3. כאשר אדם לומד תורה ואינו מבין מה שלומד, האם זה נחשב ללימוד תורה? | עמ׳ 327-336

3. כאשר אדם לומד תורה ואינו מבין מה שלומד, האם זה נחשב ללימוד תורה? | עמ׳ 327-336 הבוקר עולה בבית המדרש ,קול הלימוד מהדהד בחלל האוויר .יהודי יושב בפינתו, שקוע בתוך הסוגיה ,טורח ומשנן ,מזיע מעמל המחשבה ,הוגה בתיבות הגמרא פעם אחר פעם ,אך הדעת אינה מתיישבת ,והערפל אינו מתפזר .המילים יוצאות מפיו ברורות וצלולות ,אך עומקן נשאר חתום ,נעול מאחורי פרגוד של אי בהירות…

3. כאשר אדם לומד תורה ואינו מבין מה שלומד, האם זה נחשב ללימוד תורה? | עמ׳ 327-336 הבוקר עולה בבית המדרש ,קול הלימוד מהדהד בחלל האוויר .יהודי יושב בפינתו, שקוע בתוך הסוגיה ,טורח ומשנן ,מזיע מעמל המחשבה ,הוגה בתיבות הגמרא פעם אחר פעם ,אך הדעת אינה מתיישבת ,והערפל אינו מתפזר .המילים יוצאות מפיו ברורות וצלולות ,אך עומקן נשאר חתום ,נעול מאחורי פרגוד של אי בהירות .האם עמל זה, המתיש את הגוף ואינו משביע את השכל ,אכן נקרא לימוד תורה? האם ברכת התורה שבירך אותו אדם קודם לכן מצאה לה אחיזה במציאות שלפנינו ,או שמא כל עוד הלב אינו מבין ,הרינו נותרים כמי שקורא בשפת נכר שאין בה אחיזה של ממש? השאלה מנקרת בלב ,האם הלימוד הוא פעולה חיצונית של הוצאת דברים מן הפה ,או שמא הלב הוא הוא המפתח ,ובלעדיו נותר הלימוד כגוף ללא נשמה? ומה יעשה אדם שראשו קשה עליו כברזל ,האם יפטור עצמו מן המצווה ,או שמא מצא פתח להיכנס בו להיכל התורה, גם אם השער נותר חסום לפניו? נצא למסע מרתק בעומק סוגיית העמל בתורה ,תוך שאנו מלקטים את שיטות הראשונים והאחרונים ,כדי לבחון האם ייתכן לימוד שכולו גריסה ,ומה משקלו של עמל זה על כף המאזניים. נבוא בשערי הפרשה ונעמיק בבסיס הדברים ,שהרי מצוות לימוד התורה יסודה נעוץ בציווי האלוקי בפרשתנו .התורה פותחת בתיאור העמל הנדרש מאיתנו ,וממנו נלמד על מהותו של הלימוד והאם יש לו מקום גם כשאין ההבנה מאירה את עינינו" .אם בחקתי תלכו" (ויקרא כו ,ג). הקשר הפסוקים לשאלתנו הוא יסודי ומזעזע אמות סיפים :האם התביעה האלוקית היא לעמל בלבד ,לפעולה הממשית של ההליכה בחוקים ,או שמא הדרישה היא להבנה עמוקה המלווה את הלימוד? רש"י (בפירושו על התורה ,ויקרא כו ,ג) כתב :שתהיו עמלים בתורה. ביאורו של רש"י מלמדנו כי העיקר הוא עצם הליאות והעמל ,הטירחה המושקעת

