5. מדוע הקב״ה בוכה על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק, הרי הקב״ה היה צריך לשמוח? | עמ׳ 346-354

5. מדוע הקב״ה בוכה על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק, הרי הקב״ה היה צריך לשמוח? | עמ׳ 346-354 נתבונן במרחבי השמים ,במקום בו דמעותיו של הקב"ה יורדות כביכול אל מול עולמנו השפל .הגמרא במסכת חגיגה מציירת לפנינו מציאות נוקבת ,של דמעה קדושה על יהודי שאינו מסוגל לעסוק בתורה ,ובכל זאת מתאמץ ,עמל ,ושוקד על דלתות בית המדרש. לכאורה ,הלב אומר לשמוח ,הנשמה רוצה לראות…

5. מדוע הקב״ה בוכה על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק, הרי הקב״ה היה צריך לשמוח? | עמ׳ 346-354 נתבונן במרחבי השמים ,במקום בו דמעותיו של הקב"ה יורדות כביכול אל מול עולמנו השפל .הגמרא במסכת חגיגה מציירת לפנינו מציאות נוקבת ,של דמעה קדושה על יהודי שאינו מסוגל לעסוק בתורה ,ובכל זאת מתאמץ ,עמל ,ושוקד על דלתות בית המדרש. לכאורה ,הלב אומר לשמוח ,הנשמה רוצה לראות בזה דבקות עליונה ,מסירות נפש שאין למעלה הימנה .וכי יש מחזה מרגש יותר מיהודי שדוחק את שעותיו ,שפורץ את גבולות היכולת שלו כדי לזכות באותיות הקדושות? מדוע ,אם כן ,הבכי? מדוע הקב"ה ,שאוהב את בניו יותר מכל אב את בנו ,מוצא לנכון לבכות דווקא על אותו אדם המשתוקק בכל נימי נפשו להתקרב אליו? זוהי שאלה המהדהדת במסדרונות הישיבות ,קושיה עצומה ששאל המהרש"א :הרי אדרבה ,ראוי היה להקב"ה לשמוח בשמחה גדולה על עמלו של

יתוקוחב תשרפ

זה .הלב מתקשה לעכל את הניגוד הזה שבין הבכי העליון לבין הרצון האנושי הטהור, והתמיהה מלווה אותנו בדרכנו אל עומק הסוגיה ,אל סוד הדמעות של מעלה אל מול עמל התורה שבעולם הזה ,שעה שאנו עומדים נפעלים אל מול הפער שבין שאיפת האדם לבין ההנהגה האלוהית הנסתרת. נביט אל שורשי הדברים ,אל פרשתנו המאירה לנו את הדרך בעבודת השם .הקשר בין עמל התורה לבין הנהגת השם איתנו טמון בפסוק הפותח את פרשתנו :אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (ויקרא כו ,ג). תרגום אונקלוס (ויקרא כו ,ג) ביאר :אם באוריתי תהכון .התרגום מדייק כי החוקים שהתורה דורשת מאיתנו לעסוק בהם ,הם עצם לימוד התורה ושקידתה .הליכה בדרך התורה אינה רק פעולה חיצונית ,אלא כניסה אל תוך האור עצמו ,אל האורייתא שבה הקב"ה מנהיג את עולמו. רש"י (ויקרא כו ,ג) כתב :שתהיו עמלים בתורה .רש"י הקדוש מאיר את עינינו ביסוד הדברים ,שהמפתח לכניסה אל חוקי השם הוא אך ורק עמל ויגיעה .לא די בלימוד גרידא ,אלא צריך עמל ,יגיעה המכלה את כוחותיו של האדם כדי לזכות באמיתה של תורה .העמל הזה הוא החותם שאדם מטביע על נשמתו. הרמב"ן (ויקרא כו ,ג) חידש :כי בחקותי תלכו ,הכתוב מדבר על מצוות שאין טעמן גלוי לעין בשר ודם ,גזירות מלך שאין לנו רשות להרהר אחריהן .העמל כאן הוא עמל של אמונה צרופה ,עמל של ביטול השכל המוגבל אל מול החכמה האינסופית של הבורא, וזו דרך הליכה שלמה של עבד לפני קונו. רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא כו ,ג) ביאר :כי לשון הליכה מורה על התמדה וקביעות, לא עמידה במקום אחד ,אלא צעידה מתמדת בדרך הלימוד .מי שהולך בחוקות השם אינו עוצר לרגע ,הוא תמיד בתנועה של התעלות ,תמיד שואף להשיג עוד קומה ועוד הבנה ,וזו עבודת עמל שאינה פוסקת לעולם. הספורנו (ויקרא כו ,ג) כתב :שתהיו עמלים בתורה ,כדי שתשיגו דעת האמת ולא תהיו כבהמות שאינן מבינות את דרך החיים .העמל הוא הכלי המזכך את השכל ומאפשר לאדם להבחין בין עיקר לטפל ,ולהבין את חשיבותן של המצוות כדרך להתקרבות אל הבורא. החזקוני (ויקרא כו ,ג) ביאר :כי הכתוב מורה על החשיבות של יגיעה ,שרק על ידי עמל וטורח זוכים לקיים את המצוות כתיקונן ,וכי הלימוד והעמל הם הם המבטיחים את ההצלחה בחיים ובעולם הזה. הכלי יקר (ויקרא כו ,ג) חידש :שגם מי שאין לו פנאי מרובה ,אם הוא משקיע את כל כוחו במה שיש לו ,הרי הוא בכלל עמל בתורה .הקדוש ברוך הוא אינו מבקש את התוצאה

