5. האם מותר ללוות בריבית לצורך שבת? | עמ׳ 235-243

5. האם מותר ללוות בריבית לצורך שבת? | עמ׳ 235-243 שבת קודש ,מלכתא דשבתא ,עומדת בפתח ,וכל בית ישראל מתכונן לקראתה בהתרגשות .הבית מתמלא ריח תבשילים ,הנרות דולקים ,והשולחן ערוך לכבוד היום הקדוש .אולם ,מה קורה כאשר יד המקרה משיגה את האדם ,והמזומן בכיסו אזל דווקא ברגעים אלו ,כאשר הוא מבקש להדר לכבוד שבת? בתוך סבך המציאות הכלכלית המאתגרת ,ניצבת שאלה מטלטלת…

5. האם מותר ללוות בריבית לצורך שבת? | עמ׳ 235-243 שבת קודש ,מלכתא דשבתא ,עומדת בפתח ,וכל בית ישראל מתכונן לקראתה בהתרגשות .הבית מתמלא ריח תבשילים ,הנרות דולקים ,והשולחן ערוך לכבוד היום הקדוש .אולם ,מה קורה כאשר יד המקרה משיגה את האדם ,והמזומן בכיסו אזל דווקא ברגעים אלו ,כאשר הוא מבקש להדר לכבוד שבת? בתוך סבך המציאות הכלכלית המאתגרת ,ניצבת שאלה מטלטלת שמרעידה את אמות הסיפים :האם ניתן לחצות את הגבול ההלכתי החמור של איסור ריבית ,ולו למען קיום מצוות עונג שבת? האם כבוד השבת ,החביב כל כך על הקב"ה ,יש בו כדי להקל באיסור של תורה ,או שמא דווקא במקום של קדושה עליונה ,נדרש האדם להתמודד עם מגבלותיו בלי לפרוץ את הגדרים? השאלה הזו אינה רק הלכתית יבשה; היא צלילה לתוך הנפש של האדם המבקש לשמוח בשבת ,ומולו החשש מאיסור חמור ,והמתח הבלתי נסבל שבין הרצון להאדיר את השבת לבין הצורך לשמור על קדושת הממון. כדי לעמוד על שורשי הדברים ולצלול אל מעמקי הסוגיה ,עלינו להקדים ולהציב לנגד עינינו את המצווה הגדולה של עונג שבת ,כפי שנאמרה בפי הנביא ישעיהו (נח ,יג): ענֶג לִ ְקדוֹ ׁש ה' ְמכֻ ּ ָבד וְ כִ ּ ַב ְד ּתוֹ ֵמעֲ שׂ וֹ ת ְ ּד ָרכֶ ָ יך ִמ ּ ְמצֹא חֶ ְפ ְצ ָך וְ דַ ּ ֵבר ָדּבָ ר". את לַ ַּׁש ּ ָבת ֹ "וְ ָק ָר ָ פסוק זה מהווה את הנר המאיר את הדרך בה אנו פוסעים ,כאשר אנו מבקשים לבחון