גם לנשמה מגיע אוכל

בנפש ובגוף ,ללא התניה בתוצאה השכלית המיידית .העמל הוא הביטוי הנעלה לקשר עם התורה ,גם כאשר התוצאה אינה גלויה. רבי אברהם אבן עזרא (בפירושו על התורה ,ויקרא כו ,ג) ביאר :בחוקותיי ,הם גזירות המלך שאין להם טעם מפורסם. האבן עזרא מדגיש את מושג החוקים כדברים שמעל השגת השכל ,ובכך הוא פותח פתח להבנה שגם בלימוד התורה ישנם רבדים הנשגבים מהבנתנו האנושית ,ועצם ההתעסקות בהם היא הליכה בחוקיו של בורא עולם. הרמב"ן (בפירושו על התורה ,ויקרא כו ,ג) פירש :והענין שתהיו עמלים בתורה כלומר שלא תהיו בטלים ממנה ותתייגעו בה. הרמב"ן מרחיב ומדגיש כי המאמץ וההתייגעות הם לב המצווה .הלימוד הוא תהליך של התמדה ויגיעה ,ולא רק צבירת ידיעות. תרגום אונקלוס (על ויקרא כו ,ג) תרגם :אם בקיאי תהלכון. התרגום מדגיש את ההליכה ,את התנועה המתמדת בתוך חוקי התורה ,בקיאות ושקידה המעידות על מחויבות פנימית עמוקה שאינה תלויה בהכרח בהבנה רגעית. הספורנו (בפירושו על התורה ,ויקרא כו ,ג) ביאר :שתהיו עמלים בתורה ,באופן שתשיגו הבנתה ותשמרו מצוותיה. הספורנו מציב אתגר גבוה יותר ,שבו העמל נועד להביא לידי הבנה .מתוך דבריו אנו למדים שהעמל הוא האמצעי והשער להבנה ,ומכאן שההשתוקקות להבנה היא חלק בלתי נפרד ממהות העמל. כלי יקר (בפירושו על התורה ,ויקרא כו ,ג) כתב :עמלים בתורה ,כי התורה צריכה עמל גדול, כי מי שאינו עמל בה אינו זוכה להבינה. הכלי יקר מחבר את הנקודות הללו לכדי מציאות אחת :העמל הוא המפתח .הוא מעיד כי ללא העמל ,השער להבנה נשאר נעול ,וממילא עצם העמל הוא תנאי הכרחי לזכייה בפרי הבנת התורה ,ואין לראות בהם שני דברים נפרדים. עתה נבקש לשאוב מים חיים ממעיינות חז"ל ,מתוך התלמוד הבבלי והירושלמי ,אשר בהם גנוזים יסודות הנהגתנו בעולמה של תורה .ניגש אל ההיכל פנימה ,אל השולחנות של בית המדרש שבהם נלמדו דברים מתוך עמל ויגיעה ,ונבחן את דברי רבותינו האמוראים ,המאירים לנו את הדרך שבין הגריסה לבין ההבנה. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף י"ט ע"א) ביאר רבא את היסוד העמוק לעניין זה :לעולם

יתוקוחב תשרפ

ליגריס איניש ואע"ג דמשכח ואע"ג דלא ידע מאי קאמר ,שנאמר גרסה נפשי לתאבה, גרסה כתיב .הגמרא מלמדת אותנו כאן יסוד נורא ,כי העמל בתורה ,גם כאשר השכל אינו תופס את עומק הדברים ,יש לו ערך עצמי וקיום מוחלט .הגריסה אינה רק כלי להבנה ,אלא פעולה של יצירת קשר עם דברי ה' בעולם .הלב משתוקק ,הנפש שואפת, והפה מוציא את המילים ,ובכך נבנית מציאות של תורה ,גם אם השכל עוד לא הפציע להבין את פשר המילים הנאמרות. רש"י (על מסכת עבודה זרה ,שם) פירש :מרוב תאותי לתורה הייתי שובר לפי היכולת אע"פ שאיני טוחנה הדק להיכנס לעומקה .רש"י ,במתיקות לשונו ,מגלה לנו כי הגריסה היא מעין טחינה של גרעיני התורה .גם אם אין האדם מגיע עד דק ,עד להבנה הדקה והחדה ביותר ,הרי שבעצם היותו עוסק וטוחן את המילים ,הוא עושה פעולה של לימוד. אין כאן כישלון ,אלא עבודה בדרגה הניתנת לאדם ,שבירת המילים בפינו כפתיחה אל עולמות העליונים. תוספות (על מסכת עבודה זרה ,שם) ביאר :ואע"ג דלא ידע מאי קאמר .ופירשו התוספות כי מדובר אף באדם שאינו מבין כלל את פשר המילים ,ועדיין מצווה יש כאן .דברי התוספות מעמיקים את הקריאה בגמרא ,ומסירים מאיתנו את החשש שמא הלימוד אינו לימוד .הם מאשרים כי האמירה עצמה ,ההגייה בתורה ,היא מעשה רב וחשוב ,אשר אינו תלוי בתוצאה המיידית של ההבנה. בגמרא במסכת עירובין (דף נ"ד ע"א) מובא המעשה הידוע ברב פרידא שהיה לו תלמיד שלא תפס את לימודו ,והצריך אותו לחזור על הדברים ארבע מאות פעמים .המעשה הזה ,המלווה אותנו בדורות ,מורה לנו כי התורה אינה נמדדת רק בתוצאה של "הבנתי", אלא בתהליך של "העמלתי" .התלמיד ,שעמל ושינן שוב ושוב ,זכה לכך שמעשהו ייחשב למעשה של תלמוד תורה ,כי הוא לא נרתע ולא הניח את הספר מידו ,אלא המשיך להגות ולשנן ,עד שהאיר האור וההבנה נתגלתה. בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה ,פרק א' הלכה א') מבואר :גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה .הירושלמי ,בדרכו המיוחדת ,מעמיד אותנו על הקשר שבין הלימוד לבין ההנהגה בפועל .מתוך דבריו אנו למדים ,שכל עמל תורה ,גם אם הוא נראה כגריסה גרידא ,סופו לבנות את אישיות האדם ולהביאו לידי עשיית רצון ה' .הלימוד ,אפילו בלא הבנה מלאה, פועל את פעולתו בנפש ,ומכין אותה לאורח החיים התורני ,שהרי עצם העיסוק בדיבורי תורה מטהר את האדם ומרומם אותו. רבנו בחיי ,תלמידו המובהק של הרשב"א (בספרו כד הקמח ,מערכת תורה ,דף צ"ג ע"ג) ,ביאר: קריאת התורה מצוה גדולה היא אף על פי שלא יבין מה שקורא ,ואע"פ שמחשב בדברים אחרים .בדבריו אלו מעמיד רבנו בחיי יסוד איתן ,כי עשיית המצווה בפה אינה תלויה