גם לנשמה מגיע אוכל

הסופית של ידע רב ,אלא את הלב ,את הרצון ,ואת הדחיקה הזו של הגוף לעבר התורה, גם במקום שבו העמל נראה כבלתי אפשרי. אנו צוללים כעת אל עומקן של דברי חז"ל ,המקורות הנשגבים שמפיהם אנו חיים, המאירים לנו את הסוגיה באור יקרות .הגמרא בדרכה הייחודית פורסת את הדברים, והמפרשים במקומם מבארים את עומק השגותיהם של חכמינו זיכרונם לברכה ,המלווים את צעדינו בהבנת הסוד הנורא של הבכי העליון. בגמרא במסכת חגיגה (דף ה ע"ב) איתא :אמר ליה הקב"ה בוכה על שלושה ,על מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק ,ועל מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק ,ועל ראש פרנס הציבור המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים .רש"י (חגיגה דף ה ע"ב) ביאר: ועל מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק ,דהיינו מי שאין לו פנאי או שאין לו הבנה מספקת ובכל זאת דוחק את עצמו ללמוד .העומק כאן הוא שהקב"ה כביכול חש בצער האדם המשתוקק להגיע אל מה שמעבר לכוחותיו ,והתשוקה הזו ,המלווה במאמץ שאינו מניב פרי מוחשי של ידיעת התורה ,נוגעת כביכול בכיסא הכבוד ,עד שחז"ל משתמשים בלשון של בכי ,המבטא הזדהות עמוקה של הבורא עם הכיסופים הטהורים של בניו, גם כאשר הדרך ארוכה וקשה. בגמרא במסכת סוטה (דף כב ע"א) מובא :תנו רבנן ,שבעה פרושין הן ,פרוש שיבמ"י, פרוש קיזאי ,פרוש מכתשי ,פרוש נקפי ,פרוש קיאי ,פרוש שחמי ,פרוש מאהבה ...אלו הם שוטים שגורמים לעולם להחרב ,שהם עוסקים בתורה ומורים הלכה מבלי שהגיעו להוראה ,ועל זה נאמר כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה .רש"י (סוטה דף כב ע"א) ביאר :כי חללים הפילה ,אלו אותם שסומכים על הוראתם ואינם מבינים את עומק הדין ,ולכן גורמים מכשולות לרבים .תוספות (סוטה דף כב ע"א) הרחיבו וביארו :כי החומרה אינה רק בטעות ,אלא ביומרה של האדם שאינו ראוי להורות ,שמכניס ראשו בסודות ההלכה מבלי לטעום יגיעה אמיתית ,וזוהי סכנה לכלל ישראל ,שכן מורה הוראה שאינו ראוי עלול להטות משפט ולעקם את הדין ,ומכאן נובעת הדאגה העליונה המובילה לבכי ,שכן אדם זה במקום להאיר את העולם בתורה ,הופך את התורה למכשול לרבים. אנו ממשיכים וצוללים אל דברי רבותינו הראשונים ,אשר ברוח קודשם סללו לנו את הדרך להבנת עומקן של דמעות מעלה אל מול עמל האדם. רבנו יונה בשערי תשובה (שער שלישי ,אות כח) כתב :כי עיקר עבודת האדם הוא לבבו, וכאשר האדם שם מגמתו אל התורה ומתאווה להשכיל בה אף כי קצרה ידו מהשיג ,הרי זה נחשב כמי שעמל בה ,שכן הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב .הביאור הוא שגם אם השכל מוגבל או שהנסיבות מונעות מהאדם להעמיק כראוי ,הקב"ה אינו מסתכל על התוצאות אלא על הרצון הפנימי ,וזהו עומק השבח של הבוחר בדרך הלימוד למרות מגבלותיו ,שכן התשוקה הטהורה בוקעת רקיעים ומתקבלת לפני בורא עולם.