גם לנשמה מגיע אוכל

כיצד ניתן להדר בכבוד היום הזה ,גם כאשר היד אינה משגת ,ואת המתח שבין קדושת השבת לבין שמירת איסורי התורה. המגן אברהם (או"ח סימן רמ"ב ס"ק ב') כתב שמותר ללוות בריבית לצורך סעודת שבת. בדבריו הוא מניח יסוד רחב ,שבו צרכי השבת ,כביכול ,פורצים את גדרי הממון הרגילים, ומאפשרים לאדם למצוא דרך להשיג את צרכיו גם במחיר של הלוואה בריבית ,וזאת מתוך רצון להעמיד שולחן מכובד לכבוד המלכה. המשנה ברורה (או"ח סימן רמ"ב) ביאר שאין הדברים אמורים בהיתר גורף לכל סוגי הריבית ,אלא שיש לחלק בין גוי לישראל ,שכן בגוי אין איסור ריבית ,וכן יש לבחון את האופן שבו מתבצעת הריבית .הוא מסביר כי ריבית דרבנן ,אם היא נעשית דרך מקח, דהיינו שקונה מוצרים לכבוד שבת בהקפה ומסכם עם המוכר שעל כל איחור בתשלום יצטרך להוסיף ,הרי שזו ריבית שנעשית מחמת מקח ואסורה רק מדרבנן ,ובזה יש מקום להקל לצורך מצוות השבת. הפרי מגדים (או"ח סימן רמ"ב) הקשה איך מותר לעבור איסור תורה משום סעודת שבת שהוא רק דרבנן להרבה שיטות ,וליכא למימר דמותר משום דאתי עשה של עונג שבת ודוחה ללאו דריבית ,משום דאינו בעידנא דהאיסור ריבית עובר מיד והמצוה מקיים רק אח"כ ,ועוד דהמלוה נמי עובר איסור והוא אינו מקיים את העשה .בדבריו הוא מעורר את השאלה הנוקבת :האם ניתן להקריב איסור ברור בשביל קיום מצווה ,והאם הלוגיקה ההלכתית מאפשרת פתח כזה. החכמת שלמה (או"ח סימן רמ"ב) כתב דריבית דרבנן מותר .הוא מוצא את האיזון בין חומרת האיסור לבין הצורך המצפוני וההלכתי לשמח את השבת ,וקובע כי כאשר הריבית היא מדרבנן בלבד ,יש לה מקום של היתר בתוך עולם ההלכה. רבנו החיד"א (מחזיק ברכה ,יו"ד סי' ק"ס סק"ו) תירץ לשיטות דרק באופן היתר מותר ללוות לצורך שבת ,א"כ מה עדיפא שבת מחול ,הא בחול נמי מותר ללוות באופן היתר? וביאר דאפילו באופן היתר ,ריבית הוא דבר קשה כמו שמבואר בגמרא במסכת קידושין (דף כ') ,מ"מ לצורך שבת מותר .דבריו מלמדים אותנו שלעיתים ,גם בתוך איסור ,ישנה דרך להבדיל בין קודש לחול ,ובין הצורך של יום רגיל לבין הצורך הנשמתי של השבת. כאשר אנו מתייצבים אל מול הים הגדול של הש"ס ,הרי שאין אנו מחפשים רק את ההלכה היבשה ,אלא את הרוח החיה המפעמת בין השיטין ,את הלב הפועם שמבקש להגדיר את הגבול בין היתר לאיסור ,ובין הצרכים של האדם לבין חובתו כלפי בוראו. הגמרא ,כים שאין לו סוף ,מציבה בפנינו שאלות נוקבות ,ודרכן אנו מנסים להבין את המורכבות של הלוואה בריבית ,שגם אם היא מיועדת לקדושת השבת ,עדיין היא נושאת עמה את הצל של האיסור.

