10. האם נוהג איסור לא תרדה בו בפרך ברב ותלמיד? | עמ׳ 277-279
10. האם נוהג איסור לא תרדה בו בפרך ברב ותלמיד? | עמ׳ 277-279 הקשר המקודש שבין רב לתלמיד אינו דומה לשום יחסי אנוש אחרים בעולם .זהו קשר שבו הנשמות נפגשות ,שבו התורה עוברת ממקור חיים אל כלי הקיבול שלה ,ובתוך
10. האם נוהג איסור לא תרדה בו בפרך ברב ותלמיד? | עמ׳ 277-279 הקשר המקודש שבין רב לתלמיד אינו דומה לשום יחסי אנוש אחרים בעולם .זהו קשר שבו הנשמות נפגשות ,שבו התורה עוברת ממקור חיים אל כלי הקיבול שלה ,ובתוך
גם לנשמה מגיע אוכל
הדינמיקה הזו של עבודת ה' ולימוד תורה ,עולה שאלה נוקבת :היכן עובר הגבול בין שימוש המותר לצורך הלימוד ,לבין איסור הפרך ,האוסר על האדם לנצל את זולתו? האם העובדה שהרב מצווה את תלמידו לעשות עבורו פעולה מסוימת נופלת תחת ההגדרה של שליטה אסורה ,או שמא כאן מתגלה סוד אחר לגמרי של התבטלות התלמיד בפני רבו? ננסה ללבן את הדברים ,צעד אחר צעד ,מתוך דברי חכמינו ופוסקינו ,כדי להבין את עומק היחסים העדינים הללו. המכילתא (פרשת משפטים ,פרק כ"א) ביאר :ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך, ודרשו חכמים בבנו ובתלמידו רשאי .המכילתא מניחה את היסוד להבחנה שלנו – ישנם קשרים שבהם המושג פרך אינו קיים במובן של ניצול ,משום שהמערכת כולה בנויה על יסוד של העצמה ,בנייה וחינוך ,ועל כן העבודה אינה נתפסת כעינוי או כרדיה. רבנו יונה (שערי תשובה ,שער ג ,אות ס) ביאר :שההיתר הוא אלא לרצונם ותועלתם .רבנו יונה בונה את הגדר ההלכתי של האיסור סביב השאלה האם הפעולה נעשית לצורך התועלת האמיתית של העובד או רק לסיפוק צורכי המעביד .הוא מלמד אותנו כי ברגע שהשירות נעשה מתוך רצון המשרת ובמסגרת המעניקה לו תועלת ,הרי שזהו ביטוי של קשר בריא ומועיל ,וזהו המפתח להבנת היחס בין רב לתלמיד. מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי (פירושו על מסכת עבדים ,פרק ה ,קניין פירות סקמ"ה) ביאר: שרבנו יונה הנ"ל יסבור דבבנו ותלמידו שאני ,כיון שיש מצוה עליהן לכבדו .הוא מחבר את דברי המכילתא עם שיטת רבנו יונה ומחדש כי העובדה שמצווה על התלמיד לכבד את רבו הופכת את השירות למצווה בעבור התלמיד .כאשר התלמיד משרת את רבו, הוא לא מבצע מלאכה טכנית גרידא ,אלא מקיים את מצוות הכיבוד ,ובכך הוא זוכה בתועלת רוחנית אינסופית ,מה שמפקיע את הפעולה מגדרי האיסור. הגמרא במסכת כתובות (דף צו ע"א) ביארה :המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. הגמרא מעמיקה את ההבנה ששימוש הרב על ידי התלמיד אינו רק זכות של הרב, אלא חסד שהרב עושה עם תלמידו .מתן האפשרות לתלמיד לשרת את רבו הוא אמצעי לחיבור עמוק יותר ,ללמידה מתוך התבוננות בהנהגות הרב בחיי היום יום ,וזוהי תועלת רוחנית שאין לה שיעור ,המבטלת כל חשש של שיעבוד או רדיה. בהתבוננות על המציאות של ימינו ,עולה נפקא מינה ברורה :ככל שהשימוש של הרב בתלמידו מכוון לחינוך ,ללמידה מתוך קירבה ,או למתן הזדמנות לתלמיד לזכות במידות של ענווה ושירות ,הרי שזהו דבר רצוי .