יתוקוחב תשרפ

הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א ,הלכה ח) ביאר :שחובת לימוד התורה מוטלת על כל אחד מישראל ,ואף העני המתפרנס מן הצדקה ,ואפילו בעל אשה ובנים ,חייב לקבוע עיתים לתורה .דברי הרמב"ם מלמדים כי התורה היא נחלת הכלל ,ואין מניעה אנושית שיכולה לפטור את האדם מן העיסוק בה ,ומי שדוחק את עצמו להגשים את החובה הזו למרות קשיי הפרנסה ,הוא מקיים את רצון הבורא בשלמות ,והמאמץ הזה נחשב לזכות עצומה המאירה את חשכת העולם. המאירי בבית הבחירה (מסכת חגיגה דף ה ע"ב) ביאר :כי הבכי אינו על היותו עוסק, אלא על המצוקה הנוראה שאין לו יכולת להעמיק ולהשיג כפי אשר נפשו חפצה ,וזהו צער השכינה על מי שמתייסר בגעגועיו אל החכמה האלוקית ולא עלה בידו להגיע אל חוף מבטחים של ההבנה .הפירוש הוא שהקב"ה כביכול משתתף בצער האדם המבקש לשלמות ,והבכי הוא ביטוי לאהבה עמוקה המלווה את המשתוקקים לדבר ה' ואין ידם משגת ,וצער זה הוא הוא המעיד על גודל מעלת האדם בעיני בוראו. נמשיך ונצעד בנתיבותם של האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו בדברי חז"ל ופתחו בפנינו צוהר להבנת הדמעות העליונות המלוות את עמלו של האדם. בספר פרחי כהונה (על חגיגה דף ה ע"ב) ביאר שדברי הגמרא אמורים במקרה מיוחד שבו לאדם יש אשה ובנים והוא מחויב בפרנסתם ,אך במקום לפעול כראוי הוא מפקיר את צרכיהם תחת אצטלא של לימוד תורה .העומק בדבריו הוא שהקב"ה מצפה מאיתנו לאחריות ,והבכי הוא על אותו אדם שמתעלם מחובתו הגשמית בטענה שהוא עוסק בתורה ,דבר שאינו עולה בקנה אחד עם רצון הבורא ,שהרי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו מאור ישראל (על חגיגה דף ה ע"ב) ביאר שהבכי הוא על מי שאינו מסוגל להתעמק ולהבין את הדברים היטב ,ובכל זאת הוא מתיימר להורות הוראות ולהכריע הלכה למעשה ,מה שמהווה סכנה לעצמו ולסביבתו .העומק בדבריו הוא שהרצון להורות מבלי להיות ראוי לכך מעיד על חסרון במידת הענווה, ועל כך דאגת שמים ,כי במקום שיהיה תלמיד הגון המכיר את מקומו ,הוא הופך למורה שאינו במקומו הראוי ,ועל כגון דא נאמר כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. הגאון רבי עקיבא סופר (בספר זיכרון לדוד ,פתיחה) ביאר על פי הט"ז (או"ח סימן מ"ז סק"א)