רהב תשרפ

התלמוד הירושלמי (סנהדרין פרק ג הלכה ד) לימד אותנו שקיימת התייחסות למצבים שבהם האדם נדחק ללא מוצא ,וכי ישנם היתרים שנוצרו מתוך דוחק השעה .חכמינו זיכרונם לברכה בירושלמי לא באו להתיר את האיסור כמות שהוא ,אלא להתוות דרך שבה המציאות המשתנה של חיי האדם ,עם צרכיהם הבסיסיים ,נפגשת עם האידיאל הנשגב של השבת ,ומתוך כך הם מנסים לפלס דרך שאינה פוגעת ביראת השמים. הגמרא במסכת סנהדרין (דף כה ע"א) סיפרה על בר ביניתוס ,שהיה מעורב במקרה של הלוואה בריבית ,ורבא פסל אותו לעדות .הסוגיה שם מעוררת תהייה גדולה :הרי הגמרא עצמה שואלת אם ייתכן שהיה מדובר בצורך של מצווה ,כגון סעודת שבת .קושיה זו חושפת את עומק המתח :האם עובדת היותו של הלווה אדם שומר מצוות ,המבקש לשבות בשמחה ,יכולה לשנות את הדין הפורמלי? הגמרא מתרצת זאת על פי הסברם של הקברנים ,שסברו שהם עושים מצווה ,ומכאן אנו למדים שגם אם האדם סבור שהוא עושה מצווה ,אין זה בהכרח מטהר את השרץ .עם זאת ,עצם השאלה מלמדת שהמחשבה על הקשר בין הריבית לבין קדושת השבת היא מחשבה שורשית ,שמעסיקה את חכמינו עוד משכבר הימים. הגמרא במסכת קידושין (דף כ ע"א) ציינה את חומרת הריבית ,והריבית הוגדרה כאחד הדברים הקשים שאדם יכול להיתקל בהם .התלמוד מזהיר אותנו שם מן הניתוק שנוצר בין האדם לבין הקב"ה כאשר הוא נופל ברשת הריבית ,שכן הריבית שוחקת את האמונה בכך שהקב"ה הוא המזמין את פרנסתו של האדם .לימוד זה מעצים את השאלה שלנו: איך ניתן להציב את הריבית הקשה הזו בפתח סעודת השבת? התשובה שמתגבשת מתוך דברי חכמים היא שהשבת היא עולם אחר ,שבו הקדושה עוטפת את הכל ,וייתכן שהיא מסוגלת להכיל מצבים שביום חול רגיל היו נדחים על הסף ,ובלבד שהדבר נעשה בדרך שאינה מפרה את כבוד המקום. הראשונים ,עמודי התווך של תורתנו ,אשר דבריהם הם נר לרגלינו בכל סוגיה ועניין, מתייצבים כאן כחומה בצורה ,לבחון את גבולות ההיתר אל מול חומרת האיסור .בבואנו להעמיק בדבריהם ,אנו מגלים כיצד גדולי הראשונים שקלו במאזני הזהב שלהם את הכבוד המגיע לשבת קודש ,אל מול האיסור הקפדני של הריבית ,ומתווה הדרך שהם סללו הוא היסוד שעליו נבנית כל הבנתנו כיום. המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל סימן ל"ז) ביאר :דסבירא ליה דאפילו ריבית דאורייתא מותר להלוות לצורך סעודת שבת .בדבריו אלו ,המהרי"ל אינו מבקש להקל ראש באיסור התורה ,חלילה ,אלא להאיר את מעלתה העצומה של השבת ,אשר בעיניו הינה כה גדולה וכה מכרעת ,עד שיש בכוחה להוות משקל נגד לאיסור מוחלט זה ,ובלבד שלא יבוא האדם לידי ביטול עונג שבת והכבוד הראוי ליום המקודש .גישה זו מלמדת אותנו

