו ארוכות בשאלה האם מלווה בריבית חייב להחזיר את הממון ללווה ,וקבעו כי בריבית קצוצה בית הדין מוציא את הממון מידו .התוספות (מסכת בבא מציעא שם) הרחיבו בביאור הדברים וציינו כי הדין הזה נועד להרחיק את האדם מן העבירה ולהחזיר את הגזילה לבעליה ,שהרי אין כל תוקף ממוני לריבית שנוטלת את חיותו של הזולת. בספר החינוך (מצווה ס"ו) ביאר כי חומרת האיסור נובעת מכך שהתורה רוצה שהאדם יהיה מלא בחסד ורחמים כלפי חברו ,והריבית היא ביטוי ללב קשה ואכזרי .לכן ,גזרו חכמים גזירות שונות כדי להרחיק את האדם מכל חשש ריבית ,אפילו במקרים שאינם ריבית גמורה .ההלכה אינה מסתפקת רק באיסור התורה ,אלא בונה מערכת של סייגים שנועדו להגן על הלווה ולהבטיח ששום טיפה של ריבית לא תחלחל למערכת היחסים בין יהודי לחברו. העיקרון המנחה את כל הדיונים הללו הוא ההבנה שהמלווה בריבית ,בעצם פעולתו, מציב את ממונו כערך עליון על פני האמונה והחסד .חכמינו ,בחוכמתם ,זיהו כי ברגע שהאדם מתיר לעצמו לנצל את מצוקתו של חברו לצורך רווח אישי ,הוא מאבד את השייכות הטבעית שלו לקהילה המבוססת על אמון הדדי .הפסול לעדות ,החובה להחזיר את הממון ,וההקפדה היתרה של חכמים ,אינם רק עונשים משפטיים ,אלא ביטוי לרצון

רהב תשרפ

לשמור על נפשו של האדם מלהתדרדר למקום שבו הוא שוכח את חובתו כלפי בוראו וכלפי אחיו. הקשר בין איסור הריבית לבין מידת החסד הוא בבחינת הפכים המכחישים זה את זה ,שכן עולם החסד בנוי על הנתינה וההתפשטות ,בעוד שהריבית בנויה על הנטילה והצמצום .מידת החסד היא הנקודה שבה הנשמה יוצאת מעצמה אל הזולת ,ובכך היא מדמה את עצמה לבורא יתברך ,שכל עניינו הוא להשפיע ולהחיות ,ואילו הריבית היא ההיפך הגמור ,שכן היא מבקשת לבלוע את חיותו של האחר לתוך עצמו. החפץ חיים בספרו אהבת חסד (חלק ב' ,פרק א') מבאר ,כי כל קיומו של העולם תלוי בחסד ,ומי שמלווה בריבית הרי הוא עוקר את יסוד החסד ומחליף אותו במידת הדין והאכזריות .החסד הוא הערוץ שדרכו יורד השפע האלוקי לעולם ,וכאשר אדם מחליט לחסום את הערוץ הזה על ידי דרישת ריבית ,הוא אינו רק עובר עבירה ממונית ,אלא הוא מנתק את הצינור שמחבר אותו ואת זולתו אל מקור השפע .הנתינה שבתורה ,וההלוואה בחינם בפרט ,הן כלים שנועדו לבנות חברה שבה האדם מרגיש אחריות על אחיו ,ובכך הוא הופך לשותף בבניינו של עולם. רבנו בחיי (בכד הקמח ,ערך גמילות חסדים) כתב ,כי החסד הוא מידה אלוהית שניתנה לאדם כדי שיהיה בה שותף למעשה בראשית .הריבית ,לעומת זאת ,היא הפגנת חוסר אמון בהשגחה ,שהרי המלווה בריבית חושש שמא יחסר לו ממונו ולכן הוא תובע תוספת, אך האמת היא שהחסד הוא המבטיח את השפע .המלווה בחסד יודע שהקדוש ברוך הוא הוא הזן ומפרנס לכל ,ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להלוות בחינם ,מתוך ביטחון מלא שהחסד יחזור אליו כפל כפליים .הריבית היא ביטוי של פחד ושל חוסר אמונה, בעוד שהחסד הוא ביטוי של אהבה ושל ביטחון בבורא. ספר החינוך (מצווה ס"ו) הדגיש ,כי התורה חסה על הלווה ורוצה להסיר ממנו את עול הדאגה ,ומי שנוהג במידת החסד ומלווה ללא ריבית ,מקבל על עצמו את עול מלכות שמיים ומצטרף למעגל החיים של הכלל .החסד אינו רק פעולה חיצונית של נתינת כסף, אלא הוא שינוי של הלב – לעבור ממצב של תביעה לקבל ,למצב של שאיפה להעניק. כשם שהקב"ה מחייה את העולם בחסד ,כך האדם המלווה בחסד מקדש את הממון שלו והופך אותו לכלי המעביר חיים ,וכך הוא נבנה כמי שראוי לחיי הנצח ,כי הוא בנה בתוכו את המידה הנצחית של החסד. עומק הדיון בין הריבית האסורה מדאורייתא לבין הריבית שנאסרה מדברי חכמים, חושף לפנינו תמונה מורכבת של השמירה על נשמת האדם מפני שחיקה רוחנית .חכמינו זכרונם לברכה ,ברוח קודשם ,לא רק פירשו את רצון התורה ,אלא בנו סייג ועומק של