כי החילוק הוא בין לימוד העיון ובין לימוד המעשה .הוא חידש שמי שזמנו קצוב חייב להקדיש את שעותיו ללימוד הלכה למעשה ,ועל כך בוכה הקב"ה ,שכן האדם מבזבז את מעט זמנו בפלפולים שאין בהם צורך מעשי באותו זמן ,במקום להשקיע בנצרך לו לחייו .זוהי קריאה לאדם לתעדף את הלימוד לא רק לפי רצונותיו ,אלא לפי מה שהקב"ה דורש ממנו באותה שעה.

גם לנשמה מגיע אוכל

הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (בתורת הבית ,הערות פרק ה) ביאר שהצער של הקב"ה הוא צער של אב על בנו העמל מעבר לכוחותיו .הוא חידש שכל עוד האדם דוחק את עצמו ללמוד מתוך דחק וייסורים ,הקב"ה מתבונן בו באהבה אין קץ ,והבכי אינו בכי של טענה ,אלא בכי של רחמים על העינוי הגופני והנפשי שהאדם עובר ,מתוך תקווה להרחיב לו את הדעת ולסייע בידו למצוא את המנוחה והרווחה בלימודו. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רד) מבאר כי דמעת הקב"ה אינה מלמדת על חוסר שביעות רצון ,אלא על גודל ההערכה שיש למעלה לרצון האמיתי של האדם .הגרש"ה מדגיש כי כשיהודי מנסה ללמוד בתוך מציאות של שבר או חוסר יכולת ,הוא לא רק עוסק בתורה ,הוא הופך להיות כלי להשראת שכינה בתוך עולם של הגבלות .הבכי הוא ביטוי לכך שהקב"ה כואב את הצמצום שהעולם הזה כופה על הנשמה הטהורה ,ודווקא בגלל אהבתו העצומה ,הוא משתתף עם האדם בייסורי החיפוש שלו. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על התורה ,פרשת בחוקותי) חידש כי עמל התורה אינו נמדד בכמות ההספק אלא בעומק הכניעה של האדם לרצון השם .הגר"א וייס מבאר שהבכי על מי שאינו יכול לעסוק ועוסק נובע מההכרה שבתוך העולם הזה ישנם כוחות המנסים למנוע מהאדם את השלמות ,והמאמץ המנוגד לטבע ,המאמץ שבו אדם פורץ את המחסומים האישיים שלו ,הוא הוא הרגע שבו שמיים וארץ מתחברים .הבכי הוא בכי של התפעלות עילאית ,בכי של אב המביט בבנו ורואה את גודל הקרב שהוא מנהל, וההשתתפות הזו היא נחמה לכל עמל. הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עין איה (מסכת חגיגה דף ה ע"ב) ביאר כי הרגשות האלוהיים הם מעבר לכל השגה אנושית ,אך ניתן לומר כי בכי זה הוא ביטוי לעומק ההשתתפות של החיים האלוהיים בייסורי החיים של ברואיו .הראי"ה קוק מבאר כי מי שדוחק את עצמו בתורה מתוך חוסר יכולת ,הוא מגלה את כוחה של הנשמה הבלתי מוגבלת בתוך הגוף המוגבל .בכי זה הוא כביכול אות לכך שכל טיפה של מאמץ בעולם הזה ,כל ניסיון לגעת באור התורה למרות הקשיים ,נרשמת למעלה בחשיבות שאין לה שיעור ,וכל דמעה כזו של מעלה היא המקור לכוחו של האדם להמשיך ולעמוד בנסיון. נחיתה אל קרקע המציאות .השמיים פתוחים ,הדמעות של מעלה נחו על ליבנו, ועכשיו עלינו לתרגם את הסוד הזה לשפת החיים הפשוטה .הסוגיה הזו אינה נשארת בחדרי הלב או בכתלי בית המדרש העליון ,היא פורצת אל סדר היום שלנו ,אל שולחן העבודה ,אל הקושי של האדם העובד ,ואל האחריות הכבדה המוטלת על כתפי מי שמנסה להורות הוראות. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לתיעדוף נכון של סדרי הלימוד .אדם שזמנו קצוב ,מי שנושא בעול פרנסה או שאינו ניחן ביכולת העמקה רחבה ,חייב להבין שהקב"ה לא תובע