גם לנשמה מגיע אוכל

במחשבת הלב ובמידת ההבנה .הדיבור כשלעצמו ,כשהוא דבוק בתיבות הקודש ,יוצר הוויה של קדושה שאינה זקוקה לאישור השכל .זהו כוחו של הדיבור שבתורה ,שהוא נעלה מן ההבנה האנושית המוגבלת ,והוא יוצר קשר ישיר בין נפש האדם למקור התורה, גם כשההכרה אינה שותפה במהלך. המאירי (על מסכת עבודה זרה ,דף י"ט ע"א) ,חידש :שגם כשאינו מבין ,הרי זה בגדר הכנה לעתיד לבוא ,שעל ידי חזרה ושינון יזכה לבסוף להבין את עומק העניינים .המאירי בדרכו המופלאה רואה את הגריסה כמעין מדרגת ביניים ,שער שדרכו האדם עובר אל האור .אדם שאינו מבין אינו עומד במקום אחד ,אלא הוא מצוי בתהליך של בנייה ,וכל רגע של גריסה הוא נדבך נוסף בבניין הידיעה העתידית שלו ,שכן המילים החקוקות בזיכרון הופכות ברבות הימים למפתחות שיפתחו את שערי ההבנה החסומים. כעת נבוא בשערי האחרונים וגדולי הפוסקים ,אלו אשר ירדו לעומקם של דברים וביקשו להעמיד את ההלכה על תילה ,תוך שהם בוחנים את המציאות המורכבת של הלומד – האם די לו בהגיית השפתיים או שמא חייב הוא להביא את הכרתו לעומק הסוגיה .בדבריהם מתגלה מתח מרתק בין השאיפה לשלמות הלימוד לבין ההכרה בחולשת האנוש ובערך העצום של עצם העמל בתורה. המגן אברהם (או"ח סימן נ) כתב :שאין קריאת פרק איזהו מקומן וברייתא זו עולה ללימוד אלא למי שמבין ,אבל למי שאינו מבין צריך ללמוד ולהבין ,שאל"כ לא נחשב ללימוד .מדבריו עולה תפיסה תובענית וברורה :מצוות לימוד התורה מחייבת חיבור שכלי ,וקריאה ללא הבנה מותירה את האדם מחוץ למעגל המקיימים את המצווה במלואה .לפי שיטתו ,הלימוד אינו מסתכם בהוצאת מילים מהפה ,אלא בתהליך פנימי של הבנת העניינים. האדמו"ר הזקן (שולחן ערוך הרב ,הלכות תלמוד תורה פ"ב סעיף י"ב) ביאר :דכל זה רק בתורה שבעל פה אבל בתורה שבכתב ,חשיב לימוד גם אם אינו מבין .אדמו"ר הזקן מבחין בין רובדי התורה; בעוד שבתורה שבעל פה נדרשת הבנה ,שכן מהותה היא עומק הפלפול והסברה ,הרי שבתורה שבכתב ,עצם הקריאה בתיבות הקודש נחשבת ללימוד .הבחנה זו פותחת פתח לרווחה עבור מי שאינו מוצא את ידו ורגלו בים התלמוד ,ומוצא את מנוחתו וקדושתו בקריאת פסוקי התורה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (פתיחה ,עשין סעיף י"ב) כתב :כי מלבד כל העשין שמנה עד עתה ,עובר המספר לשון הרע על מצוות עשה של לימוד תורה ,שהיא מצוות עשה גמורה ,ושקולה כנגד כל המצוות ,ועונש ביטולה שקול כנגד כל העוונות. ומוסיף הוא ומדגיש כי כל אחד יכול לקיים מצוות עשה זו של לימוד תורה :הלמדן לפי למדנותו ,וגם מי שאינו למדן – יכול ללמוד ספרים קדושים המועתקים ללשון