גם לנשמה מגיע אוכל

הגנה כדי להבטיח שגם באזורים אפורים ,שבהם לכאורה אין נשך ישיר ,לא ייווצר הנתק המקולל מהחיים הנצחיים. הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק ד' הלכה א') כתב ,איזהו נשך ואיזהו תרבית ,נשך זה האוכל ריבית ,תרבית זה המרבה מעותיו ,וכל אלו אסורין מן התורה .ובדבריו הוא מגדיר את גבולות האיסור המוחלט שבו התורה הציבה מחסום ברור בפני הפגיעה בחיותו של הזולת .כאשר הרמב"ם מפרט את ההלכות ,הוא מציב רף גבוה של אזהרה המיועדת להרחיק את האדם מכל צורה של ניצול ,ומדגיש כי גם הפעולות שנראות כמשא ומתן רגיל עלולות להפוך לריבית אם אין אדם נזהר בדקדוקי הדין. מרן השולחן ערוך (יו"ד סימן ק"ס סעיף א') ביאר ,שכל המלווה בריבית עובר בלאו ,ויש בזה חומרה יתרה עד שאין לו חלק לעולם הבא .הדיון המפורט בספרי הפוסקים על הריבית מדרבנן ,כמו אבק ריבית או ריבית מאוחרת ,מלמד אותנו כי גם היכן שאין איסור גמור מהתורה ,חכמים ראו לנכון להגביל את הממון מתוך הבנה שכל מגע עם ריבית משפיע על האדם ,משנה את יחסו לכסף ,ומחליש את הביטחון שלו בהשגחה הפרטית. החזון איש (יו"ד סימן ע') ביאר ,שחכמים תקנו סייגים לריבית כדי למנוע מצב שבו הסוחר יתרגל לחשיבה עסקית שבה האדם מחפש רווח על חשבון הזמן של חברו ,דבר שמהווה שורש הרע .ההבנה העמוקה היא שהריבית מדרבנן ,אף שאינה בעלת אותה חומרה טכנית ,היא תמרור אזהרה שמטרתו לעצור את האדם בטרם ידרדר אל האיסור דאורייתא ,שבו השכחה מהבורא הופכת לדרך חיים. ההבחנה הזו מלמדת אותנו כי עבודת ה' אינה מסתפקת בציות יבש לחוק ,אלא דורשת מודעות פנימית .כאשר אדם נזהר גם מהריבית שנאסרה מדברי חכמים ,הוא מוכיח כי לבו נתון אל הקדושה וכי הוא מבין שהממון הוא פיקדון ולא אמצעי לצבירת כוח. בדרך זו ,הוא מחזק את אמונתו ומבטיח לעצמו שגם אם עולם העסקים דורש ממנו התעסקות יומיומית ,הוא לא יאבד את הקשר לחיים הנצחיים ,ויהיה ראוי לאותו עולם שכולו חסד וחיים. הבית היהודי הוא המבצר האחרון של הקדושה ,מקדש מעט שבו שורה השכינה כאשר אנו מקפידים על אדני האמת והיושר .כאשר אנו מכניסים אל תוך הבית ממון שהושג בדרך של נטילת ריבית ,אנו מערערים את היסודות שעליהם בנויה האהבה והאמון, ומחדירים אל תוך האווירה המשפחתית מתח של חוסר מנוחה ,שכן הריבית נושאת עמה את החרדה של הלווה ואת אכזריותו של המלווה. החפץ חיים (ספרו אהבת חסד ,חלק ב' פרק ב') ביאר ,כי הממון שאינו מגיע ביושר ובדרך חסד אינו מביא ברכה לביתו של אדם ,אלא להיפך ,הוא מביא עמו מריבה וקנאה .הברכה בבית תלויה בכך שהפרנסה תהיה נקייה מכל שמץ של עוולה ,שכן הבית הוא המקום