גם לנשמה מגיע אוכל

כי המניע של האדם הוא המגדיר את הפעולה ,וכאשר הלב כולו נתון לכבוד השבת, הרי שגם הפעולה הטכנית של ההלוואה מקבלת צביון אחר של כלי שרת למצווה ולא כאמצעי של רווח. הראשונים בשיטתם הניחו יסוד שכל עניינו הוא השמירה על כבוד השבת ,והם מלמדים אותנו כיצד להסתכל על ההלכה לא כעל מערכת של חוקים נוקשים ,אלא כעל מרחב שבו הקדושה והמציאות משתלבות זו בזו ,תוך הכרה בכך שישנם ערכים עליונים שיש בהם כדי להכריע את הכף במצבי דוחק וצורך של מצווה. הפוסקים האחרונים ניצבו בפני המציאות המורכבת ,בה הרצון להאיר את השבת בנרות ובמאכלים עומד אל מול חומת האיסור .הם לא חיפשו דרך לעקוף את ההלכה, אלא ביקשו את הדרך לקיים את רצון השם במלואו ,תוך הכרה בכך שהשבת היא יום שונה ,יום שבו הנשמה צריכה את שלה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה או"ח סימן רמ"ב) ביאר ,שדברי המגן אברהם אינם היתר גורף לכל הלוואה ,אלא שיש לחלק בין ריבית גמורה לבין דרך מקח וממכר ,וכי הצורך בשבת מחייב אותנו לדקדק היטב כיצד אנו משיגים את צרכינו .הוא הדגיש כי העיקר הוא לא להגיע למצב של איסור ,וההיתר המדובר אינו אלא בנסיבות של ריבית דרבנן בלבד ,המשתלבת בתוך מערכות מסחריות שאין בהן את חומרת האיסור של ריבית דאורייתא. מרן הערוך השולחן (או"ח סימן רמ"ב) כתב ,שכל מה שהתירו חכמים הוא משום כבוד שבת ,אך אין בזה משום התרת הרצועה ,ועל האדם להשתדל ככל יכולתו להקדים ולהכין את צרכי השבת בדרכים היתריות ,ורק בדחק גדול ביותר ,כאשר אין כל מוצא אחר ,יש מקום לסמוך על סברות הפוסקים שדנו בשאלה זו .הוא מבקש מאיתנו לראות את ההיתר כעוגן הצלה ,ולא כדרך לכתחילה ,שכן כבוד השבת נמדד גם בדרך שבה אנו מכבדים את דיני התורה. בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תנינא חלק ב סוף סימן י"ז) העמיק בשאלה מהי הגדרת השבת המאפשרת התנהלות כזו ,וכתב כי השבת היא כה גדולה עד שגם חכמינו ידעו כי יש צורך למצוא נתיב להעמיד בה את כבוד השם ,אך עלינו להיזהר מאוד שלא להשתמש בזה כפתח לאיסורים רחבים יותר .הוא מחדש כי ההיתר קיים רק כאשר האדם נמצא במצוקה אמיתית ,שבה השבת עומדת בסכנת חסרון ,ואין ידו משגת בדרך אחרת. הדברים מתנקזים אל ההבנה כי לא מדובר בוויתור על הערכים ,אלא בהבנה שיש סדרי עדיפויות בעבודת השם .השבת היא היסוד שעליו נשען הכל ,ולכן גם סביב הריבית, שהיא איסור כה חמור ,מצאו גדולי הדורות מקום לחסד ,בתנאי שהדבר נעשה בזהירות מופלגת ,מתוך יראת שמיים ובדרך המותרת על פי ההלכה הצרופה.

רהב תשרפ

כאשר אנו מביטים אל עבר דרכי ההוראה של גדולי דורנו ,אנו מוצאים כיצד הם מחזיקים את הנר ביד אחת ואת המציאות הקשה ביד השנייה ,מבקשים למצוא את הנתיב הסלול שבו ניתן לשמח את השבת בלי לפרוץ את גדרי התורה .הדיונים העכשוויים אינם עוד פלפולים תיאורטיים ,אלא הלכה למעשה בבתי ישראל ,מתוך הבנה שקדושת השבת אינה מושג רחוק ,אלא מנוע חיים שחייב להמשיך ולפעום בכל מצב. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (שבת כרך א' עמוד ט') פסק כי מי שאין לו כסף מזומן לקנות צרכי שבת ,ילווה כסף אפילו בריבית (בדרך המותרת) ,כדי שלא יבטל מצות עונג שבת ,והקב"ה ימציא לו לפרוע את חובותיו .בדברים אלו הוא מאיר את עינינו בכך שהדאגה לשבת היא דאגה לאמונה ,וכי מי שבוטח בהשם ועושה את ההשתדלות המותרת ,זוכה שהשמיים פותחים לו פתח של ישועה .הוא הוסיף וציין כי ישנם פוסקים הסבורים שמותר ללוות בריבית דרבנן לצורך סעודות שבת ויום טוב ,אף בלי היתר עיסקא ,אך לכתחילה נכון שיכתוב בשטר ההלוואה שהכל נעשה על פי היתר עיסקא, כיוון שהמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. בדבריו של הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף אנו מוצאים את הפשרה המושלמת שבין השאיפה לשלמות לבין המציאות המורכבת .היתר העיסקא הפך במרוצת השנים לשער הכניסה המרכזי שדרכו אנו מעבירים את עולם הממון לתוך מסגרת ההלכה ,והשימוש בו הפך לסימן היכר של הבית היהודי המבקש לנהוג ביושר ובהיתר .ההוראה הזו מלמדת אותנו שהשבת היא המדד לכל ,וכאשר אדם נזקק למעט עזרה כדי להאדיר את שולחנו, עליו לעשות זאת בדרכים שההלכה מכירה בהן ,כדי שהשבת תישאר טהורה וקדושה, כפי שראוי לה. הדברים ברורים :השבת תובעת מאתנו מאמץ ,אך התורה אינה מפקירה אותנו בדרכנו. המציאות שבה אנו נדרשים לאמצעים כספיים כדי להגיע לשמחה הגדולה של השבת אינה סותרת את קדושת היום ,אלא מהווה הזדמנות עבורנו לנהוג בחכמה ,ביושר, ובביטחון גמור בהשם יתברך ,שיודע את מחסורנו ואת רצוננו להעניק כבוד לשבת קודש. למעשה ,כאשר אדם מוצא את עצמו בסיטואציה של מחסור בצרכי שבת ,המפגש עם המציאות מחייב אותו להבחין בין ההיתר לבין הדרך המועדפת ,בין השורה התחתונה לבין ההנהגה הראויה .הפסיקה ההלכתית מאפשרת פתח לצורך עונג שבת ,אך היא עושה זאת בזהירות רבה ,מתוך הבנה שהריבית היא עניין מורכב שעלול להעכיר את האווירה הטהורה של היום הקדוש ,ולכן העיקרון המנחה הוא השתדלות בדרכים היתריות תחילה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (שבת כרך א' עמוד ט') ביאר :לכתחילה נכון שיכתוב בשטר ההלוואה שהכל נעשה על פי היתר עיסקא ,אבל המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך .הסבר הדברים הוא שבמציאות ימינו ,היתר העיסקא הפך להיות המפתח