יתוקוחב תשרפ

אשכנז בזמננו ,המכניסים בלבב האדם יראתו של הקדוש ברוך הוא .בדברים אלו פורס הכהן הגדול מאחיו רשת רחבה של הצלה ,המאפשרת לכל יהודי ,באשר הוא ובאיזו רמה שיהיה ,למצוא את אחיזתו בתורה ולקיים את המצווה החמורה הזו ,גם ללא כלי העיון המורכבים. אותו הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (ביאור הלכה ,סימן תפ"ט סק"ו) ביאר :לגבי ספירת העומר ,שאם אינו מבין משמעות הספירה ,לא יצא ידי חובת ספירת העומר ,אף שספר בלשון הקודש .ובשער הציון הוסיף להשוות זאת למה שכתב במקום אחר לגבי תלמוד תורה ,שאינו נחשב ללומד אם אינו מבין .תפיסתו המקיפה רואה במושג הלימוד ובמושג הספירה פעולה שחייבת להיות מלווה בדעת; הדיבור הריק מתוכן ,ללא כוונה והבנה ,אינו ממלא את התוכן הנדרש למצווה ,שכן המצווה דורשת את התגייסות הנפש והשכל כאחד. נביט אל עבר גדולי הדורות האחרונים ,אלו אשר תורתם מלווה אותנו יומם ולילה, ואשר נדרשו לשאלה כואבת זו ,השאלה של האדם הניצב מול הספר ,צמא ללימוד ,אך הדרך להבנה חסומה לפניו .דבריהם מאירים נתיבות ,ומעניקים משענת לאותם יהודים יקרים שאינם זוכים להעמיק ,אך לבם בוער בתורה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ,חלק א' ,סימן כ"ו ,אות ט') ביאר את סוגיית סיום המסכת לאדם שאינו מבין את הנלמד .מרן הראשל"צ צלל לעומק דברי הפוסקים, מנה את הדעות השונות שדנו האם גריסה בעלמא נחשבת לסיום מסכתא ,והסיק כי יש מקום גדול להטיל ספק בדבר .בדבריו הוא מורה לנו כי על אף חשיבות הגריסה ,לעניין סיום מסכתא ,שמהותו הוא גמר עניין שלם והבנתו ,לא ניתן להסתפק בלא הבנה ,שכן לא הרי גריסה כהרי לימוד שעיקרו העמקה והבנה. מו"ר הגרש"ה וואזנר (שו"ת שבט הלוי ,חלק ח' ,סימן רכ"ט) חידש בהבנת מהות הלימוד כי גם כאשר האדם אינו מבין את העומק ,עצם השקידה והדבקות בספרים היא היא התורה הנדרשת ממנו בזמן זה .הרב וואזנר מחזק את ידי היראים שאינם זוכים ללמוד בבקיאות ובחריפות ,ומלמדנו כי עצם הקביעות בבית המדרש וההתעסקות בדפי הגמרא ,אף ללא פיצוח הסוגיה ,מעלים את האדם למדרגת לומד תורה. מו"ר הגר"א וייס (קובץ שיעורים ,על מסכת תמורה) ביאר את יסוד הלימוד ומגדיר אותו כחיבור של האדם לתורה .בדבריו הוא מדגיש כי הלימוד הוא תנועה נפשית של התדבקות באורייתא ,ועל כן גם במצבים בהם השכל אינו משתתף במלוא העוצמה ,הנפש פועלת את פעולתה .הלימוד הוא ברית ,והברית הזו נשמרת על ידי עמל ועל ידי רצון להבין, גם אם ההבנה מתמהמהת לבוא. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ,חלק י' ,בהקדמה) ביאר בטוב טעם כי העיקר

