7. איך יש מצוות שהקב״ה נותן את הפירות בעולם הזה והקרן לעולם הבא, הרי זה ריבית? | עמ׳ 252-259

7. איך יש מצוות שהקב״ה נותן את הפירות בעולם הזה והקרן לעולם הבא, הרי זה ריבית? | עמ׳ 252-259 בנבכי הנפש ובמפגש שבין האדם לבוראו ,אנו עומדים משתאים אל מול עובדה פלאית המטלטלת את ההבנה האנושית .הרי הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו להתרחק מריבית כמטחווי קשת ,שכן הריבית היא נשיכת הנחש המזהמת את הנשמה ,והנה, אותה תורה עצמה מבטיחה לנו שכר כפול ומכופל ,פירות בעולם הזה…

7. איך יש מצוות שהקב״ה נותן את הפירות בעולם הזה והקרן לעולם הבא, הרי זה ריבית? | עמ׳ 252-259 בנבכי הנפש ובמפגש שבין האדם לבוראו ,אנו עומדים משתאים אל מול עובדה פלאית המטלטלת את ההבנה האנושית .הרי הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו להתרחק מריבית כמטחווי קשת ,שכן הריבית היא נשיכת הנחש המזהמת את הנשמה ,והנה, אותה תורה עצמה מבטיחה לנו שכר כפול ומכופל ,פירות בעולם הזה וקרן לעולם הבא. הייתכן שדרכי הנהגת השם יתברך ,המשלם שכר עבור עבודתנו ,דומות במשהו לאותו איסור ריבית שאנו נדרשים להיזהר ממנו? התמיהה הזו אינה רק במישור ההלכתי ,היא נוגעת בעצם החיבור העדין שבין עובד השם לבין האהבה הגדולה שבה הוא נענה .אנו מחפשים את הדרך שבה השכר אינו פרעון של חוב ,אלא מתנת חינם המביעה קשר נצחי של אהבה.

רהב תשרפ

המשנה במסכת פאה (פרק א משנה א) ביארה :אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם .המשנה מציבה כאן יסוד עמוק של מציאות שבה המעשה הרוחני אינו מתכלה ,אלא הוא נושא פרי הניכר לעין כבר עתה ,בשעה ששורש המצווה נשמר בנצח ,וזהו הפלא הגדול שמעורר את הקושיה. המדרש בשמות רבה (פרשת משפטים) ביאר :ד"א ואלה המשפטים הה"ד מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים לפי שאין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם מדת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום הקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור .המדרש מלמדנו כי הקב"ה מקיים את מצוות התורה לפני שהוא מצווה עלינו ,ובתוך המערכת הזו ,עולה השאלה איך אנו יכולים לזכות בשכר המוגדר כריבית ,כביכול. הפנים יפות (פרשת בהר) חידש :אם כן יש להקשות הרי הקב"ה מקיים את כל המצוות שהוא ציווה את עם ישראל אם כן צריכים עיון איך משלם הקדוש ברוך הוא את הפירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא הא הוי ריבית גמור והקב"ה הזהיר אותנו כמה פעמים על איסור ריבית .המחבר מצביע על המתח הקיים בין איסור הריבית לבין שיטת התגמול האלוהית ,ומעמיד אותנו בפני הצורך לפתור את הסתירה הזו בדרך שבה יתברר שאין כאן אבק ריבית כלל. הרמב"ן (בבא מציעא) ביאר את עומק ההיתר שבין חכמים במתנה מועטת ,כי הכל יודעים שהתורה אסרה ריבית ,ואם אינו תלמיד חכם אמיתי ,גם אם יוסיף במתנה מועטת, בסתר לבו הוא חושב שזה משום שהלווה לו הלוואה גדולה ,וזהו אבק ריבית ,כי אין לבו זך ואין הוא יכול לכוון שזו מתנה גמורה בלבד ,ולכן אין מועיל מחילה בריבית .אך התלמיד החכם יש לו דעת שלמה לכוון את לבו שהיה נותן את המתנה גם בלא ההלוואה, ואם כן אין בזה משום ריבית כלל ,כי זהו עיקר המדד לבדיקת הכוונה האמיתית. התוספות (בבא מציעא) כתבו שההיתר אצל תלמידי חכמים הוא רק במתנה מועטת מאוד ,שהיו לווים זה לזה לצרכי אכילה ושתייה ,והתירו להם להוסיף עד חומש יותר מסכום ההלוואה ,כלומר לתת מאה ועשרים על מאה ,שבזה העשרים שייך לומר שהיה נותן גם לולא ההלוואה ,כי בדבר מרובה יש כבר חשש שמא יש בזה משום ריבית. החתם סופר (דרשות שובבים שנת תקנ"ד בדרוש הראשון) הוסיף וביאר כי ההיתר לתלמידי חכמים במתנה מועטת הוא באדם שאי אפשר לטהר את לבו במתנה מרובה ,אך הבורא יתברך שמו ,שנאמר בו הזך והזוהר לחי העולמים ,הוא יכול לתת לצדיקיו שכר אפילו במתנה מרובה ,ואין בזה חשש ריבית כלל .כל מה שמקבל האדם פירות בעולם הזה הוא רק כאשר הבורא ,הבוחן כליות ולב ,יודע שאינו מצפה לתשלום שכר .החתם סופר הדגיש