רהב תשרפ

שבו האדם אמור לחוש את חסד ה' ואת השגחתו ,וכאשר הכסף שבבית מקורו בנשיכת אחינו ,הצינור שדרכו יורדת השפע והשלווה נסתם. הסבא מנובהרדוק (בספרו מדרגת האדם) חידש ,כי האדם המכניס ממון של ריבית לביתו, מכניס עמו כוח של פירוד .הוא מסביר כי הריבית מעוררת אצל המלווה את מידת האנוכיות ואצל הלווה את מידת הקפידא והכעס ,ומשני הכיוונים מתערער השלום שבין בני הזוג ,שהרי השלום זקוק לאווירה של ויתור ושל נתינה ,ולא לאווירה של חישוב ושל תביעת יתר .התביעה להוסיף על הקרן היא שורש הרע שמרחיק את לבבות בני המשפחה זה מזה ,שכן במקום לראות זה את זה כשותפים לבניית בית של חסד ,הם עלולים להתחיל למדוד זה את זה במידות של כדאיות ושל חשבונות. בספר שערי תשובה (לרבינו יונה ,שער ג') ביאר ,כי עוון הגזל והריבית פוגע בחינוך הילדים ,שהרי הילדים צופים בהתנהגות ההורים ורואים כיצד הם מתייחסים לרכוש ולממון .כאשר ההורים נוהגים בהקפדה יתרה על ממונם באופן שאינו הגון ,הילדים סופגים את הערכים הללו והבית הופך למקום שבו העיקר הוא הצבירה ולא הערכים הנשמתיים .התוצאה היא דור שגדל עם תפיסה מעוותת של ערך החיים ושל הכבוד לזולת ,דבר שפוגע בטווח הארוך בחוסן המשפחתי ובשמחה הפנימית של בני הבית. השלווה המשפחתית זקוקה לרוחב לב ,והריבית היא כוח המצמצם את הלב .כשאדם מלווה בריבית ,הוא לומד לחפש את הרווח המהיר ואת התוספת המידית ,ובתוך כך הוא מאבד את הסבלנות הנחוצה כל כך בתוך המשפחה .האימון שה' יזמין לנו את פרנסתנו ביושר ,הוא התרופה הטובה ביותר לשלום בית ,שכן הוא משחרר את האדם מהלחץ המיותר ומאפשר לו להקדיש את זמנו ואת כוחו לבניית הקשרים היקרים ביותר בחייו. אחרי שהעמקנו בכל חומרת האיסור ובשורשו הנורא ,עולה השאלה הגדולה שנוקבת את הלב :האם יש תקנה לאדם שנכשל בנתינת ריבית? האם ניתן לשוב מן המקום הזה, שבו נראה כי האדם חתם את גורלו ונתק עצמו ממעגל החיים הנצחי? התשובה המזוככת והמרטיטה היא ששערי תשובה לעולם אינם ננעלים ,והקדוש ברוך הוא ממתין לכל שב ושב ,מחכה לראות את האדם מנער מעליו את האבק ואת הלכלוך שדבק בו ,ושב אל אמונתו הפשוטה ותמימה בבורא העולם. הרמב"ם (הלכות תשובה פרק א') ביאר ,שעיקר התשובה היא עזיבת החטא ,והתשובה המלאה בממון היא השבת הגזילה לידי בעליה .המלווה בריבית שהחליט לשוב אל ה', מחויב בראש ובראשונה להוציא מכיסו את הממון שאינו שלו ,שכן הריבית שנטל היא גזל גמור ,וכל עוד היא בידו ,הוא מחזיק בידו את הסיבה להרחקה מהחיים .החזרת הממון היא המעשה הראשון שפותח את הסתימות שבנפש ומאפשר לאור האמונה לחזור ולהאיר בו.