יתוקוחב תשרפ

ממנו להפוך לראש ישיבה בעל פלפולים חריפים אם אין זה כלי עבודתו .התביעה היא להיות בקי בהלכות המעשיות הנחוצות לו .עליו להשקיע את רגעיו היקרים ברכישת ידע שימושי ,בבירור הלכות שבת ,תפילה ,ומשא ומתן ,ולא לבזבז את שארית כוחו על סוגיות שאינן נוגעות למעשה ,מתוך רצון לדמות לעצמו דמות של לומד תורה קלאסי. עוד נפקא מינה נובעת מתוך דברי הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,היא הקריאה לעידוד ולא ליאוש .מי שמרגיש שאינו יכול לעסוק בתורה כראוי ,שאין לו כוח, שמוחו עייף ,ושמולו ניצבים הרים גבוהים של קושי ,אסור לו להישבר .הידיעה שבורא עולם מצטער בצערנו ,שהדמעות שלנו נוגעות בכיסא הכבוד ,צריכה להפוך למקור דלק פנימי .דווקא הקושי הוא המקדש אותנו .אל לו לאדם לחפש את השלמות החיצונית או את ההספקים של חברו ,אלא להביא את הכוח שלו ,את הרצון שלו ,את הדחיקה שלו, בידיעה שזהו רצון השם ממנו. נוסף על כך ,עלינו להיזהר מאחריות יתרה .הנהגה של אדם שטרם הגיע להוראה, שבוחר להורות רק כדי להרגיש ברום המעלה ,היא סכנה רוחנית .אין זה מוריד מערך הלימוד שלו ,אך זה מציב גבול ברור :לימוד תורה הוא חובה ,אך הוראת הלכה היא אחריות של יראת שמיים .אם אדם מרגיש שהוא עדיין לא בקי מספיק ,עליו ללמוד, לשאול ,ולעיין ,אך להימנע מלהכריע הלכות שעלולות להוביל לכישלון לעצמו ולאחרים, כי התורה שייכת לכולם ,אך הדין שייך למי שקיבל את הכלים לכך. הרחבה רעיונית :סוד הבכי והקשר הנעלם בין רצון האדם לרצון הבורא .מעבר להבנה הפשוטה של המושגים ,עומד כאן רעיון עמוק ומופלא הנוגע בשורש הקשר שבין האדם לבין קונו ,שבו הבכי העליון אינו בכי של צער במובנו האנושי ,אלא בכי של הזדהות מוחלטת .השאלה אינה רק על לימוד התורה כשלעצמו ,אלא על עצם מהות הדיאלוג שבין שמיים וארץ ,שבו הקב"ה כביכול בוכה על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק, ואנו פוגשים את נקודת המפגש האמיתית שבה האדם המוגבל ,הנאבק עם גבולותיו, נוגע באינסוף. בפנימיות העניין ,התורה אינה נמדדת רק בתוצאה המוגמרת של הבנה וידיעה ,אלא בראש ובראשונה בתנועה של האדם אל עבר רצונו של בורא עולם .כאשר יהודי יושב ודוחק את עצמו ללמוד ,גם כשהשכל אינו תופס והנסיבות מכבידות ,הוא בעצם מבצע פעולה אלוהית של יצירת חיבור .הבכי של הקב"ה הוא החותם העליון לכך שהניסיון הזה ,המאמץ שבו האדם שובר את גבולות הטבע והשגתו ,הוא הוא התורה האמיתית והטהורה ביותר .כי בעוד שהשכל מוגבל ,הרצון הוא אינסופי ,וכאשר אדם נותן את רצונו לשם יתברך ללא תנאי ,הוא הופך להיות כלי להשראת השכינה במקום שבו ההיגיון האנושי כבר אינו מוצא את מקומו.