גם לנשמה מגיע אוכל

כי כלפי הקב"ה ,היודע תעלומות לב ,אין שום שאלה כלל ,ויראת שמיים מחייבת שלא להטעות במחשבה כאילו השכר הוא ריבית .הוא הוסיף וכתב כי יש הטועים ומלווים בריבית ואומרים שהם לומדים מדרכי השם שנותן פירות בעולם הזה ,והם מכחישים חלילה באמונה הטהורה שהקב"ה יודע שאין הצדיק מצפה לתשלום שכר ,ולכן אין כאן הלוואה ,אלא מתנה כנגד מתנה. המשך הדיון מוביל אותנו אל יסוד חדש ,השוואה הלכתית מרתקת העשויה להאיר את אופן הנהגת השם יתברך בעולמו ,דרך הסוגיה המפורסמת של דמי הספינה .עלינו להבין כיצד ניתן להגדיר תשלומים שונים שאינם נופלים בגדר איסור ריבית ,אלא נכנסים תחת קטגוריות של שכירות או מניעת הפסד. רב פפא (בבא מציעא ס"ט ע"ב) פסק :הלכתא בספינה אגרא ופגרא .אגרא הוא שכר הספינה, פגרא הוא דמי הספינה שמחויב לשלם הסוחר לכשתשבר .רב פפא מלמדנו שישנה הבחנה בין תשלום על השימוש לבין תשלום על הנזק או על הקרן ,וזוהי חלוקה מהותית. רש"י (שם) ביאר :אגרא נותן השוכר למשכיר מיד בשעת משיכה ,ואף על פי שקיבל שכרה נותן לו גם כן פגרא לכשתשבר ,וליכא כאן משום ריבית .רש"י מסביר כי התשלום מתפצל ,וכאשר התשלומים מוגדרים ומיועדים לצרכים שונים ,אין בזה משום איסור ריבית ,שכן אין זה נחשב כתוספת על הלוואה ,אלא כשכירות ופיצוי. התובנה העולה מכאן היא שהקב"ה ,בהנהגתו את עולמו ,נוהג בדרך שיש בה דמיון למערכת זו .השכר שהצדיק מקבל בעולם הזה ,אותם פירות של מצוות ,אינו בא על חשבון הקרן השמורה לעולם הבא ,אלא הוא מהווה מערכת שונה ,בדומה לאגרא ופגרא. כאשר אנו מבינים את ההבחנה הזו ,אנו רואים כי אין כאן כל דמיון לריבית ,אלא הנהגה שבה לכל סוג של גמול יש את הגדרתו המדויקת ,והקרן נשארת שלמה וקיימת. עולם המשל של חז"ל פותח בפנינו שערים של הבנה שאינם מצויים בדרך המלך של הפשט הפשוט .ההשוואה למערכת הספינות ,שהיא מערכת מורכבת של אגרות ודמי קרן ,אינה רק דוגמה הלכתית יבשה לדיני שכירות ,אלא היא משל עמוק להבנת הדרך שבה התורה מכלכלת את לומדיה .כאן אנו מגלים כיצד התורה משולה לאותן אניות סוחר המביאות את הלחם ממרחק ,וכיצד פעולה זו היא המפתח ליישוב הסתירה המדומה שבין שכר עולם הזה לבין הקרן השמורה לעולם הבא. בספר משלי (פרק ל"א פסוק י"ד) נאמר :הייתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה .חז"ל בתלמוד במסכת בבא מציעא (דף פ"ד ע"ב) דרשו את הפסוק הזה על התורה עצמה. והביאור הוא עמוק מאוד ,כי התורה מתנהגת כלפי לומדיה בדרך של אניות סוחר .כשם שבעלי הספינות שנהגו לגבות אגרא בשעת משיכה ופגרא בשעת שבירה ,כך גם התורה מספקת את לחמה ,את המזון הרוחני והגשמי שהאדם זקוק לו כאן ועכשיו ,ממרחק.