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא הקביעות .וגם אם האדם אינו מבין את הכל ,הרי שעל ידי התמדתו יזכה בעתיד להאיר את עיניו ,וכל דף שגורס הוא בבחינת הכנה לחשק והבנה עתידית. כעת נרד לפרטים ,לבירור הנפקא מינות למעשה ,שכן מן הסוגיה העיונית אנו מבקשים לגזור את ההנהגה היומיומית ,את אורחות חיינו הלכה למעשה ,כפי שכל יהודי מבקש לדעת מה מוטל עליו ברגעים שבהם דעתו אינה משיגה את עומק הלימוד. נפקא מינה ראשונה נוגעת לעצם חיוב הלימוד לאדם שאינו מסוגל להעמיק .אם נפסוק כדעת הפוסקים הסוברים שהגריסה בלא הבנה היא מצוות תלמוד תורה ,הרי שגם אדם שראשו קשה עליו ואינו מבין את דפי הגמרא ,מחויב להמשיך ולקבוע עתים לתורה. הוא אינו פטור ,שכן יש לו את כלי הגריסה .אך אם נחמיר כדעת המגביל זאת לברי הבנה בלבד ,הרי שאדם כזה יחפש דרכים אחרות לקיים את המצווה ,כגון על ידי סיוע לאחרים או לימוד ספרי יראת שמים שקלים יותר להבנה ,כדי שלא תתבטל ממנו חלילה מצוות עשה של תלמוד תורה. נפקא מינה שנייה עולה בשאלה האם אדם רשאי לומר "סיימתי מסכת" ולנהוג בהתאם להלכות הנלוות לסיום מסכת ,כגון אכילת בשר בתשעת הימים או עריכת סעודת מצווה, כאשר הלימוד שלו היה מבוסס על גריסה בלבד ללא הבנה .למעשה ,רוב הפוסקים מחמירים בזה וסוברים שסיום מסכת דורש הבנה מינימלית של העניינים כדי שתיקרא "סיום" .מי שגורס בלא הבנה יכול לקיים מצוות תלמוד תורה ,אך לא בטוח שהוא יכול לזכות בדרגות המיוחדות השמורות למסיים מסכת שלמה. נפקא מינה שלישית היא בשאלת קדימות המצוות .אדם שלפניו מונחת האפשרות לעשות מצווה עוברת ,או להמשיך בלימוד תורה שאינו מבין אותו היטב .אם נחשיב את הלימוד ללא הבנה כלימוד תורה גמור ,הרי שעל פי הכלל שתלמוד תורה גדול שמביא לידי מעשה ,עליו להמשיך וללמוד ולא להפסיק .אך אם נגדיר את לימודו כגריסה בלבד, ייתכן שערכו פחות מאשר קיום מצווה בפועל ,וכאשר יזדמן לפניו מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים ,יצטרך להפסיק את לימודו כדי לעסוק במצווה ,שהרי בלא הבנה אין הלימוד מביא אותו לידי מעשה. נפקא מינה רביעית עוסקת בשאלה האם אדם שאינו מבין רשאי לברך ברכות התורה על לימודו .להלכה פסוקה ,גם האיש שאינו מבין רשאי וחיוב גמור עליו לברך ברכות התורה ,שכן הדיבור בתיבות התורה הוא המעשה המזכה בברכה ,ואין הברכה מותנית בתוצאה המיידית של ההבנה ,אלא בעצם ההתחברות לקדושת התורה שבכתב ושבעל פה. מעבר להגדרות ההלכתיות והנפקא מינות המעשיות ,נצלול אל רובד עמוק יותר, המבקש לעמוד על טיבה של התורה ועל אופן השפעתה על נפש האדם .עלינו להבין