גם לנשמה מגיע אוכל

התפיסה הזו מלמדת אותנו שקיימת תורה של שכל ,של בקיאות ושל פלפול ,וישנה תורה של לב ,של געגוע ושל דבקות .מי שזכה לשכל בהיר וזמן רב ,מחויב להשתמש בכליו כדי להעמיק ולזכות את הרבים ,אך מי שנגזר עליו לעמול מתוך דוחק ומתוך חוסר יכולת ,הוא עוסק בתורה מסוג אחר לגמרי .הוא עוסק בתורה של מסירות נפש. הבכי של מעלה הוא הביטוי לכך שהקב"ה רואה את הדחיקה הזו של הגוף ושל הנשמה, והוא מעריך אותה כערך יקר המציאות ,שכן היא מייצגת את הניצחון של הנשמה על מגבלות החומר .בנקודה הזו ,דווקא מי שנדמה כמי שאינו מצליח במירוץ הלמדנות הקלאסי ,הוא זה שזוכה לקבל את החיבוק הכי עמוק מהקב"ה ,חיבוק שמתבטא באותן דמעות ספיר שחז"ל משתפים אותנו בהן .זוהי ההבנה שהעמל הוא המטרה ,והדבקות היא הלימוד ,ומי שנמצא בתוך המאבק הזה ,נמצא בליבה של התורה הקדושה ,קרוב אל הבורא יותר מכל אדם אחר. הנפש היהודית ,אותה נקודה פנימית וטהורה החצובה תחת כסא הכבוד ,אינה יודעת מנוח .היא שואפת תמיד אל על ,נמשכת אל אור התורה כפי שהלהבה נמשכת אל המדורה ,אך לעיתים המציאות הארצית ,טרדות הפרנסה ,חולשת הגוף או דלות ההבנה, יוצרים חומה בצורה הנדמית כבלתי עבירה .בתוך המקום הזה מתרחש הדיאלוג האמיתי שבין אדם לבוראו .כאשר האדם מרגיש את כאב החיסרון ,את התסכול על כך שאינו מצליח ללמוד כפי שהיה רוצה ,הוא פוגש את עצמו במקום הכי עמוק בנפשו ,המקום שבו הרצון הוא טהור וזך מכל פניות. החיבור לאמונה מתגלה כאן בשיא עוצמתו .אנו נוטים לחשוב כי הקשר שלנו אל הקדוש ברוך הוא נמדד בהישגים ,בידיעת דפי גמרא או בהבנת עומקן של סוגיות ,אך דווקא הדמעות הללו ,הדמעות שאנו מבכים על עצמנו או שאנו חשים בכיסופים שלנו, הן אלו שהופכות להיות הגשר .כאשר אדם מבין שהקדוש ברוך הוא אינו שופט אותו על פי התוצאה המוגמרת ,אלא על פי המאמץ והכאב שבלב ,האמונה הופכת להיות חיה ונושמת .זהו רגע שבו השכל מתבטל בפני הרגש ,והאדם מפסיק לחפש את האישור החיצוני לערכו ,ומתחיל לחיות בביטחון פנימי שגם אם הוא מוגבל ,הוא אהוב ורצוי לפני קונו. ההנהגה הנובעת מכאן היא הנהגה של ענווה ושמחה .אדם שעוסק בתורה מתוך דוחק ומתוך קושי אינו אמור לשקוע בעצבות או בתחושת החמצה ,אלא להפך ,הוא אמור לשאוב כוח מהידיעה שהוא נמצא בתוך הקשר הכי פרטי ומיוחד עם הבורא. הנהגת החיים של אדם כזה צריכה להיות ספוגה בהכרת הטוב ,מתוך הבנה שכל רגע של התגברות ,כל מילה שנלמדה במאמץ ,היא היא היהלום שבכתר .אין כאן מקום להשוואות עם אחרים ,כי כל אחד נמדד במידת המאמץ שלו ,וכל אחד נושא איתו את הדמעות שלו ,שהן בעצם בבואה לדמעותיו של מעלה כביכול.