גם לנשמה מגיע אוכל

המרכזי שדרכו אנו משלבים את עולם המסחר וההלוואות בתוך עולם התורה ,והוא מאפשר לנו לנהל את חיינו הכלכליים מבלי להיכשל באיסורי ריבית ,גם כאשר נזקקים לפתרון ממוני מיידי. מרן הערוך השולחן (או"ח סימן רמ"ב) מבאר :שעל האדם להשתדל ככל יכולתו להקדים ולהכין את צרכי השבת בדרכים המותרות ,ורק בדוחק גדול ביותר ,כאשר אין כל מוצא אחר ,יש מקום לסמוך על סברות הפוסקים שדנו בשאלה זו .החידוש כאן הוא שהשבת אינה אמורה להיות מקור למתח כלכלי או לאיסורים ,ולכן מי שיכול להסתפק במועט לכבוד שבת ,או לפנות לעזרה בדרכים של חסד וצדקה לפני שהוא פונה להלוואה בריבית ,הרי זה משובח ומאדיר את כבוד השבת הרבה יותר מכל הלוואה שתיעשה. למעשה ,כאשר אדם ניצב בפני השאלה כיצד להשיג את צרכי השבת ,הנפקא מינה היא פשוטה :אם ניתן למצוא גמ"ח ,אם ניתן להיעזר בהלוואה ללא ריבית בין חברים ,או אם ניתן להשתמש בהיתר עיסקא מסודר ,אלו הן הדרכים שאותן יש לבחור .השימוש בהיתר של הלוואה בריבית ,גם לצורך שבת ,צריך להישאר בגדר עוגן הצלה אחרון ולא דרך חיים ,שכן קדושת השבת זורחת ביותר כאשר היא מגיעה מתוך כפיים נקיות ומתוך אמון מלא שהשם ,המזמין את פרנסת האדם ,ידאג לכל צרכיו גם בדרכים ישרות ופשוטות. הדופק של השבת אינו כדופק ימי החול ,וכל מי שזכה לטעום מטעמה של מלכת השבת מבין כי היא עולם אחר ,עולם של שלמות שבו המציאות הגשמית נכנעת לקדושה .כאשר אדם ניצב אל מול שולחן השבת ,הוא אינו רק אדם המחפש מאכל ומשתה ,אלא נשמה המבקשת להתחבר אל מקורה ,אל היום שבו העולם מתרומם מעל למציאות הגשמית השוחקת ,ועל כן התשוקה להדר בשבת אינה רצון גשמי ,אלא צמאון רוחני עמוק שאינו יודע שובע .השאלה אם מותר ללוות לצורך שבת אינה שאלה של מותרות ,אלא זעקה של הנשמה המבקשת את כבוד מלכה ,והמתח הזה שבין חומרת איסור הריבית לבין קדושת היום הוא המקום שבו האדם נבחן באמונתו. המהר"ל מפראג (נתיב הביטחון פרק א) ביאר :שמהות השבת היא הכרה בכך שהעולם אינו שייך לאדם אלא לבורא ,ועל כן העצירה מהמלאכה ביום השבת היא היא הביטוי העליון לאמונה שכל מה שיש לנו אינו מיגיע כפינו אלא מהשגחתו .כאשר אנו מבקשים ללוות לצורך השבת ,אנו נמצאים בנקודת מבחן פנימית :האם אנו באמת סומכים על הקב"ה שישלים את החסר ,או שמא אנו נתונים בתוך מרוץ החומר המבקש להשיג עוד ועוד בכל מחיר .האמונה בשבת היא הנגד לאיסור הריבית ,שכן הריבית מבטאת את הניסיון האנושי לאחוז בממון בחוזקה ,ואילו השבת מבטאת את השחרור מהאחיזה הזו.