רהב תשרפ

המרחק הזה הוא הדרך שבה התורה מבטיחה את קיומנו ,אך היא עושה זאת מבלי לפגוע בקרן הנצחית. כאשר אנו מסתכלים על הפסוק הזה בעיניים של לומדי תורה ,אנו רואים את ההרמוניה המופלאה .הלחם ממרחק הוא הפירות שאדם אוכל בעולם הזה ,שכר הלימוד שמחיה את האדם ומאפשר לו להמשיך בעבודתו ,בעוד שהקרן נשמרת לאותה שעה של עולם הבא שבה האדם יזכה לראות את מלוא שכרו .אלמלא החלוקה הזו ,המדמה את התורה לאניות סוחר שבהן יש הפרדה בין דמי השכירות לדמי הגוף ,היינו עלולים לבוא לידי טעות ולחשוב שיש כאן משהו הדומה לריבית .אך מכוח המדרש הזה אנו למדים שזהו דרך עבודה מוסדרת ,שבה הכל מחושב ושמור ,והאדם זוכה לחיות את חייו בתוך ביטחון שגם מה שניתן לו כעת הוא רק הקדמה לשכר הגדול שממתין לו ממרחק. כאשר אנו מעמיקים בנפש העובד את השם ,אנו מגיעים לשורש הדברים ,לאותו מקום שבו המניע נבחן בכור המבחן .השאלה אינה רק הלכתית ,האם זה נחשב ריבית או לא ,אלא שאלה של איכות הקשר .האם האדם עובד את בוראו מתוך יחסי שכר ועונש המזכירים חוזה ממוני ,או שמא הוא מזדכך עד כדי כך שהעבודה הופכת להיות עצם קיומו ,ללא שום ציפייה לתמורה חיצונית? זוהי התחנה שבה הכל הופך לאהבה צרופה. אנטיגנוס איש סוכו (משנה ,מסכת אבות פרק א משנה ג) ביאר :אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם .העומק הטמון כאן הוא הקריאה להשתחרר מהמחשבה שהבורא חייב לנו משהו .ברגע שהאדם מפנים שאין הוא מלווה את השם יתברך במצוותיו ,אלא הוא עצמו ברואיו הנהנה מחסדיו ,מתבטלת ממילא כל טענה של ריבית או שכר ,כי אין כאן יחסי לווה ומלווה. הרמח"ל (מסילת ישרים פרק א) כתב :יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה היא חובתו בעולמו ומה עליו לשים מגמתו בכל עמל וטורח .בעל המסילת ישרים מחדש כי התכלית של האדם אינה לזכות בשכר ,אלא לדבוק בבורא .כשהמגמה היא דבקות ,הפרס המגיע בעולם הזה הוא רק תוצר לוואי, מתנה טובה מן השמיים ,ולא פרעון של חוב. ההבנה הזו משלימה את התמונה שלנו .מדוע אין כאן ריבית? משום שריבית קיימת רק בין צדדים המנהלים משא ומתן של תן וקח .אך אצל עובד השם האמיתי ,אין כאן תן מצד האדם וקח מצד הבורא ,אלא הכל הוא מתנה מן השמים .הבורא מעניק לאדם את הכוח לעשות ,את המצווה ,ואת השכר ,והכל הוא חסד עליון .התפיסה הזו מרוממת את האדם מעל עולם החשבונות הקטנים אל עולם של אמון מוחלט באהבת הבורא, עולם שבו המצווה היא הזכות ,והחיים הם השכר הגדול ביותר.