יתוקוחב תשרפ

כי התורה אינה רק אוסף של ידיעות שכליות או קובץ חוקים שנועד להעשיר את הידע האנושי .התורה היא עצם האור האלוקי ,כוח רוחני טרנסצנדנטי שחודר לתוך המציאות ופועל את פעולתו גם כאשר השכל האנושי ,המוגבל בכלים של לוגיקה והבנה ,אינו מסוגל לתפוס את התוכן. רבי צדוק הכהן (קונטרס ספר הזכרונות מצוה ג') כתב שגם אדם שאינו מבין כשעוסק בנסתרות ,חשיב לימוד תורה .עומק דבריו נוגע בנקודה שורשית :האדם העוסק בתורה דומה לתינוק המשתעשע באותיות א' ב' .התינוק אינו מבין את משמעות המילים והמשפטים שירכיב בעתיד ,אך הוא רוכש את הכלים ,הוא חורת בנפשו את צורת האותיות ,את המקצב של הקדושה .הלימוד ללא הבנה אינו זמן אבוד ,אלא פעולה של יצירת כלי קיבול בנפש .האדם מכין את עצמו ,מחדיר את האור האלוקי לתוך הכלים שברשותו ,ומחכה לרגע שבו האור יתגלה וימלא את הכלי בדעת. הצל"ח (הקדמה למסכת ברכות) ביאר בשם חכ"א שידיעת קבלה הכתובה בספר הוא ע"ד ידיעת התינוק אותיות הא' ב' שיועיל לו אח"כ כשילמדוהו להבין בספרים .הכוונה כאן אינה רק להכנה עתידית ,אלא לתהליך של התמזגות .התורה ,בהיותה אור ,יש לה סגולה לטהר את האדם המעסיק בה .גם אם הדעת לא תפסה את הנלמד ,הנשמה ,ששורשה בתורה ,מזהה את הדברים .הלימוד פועל כמו תרופה – גם כאשר החולה אינו מבין את הרכב המרכיבים הכימיים של התרופה ,היא פועלת בתוך גופו ומרפאה אותו .כך הלימוד, הדיבור והגריסה פועלים בתוך עולמו הפנימי של האדם ,מנקים את השפעות העולם החיצון ומקרבים אותו אל הקדושה. המשמעות של רעיון זה היא שהאדם אינו עומד מול הספר כשופט המעריך את התוכן, אלא כמי שמכניס את עצמו תחת ההשפעה של רצון ה' .העמל והמאמץ ,גם כאשר הם נותרים ללא תוצאה שכלית נראית לעין ,הם עצמם שבירת המחיצות .ככל שהאדם מתייגע יותר להבין ולא מבין ,כך הוא מעיד על צמאונו ,על תשוקתו להתחבר ,והתשוקה הזו כשלעצמה היא תורה .היא הופכת את הלימוד לאקט של אהבה ומסירות ,של דבקות בבורא עולם ,מהלך שהוא נעלה מכל הבנה שכלית מופשטת .בכך ,הלימוד הופך למעשה של קיום מצוות "והגית בו" ,המנותק מהצלחה או כישלון אקדמי ,ומחובר ישירות לקשר הנצחי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כשאנו מתבוננים על נפש האדם ,אנו מגלים כי הקשר שבין הלומד לבין התורה הוא קשר חי ודינמי ,שאינו נמדד רק במדדי ההישגים השכליים או בכמות הדפים שנבלעו בזיכרון .התורה היא מזונו של הנשמה ,והנשמה ,משורשה העליון ,מכירה את האור הגנוז באותיות התורה ,גם כאשר השכל האנושי – המצומצם בכלים של לוגיקה והבנה – נותר אילם וחסום .כשאדם יושב והוגה בתורה ,גם בלי להבין את משמעות התיבות,