רהב תשרפ

רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות כג) חידש :שקדושת השבת אינה מסתיימת עם יציאת השבת ,אלא היא מקרינה על כל ימות השבוע ,והרצון להדר בשבת הוא הביטוי לכך שהאדם מבין שהשבת היא הנשמה של הזמן כולו .המקום שהותרה בו הלוואה לצורך שבת ,גם אם הוא גבולי ומצומצם ,אינו קולא באיסור ,אלא הכרה בכך שהשבת מוציאה את האדם מהתחשיבים הרגילים שלו ,והרצון להדר ביום זה הוא הוכחה לכך שהאדם חי בתודעה שיום זה הוא שורש חייו. עומק העניין הוא שהשבת הופכת את האדם לאורח בביתו של המלך .האורח אינו דואג לחישובים ,הוא סומך על בעל הבית שידאג לכל צרכיו ,והאיסור של ריבית נובע מהניסיון האנושי לאחוז במושכות השליטה ,אך בשבת אנו משחררים .ההיתר להלוות לצורך זה ,גם אם הוא מצומצם ומוגבל ,הוא רמז לכך שהקב"ה רוצה אותנו סביב שולחנו, גם אם הגענו לשם בדרך של השתדלות מורכבת ,ובלבד שהלב נותר טהור ושואף לדבוק בקדושה ,מבלי לשקוע במרוץ הממון שאינו פוסק. השבת היא עולם של אמון מוחלט בבורא ,עולם שבו הכלים הגשמיים נמסים אל מול הקדושה .השאלה אם מותר ללוות בריבית לצורך השבת אינה שאלה טכנית של מאזן כלכלי ,אלא שאלה של זהות :האם אני רואה את עצמי כעבד המבקש לעבוד את אדונו ביום מנוחתו ,או כעצמאי המנהל עסקים .הבחירה להדר בשבת, מתוך כוונה טהורה ,מביאה על האדם ברכה שאינה תלויה במניין הלוואותיו .היא הופכת את האדם לשותף למעשה בראשית ,וממחישה כי הדרך ללב המלך עוברת דרך הרצון העז להיות סמוך על שולחנו ,בביטחון גמור שמי שנתן את השבת ,ייתן גם את המזון המוגש בה. כאשר אנו מתבוננים על שולחן השבת ,הניצב לפנינו במלוא הדרו ,אנו לא רק מביטים על כלי כסף או על מטעמים ערבים לחך ,אלא על פיסת עולם הבא שחדרה אל תוך המציאות המוגבלת שלנו .כל נר שנדלק וכל כוס של קידוש הם ביטוי עמוק לכיסופי הנשמה ,המבקשת לחזור אל המקור ,אל המקום שבו אין חסרון ואין דוחק .השאלה המנקרת בלבנו ,האם מותר ללוות בריבית כדי לעטר את השולחן הזה ,חושפת את התהום הפעורה בין האדם המשועבד לחשבונותיו ,לבין האדם המבקש לשחרר את נפשו ולסמוך על אביו שבשמיים .הריבית ,בבסיסה ,היא הניסיון האנושי לקבע את המציאות ,להבטיח את העתיד ,לחשוש מאיבוד הקיים .אך השבת היא יום של ביטול המאמץ המחשבתי ,יום שבו אנו מצהירים כי העולם אינו שלנו ,אלא של הבורא יתברך, וכל מה שיש לנו הגיע מאיתו ,ולכן אין צורך במניפולציות של נשך וריבית כדי לקיים את המצווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (שמירת הלשון ,שער התבונה פרק א) ביאר כי