גם לנשמה מגיע אוכל

כאשר אנו מתבוננים במושג ההשגחה הפרטית ,אנו מבינים כי כל המערכת של שכר ועונש אינה עומדת במנותק מניהול העולם על ידי הבורא בכל רגע ורגע .העולם אינו מתנהל כבנק שבו מופקדים מצוות ונמשכים תגמולים ,אלא כגן שבו הבורא מטפל בכל צמח ,בכל פרי ובכל שורש .הבנה זו משנה לחלוטין את התמונה ,שכן כאשר הכל מנוהל על ידי ההשגחה ,אין מקום למושג של חוב או פרעון. רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות (שער הביטחון) ביאר :כי המבטח בהשם יתברך יודע שהכל מאיתו יתברך ,ואין שום גורם חיצוני שיכול להוסיף או לגרוע .כאשר האדם מבין שגם הלחם שהוא אוכל וגם הקרן שהוא צובר הם ביטוי להשגחתו הפרטית של הבורא ,הוא משתחרר מהמחשבה המוטעית שיש כאן מערכת של הלוואה .הוא מבין שהפירות בעולם הזה הם פשוט הדרך של הבורא להחזיק את הנברא בעבודתו ,והקרן היא השייכות הנצחית לנשמה. הרב אליהו דסלר במכתב מאליהו (חלק א) חידש :כי הנהגת השם יתברך בנתינת שכר היא תמיד לפי מה שדרוש לצדיק כדי להמשיך בעבודתו .אם הצדיק זקוק לפירות בעולם הזה כדי לעשות עוד מצוות ,הקב"ה נותן לו זאת כחלק מההשגחה הפרטית ,לא כפרעון חוב .השכר אינו תשלום על העבר ,אלא כלי עבודה לעתיד .מכיוון שכך ,כל המושג של ריבית ,שהוא תוספת על חוב ,נופל מעצמו ,כי אין כאן חוב אלא הנהגה חיה ומתמדת של הקב"ה עם עבדיו. התובנה הזו מביאה אותנו להכרה עמוקה יותר :הקב"ה אינו בנקאי המנהל חשבונות, אלא אב המנהל את ביתו .אב הנותן לבנו צרכים לדרך אינו מלווה לו בריבית ,גם אם הוא נותן לו כסף לדרך היום ומבטיח לו נחלה גדולה לעתיד .זהו טיב היחסים ,זהו הטבע של הקשר .הצדיק המבין זאת ,חי בביטחון גמור שכל מה שהוא מקבל הוא חלק מההשגחה העליונה ,ולכן ליבו אינו מחפש פרעון אלא הוא שמח במתנת הבורא. כאשר אנו ניגשים להבין את מהותם של אותם פירות שאדם אוכל בעולם הזה ,עלינו לחדול מראייתם כפרס חומרי גרידא .הפירות הללו הם למעשה הדים רוחניים של קדושת המצווה ,הם הביטוי המוחשי של הנשמה בתוך גוף החומר .כאשר יהודי מניח תפילין ,הוא אינו רק עושה פעולה טכנית ,הוא בורא אור .האור הזה הוא שמתגלה לו כפירות בעולם הזה ,כהרחבת הדעת ,כשלוות נפש ,כהארת פנים שאינה ניתנת למדידה במושגים כספיים .הנה כי כן ,הפער בין הנאה גשמית לבין פרי המצווה הוא פער של מהות :הנאה גשמית מחלישה את הנשמה ,בעוד שפרי המצווה מזכך אותה ומכין אותה לקבלת הקרן הגדולה בעולם הבא .הכל נשאר במרחב של קדושה ,ללא כל אבק של חול ,וזהו הסוד שמאפשר לנו ליהנות מהפירות מבלי ליפול למלכודת הריבית. המהר"ל מפראג בנתיבות עולם (נתיב אהבת ה' פרק א') ביאר :כל מצווה ומצווה היא השתלשלות של קדושה ופועלת חיבור בין העולם הזה לעולם העליון ,והפירות שאדם