מאידך ,אם התלמיד מרגיש שנעשה בו שימוש טכני בלבד שאינו מוסיף לו דבר במישור הרוחני או במישור הקשר עם רבו ,יש לבחון זאת בזהירות יתרה ,שכן המטרה היא תמיד הבנייה והצמיחה המשותפת. במישור הנפשי ,עלינו להבין כי המושג פרך דורש כפייה ושבירת רוח ,בעוד שהיחס
רהב תשרפ
בין רב לתלמיד בנוי על התמסרות מרצון .כאשר התלמיד מבין כי השירות לרב הוא חלק מתהליך העלייה שלו בתורה ,הוא אינו חווה שבירה ,אלא התעלות .זוהי חירות מסוג אחר ,חירות של שחרור מהאגו לטובת דבקות ברב ,וזהו יסוד ששומר על הקשר נקי מכל גוון של יחסי אדנות פסולים. המפתח להבנת העומק של הסוגיה נעוץ בשינוי התפיסה – הרב אינו אדון ,והתלמיד אינו עבד .הם שותפים למסע של תורה .כאשר הרב מבקש מהתלמיד פעולה ,הוא מזמין אותו להיכנס לתוך עולמו ,לחלוק עמו רגעים של עשייה ,והתלמיד נענה מתוך הכרת הטוב ומתוך הבנה שזו הדרך שלו להעמיק את קשרו עם מקור תורתו .זוהי דינמיקה שבה הנתינה היא הדרך לקבל את התורה ,וזהו התיקון לנפש שמחפשת תמיד למצוא את האמת בתוך מערכות יחסים. המצפן הפנימי הנבנה מכאן ברור :על הרב להקפיד מאוד שכל שימוש בתלמידו יהיה אכן לשם שמים ולטובת התלמיד ,כפי שהדריכונו חכמים .על התלמיד מנגד מוטלת החובה לבחון את ליבו – האם השירות נובע מהתבטלות אמתית ומתוך רצון לזכות באורו של הרב ,או שמא הוא מרגיש שחוק בתוכו? היראה מהבורא היא המדד האמיתי ,שכן היא המזכירה לנו שגם במקומות שבהם ההלכה מתירה ,על האדם לנהוג לפנים משורת הדין ולהיות רגיש לנפשו של חברו ,ובמיוחד לנפשו של התלמיד. כשאנו מאחדים את הדברים ,אנו רואים כי ההיתר אינו היתר לנהוג בדרך של אדנות, אלא הגדרה של מערכת יחסים מסוג אחר .הדין של לא תרדה בו בפרך קיים כדי לשמור על כבוד האדם ,אך במקום שבו נוצר חיבור של תורה ,שבו הרב והתלמיד הופכים ליחידה אחת של עבודת ה' ,שם נעלם המחסום והופך למנוף של קדושה .הלקח העמוק הוא שאנו נדרשים לאחריות גדולה יותר ככל שהקשר שלנו עמוק יותר ,ודווקא בתוך הקשר של רב ותלמיד ,עלינו להישמר שבעתיים שהשימוש יהיה אך ורק מתוך אהבה, הערכה ורצון הדדי לבנות את התורה בעולם.
עיקר העניין: הוא שההיתר להשתמש בתלמיד אינו היתר טכני ,אלא הוא נובע מעצם מהות הקשר שבין רב לתלמיד ,קשר שבו שירות הרב הוא חסד עצום שנעשה עם התלמיד .התורה מלמדת אותנו כי בנקודת החיבור הזו ,שבה התלמיד בונה את עצמו דרך כיבוד רבו ,אין כאן מקום לאיסור פרך ,משום שאין כאן אדנות אלא דבקות .האחריות על הרב היא להבטיח שכל בקשה תהיה נטועה באהבה ובהבנה עמוקה של צרכי התלמיד ,ובכך הוא הופך את פעולת השירות למעשה של קדושה, המעצים את שניהם ומגלה את אור התורה בשלמותו.