גם לנשמה מגיע אוכל

המחשבה שהממון הוא המקור לביטחון היא שורש הטעות של האדם ,וכי הביטחון האמיתי נובע מההבנה שכל רגע ורגע בחיינו נתון ביד ההשגחה .המנהיג בביתו ,האב הדואג לכל מחסורם של בני ביתו ,ניצב כאן בנקודת הכרעה מוסרית .כאשר הוא מבקש להדר לכבוד שבת ,הוא אינו רק עושה חשבון של כסף ,אלא הוא מחנך את דורותיו לערך עליון .אם הוא יבחר בדרך המפוקפקת ,בדרך של הלוואה בריבית המעמידה אותו בלחץ נפשי וכלכלי מתמיד ,הוא משדר לילדיו שהשבת תלויה בממון ולא בהשם .אך אם יבחר לצמצם ,לבטוח ,ולהאמין שהקב"ה שמח בכל מאמץ כן של אדם המבקש את קרבתו, הרי שהוא בונה בלב משפחתו חוסן נפשי ששום הון לא יוכל לו .המנהיג האמיתי הוא זה שאינו מפחד מהעוני ,אלא מפחד מהניתוק מהבורא ,והוא זה שמוצא את הנתיב שבו השבת נשארת טהורה ,נקייה מחשש של גזל או ריבית. התובנה העמוקה העולה מן הדברים היא שהשבת אינה זקוקה לריבית כדי להתקיים, היא זקוקה ללב .כאשר האדם מבין שהקב"ה הוא המזמין את פרנסתו ,הוא מבין שהדרך שבה הוא משיג את המצרכים לסעודה חשובה לא פחות מהסעודה עצמה .השבת היא השבתה לא רק של המלאכה ,אלא של דאגת הפרנסה ,של החרדה הכלכלית ,ושל התלות באחרים .הליכה בדרך הישרה ,גם אם היא כרוכה בוויתור על מותרות ,היא העונג הגדול ביותר שאפשר להעניק לשבת ,שכן היא מעידה על אדם שסומך על השם ומבקש את כבודו בדרכי יושר .אדם כזה זוכה שהשבת מאירה עליו אור מיוחד ,אור שאינו דוהה עם יציאת השבת ,אלא ממשיך להקרין על כל ימות השבוע ,ומחנך אותו ואת סביבתו לחיי אמונה מתוך שלווה וביטחון. הניווט בעולמה של ההלכה אינו מתמצה רק בהכרת גבולות המותר והאסור ,אלא במציאת המצפן הפנימי שמוביל את האדם להיות דבוק בשם יתברך ,גם בשעות שבהן המציאות לוחצת .כאשר אנו שואלים את עצמנו על גבולות ההיתר ללוות בריבית לכבוד שבת ,אנו בוחנים את העומק של המצפן שלנו ,ואת השאלה האם האדם מזהה את מהות היום הקדוש ,או שמא הוא רואה בו רק עוד הזדמנות למלא את צרכיו בדרכים שלא תמיד עולות בקנה אחד עם טוהר הלב .העבודה המוסרית כאן היא היציאה מהמרכז של האני ,אל עבר החלל המשותף של הביטחון המוחלט בהשגחה ,שבו כל פעולה שנעשית למען המצוה צריכה להיות מזוככת ומנוקה מכל תערובת של אינטרס אישי או של חרדה מופרזת מהעתיד. החפץ חיים (בספרו שמירת הלשון ,שער התבונה פרק א) ביאר כי המחשבה שהממון הוא המקור לביטחון היא שורש הטעות של האדם ,וכי הביטחון האמיתי נובע מההבנה שכל רגע ורגע בחיינו נתון ביד ההשגחה .המנהיג בביתו ,האב הדואג לכל מחסורם של בני ביתו ,ניצב כאן בנקודת הכרעה מוסרית .כאשר הוא מבקש להדר לכבוד שבת ,הוא אינו רק עושה חשבון של כסף ,אלא הוא מחנך את דורותיו לערך עליון .אם הוא יבחר בדרך