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא מבצע פעולה של שאיבה רוחנית ,של יניקה מן המקור .התיבות הללו ,שהן שמותיו של הקב"ה ,הן הן הד.נ.א הרוחני של הנשמה ,וכאשר הוא הוגה בהן ,הוא יוצר חיבור פנימי ,עמוק מכל הבנה ,שמחלחל אל תוך חדרי לבו. החיבור הזה הוא שיוצר אצל האדם את המצפן הפנימי .הלימוד ללא הבנה אינו נשאר בחלל ריק ,אלא הוא הופך לחלק מהמבנה הנפשי של הלומד .זהו תהליך שבו האדם משיל מעליו את השכבות החיצוניות ,את הציפייה לתוצאות מהירות ואת הגאווה השכלית ,ולומד להיכנע לפני רצון ה' .האדם לומד לומר :אני עמל כאן ,לא כדי להבין, אלא כדי להידבק .הלימוד הופך למעשה של מסירות נפש ,למעשה של אהבה שאינה תלויה בדבר .הנפש שמרגישה את כובד המילים ,את הקדושה הטמונה בהן ,מתרוממת למדרגה שבה הלימוד הופך לחוויה קיומית של נוכחות אלוקית ,ללא צורך במתווך של הבנה. יתירה מזו ,האדם הממשיך ללמוד ולשנן ,למרות הקושי והחוסר בהבנה ,בונה בקרבו מידה נפשית של עקשנות קדושה .הוא לומד שהחיים האמיתיים הם חיים של עמל, חיים של התמדה מתוך אמונה .הוא מפתח בתוכו את היכולת להמשיך להאמין בערך של הפעולה ,גם כשהתמורה אינה נראית לעין .זוהי הכנה נפשית עצומה לכל תחומי החיים ,שכן בכל תחום בחיים ,בעבודה ,במשפחה ,בחינוך הילדים ,אנו פוגשים רגעים של ערפל שבהם אנו פועלים מתוך אמון בדרך ,מתוך אמונה שיש לכל פעולה ערך, גם אם איננו מבינים את המשמעות המיידית שלה .הלימוד ללא הבנה הוא בית הספר הגדול ביותר לאמונה חיה. כאשר האדם פוגש את הקושי בלימוד ,הוא למעשה פוגש את עצמו .הוא נדרש להכריע: האם הוא לומד למען העצמת האגו וההבנה ,או שהוא לומד כדי להפוך לכלי להשראת שכינה .כשהוא בוחר להמשיך ,הוא מעיד על כך שהתורה היא מעל להבנתו ,שהיא יקרה לו יותר מהשגיו .בכך הוא בונה בקרבו אמונה יוקדת ,כזו שאינה תלויה במצבי רוח ואינה מתערערת בפני קשיים .התורה הופכת להיות החבר הכי טוב שלו ,המלווה אותו גם בשעות החשיכה של השכל ,ומאירה לו נתיבות באמונה ,בביטחון ובאהבת ה' טהורה. כאשר אנו בוחנים את המצפן הפנימי שמתגבש בלב הלומד ,אנו פוגשים את המידה הנעלה ביותר של ענווה .אדם שאינו מבין ,ומוכן להמשיך להגות ולשנן ,מעיד על כך שהתורה אינה כלי להגבהת קרנו בעיני הבריות ,אלא היא קשר של אמת בינו לבין קונו. זוהי התפרקות מוחלטת של האגו ,המבקש תמיד להבין ,להשיג ,ולסמן וי על הישגים. בנקודה זו ,המוסר הפנימי של האדם נבנה על יסוד האמונה שהקב"ה חפץ בעצם הרצון שלנו ,בעצם ההיצמדות שלנו ,גם כשהשכל הישר אינו מוצא בו טעם. הלימוד הזה ,גם כשאין עמו הבנה ,שובר את המחיצות של הציפייה לקבל שכר על