רהב תשרפ

אוכל בעולם הזה הם ההמשכה של אותה קדושה לתוך המציאות כדי שיוכל להתקיים ולעבוד את ה' מתוך יישוב הדעת .אין זה שכר חיצוני כמשמעו ,אלא מזון רוחני שהמצווה עצמה מייצרת וממשיכה אל תוך חייו של האדם. השל"ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (מסכת שבועות) חידש :כי הפירות הם בחינת העולם הזה המשמש כפרוזדור לטרקלין ,והם מאפשרים לאדם להעלות את החומר לדרגת רוח ,וזהו כל עיקרו של התיקון שמוטל עלינו בעולם הזה ,להפוך את המציאות החומרית לקדושה .האדם המקיים את המצווה מתוך כוונה טהורה הופך את כל סביבתו הקרובה לשותפה לאותה קדושה ,ובכך הוא זוכה שהפירות יהיו חלק מהתהליך הרוחני של עלייתו בדרגות האמונה. מרן רבי יוסף קארו בספרו מגיד מישרים (פרשת וישב) ביאר :כי האורות המאירים על האדם כתוצאה מלימוד התורה ועשיית המצווה הם הם הפירות ,ועל כן הם מלווים את האדם גם בדרכיו הגשמיות ,אך הם נשארים אורות רוחניים טהורים שאין בהם שום תערובת של תאוות עולם הזה .הוא מלמדנו כי מי שזוכה לחוש את אור המצווה ,אינו יכול לחפוץ עוד בטובות הנאה חיצוניות ,כי האור שהוא סופג הוא התענוג האמיתי והשלם ביותר שניתן להשיג בעולם הזה. בלב ליבו של המאמין פועמת הידיעה כי מעשיו אינם אובדים בחלל העולם .כשאנו מדברים על הקרן הקיימת לעולם הבא ,אנו עוסקים במושג שחורג מגבולות הזמן והחומר .כיצד נשמרת פעולה חולפת בתוך נצח שאין לו סוף? כיצד הופך מעשה אנושי למהות רוחנית נצחית ,שאינה נשחקת גם בחלוף העידנים? זוהי התעלומה המרתקת המלווה את הנשמה במסעה ,ומבקשת מאיתנו להבין כי המציאות העליונה אינה פועלת לפי חוקי הכילוי של העולם הזה ,אלא לפי חוקי הנצח ,שבהם מה שנטוע באדמת הקדושה – צומח ומתקיים לעד. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (ספר חפץ חיים ,הקדמה) ביאר :כי הנשמה נבראה עם רעב פנימי לחיבור אל האין סוף ,וכאשר האדם פועל מצווה ,הוא אינו רק עושה פעולה ,אלא הוא מחבר את חלקי נשמתו אל שורשם העליון .הקרן הקיימת אינה דבר מה חיצוני שנצבר באוצר ,אלא היא התגבשות של הנשמה עצמה מתוך הדבקות בבורא. ככל שהאדם מתעלה בעשיית המצוות ,כך הקרן שלו הולכת ומתעצמת ,וזהו האוצר האמיתי שילווה אותו גם מעבר לשערי המוות ,כשהוא אינו ניתן לחלוקה או להפסד. רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער א' פרק ט') חידש :כי כל דיבור בתורה וכל הרהור של קדושה נרשמים במרחבים העליונים בכתב אש שחורה על גבי אש לבנה, ורישום זה הוא הוא הקרן הקיימת .הוא מסביר כי בעולם הזה הכל נראה כחולף ,אך במערכת הרוחנית ,שום דבר אינו נאבד ,אלא הכל נכנס לתוך המבנה של הנשמה,