יתוקוחב תשרפ

התובנה הזו משנה את המצפן הפנימי שלנו .במקום לחפש שלמות חיצונית ,אנו מחפשים כנות פנימית .אנו לומדים להעריך את החולשות שלנו כקרש קפיצה לאהבת השם ,ולהבין שהאור הגדול ביותר בוקע דווקא מתוך הסדקים .כאשר האדם מקבל את גבולותיו באהבה ומשתמש בהם כדי להתקשר אל הקדוש ברוך הוא מתוך דוחק ומאמץ ,הוא הופך את חייו למסכת של קדושה ,שבה כל שעה קטנה של לימוד ,גם אם היא רצופה קשיים ,הופכת להיות יקרה מפז בעיני השוכן במרומים .אנו לומדים שגם אם הדרך ארוכה וההישגים דלים ,הרי שההליכה בדרך ,העמל ,והגעגוע ,הם הם התכלית והם הם המטרה. המצפן הפנימי הנבנה מתוך סוגיה זו אינו מורה על השגת יעדים חיצוניים ,אלא על דיוק הנפש במקומה האמיתי .היכולת להביט אל המראה הפנימית ולומר ביושר מה הם כוחותיי ומה הם גבולותיי ,היא יסוד המוסר בעמל התורה .כאשר אדם נמנע מלהתנשא למקום שאינו שלו ,מתוך הבנה כי התורה אינה כלי לשררה או להשגת כבוד ,הוא בונה בקרבו מבצר של אמת שאינו מתערער מרוחות הזמן. המוסר כאן הוא בבירור הכוונה .העמדת הפנים ,הניסיון לדמות לעצמנו דמות של תלמיד חכם המורה הלכות מתוך יומרנות ,היא לא רק טעות אינטלקטואלית אלא קלקול מוסרי השורש בנפש .המצפן הפנימי מחייב אותנו לענווה קיצונית ,להכרה שגם התורה שאנו משיגים בקושי ובדמעות היא מתנה ,ולא רכוש פרטי המקנה לנו סמכות שאין לנו .הענווה הזו היא המגנה עלינו מפני הנפילה המוסרית שהוזכרה בדברי חז"ל, מפני החללים שהיומרה יכולה להפיל. במקביל ,המצפן הזה מורה לנו לא לפחד מהחולשה .אדם הלומד מתוך הכרה בחולשתו ודוחק את עצמו בתמימות ,אינו פחות ערך ממי שזוכה להבנה בהירה. המוסר כאן מלמד אותנו לכבד את העמל של השני באשר הוא ,ללא שיפוטיות וללא השוואות נוקבות .ההבנה שכל אחד מאיתנו פועל בתוך גבולות המציאות שלו ,ושכל מאמץ נרשם במרומים כדבר יקר ערך ,מנקה את הלב מקנאה ומטינה ,ומאפשרת לנו להתמקד בתיקון האישי שלנו. הצפן הפנימי הזה גם דורש מאיתנו אמת של מסירות .אם אנו עמלים ,עלינו לעמול באמת .לא כדי להיראות ,לא כדי לרצות אחרים ,אלא מתוך צמאון פנימי שאינו תלוי בדבר .כאשר האדם פועל ביושר עם הבורא ,כאשר התורה שלו נקייה מאינטרסים ומזיופים ,הוא זוכה לאותו חיבור עמוק שבו דמעותיו ודמעותיו של מעלה כביכול נפגשות .זוהי דרך חיים של שקיפות ,של הליכה בדרך המלך ללא קיצורי דרך וללא מסיכות ,שבה כל רגע של לימוד הוא פגישה חיה וקיימת עם רצון השם. מכאן אנו לוקחים עמנו תובנות יקרות מפז לחיי היום יום ,כאלו שאינן נשארות על גבי