יתוקוחב תשרפ

עבודתנו .הוא מלמד את האדם עבודת ה' לשמה ,מתוך טהרה שאינה מחפשת את הליטוף של ההבנה השכלית .זהו מצפן המכוון אותנו להבין שבעבודת ה' ישנם רגעים, ואולי אף תקופות חיים שלמות ,שבהם אנו נדרשים ללכת באמונה פשוטה ,בלי לראות את האור בקצה המנהרה ,בלי להבין את הפשר של הניסיונות ,ודווקא שם ,בנקודת הוויתור על השליטה וההבנה ,נמדדת נאמנותנו .האדם לומד להעריך את המאמץ כערך עצמאי ,ללא קשר לתוצאה המיידית ,ובכך הוא בונה אישיות חסינה ,שאינה נשברת מאכזבות ואינה מתגאה בהצלחות. המוסר הנלמד מכאן הוא הניקיון של הכוונה .כשאדם מגלה שגם בלי ההבנה הוא מסוגל לאהוב את התורה ,הוא מבין שהקשר שלו לתורה הוא קשר גנטי ,נשמתי ,שאינו תלוי בנתונים משתנים של כישרון או יכולת הבנה .זהו יסוד המעניק ביטחון עצמי עמוק לכל מי שמרגיש לעיתים קטן או חסר כלים מול ים התלמוד הגדול .הוא מבין שגם אם אין לו את הכנפיים להמריא לגבהים של פלפול ,יש לו את הרגליים המוצקות של העמל וההתמדה ,המביאים אותו אל היעד .זהו מוסר של נאמנות עיוורת במובן החיובי, נאמנות שאינה שואלת שאלות ,אלא פועלת מתוך ידיעה שהקב"ה נמצא גם בחשיכה, והוא קרוב לכל קוראיו באמת ,לכל מי שקורא ומחפש ,גם אם טרם זכה לראות את האור. כדי להפוך את הידיעות הללו לנחלת חיינו המעשית ,עלינו לזכור כי העיקרון המנחה הוא השמירה על הקביעות .אדם שמרגיש שהשכל אינו מאיר לו ,עלול לחוש ייאוש המרפה את ידיו מן הלימוד .אך האמת היא שדווקא ברגעים אלו ,האדם נדרש לאמונה פשוטה בכוחה של המילה הקדושה .כשאדם מבין שלימודו הוא בבחינת בניית כלי, הוא אינו מחפש את התוצאה המיידית אלא נהנה מעצם ההתעסקות בתיבות התורה. הקביעות הזו ,הלחם והמים של היום יום ,היא שיוצרת את השריר הרוחני ,והיא זו שבסופו של דבר תביא אותו אל ההבנה המיוחלת .הלימוד האישי אינו צריך להיות מנותק מלימוד הכלל ,אלא להשתלב בו. יש לזכור את דברי מרן הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (פתיחה לעשין י"ב)

שכתב כי כל אחד יכול לקיים מצוות עשה זו של לימוד תורה הלמדן לפי למדנותו ,וגם מי שאינו למדן יכול ללמוד ספרים קדושים המועתקים ללשון אשכנז בזמננו ,המכניסים בלבב האדם יראתו של הקדוש ברוך הוא ,וביאור הדברים הוא שהתורה אינה נמדדת רק בקושי הסוגיה ,אלא במידת ההתמסרות של האדם לדבר ה' .גם אם הקושי הלימודי אינו מאפשר העמקה בש"ס ופוסקים ,העיסוק בספרי מוסר ויראה הוא חלק אינטגרלי ממצוות תלמוד תורה ,והוא משמר את האדם בתוך עולם של קדושה. מומלץ לאדם שראשו קשה עליו כברזל ,כפי שהוגדר הדבר ,שלא לנתק את עצמו מהשולחן הערוך של הלומדים .יש לשלב קריאה פשוטה יחד עם הקשבה לשיעורים,

גם לנשמה מגיע אוכל

ובכך להפוך את הלימוד לפעולה חברתית ומחייבת .הנפש זקוקה למסגרת ,והמסגרת של בית המדרש ,גם למי שרק שומע וחוזר על הדברים ,היא זו שמחזיקה אותו ומעלה אותו למדרגה של לומד תורה .כאשר האדם יודע שפעולתו היא אבן בבניין גדול ,כוחו עמו לעמוד איתן גם אל מול חוסר ההבנה.

עיקר העניין: התורה אינה נמדדת רק בתוצאה השכלית של הבנה והשגה ,אלא היא קשר קיומי נצחי בין הנשמה היהודית לבין בורא עולם .כאשר השכל נותר נעול וההבנה מתמהמהת ,נכנסים הכוח של הדיבור והמסירות שבלימוד לפעולה ,והם בונים בנפש האדם כלי קיבול לאורו של הקדוש ברוך הוא .העמל בתוך הערפל הוא המבחן הגדול של האמונה ,שבו האדם מוכיח כי התורה יקרה לו יותר מהישגי האגו, ודווקא מתוך השתיקה של השכל צומחת השירה של הנשמה .זהו סוד הנצח של עם ישראל ,הממשיך ללמוד ולהגות בתיבות הקדושות גם כשפני הדברים נסתרים, ובכך הוא מנצח את גבולות הזמן וההבנה והופך את עצמו למשכן חי לתורה.