גם לנשמה מגיע אוכל

ההופכת להיות כלי קיבול לאורות אינסופיים .המחשבה הזו משנה את האופן שבו אנו מסתכלים על חיינו ,שכן אנו מבינים כי אנו עוסקים בבניית בניין שאינו נחרב לעולם. רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק ,אות מ"ו) פירש :כי העולם הבא אינו מקום גיאוגרפי, אלא הוא מצב של התגלות שבו כל מה שהאדם עשה בטהרה ובמסירות נפש מתגלה במלוא יופיו .הקרן הקיימת היא החשיפה של אותו טוב צפון שהאדם זרע בעולם הזה, שעה שעמד בניסיונותיו ודבק בתורתו .התגמול אינו מגיע מבחוץ ,אלא הוא התפרצות של האור שהאדם עצמו טמן בתוך המציאות .כאשר האדם משקיע את כוחו ומרצו בדרך ה' ,הוא משקיע בקרן שמניבה פירות של נצח ,וזהו היסוד האיתן שעליו נבנית ממלכת הנשמה. בדרכנו אל מעמקי הסוגיה ,אנו ניצבים בפני השאלה המרתקת מכולן ,אותה תהייה השמורה למי שזכה לטעום טעם של תורה :מהו בעצם השכר המיוחל? כאשר אנו מדברים על השכר הגדול הממתין לאדם בעולם הבא ,אין מדובר בפרס חומרי או בהנאה חולפת ,אלא במפגש מופלא שבו הנשמה ,שעמלה וטרחה בעולם הזה ,חוזרת אל שורשה ומתאחדת עם הגוף שזיככה .זהו השכר הגדול מכולם ,שבו המעשה האנושי הופך להיות המנוף להגבהת הנשמה למדרגת המלאכים ,והבורא יתברך ,ברוב רחמיו ,מאפשר לאדם לראות את פרי עמלו כחלק בלתי נפרד ממהותו הנצחית. הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ח) ביאר :כי העולם הבא הוא מקום שאין בו גוף וגווייה ,אלא נפשות הצדיקים בלבד ,והוא שכר שאינו מוגבל בזמן ,שבו הנשמה נהנית מזיו השכינה. המחבר מדגיש כי השכר האמיתי הוא הדבקות בבורא ,וההנאה הזו היא עצם החיים האמיתיים ,שהרי מי שדבק בחי החיים הרי הוא חי לעד .הוא מלמדנו כי כל המצוות אינן אלא אמצעים להגיע אל המדרגה הזו ,שבה הנשמה משוחררת מכבלי החומר ויכולה להתענג על האור האלוקי בלי שום מחיצות. רבנו סעדיה גאון (אמונות ודעות מאמר תשיעי) חידש :כי הגמול בעולם הבא יהיה בנשמה ובגוף גם יחד לאחר תחיית המתים ,והחיבור הזה הוא השלמות האמיתית שבה האדם זוכה לראות את תוצאות מעשיו בצורה מוחשית .הוא מבאר כי אין מדובר בשני דברים נפרדים ,אלא במיזוג מופלא שבו הגוף הופך לכלי קיבול טהור לנשמה ,וזהו השכר הגדול שאליו מצפים כל דורות ישראל ,שבו החומר והרוח הופכים ליחידה אחת המוארת באור הנצח. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ה) ביאר :כי שכר המצווה הוא בראש ובראשונה הקירוב אל ה' ,והדבקות הזו היא שהופכת את המעשה הקטן של האדם לחלק מנצחיות הבורא .הוא מרחיב ואומר כי כל מי שעמל בתורה מתוך אהבה, זוכה שהמצוות שלו יהיו לאור גדול המאיר את דרכו גם בעולמות העליונים ,וזהו השכר שהקב"ה נותן לצדיקיו ,להיות קרובים אליו לעד ולעולם.