גם לנשמה מגיע אוכל

הדף ,אלא הופכות לחלק מהווייתנו הפנימית .התובנה הראשונה היא הלימוד לראות את הערך האמיתי של עמלנו .כאשר אנו ניצבים מול עמודי הגמרא או מול חוקי התורה ,אל לנו למדוד את עצמנו רק לפי ההספק או לפי העומק הפלפולי שאנו מצליחים להשיג. הידיעה שהקדוש ברוך הוא צופה בנו ,וכי המאמץ שלנו ,גם כאשר הוא מלווה בקושי ובחוסר יכולת להגיע למיצוי ,הוא אהוב ורצוי לפניו ,צריכה להסיר מאיתנו את כובד האכזבה .אנו לומדים להעריך כל רגע של התגברות כיהלום ,ולהפוך את השעות הללו לזמן של חיבור טהור שבו הנפש משתוקקת אל בוראה ,גם אם השכל עוד לא השלים את מסעו. התובנה השנייה נוגעת לענווה הנדרשת בהנהגה .הידיעה שמי שמורה הוראה בטרם הגיע לכך גורם צער עליון ,מציבה לנו גבול ברור שאינו מכביד אלא מגן .היא מלמדת אותנו את כוחה של הצניעות ,ואת החשיבות שבלהיות תלמיד לכל אורך הדרך .כשאנו בוחנים את דרכנו ,אנו למדים שיושרה פנימית ,היכולת לומר לעצמנו מה אנו יודעים ומה עדיין לא ,היא זו שבונה את האדם ככלי ראוי להשראת שכינה. התובנה השלישית היא היכולת לשאת את מגבלותינו באהבה .במקום להביט בחסרונות כפגם ,אנו רואים אותם כסדקים שדרכם נכנס אור גדול של דבקות .מי שחי מתוך הכרה שכל מאמץ שלו נרשם במרומים ,אינו זקוק לאישורים חיצוניים ואינו נשחק מול השוואות לאחרים .הוא חי בשמחה פנימית של מי שיודע שהקשר שלו עם אביו שבשמיים הוא קשר אישי ,ייחודי ,ואהוב ,קשר שמקבל את כל כובד משקלו דווקא בנקודת הניסיון והמאמץ המשותף.

עיקר העניין: הבכי העליון אינו בכי של צער על חוסר הצלחה ,אלא לחישה של אהבה אינסופית לנשמה המסרבת לוותר .אנו דומים לילד המנסה לפסוע ,וגם אם הוא נופל ,האב אינו מסיט את מבטו ,הוא אוסף כל מעידה אל תוך לבו .כל דף שנהפך מתוך יגיעה ,כל הלכה שמתבררת מתוך ערפל של בלבול ,היא אבן בבניין של נצח .כשאנו מבינים שהמאבק שלנו אינו מחיצה בינינו לבין השם אלא הגשר אליו ,אנו מפסיקים ללכת עם משא הכובד של הלא מספיק .אנו צועדים כמי שיודעים שמאמצם הפשוט והיומיומי הוא שפת הסתרים של האהבה בינם לבין הכל יכול .אהבה זו פורצת את גבולות השכל ומגלה את הנשמה באורה הזך והבוהק ביותר ,והופכת את חיינו למסכת של מסירות המהדהדת בהיכלות עליונים ,לפני מלך מלכי המלכים.