גם לנשמה מגיע אוכל

השולחן ערוך (יו"ד סימן ק"ס סעיף א') ביאר ,כיצד יש לבצע את ההשבה בפועל ,ומורה על כך שהמלווה חייב להחזיר ללווה את כל הריבית שנטל ממנו ,ואין בזה שום פשרה. כאשר האדם משיב את המעות ,הוא לא רק עושה פעולה טכנית של חשבונאות ,אלא הוא מכריז קבל עם ועולם :אני מוותר על הרדיפה אחר היתרון המדומה ,אני מוותר על הכוחנות שביקשתי להפגין על חשבון אחי ,ואני חוזר להיות חלק מהעם שמבטחיו רק בה'. רבינו יונה (שערי תשובה שער ג') ביאר ,שתשובה על עבירות שבין אדם לחברו דורשת חרטה עמוקה על הצער והנזק שנגרמו לזולת .המלווה בריבית צריך להכיר בכך שעל ידי מעשיו הוא גרם לזולתו תחושת חנק וייאוש ,והחרטה צריכה להגיע מתוך הבנה שהפגיעה בחברו היא פגיעה בצלם אלוהים שבו .כאשר האדם בוכים לבו על כך שפגע בחייו של אחיו ,התשובה הופכת למטהרת ומשנה את מהותו. החפץ חיים (בספרו אהבת חסד חלק ב') ביאר ,שהתיקון השלם למלווה בריבית הוא להפוך את דרכיו ולהפוך לאיש חסד .במקום לחפש רווח על כל צעד ושעל ,עליו להתחיל לחפש את ההזדמנות להלוות בחינם ,לעזור לזולת להשתקם ,ולהיות שותף בהחיאת נפשות .כאשר האדם משנה את כיוון הממון שלו מנשיכה לנתינה ,הוא לא רק מתקן את העבר ,אלא הוא בונה לעצמו עתיד חדש שבו הוא מוכשר לקבל את החיות של תחיית המתים ,שכן הוא הפך את עצמו לכלי שכולו חסד.

עיקר העניין: המסע המרתק שעברנו סביב איסור הריבית גילה לנו עומק מפתיע בפרשת הדרכים שבין הממון לבין הנצח .גילינו כי איסור זה אינו רק תקנה כלכלית קרה, אלא שזורה בו תפיסת עולם שורשית המקשרת בין האופן שבו אנו מתנהלים עם כספנו לבין זכייתנו בעולם העתיד .הריבית מסמלת במידת מה את הניתוק מן החסד האלוקי ואת הניסיון האנושי לצמצם את זולתנו לטובת רווח אישי ,ובכך היא עומדת בסתירה מוחלטת למידת החיקוי של הקדוש ברוך הוא ,המנהיג את עולמו במידת הרחמים .הבנו כי מי שבוחר לחיות מנשיכת אחינו ,שוכח שהקיום האמיתי והתחייה אינם נובעים ממעשי ידינו אלא מהתקשרות עמוקה ואמונית למקור החיים, הזן ומפרנס לכל .זכינו לראות כיצד התשובה ,השבת הממון וההתחזקות במידת החסד ,הם הדרך היחידה להסיר את המחיצות המפרידות בינינו לבין שורש החיים .בסיכומו של דבר ,הריבית היא קריאה פנימית להתעוררות רוחנית ,להמיר את דאגות הממון באמונה שלמה בבורא ,ובכך להפוך לכלי קיבול לברכה ולחיים נצחיים שאינם פוסקים לעולם.