רהב תשרפ

מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר על התורה) חידש :כי השכר בעולם הבא הוא החשיפה של מה שהאדם בנה בעצמו בעולם הזה .הוא מסביר כי הנשמה אינה מקבלת שכר חיצוני, אלא היא פשוט נחשפת למה שהיא יצרה בעצמה מתוך עבודתה .כאשר האדם משקיע בנשמתו ,הוא בעצם משקיע בבניית כלי הקיבול לשכר הנצחי ,וזהו השכר הגדול מכל, להיות מה שאתה יצרת מתוך אהבה ומסירות ,וליהנות מזיו השכינה שאתה בעצמך הכנת לו מקום בלבך. בסיומו של מסע רוחני שבו צללנו אל סוד הנהגת השם יתברך ,אנו ניצבים בפני הבנה חדשה ומרעננת .הדיון העמוק על אודות הפירות שאדם אוכל בעולם הזה והקרן הקיימת לעולם הבא ,לא היה אלא פתח אל עולם שלם של עבודת השם טהורה ,שבו המצוות אינן כלי מסחרי אלא ביטוי של אהבה ודבקות .למדנו כי ההפרדה ההלכתית בין הלוואה בריבית לבין שכר עולם הבא אינה רק עניין של הגדרות ,אלא תלויה כולה בלב האדם – האם הוא פועל כמי שמצפה לפרעון חוב ,או כבן האוהב את אביו ונהנה ממתנותיו בדרך אל היעד הגדול. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (שו"ת הראשל"צ) ביאר :כי גם בדורות אלו ,כאשר אדם זוכה להבין כי כל המציאות הגשמית היא חלק מהשגחת הבורא ,הוא מפסיק לחפש את השכר בחיצוניות ,אלא מוצא אותו בתוך לימוד התורה עצמו ,ובכך הוא מנטרל כל אפשרות של אבק ריבית ,שכן אין כאן הלוואה אלא זכות קיום ודבקות ביוצרו .הדברים מתחברים לכדי תמונה אחת שלמה ,שבה התורה מאירה את נתיבות חיינו ומלמדת אותנו כי הדרך לשלמות עוברת דרך השחרור מחישובים ממוניים אל עולם של מתנה אלוהית טהורה.

עיקר העניין: הנה לנו סיכום הדברים :הדרך אל השלמות אינה עוברת בנתיבי המחשבה האנושית המבקשת לחשב רווחים והפסדים ,אלא בהתמסרות מוחלטת לבורא עולם ,היודע את תעלומות הלב ומשיב שכר ליראיו לא כחוב אלא כאהבה .כל פרי שקוטף האדם בחייו המעשיים אינו תשלום על עמלו ,אלא מתנה משמיים המיועדת להחזיק את הנשמה במסעה הגדול .הקרן הנצחית נשמרת בעולמות העליונים כבבואה של מסירות הנפש והדבקות שביטא האדם כאן ועכשיו .כאשר השקפת עולמו של הצדיק מזדככת ,הוא מבין כי כל מה שניתן לו הוא חלק מהנהגה אבהית ומלטפת, המצפה לחזרתו אל המקור .בזאת אנו מבינים כי שכר המצווה הוא פשוט הימצאותו של האדם בתוך האור הגדול של השכינה ,שבו אין עוד צורך בחישובים ,כי הכל הופך להיות אחדות נצחית של אהבה וקדושה.