רהב תשרפ

המפוקפקת ,בדרך של הלוואה בריבית המעמידה אותו בלחץ נפשי וכלכלי מתמיד, הוא משדר לילדיו שהשבת תלויה בממון ולא בהשם .אך אם יבחר לצמצם ,לבטוח, ולהאמין שהקב"ה שמח בכל מאמץ כן של אדם המבקש את קרבתו ,הרי שהוא בונה בלב משפחתו חוסן נפשי ששום הון לא יוכל לו .המנהיג האמיתי הוא זה שאינו מפחד מהעוני ,אלא מפחד מהניתוק מהבורא ,והוא זה שמוצא את הנתיב שבו השבת נשארת טהורה ,נקייה מחשש של גזל או ריבית. התובנה העמוקה העולה מן הדברים היא שהשבת אינה זקוקה לריבית כדי להתקיים, היא זקוקה ללב .כאשר האדם מבין שהקב"ה הוא המזמין את פרנסתו ,הוא מבין שהדרך שבה הוא משיג את המצרכים לסעודה חשובה לא פחות מהסעודה עצמה .השבת היא השבתה לא רק של המלאכה ,אלא של דאגת הפרנסה ,של החרדה הכלכלית ,ושל התלות באחרים .הליכה בדרך הישרה ,גם אם היא כרוכה בוויתור על מותרות ,היא העונג הגדול ביותר שאפשר להעניק לשבת ,שכן היא מעידה על אדם שסומך על השם ומבקש את כבודו בדרכי יושר .אדם כזה זוכה שהשבת מאירה עליו אור מיוחד ,אור שאינו דוהה עם יציאת השבת ,אלא ממשיך להקרין על כל ימות השבוע ,ומחנך אותו ואת סביבתו לחיי אמונה מתוך שלווה וביטחון.

עיקר העניין: הסוגיה הזו אינה מותירה אותנו רק עם הלכות קרות של הלוואה וריבית ,אלא פותחת צוהר אל עומק הנשמה היהודית המבקשת להיצמד לאביה שבשמיים .השבת, ברום מעלתה ,תובעת מאתנו לא רק הכנות גשמיות ,אלא התמסרות מוחלטת לביטחון גמור בהשגחת הבורא ,המזמין לנו את צרכינו בדרכים ישרות וטהורות. מתוך הדיונים המרתקים למדנו כי בעוד שישנם פתרונות הלכתיים לדוחק השעה, כגון היתר עיסקא ,הרי שהפסגה האמיתית של עונג שבת טמונה ביכולת של האדם לשחרר את אחיזתו המחושבת בממון ,ולהשליך את יהבו על הנותן לחם לכל בשר. כאשר הבית היהודי בוחר ביושר ,בצניעות ובאמונה על פני הלוואות המטילות צל של איסור ,הוא בונה באותה שעה גשר של קדושה שאין לו סוף ,והשבת הופכת ליומה של הנשמה שאינה זקוקה לחיצוניות כדי לזהור ,אלא ללב טהור המבקש את המלך .זוהי ההזמנה הגדולה של השבת :לחיות את החיים מתוך הכרה עמוקה שכל מה שיש לנו ,ובמיוחד השמחה של היום הקדוש ,הוא מתנה שמימית ,המזמינה אותנו להאמין שמי שנתן לנו את השבת ,יפתח גם את ידיו להרוותנו מנחת רוח ,ללא צורך להטות את הדרך.